עצב הראייה

האייל של דרֵה

את דרה הכרתי בצהרי יום סתווי; את האייל, בדיוק חמש שנים אחר כך. בצהרי היום שבהם נתקלתי בו בפעם הראשונה זרחה השמש כשיצאתי מהבית, אבל אז, בבת אחת, ניתך מבול בלי שום התראה. זה היה גשם תנכ"י של ממש, ובתוך כמה דקות נהפכו הרחובות הצרים של שכונת בֶּלגרָאנו לנהרות חלקלקים; הנשים התגודדו בפינות הרחוב, מחשבות היכן הכי כדאי להן לחצות את הכביש; אישה זקנה חבטה עם המטרייה שלה בדופן של אוטובוס שסירב לפתוח לה את הדלת, ובכניסות לבתי העסק צפו העובדים במים המלחכים את המדרכות ונחפזו להתקין את סכרי הברזל שקנו בעקבות השיטפון האחרון. אני הייתי אמורה להוציא קבוצת תיירים לסיור באוסף פרטי. בזה עסקתי באותם הימים. וזו לא הייתה עבודה רעה, אבל בזמן שחיכיתי ללקוחות שלי, חוסה תחת גגון של איזה בר, חלפה מונית קרוב מדי למדרכה ושטפה את השמלה הצהובה שלי. שלוש מכוניות אחר כך שכך הגשם באותה הפתאומיות שבה החל, ומבעד לטיפות האחרונות, שירדו באוויר כמו וילון חרוזים מזכוכית, הגיעה המונית של לקוחותיי. היו אלה בני זוג אמריקאים בגיל העמידה, היא בלבן והוא בשחור, והם היו מתוקתקים ויבשים כל כך, עד שנדמה כי הנהג בדיוק אסף אותם מהניקוי היבש.

נכנסנו לבית שבעברו היה מלון בוטיק, מוקף גינה רחבת ידיים, ושכיום נדחק בין בניין בעל סגנון רציונליסטי לווילה מנקרת עיניים בנוסח קליפורניה. רב משרתים הוביל אותנו אל הסלון כשהוא מחליק כצלופח בינות לרהיטים. רבע שעה אחר כך נפתחה דלת הזזה שעד לאותו הרגע נעלמה מעינינו, ובחדר הופיעה האספנית. היא הסתכלה עליי. הסתכלתי עליה. בגדיה היו אפורים. סביב פיה נראו קמטוטי המרירות האופייניים לנשים שעברו את גיל הארבעים, אפה הנשרי היה נשק מושחז, ועל סוודר הקשמיר שלה ענדה סיכה זהובה בצורה של בעל חיים, שבשום רגע נתון לא הצלחתי לזהות עקב המרחק ששמרה מפניי במשך כל הביקור.

האישה סקרה אותי באותו התימהון שבו אמרה לי ערב קודם לכן בטלפון שהיא לא מבינה למה אני מתעקשת לבוא כשהיא עצמה יכולה להראות את הציורים לאורחים. גם אם לא ממש במילים האלה, ניסיתי להסביר לה שאני עצמי המנהלת, המזכירה, נערת השליחויות והמדריכה בחברה שלי, שכך עובדים הסיורים הפרטיים שמהם אני מתפרנסת. "בסדר גמור, אני רואה שאת בחורה עם שאיפות, אחכה לך פה בשתים־עשרה," אמרה לי לפני שניתקה. וכך קרה, שלמחרת התייצבתי בביתה, נוטפת מים מלוכלכים על רצפת הפרקט הממורקת שלה. האישה ביקשה שיביאו לי נעליים חלופיות. כמה דקות אחר כך, לרגליי נעלי בית מפרווה לבנה, הדרכתי קבוצת תיירים שבשלב הזה כבר לא רחשה לי אפילו טיפת כבוד. כמוצא אחרון נעזרתי בהערות מתוחכמות, ובעיני החדה כבר הייתי פחות או יותר בעניינים כשנתקלתי בסוס אפור שדהר לעברי תחת רקיע בצבע הפיוטר. הבטתי לרגע במארחת שלי; זה היה רק שבריר שנייה, אבל עיניי לא ידעו לשקר. היא חייכה בסיפוק:

"אלפרד דה דרה. לא לומדים עליו בפקולטה, בקורס על המאה התשע־עשרה?" אמרה בעודה מדליקה את הסיגריה שהייתה תחובה לה בפומית השנהב שהחזיקה בין אצבעותיה הארוכות, שבהן הייתה גאה, בלא ספק.

