לא אוותר לעולם

פרק 1

קארו 6, רעננה

נעמי

אף אחד לא ראה את זה מגיע. בטח לא אני, וזה בדיוק מה שהדאיג אותי כל־כך.

"קבלו בבקשה את רס"ן נעמי בלום, רמ"ד¹ מערכות משא"ן!" מנחת הטקס מכריזה על הבמה הגדולה. אני עולה אל הבמה ומקבלת את תעודת ההצטיינות, לא יכולה להיות גאה בעצמי יותר מאשר ברגע הזה. אני לוחצת את ידו של אלוף המשנה בהתרגשות. בקהל אני מבחינה במשפחה, בחברים שלי ובשלי. שלי היא קולגה מענף אחר בבסיס, גם היא רס"ן כמוני, שהייתה בטוחה שהיא זאת שתקבל את ההצטיינות. קצת עצוב לי בשבילה, אבל אני יודעת שעבדתי קשה כל־כך כדי להגיע לרגע הזה, אז אני מרשה לעצמי להיות קצת אגואיסטית וליהנות מההצלחה. רק הנוכחות של המפקדת שלי, בדרגת סא"ל, שלא יכלה להגיע, חסרה לי.

"מזל טוב אהובה שלי," אומר איתמר, בעלי, ומסדר את משקפי הראייה שלו. הוא לא מחבק אותי מול כל הקהל, אבל הנהון שלו שווה זהב. הוא שמח בשבילי. דורין, חברתי הטובה ביותר, קופצת עליי כשאני יורדת מהבמה, ולא מחכה אפילו שייפסקו מחיאות הכפיים. שאר הרמ"דים שנכחו ניגשים לברך אותי, כולם מלבד שלי.

כל חיי הבוגרים אני בצבא. מהרגע שהתגייסתי בגיל שמונה עשרה ועד היום, כשאני כבר בת שלושים ושלוש. איתמר ושני ילדינו מקריבים הרבה בגללי, כמו מעברי דירות בכל פעם שאני מחליפה תפקיד, הסתגלות למסגרות חדשות. הם תמיד תומכים בי ונמצאים שם, אוהבים ללא תנאי, אבל זהו. מצאתי סוף־סוף את המקום שלי. אחרי יותר מדי תפקידי ליבה בשטח, התפקיד החדש קצת פחות משאבי אנוש וקצת יותר טכנולוגיה והכי חשוב, נוח וקרוב לבית, להרצליה. ממש באמצע הקריה. איתמר יוכל סוף־סוף להשקיע גם הוא בקריירה שלו, אחרי שנים שבהן השקיע בעיקר בגידול הילדים והיה נוכח יותר בבית. הרבה יותר "אימא" ממני. כשאליאור, היום בן עשר, היה קטן יותר, הוא היה מבקש בגן שיתקשרו לאבא, לא לאימא. היום אני משרתת בבסיס פתוח, חוזרת הביתה בכל יום ואפילו מצליחה, מעט, לעשות תיקון עם אדל, בת הארבע. התפקיד עדיין דורש הרבה, שעות מאוחרות, פגישות אינסופיות, אבל זה הרבה יותר מאוזן.

איתמר ואני יחד עוד מהתיכון. הוא העוגן שלי. הוא הגבר הראשון שאי פעם הסתכלתי עליו בהערצה. הראשון והיחיד. לא משנה מה, הוא תמיד שם, תומך ודואג. הקשר בינינו מלא תשוקה ואהבה, ואני סומכת עליו בעיניים עצומות.

בדרכנו הביתה מהטקס איתמר שואל, ”נעמי, עשית טסט לרכב?"

בין דיון לדיון, שכחתי שצריך לתחזק גם את הרכב. אולי עשיתי טעות שלא לקחתי רכב צבאי. זאת הייתה התעקשות כלכלית של איתמר. מובן שהוא צודק, זאת הדרך שלנו לחסוך לעתיד הילדים, אבל זה פשוט לא נוח. לפעמים אני רוצה שהוא יהיה קצת פחות מחושב עם כספים, שלא ינהל טבלת אקסל על כל שקל שיוצא. הרכב בלי טסט כבר שלושה חודשים. השבוע, אני מבטיחה לעצמי, אבקש מהפקידה להכניס את הטסט ללו"ז. אנחנו מגיעים הביתה, לשגרת הערב הרגילה שלנו.