"כמובן. זה ציור מרהיב," אמרתי.

זה היה שקר כפול: עד לאותו היום מעולם לא שמעתי על דרה, והציור נראה לי נחמד ועשוי כהלכה, אבל לא יותר.

"מה את אומרת," אמרה ונשפה מפיה טבעת עשן מושלמת שצפה לעברי בחלל החדר.

האמריקאים חייכו בשחור־לבן, שטחיים ומלאכותיים כמו בפאזל של חורחֶה דֶה לָה וֵגָה.

כאמור, באיל של דרה נתקלתי חמש שנים אחר כך, גם אז ביום סוער בחודש אפריל שבו הלכתי לבקר במוזיאון לאמנויות דקורטיביות. הייתי לבדי, כי כך אני אוהבת לראות את הדברים בפעם הראשונה, ולרגליי מגפי גומי מהממים להגנה מפני הגשם. יכול להיות שזה היה קשור לנעליים המכובדות שבהן התהדרתי הפעם, אבל המפגש השני שלי עם דרה היה קטלני, מעין Kick galvanic, כמו שהייתה קוראת לזה א"ס בייאט. זה הזכיר לי שכל המשחק באומנות מושתת על הפער הזה שקיים באובייקט בין יופי פשוט לכוח משיכה שאי אפשר לעמוד בפניו, וכי הפרטים שמטים את הכף לכאן או לכאן הם בדרך כלל מזעריים. איך שראיתי אותו, נתקפתי באותה סערת הרגשות המכונה בפי אנשים מסוימים פרפרים בבטן, אבל אצלי מתבטאת בצורה הרבה פחות פיוטית. בכל פעם שאני נמשכת ברצינות לציור אני עושה בושות. כבר אמרו לי שזה בגלל הדופמין שמפריש המוח ושמגביר את הלחץ התוך עורקי. סטנדל תיאר את זה כך: "ביציאה מסנטה קרוצ'ה, ליבי פעם בחוזקה; הרגשתי שהחיים אזלו בי, פחדתי למעוד." מאתיים שנה אחר כך, מבוהלת לנוכח מספר התיירים שנכנסו לתרדמת חושית למראה הפסלים של מיכאלאנג'לו, אחות בחדר המיון של סנטה מריה נוּאובָה קראה לתופעה הזאת תסמונת סטנדל.

באותו היום, כדי לא להתמוטט, התרחקתי מהציור דרך החממה. התהלכתי, מתנודדת, כמו על סיפון של אונייה, נוטה לכאן ולכאן, ועיניי מתרוצצות בארובותיהן כמו מחט של מצפן שאיבד את הצפון. יצאתי לשאוף אוויר, וכשחזרתי, ערוכה פסיכולוגית לקראת המפגש, הרגשתי הקלה כשהתחוור לי שהציור של דרה עדיין נמצא במקומו. הוא היה תלוי באולם שבמקור שימש חדר האוכל של משפחת אֶרַסוּריס, חלל בסגנון הברוק הצרפתי שהיה העתק של חדר זהה בארמון ורסאי; מקום רחב ידיים, אבל במידה סבירה, שבסתיו היה עשוי להיות חמים ונעים בזכות החלונות הגדולים שהאירו אותו מכיוון הגן, אבל כיום אפשר לקפוא בו מקור מכיוון שאנשי האבטחה סוגרים את התריסים שלו בהנחה שתנור סלילים בגודל של לבנה מסוגל לעשות בו את כל העבודה.

החלל הזה מכיל למעשה שני ציורים של דרה; שתי סצנות ציד שצוירו באמצע המאה ה־19, אם כי אותי מעניין רק אחד מהם, ולמרות המיאוס שתמיד כרוך בתיאור של ציורים, אין לי ברירה: זהו ציור אנכי, ובו להקת כלבים שמכתרת אייל; המאבק בין בעלי החיים מיוצג בחלק התחתון של הבד בעוד שבחלק העליון, שאני מוכנה להישבע שנוסף מאוחר יותר כדי להתאים את היצירה לתקרות הגבוהות של החלל שבו היא תלויה, נראה נוף עם שמיים כחולים, עננים מסולסלים ועץ גנרי לחלוטין, שעשוי להשתייך לכל זן. לא אכחיש שזה ציור סתמי למדי, ואף על פי כן, הוא מושך אותי. יתר על כן: הוא מלחיץ אותי.

אלפרד דה דרה היה בן שבע כאשר בעת מסע בסיינה בחברת הסנדק שלו הוא נתקל בג'ריקו הדגול, המרטיר של הרומנטיציזם הצרפתי. ג'ריקו שהה בעיר כדי לחקור את הקווים של סימונֶה מָרטיני. הצייר ביקש להחזיר לאומנות הדיוקן את הכוח שאבד לה לאורך הדרך, וכשנח מבטו על אלפרד הנבון, הוא חשב שהנער יהיה מודל נפלא. ערב אחד צייר אותו באזור טרשי בשעה שנשבה רוח הפון מהגבעות של סיינה וגרמה ללחייו של הילד להאדים. למעשה הוא צייר אותו בסטודיו שלו והמציא את כל השאר. זהו ציור עז, שהיה חריג בתקופה שבה לא ידעו לייצג את הצעירים אלא כמבוגרים מיניאטוריים. אלפרד הצעיר מפתיע בזכות החיות בעיניו והמזג החם שנשקף מאישיותו.

נראה שהיה זה מפגש מהסוג שחורץ גורלות או חותם בריתות, כי חודשיים אחר כך, כשאלפרד ביקר את ג'ריקו בסטודיו שלו בפריז, הוא גילה שהמאסטרו לא מצייר רק סצנות אפיות עם רפסודות על סף טביעה או דיוקנאות של משוגעים; ג'ריקו היה מצייר גם בעלי חיים במצבם הטהור: סוסים, אריות ונמרים שאותם חקר באותה הצלילות שבה חקר את בני האדם. הדימויים הללו השפיעו על מוחו הסופג של אלפרד הצעיר, ושנים אחר כך, כשדוכס אורליאן חיפש צייר בשביל האורוות שלו, הוא בחר בדרה מבין מאות מועמדים, בחירה שהקנתה לו את שמו כצייר הסוסים המוצלח בצרפת. אחרי המהפכה של 1848 הגיע שמו לאוזניו של נפוליאון השלישי, וכשזה נאלץ להגר עם משפחתו לאנגליה הוא הזמין שוב ושוב את הצייר כדי שייצור בעבורו דיוקנאות רכיבה. דרה מת בן חמישים, בפריז, מכיב בכבד שגרר עימו עוד משהותו באנגליה, אבל בסלונים התרוצצה השמועה שהכיב היה למעשה פציעה מחרבו של פלֶרי, נושא הכלים של הקיסר, שעימו יצא הצייר לדו־קרב מסיבות שהחצר הגולה דאגה בקנאות להסתיר.

מה חשבו על הציורים ההם האורחים של משפחת ארסוריס? האם אי־פעם התעכב מישהו כדי להביט בהם? או שהם היו שקופים בעיניהם לא פחות מטפט בצבע בז'? אני מדמיינת אותם מסובים אל השולחן. הם שרויים בשלב שאחרי המנות הראשונות כשאל החדר נכנס רב המשרתים, בידו הבשר המוגש על מצע של עשבים ותפוחי אדמה מאודים, ועליהם משיחת מכחול של חמאה טרייה, מתובלת בפטרוזיליה קצוצה; בעקבותיו נכנס משרת ובידו קערית רוטב כסופה המעוטרת בתבליטי קורנָמוזים. מישהו מדבר על ההתקדמות במשא ומתן עם צ'ילה: לא תפרוץ מלחמה. אדון ארסוריס בקיא בפרטים; אחרי ככלות הכול, הוא השגריר של ארצו. רעייתו, גבירת אָלסַגָה, חדשה, ולכן עדיין סבורה שיש להתעניין בשיחות של הגברים. היא מחייכת, אבל מזווית העין קולטת את פניה הקמוטים של האישה המבוגרת שיושבת מימינה וחושבת בדאגה שבקרוב יהיה גורלה דומה. כמו בניסיון לעצור את הזמן, מדי פעם היא מרימה את ידיה ומנענעת אותן קלות כדי לגרום לדם לשקוע ולהדגיש את לובן עורה. מאוחר יותר, כשיקומו הסועדים מהשולחן, היא תמצא מחסה במשחק ויסט. היחידה שמביטה בציור היא האישה המבוגרת, גבירת אלבֵאָר, שבעברה הייתה זמרת הסופרן רֶחינָה פָֺסיני: תוך כדי התחמקות מראשו של גיסה, עיניה נודדות מהאייל הניצוד אך החי עדיין בציור אל הנתחים המעודנים של האייל המת שמונחים עתה על צלחתה. באולם הרנסנסי הצמוד אל חדר האוכל, בינות לעלוות העץ, אורלוגין מורה על השעה. צמרמורת חולפת בגווה של גבירת אלבאר, אבל היא מייחסת אותה למשב רוח. בזמן האחרון קשה לה לזהות מה בדיוק היא מרגישה.