”אני חייב לנסוע לכמה ימים לפעולת אבטחה. מדובר בהרבה כסף. את חושבת שזה יסתדר לך מבחינת העבודה?" שואל איתמר בעודו הופך את החביתה לארוחת ערב, "מיום ראשון עד שלישי."

מדי פעם הוא נוסע לעבודות מזדמנות. אני לא שואלת שאלות, יודעת שהוא פשוט לא יוכל לענות. יש בינינו קשר של שתיקה בנושאי עבודה. כמו שאני לא יכולה לשתף אותו בעניינים מסווגים, אני מכבדת את הצורך שלו בפרטיות. מעבר לעבודה הקבועה באבטחה, הוא מבצע גם עבודות נוספות עבור משרדי חקירות פרטיים. מעולם לא ידעתי אם הנסיעות הן במסגרת העבודה הקבועה או דרך אחד המשרדים. הוא אורז מזוודת טרולי קטנה ונוסע עם הרכב שלו. תמיד כשזה קורה, משהו מתכווץ לי בבטן. אני שמחה על הזוגיות שלנו, שגם אחרי שנים רבות כל־כך אני עדיין מתגעגעת. מפני שאני פרקטית כל־כך, אני רואה בנסיעה הזדמנות לבלות יותר עם הילדים. החלטתי שאנצל את הימים האלה, אוציא אותם מהמסגרות מוקדם, לזמן איכות של אחד על אחד.

ביום ראשון אני יוצאת מוקדם מהעבודה ולוקחת את אדל לסדנת צורפות תכשיטים, חלום קטן שהיה לי בצעירותי. סדנה של שעתיים אצל אחת מנשות העיר. אומנם אדל צעירה, אבל מוכשרת ומיוחדת. כשהייתי ילדה ביקשתי מאימא שתרשום אותי לחוג צורפות, אבל היא העדיפה שאלמד משהו "שיעזור לי בעתיד". כנראה שהתועלתנות הגיעה ממנה. היום היא סבתא נפלאה, שומרת על הילדים ונוכחת בדיוק כפי שהייתה כאימא. אדל מתרגשת ואני תוהה איך לא מצאתי זמן לעשות איתה משהו כזה קודם.

”את האימא הכי טובה בעולם," היא לוחשת לי בסוף הסדנה, וזה כל מה שאני צריכה לשמוע. לדעת שהצבא הוא העבודה שלי, אבל המשפחה שלי היא הלב. בסוף הסדנה אני רוכשת לה ערכת צורפות הביתה. זה מזכה אותי בחיבוק ענק, שהיה שווה כל שקל שאצטרך להסביר לאיתמר אחר כך.

למחרת, יום שני, בדרכי חזרה מהבסיס, אני מקבלת שיחה. השם שמופיע על המסך הוא הבוס של איתמר.

אני עונה בדיבורית.

”מה נשמע?" אני שואלת, תוהה למה הוא מתקשר.

”תגידי, מה הכתובת שלכם בבית? אנחנו רוצים לשלוח לו מהמשרד שי נחמד. איך הוא מרגיש באמת?"

אני קופאת. מה זאת אומרת 'איך הוא מרגיש'? הוא הרי בעבודה. אולי הוא עובד דרך אחד המשרדים, אני מנסה להרגיע את עצמי, אבל האם שיקר שהוא חולה בשביל זה? לא מתאים לו. אני נותנת את הכתובת ומתעלמת מהשאלה. אני מחייגת אל איתמר. אין מענה. גם זה לא מתאים לו. בדרך כלל אני לא מתקשרת אליו בשעות העבודה ובכל יום אחר, בשעה כזאת, אני בדיון. אני פותחת את אפליקציית הגוגל המשפחתית. המיקום שלו הוא ברחוב קארו 6, רעננה. מה זאת הכתובת הזאת? אני עוצרת. אולי זאת פעולה מסווגת? אולי אני מסכנת משהו? אבל התחושה בבטן מתעצמת. עברו עשרים דקות והוא לא חוזר אליי. אני לא רגועה. אני פותחת את אפליקציית הניווט, הוא עדיין שם, רק רבע שעה נסיעה. אולי אקפוץ כדי לבדוק שהכול בסדר?

אני מחייגת לאימא שלי, ”היי אימא, נכנסה לי פגישה בעבודה ולא אספיק להגיע לילדים היום. תוכלי להוציא את אדל מהגן? אליאור כבר יגיע לבד. יש פסטה במקרר."

”בטח, מתוקה שלי, התגעגעתי אל הפשושים הקטנים."

אני לא אוהבת לשקר לה. זה לא משהו שאני נוהגת לעשות, אבל אם אגיד לה שאני דואגת היא תילחץ יותר ממני. היא אוהבת את איתמר כמו הבן שלא היה לה. יש יתרונות וחסרונות בלהיות בת יחידה. אני מסמסת לאליאור.

אני: מתוק, תגיע הביתה. נדחה את יום הכיף ואני אפצה אותך, מבטיחה.

הוא רואה את ההודעה, אבל לא עונה. בלי לשים לב, אני נוסעת מהר. משהו בתוכי אומר שאני חייבת להגיע. כל התרחישים האפשריים רצים בראש. שהוא נפצע. שנתפס. שחלילה... אני מנסה להפסיק לחשוב ומתמקדת בכביש. אני מגיעה לשכונה שקטה ברעננה, בתים פרטיים, רחוב מרוצף באבנים משתלבות.

”הגעת ליעד," מציינת מערכת הניווט. אני נעצרת מול בית פרטי גדול ומואר. רכבו של איתמר חונה בצמוד לשער. אני משחררת את חגורת הבטיחות, פותחת את הדלת בזהירות ומחייגת שוב. שיר החופה שלנו, "מספיק בנאדם" של מוניקה סקס, מתחיל להתנגן. זה הצלצול שלו. אני מחפשת אותו בעיניי, מנסה להקשיב מהיכן מגיע צלצול הטלפון המוכר. אני מצמצמת את עיניי כדי לראות טוב יותר ורואה אותו דרך חריצי הגדר הלבנה. בערפול, אני רואה גם את דלת הכניסה של הבית. איתמר יוצא מדלת הבית הפרטי, מתעלם לחלוטין מצלצול הטלפון. הדלת פתוחה ובפתח הבית עומדת אישה. אני מנסה להזיז את ראשי כדי לראות בבירור דרך החריצים, ורואה את איתמר מסתובב אל האישה ונושק על פיה. במשך כמה שניות אני רואה כיצד הם מחליפים נוזלים. אני מנסה לראות משהו בבירור, אך היא נכנסת פנימה וסוגרת את הדלת עוד לפני שאני מספיקה להבין אם זה באמת קרה. אני בוהה, הלב שלי עוצר, הנשימה נכבית.

איתמר צועד לעבר השער ואז נשמע ברמקול הרכב, ”הלו? אני בדיוק נכנס לפעולה. אני לא זמין עכשיו. אתקשר אלייך מאוחר יותר."

אני מנתקת את השיחה.

אין לי אוויר.

לא מהדרך, לא מהגילוי.

רק מהאמת.

1 ראש מדור

פרק 2

בין חגורה לשקר

נעמי

בלי לחשוב יותר מדי, אני מעבירה את הרכב להילוך ונוסעת משם. דמעות עולות בעיניי, ואני בקושי רואה את הכביש. אני מנגבת אותן בשרוול המדים, מנסה לאפס את עצמי. רק לצאת מהרחוב הזה, מהעיר הזאת, כמה שיותר רחוק. אני נסערת ומנסה לחייג לדורין, החברה הכי טובה שלי, אבל האצבעות לא מצליחות ללחוץ נכון על המסך. הנשימות מהירות, הדופק גבוה ויש תחושה שאין מספיק חמצן ברכב. אני פותחת את החלון, והרוח הקרה מקפיאה את הלחיים שלי, הרטובות מדמעות. אני נוסעת עוד כמה רחובות, רק כדי לצאת מהשכונה. כשאני מגיעה לכביש הראשי של רעננה – כפר־סבא, אני חוצה רמזור ירוק ומייד אחריו מבחינה בניידת משטרה. צפירה עזה נשמעת והניידת מסמנת לי לעצור. זה מה שהיה חסר לי עכשיו. אני נצמדת בזהירות לשוליים, מנסה להסדיר את הנשימה. פותחת את מראת הרכב, רואה את האיפור המרוח מתחת לעיניים. אין לי ברירה. אני משתמשת שוב בשרוול המלוכלך שלי כדי לנקות את הפנים ושולפת את תעודת החוגר מהארנק. אני לובשת מדים, אין שום סיבה שיעצרו אותי עכשיו. החלון פתוח מעט. שוטרת צעירה ניגשת אליי.