ציורי הציד לא נחשבו לגחמות אקסצנטריות בתקופתו של דרה. למעשה הם ייצגו את הספורט האצילי שהתגבש בימי הביניים כסמל מעמד, כשהציד היה בקרב האריסטוקרטיה לבילוי ואפילו לתעסוקה. לעיתים קרובות הוא היה העיסוק היחיד ששימש אימון לקראת המלחמה ושבו, על הדרך, נמדדה האצולה. כדי שציד בקנה מידה גדול יתקיים רק בקרב שווים, אסרו האדונים את הכניסה ליערות. את בעלי החיים הגדולים הקצו לעצמם; האיכרים נאלצו להסתפק בציפורים ובארנבות שהסתובבו בדרכים שמחוץ לתחום.

מהשילוב בין האומנות האיטלקית שמקורה בסיינה לאומנות הפלמית מארצות הצפון נולד הסגנון הגותי הבינלאומי בחצרות של סוף המאה הארבע־עשרה. את אחת הדוגמאות המלבבות ביותר לסגנון הזה אפשר למצוא בכתב היד הביניימי הקרוי השעות העשירות מאוד של דוכס ברי. בספר הזה, בדף של חודש דצמבר, מקיפים כמה כלבים חזיר בר בלב יער; האיור נראה כמו גרסה מיניאטורית לציור של דרה. סביר להניח שהצייר נתקל בדימויים הללו בזמן הביקורים שערך עם נפוליאון השלישי בארמון שנטילי, שהספרים היו מאוחסנים בו. למבט החודר שלמד מג'ריקו הוסיף דרה את הסגנון הנוגה ששאב מכתבי היד, ובעזרת שילוב גחמני של השניים הוא יצר דימויים שמכילים רק נוכחות גשמית במקום מרחב.

הרגישו בסימבוליזם השורשי שמפעם בציור: בהתגוששויות בין הטוב לרע, בין האור לחושך. האייל צויר כמה שניות לפני מותו. כלב אחד נושך את גבו; כלב אחר מושך ברגלו. בעל החיים על סף קריסה, לשונו בחוץ, צווארו מתוח עד כדי הגזמה, עיניו מביטות בנו, מופקרות כמו עיניו של ארנבון הבר המביט בנסיך ב"הברדלס" של למפדוזה: "דון פבריציו ראה את העיניים השחורות הגדולות מביטות בו בלי תוכחה ומתכסות חיש־מהר דוק ירקרק, והן מלאות השתאות מיוסרת על סדר העולם2." למפדוזה היטיב להבין שהדברים מתהפכים לפני הסוף, שהם משאירים עקבות, שובל כסוף, שקוף ולח של חלזונות לפני שישקעו בתהומות הנשייה.

לפני שלוש שנים יצאה חברה שלי מימי בית הספר לטייל בשמורת ציד בצרפת. היא באה לפריז כדי לבקר את אחותה, שתמיד יצאה עם זרים, ועכשיו התגוררה בשדרות מונטיין עם מיליונר יווני שנתן לה שני ילדים. חברתי הייתה שחומה; אחותה, בלונדינית. חברתי עדיין לא הייתה נשואה, ונדמה ששום עבודה לא מצליחה לספק אותה; אחותה עשתה קריירה מטאורית בלקוסט עד שהגיעה אל התפקיד הבכיר שבזכותו התגלגלה לפריז, הכירה את היווני ועזבה את העבודה שלה כדי להקדיש את כל זמנה לילדים. לחברתי לא היה כסף לנסוע, אחותה התעקשה שתבוא, שהיא תממן לה את הכרטיס.

כשנחתה, ביום שישי בבוקר, בישרה לה אחותה שהם הוזמנו לבלות את סוף השבוע בטירה כפרית. הם יצאו במכונית באותו הערב, אף על פי שלכל הדעות הסתמן שעומד לרדת גשם. באוויר הורגש לחץ, וכשהגיעו אל הטירה התחילה הסערה. חטופה על ידי שמיכת פוך יקרה, ישנה חברתי עד שעות אחר הצהריים למחרת. אני מתארת לעצמי שבשעה שרחצה פנים הקפיץ אותה קולו המתכתי של הגונג, שבישר על ארוחת הצהריים, והיא נחפזה לרדת. כשהגיעה כבר הסתובבו כעשרים מוזמנים ברחבי הגן. הם צעדו כמו זומבים אל שולחן מוארך שהיה ערוך תחת סככה באוויר הפתוח. היא הלכה בעקבותיהם. אחותה הגיעה קצת אחריה והתיישבה בקצה השני; היא החליפה את סווצ'ר הסקי של הערב הקודם במעיל גשם ירוק. מדי פעם הניפה הרוח פיסת סככה וחשפה את הפארק, את הבריכה המכוסה בשכבה עבה כל כך של עלים שבכלל לא ראו את המים תחתיה, את העצים הענקיים שהמשיכו לטפטף בעקבות הגשם של הלילה הקודם, עצים עתיקים כל כך, שלעיתים היה צורך לחזק את ענפיהם באמצעות קורות חלודות, ושעכשיו התכופפו כמו נפילים על קביים. במשך זמן מה שוחחה חברתי עם זוג אדריכלים, אבל הרוח הסתווית הייתה קרה, ובהזדמנות הראשונה היא הזיזה את הכיסא שלה כדי להתחמם קצת בשמש. לפני שהמסובים הספיקו לסיים את הקפה היא אמרה שהיא צריכה לחלץ את רגליה, שמגיל תשע היו ארוכות כרגלי איילה. בחור צרפתי התנדב להתלוות אליה. הוא הציע שיצעדו עד קצה השדרה הארוכה ויחזרו.

השניים התקדמו באיטיות, הדרך הייתה בוצית, והרוח נשבה בינות לעצי הקזוארינה. "זו עונת הארנבות, אולי נראה אחת," אמר הבחור. כשהגיעו לקצה השדרה הם החלו לחזור על עקבותיהם. למרחוק, ביער הסמוך נשמעה קרן. מישהו קרא לכלבים לחזור. באותו הרגע שקע המגף של חברתי בבוץ. היא נאבקה מעט כדי לחלץ אותו. חצי מטר לפניה הושיט לה בן הלוויה שלה יד, אבל היא סירבה לעזרתו: "אני יכולה לבד," מלמלה בקוצר רוח; שנייה אחר כך חדר כדור תועה אל גבה, בגובה הריאה.

היא התמוטטה על האדמה הבוצית; הצרפתי אמר שכל ארשת פניה אמרה הפתעה. "זה הכול?" נדמה שהיא אומרת, "זהו זה?"

חודש קודם לכן פגשתי אותה ברחוב. זה היה אחרי עשור שבו לא התראינו, ובמשך זמן מה ניסינו להתעדכן. היא הייתה אישה מושכת בת שלושים וחמש, היה לה חבר חדש, והיא עבדה סביב השעון בבית מכירות פומביות שבו הרוויחה משכורת נמוכה, עניין שלא הפריע לה כי היא עדיין לא רצתה ילדים. מדי פעם אני חושבת עליה, על הרגע שבו שקע המגף שלה בבוץ והיא נתקעה בדיוק בנתיבו של הכדור ההוא. ואין לי מושג מה לעשות עם המוות המטופש הזה, המהפנט וחסר התועלת, כשם שאני גם לא יודעת למה אני מספרת עליו עכשיו, אם כי יש להניח שזה תמיד כך: אנחנו כותבים על דבר אחד כדי לספר על משהו אחר.