"רישיונות בבקשה," היא אומרת בלי להביט בי, בלי לדעת מה ראיתי לפני כמה דקות, בלי לנחש שהעולם שלי בדיוק קרס.

”אני אשת קבע," אני אומרת ומגישה לה את החוגר.

היא מסתכלת עליי בזלזול וחוזרת על אותו המשפט, ”רישיונות בבקשה."

אני מבינה שאין עם מי לדבר, מוציאה את רישיונות הרכב ומגישה לה. היא בוחנת אותם לרגע, ואז אומרת בתוקף, ”אין לך טסט כבר ארבעה חודשים!” היא פותחת את הפנקס ומתחילה לרשום.

"רגע! אני בקבע, אני לא אמורה לטפל בזה מול משטרה צבאית?" אני שואלת כמוצא אחרון, מקווה שתרים את מבטה ותראה את התסכול בעיניים שלי. לקבל עכשיו קנס זה ממש עול בלתי רצוי.

היא מתעלמת מהשאלה, פונה אל הניידת ואני שומעת את התקתוקים שלה במסוף. אחרי כמה דקות היא חוזרת ומביטה בי, בפעם הראשונה. אני רוצה להסביר, לדבר אל ליבה, אבל היא מקדימה אותי. "ראיתי שאת גם בלי חגורה בנוסף להכול," היא אומרת, מנענעת בראשה. רק אז הבנתי. הורדתי את החגורה כדי לבדוק שאיתמר בסדר, ומרוב בהלה ברחתי מהמקום. לא חגרתי אותה שוב. השוטרת ממשיכה לכתוב. ”זה שאת בצבא לא אומר שאת מעל החוק," היא מוסיפה תוך כדי כתיבה.

”תקשיבי," אני שומעת את קולי מתחנן, "את לא מבינה מה עבר עליי הערב. בבקשה, אי אפשר לוותר על זה?" אני מביטה בה, מנסה את המבט הכי מקסים שלי, שאם זה היה שוטר ולא שוטרת, אולי היה עושה את העבודה.

"אי אפשר," היא מסננת בלי להרים את העיניים מהפנקס, "כבר התחלתי לכתוב." היא מגישה לי את הדוח. אלף שקלים שאצטרך להיפרד מהם, ולא פחות משתים עשרה נקודות.

"את לא חושבת שזה מוגזם? שתים עשרה נקודות? איפה האנושיות שלך?" אני צועקת.

היא מביטה בי בזלזול. "להוסיף גם עבירה של תקיפת שוטר?"

אני שותקת, מבינה שהפסדתי. חוגרת את החגורה, לוקחת את הדוח ונוסעת משם. אני מגיעה הביתה. הדוח בידי, הדמעות בעיניי ודלת הבית מולי. אני נושמת נשימה עמוקה. בפנים נשמעים צחוק הילדים ורעש ההמולה. בדרך כלל זה ממלא אותי באנרגיות, היום אני רק רוצה להיכנס למיטה ולסיים את היום הזה. אני פותחת את הדלת ועוד לפני שהיא נפתחת לגמרי אדל כבר צמודה אליי, מחבקת אותי חיבוק גדול. אני מביטה אל אליאור. הוא מסתכל עליי מרחוק ונראה מסוגר, אולי אפילו כועס. היום היה אמור להיות זמן האיכות שלו.

אימי מביטה בי במבט בוחן. "הכול בסדר?" היא לוחשת.

”כן, פשוט יום ארוך," אני אומרת ומלווה אותה אל הדלת, "תודה שבאת בהתראה קצרה כזאת."

”את בטוחה שאת לא רוצה שאישאר להשכיב אותם לישון?"

”תודה, אימא, באמת שזה בסדר," אני מחבקת אותה כמה שניות ארוכות מדי, מתאפקת לא להתפרק על הכתף שלה.

”כשתרצי לספר לי מה קרה, את יודעת שאני כאן," היא אומרת ומחבקת אותי חזק יותר.

כשהיא יוצאת מהבית, הריקנות עוטפת אותי, אבל אני יודעת שעדיין לא אוכל לספר לה. לא לפני שאברר את זה בעצמי. אני מניחה את הדוח על השולחן, תזכורת כואבת לערב המחורבן הזה, וניגשת לחמם את הפסטה. הראשון שאני מגישה לו הוא אליאור. הוא יושב בשקט ליד השולחן, מבטו מושפל.

”אני אפצה אותך, אני מבטיחה," אני אומרת ומושיטה לו את הצלחת. באמצעות הקטשופ אני מציירת לב על חתיכות הפסטה. הוא מחייך חיוך קטן וטהור ומביט בי בעיניים אוהבות.

איתמר לא מגיע הביתה באותו ערב, אבל הוא מתקשר. אני מתלבטת אם לענות, ולבסוף עונה. אני לא רוצה שהוא ידע שאני יודעת. עוד לא.

”היי," אני עונה, מנסה להישמע כמו מתוך שינה.

”הערתי אותך?" הוא שואל. קולו אוהב ומתוק, כמו תמיד.

”כן, היה לי יום ארוך," אני מרגישה איך הלב שלי מתפוצץ מבפנים.

”איך היה עם אליאור היום? לקחת אותו לפעילות של הכדורגל?"

אליאור הוא הבן שאיתמר תמיד חלם עליו. הם אוהדים את אותה קבוצת כדורגל ויוצאים לשחק יחד בכל שבת.

"נכנסה לי פגישה חשובה בעבודה, לא יכולתי לפספס," אני משקרת. ברגע שאני מזכירה את העבודה, הוא משחרר. הוא תמיד תומך ודואג לקריירה שלי.

"הבנתי. טוב, תנסי אולי בשבוע הבא. את מכירה את הרגישויות שלו," הוא אומר ובזה חותם את השיחה.

אני שמחה שהוא דיבר על הילדים ולא עלינו. אם היה אומר לי מילות אהבה עכשיו, לא יודעת איך הייתי מגיבה. אני מתקשה להירדם, קמה מהמיטה והולכת אל חדרו של אליאור. אני מרימה את השמיכה ונכנסת אליו למיטה. הוא מפיץ חום גוף של נער מתבגר. כשאני נכנסת הוא מסתובב, מפנה אליי את פניו ומחבק אותי מתוך שינה.

השעון המעורר מצלצל, ואני פוקחת עיניים בקושי. השעה שבע בבוקר. אני נושמת עמוק ומעבירה את עצמי למצב עשייה. בזמן שאליאור עוזר לאדל לצחצח שיניים ולנעול נעליים, אני מכינה את כריכי הבוקר שלהם. אני נושקת לאליאור על ראשו והוא הולך לבית הספר לבד. את אדל אני לוקחת ברכב לגן.

”אימא, מתי אבא יחזור? אני מתגעגעת אליו," היא אומרת כשאני מורידה אותה בכניסה לגן.

”היום, מתוקה שלי. אני בטוחה שגם הוא מתגעגע אלייך," אני נושקת לה, והיא מתרחקת ונכנסת פנימה. מתגעגע אליה? אבא שלה עסוק עכשיו בלבגוד. לא רק בי, אלא במשפחה שהוא בנה.

כשאני נכנסת ללשכה, נטע, הפקידה שלי, מסתכלת עליי במבט לא ברור. ”המפקד רוצה לדבר איתך," היא לוחשת כאילו יש מישהו נוסף בחדר, "הוא ביקש שתיכנסי אליו ברגע שתגיעי."

אני הולכת אל משרדו של המפקד, תוהה למה הוא זימן אותי.

"בוקר טוב," הוא אומר, יושב ליד שולחנו ואוכל מאחד המאפים שמונחים מולו.

”בוקר טוב, הבנתי שרצית לראות אותי," אני עונה, מחכה שיסביר.

"התקשרו מהמשטרה הצבאית," הוא אומר, "לגבי הדוח שקיבלת אתמול. הבנתי שיש נקודות, והם דורשים שתעשי קורס ריענון נהיגה בהקדם." הלם מופיע על פניי. "בשבוע הבא מתקיים קורס כזה, יומיים, פה בבסיס. רשמתי אותך. הפקידה שלך כבר פינתה לך את היומיים האלה מדיונים."

אני לא מספיקה להגיב. הדלת נפתחת ושלי והקצין שלה נכנסים אל המשרד. "בוקר טוב, המפקד," היא אומרת בקול מתוק מדי, בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש, ”נראה שלא ישנת טוב כל־כך בלילה," היא לוחשת לי בעוקצנות.

אני בוחרת לא להגיב. יוצאת מהמשרד והולכת למשרד שלי.

”מה יש לי בלו"ז ביום ראשון ושני?" אני שואלת את נטע.

”שום דבר. המפקד ביקש שאפנה לך, אז הזזתי את כל הדיונים. אני בדיוק מעדכנת אישורי הגעה."

באיזו זכות הוא רושם אותי לקורס בלי לוודא שאני יכולה? ועוד מבקש מהפקידה שלי לשנות לי את הלו"ז? אני כועסת ומוציאה את כל האוויר מהריאות. אני הבאתי את זה על עצמי. אני צריכה להגיד תודה שזה נגמר רק בקורס ריענון נהיגה ולא במשהו חמור יותר. הדיונים נגמרו, אבל אני נשארת בבסיס. מדפדפת במיילים חסרי חשיבות, מושכת זמן. איתמר חזר היום הביתה והוציא את הילדים מהמסגרות. אני מספרת לעצמי שאני נותנת לו זמן איכות איתם, אחרי שלא היה בבית שלושה ימים, אבל זאת אמת חלקית. אני יודעת שאם אגיע הביתה, יהיה לי קשה להתנהג כאילו כלום לא קרה.

אני נכנסת הביתה בשעה מאוחרת. שקט. נדמה שכולם ישנים, מלבד איתמר. יש בי התלבטות. האם להעמיד אותו במקומו? האם לנפץ את מעטפת החיים המושלמים שבנינו? כרגע אני בוחרת שלא. אני צריכה עוד קצת זמן לעכל את מה שקרה, לקבל החלטה שקולה, לא כזאת שנולדה מתוך סערה. איתמר יושב בסלון מול הטלוויזיה. כשהוא מבחין בי, הוא נעמד ומתקרב כדי לחבק אותי. ידיו עוטפות אותי, בדיוק כמו תמיד, כשאנחנו נפגשים בסוף היום. אני מחבקת אותו בחזרה, ולרגע אחד מתנחמת במגע שלו. התגעגעתי אליו.

מאז התחלנו לצאת בתיכון, החיבוק שלו היה הדבר שהכי ניחם אותי. בכל פעם שהיה לי יום קשה, הוא היה אומר את המשפט הקבוע, "החיבוק שלי יכול לקחת לך את כל הקושי," ומחבק אותי חיבוק דב. מה שווה החיבוק הזה, אם הקושי שלי נובע ממנו? הוא מקרב את שפתיו כדי לנשק אותי, אבל אני מזייפת שיעול קטן ונסוגה לאחור.

"אני חושבת שקצת התקררתי. תיזהר, שלא תידבק," אני אומרת ומניחה את התיק שלי על השולחן.

"שילמתי את הקנס שהיה על השולחן," הוא אומר, מרים את צלחת הנשנושים החצי ריקה שעומדת על שולחן הסלון ואז הוא שואל, בלי מבט דרמטי, "מה עשית בכביש רעננה – כפר־סבא אתמול בערב?"

הוא לא שואל למה קיבלתי את הדוח. לא כועס על זה שלא עשיתי טסט, או על זה שנהגתי בלי חגורה. הוא אפילו לא מעיר על הסכום המוגזם של הדוח. אני תוהה, האם הוא יודע, או שהוא רק מנסה לבדוק אותי?

”אל תשאל," אני אומרת בשוויון נפש מזויף, "הייתי צריכה להביא משם חבילה לבסיס. לא להאמין שנותנים לרס"ן להתעסק בדברים כאלה." אני משקרת במצח נחושה, קמה והולכת לכיוון החדר. הוא לא שואל עוד שאלות.

במקלחת אני מנסה להוריד מעליי את תחושת הגועל שעוטפת אותי. מההתנהגות שלו, אבל בעיקר מעצמי. מעצם זה שאני משקרת. מעולם לא שיקרתי לאיתמר. הוא היה האיש שאני מספרת לו הכול. אני נכנסת למיטה עם הגב מופנה לצד שלו. לא עוברות כמה דקות והוא נכנס גם, נצמד אליי מאחור. אני מרגישה את הזקפה שלו מתקשחת כנגד האגן שלי. ידיו, ברכות כמעט כואבת, גולשות מתחת לחולצת הפיג'מה לכיוון הבטן. בכל מקום שהוא נוגע, אני מרגישה פצעים נפתחים בתוכי. ידו עולה אל החזה שלי, תופסת אותו כמו שעשה אין־ספור פעמים בעבר. חזה שהניק שני ילדים, שכבר לא נראה כמו פעם, אבל איתמר תמיד דואג להזכיר לי כמה הוא נמשך אליו, אפילו יותר עם השנים. המגע שלו מוכר, אפילו מנחם. אני רוצה אותו. הגוף שלי זוכר, אבל הלב לא משתף פעולה.

"אני במחזור. אתמול קיבלתי," אני אוחזת בידו ומורידה אותה ממני בעדינות.

”אבל איך? לא הסתיים רק לפני שבועיים?"

אני שותקת רגע. עדיין עם הגב אליו, ואז משקרת שוב. משהו בתוכי צורח לעצור, אבל המילים יוצאות ממני כאילו מישהי אחרת מדברת. "כנראה מהלחץ בעבודה. המפקדת שלי בחוסר תפקוד, ומאז הכול נופל עליי." איתמר מוריד את ידיו ממני. הוא נושק לראשי בשקט ומסתובב לצד השני.

בימים שאחרי, אני מוצאת את עצמי נשארת במשרד עד מאוחר. אני בסך הכול קצינת שלישות, אין באמת סיבה לפגישות בשעות האלה, אבל אני לא מצליחה להיות בבית. לא מצליחה להיות במחיצתו. לכן אני מתרצת, אומרת שיש לי ביקורת בקרוב, וזה מספק אותו. במשרד זה רק אני וקופסת גלידה שמתחדשת בכל יום בטעם אחר. התמונה שלהם מתנשקים בפתח הבית רצה שוב ושוב בראשי. אותן שפתיים שנישקו רק אותי, עכשיו מנשקות אותה. בכל פעם שהתמונה עולה, אני מכניסה עוד כפית גלידה לפי. כמות נייר הטואלט שאני צורכת במשרד כבר לא פרופורציונלית. אחראי הלוגיסטיקה עוד עלול לתהות, אבל הבכי לא מפסיק. בסוף השבוע אני לוקחת את הילדים לאימא שלי.

”היי, למה הגעת בלי איתמר?" היא שואלת מייד כשהיא רואה אותי נכנסת לבד. אני רוצה לספר לה, אבל עדיין לא יכולה. היא מקלחת, מאכילה, ודואגת לילדים, נותנת לי קצת זמן לעצמי, זמן שאני זקוקה לו כל־כך.

ביום ראשון בבוקר אני מארגנת את הילדים ונוסעת לקריה. הפקקים מתארכים בגלל תאונה באיילון. אני שונאת לנהוג, והרכב הזה הופך להיות בלתי נסבל. יותר מדי נורות דולקות, פחות מדי זמן לטפל בהן. אני כועסת שוב על איתמר, לא רק על הבגידה, אלא על זה שהכריח אותי לוותר על הרכב הצבאי שהוצע לי בתחילת התפקיד.

אני מגיעה אל כיתת הקורס באיחור ופותחת את הדלת בשקט. השקט בכיתה מקפיא את האוויר. כל המבטים מופנים אליי. זאת כיתה גדולה, שולחנות מסודרים בצורת ח', מאחוריהם יושבים כתריסר חיילים צעירים. לאף אחד מהם אין דרגות קצונה. אני מרגישה שונה, חריגה.

"סליחה על האיחור," אני אומרת למדריך בשקט, וניגשת לשבת בפינה, המקום הפנוי היחיד.

"אני מבקש שלא תאחרי שוב. הזמן שלנו לא פחות חשוב משלך," הוא אומר בקור. אני לא עונה. רק מתמלאת השפלה.

"אל תשבי בפינה, לא תתחתני שבע שנים," לוחש החייל שיושב לידי.

”אל תדאג," אני עונה עם חיוך עייף, "נראה לי שזה כבר מאוחר מדי." אני צוחקת צחוק קטן ועצוב. המדריך שוב מביט בי במבט נוזף ואני שותקת.