לב שחור כמו דיו

הקדמה 

פצעי לב הם לעיתים קרובות פצעי מוות,
אך אין זה מן ההכרח.

הנרי גריי, חבר האקדמיה המלכותית,
האנטומיה של גריי

1

איך הנחת לעיניך בי לבהות,
ולנשימתך לעצור לשנייה?
עד קץ הזמנים לא יהיה זה עוד
כאילו לא היה.

מרי אליזבת קולרידג', "רגע"

 

מכל הזוגות שישבו בבר ריבוֹלי במלון רִיץ בערב יום חמישי ההוא, השניים שניכר בהם כי הם מבלים בנעימים יותר מכולם, לאמיתו של דבר, לא היו זוג.

קורמורן סטרייק ורובין אֵלָקוֹט, בלשים פרטיים, שותפים עסקיים והחברים הכי טובים על פי הצהרותיהם, חגגו את יום ההולדת השלושים של רובין. שניהם היו נבוכים קלות כשהגיעו לבר הדומה לקופסת תכשיטים בסגנון אַר דקוֹ, עם קירות עץ כהים ועיטורי זהב ולוחות זכוכית לָליק חלבית, שכן שניהם היו מודעים לאופיו הייחודי של המעמד בכמעט חמש השנים שהכירו זה את זה. עד אז מעולם לא קרה שהחליטו לבלות ערב זה בחברת זה מחוץ לעבודה, בלי נוכחות של חברים או עמיתים אחרים, או תירוץ של פציעה (שכן בתקרית שאירעה חמישה שבועות לפני כן, סטרייק חבט בטעות ברובין והשאיר אותה עם פנס בכל עין, ואחר כך הביא לה קארי ממסעדה כפיצוי).

יתרה מזו, באופן יוצא דופן, שניהם נהנו לפני כן משינה מַספקת, ושניהם נראו במיטבם. רובין לבשה שמלה כחולה צמודה ומחמיאה, שערה הארוך בצבע בלונד־אדמוני חפוף ומפוזר, וסטרייק הבחין במבטי ההערכה המהירים שמשכה מכיווּן הלקוחות הזכרים כשעברה על פניהם. הוא כבר החמיא לה על אבן האוֹפַּל שנחה בגומה שבבסיס צווארה, מתנת יום הולדת שלושים מהוריה. היהלומים הזעירים סביב אבן החן יצרו הילה מתנוצצת באורות הזהובים של הבר, ובכל פעם שרובין זזה, ניצוצות של אש בגון השָני התנוצצו במעמקי האוֹפַּל.

סטרייק לבש את החליפה האיטלקית האהובה עליו, עם חולצה לבנה ועניבה כהה. כעת, אחרי שגילח את הזקן שגידל לאחרונה, דמה עוד יותר לבטהובן עם אף שבור ועודף משקל מסוים, אבל החיוך החם של המלצרית בשעה שהושיטה לו את קוקטייל האוֹלְד פאשֶן הראשון שלו הזכיר לרובין מה שאשתו החדשה של בעלה לשעבר, שרה שדלוק, אמרה פעם על הבלש:

"הוא מושך במין קטע מוזר, לא? נראה קצת חבוט, אבל זה משהו שאף פעם לא הפריע לי."

חתיכת שקרנית היא היתה: שרה אהבה את הגברים שלה יפי תואר ללא דופי, כפי שהוכיחה רדיפתה הבלתי נלאית אחרי מתיו, רדיפה שבסופו של דבר הוכתרה בהצלחה.

סטרייק ורובין ישבו זה מול זה בכיסאות מרופדים בדוגמת עור נמר משני צידיו של שולחן לשניים, וכיסו בתחילה על מבוכתם הקלה בשיחת עבודה. הדיון במקרים המצויים נכון לעכשיו בטיפולו של משרד החקירות שלהם נשא אותם לאורכו של הקוקטייל החזק ששתו, ואחריו כבר התחילו פרצי הצחוק הרמים שלהם למשוך מבטים חטופים מצד ברמנים ולקוחות גם יחד. עד מהרה ברקו עיניה של רובין ופניה סמקו במקצת, ואפילו סטרייק, גדל מידות הרבה יותר מן השותפה שלו ומסוגל כראוי להתמודד עם אלכוהול, כבר שתה מספיק בורבון עד שחש עליצות מלבבת ורפיון איברים נעים.

אחרי סיבוב הקוקטיילים השני, השיחה נעשתה אישית יותר. סטרייק, שהיה בן לא חוקי של כוכב רוק שפגש רק פעמיים, סיפר לרובין שאחת מאחיותיו למחצה, פְּרוּדֶנְס, רוצה להיפגש איתו.

"איפה בדיוק היא נכנסת?" שאלה רובין. היא ידעה שאביו של סטרייק היה נשוי שלוש פעמים, ושהשותף שלה היה פרי מפגש של לילה אחד עם אישה שלרוב תוארה בעיתונות כ"מעריצה שרופה", אבל ידיעותיה לגבי שאר ענפי העץ המשפחתי היו מעורפלות.

"היא הלא חוקית השנייה," אמר סטרייק. "צעירה ממני בכמה שנים. אמא שלה היתה השחקנית ההיא, לינזי פנתרוֹפּ? אישה רב גזעית? היא הופיעה בכל מקום. 'איסְטאֶנְדֶרס', 'השוטרים...'"

"אתה רוצה לפגוש את פרודנס?"

"לא בטוח," הודה סטרייק. "איכשהו נראה לי שכבר צברתי מספיק קרובי משפחה עד כה. היא גם פסיכולוגית."

"מאיזה סוג?"

"יוּנגיאנית."

ההבעה על פניו, תרכובת של חשדנות וסלידה, הצחיקה את רובין.

"מה לא בסדר בלהיות פסיכולוגית יונגיאנית?"

"לא יודע... די חיבבתי אותה מההודעות שלה, אבל..."

בניסיון למצוא את המילים הנכונות, עיניו של סטרייק מצאו לוח ארד על הקיר מאחורי ראשה של רובין, שנראתה בו לֵדָה עירומה מתעברת בזרעו של זאוּס בדמות ברבור.

"...טוב, היא אמרה שגם לה לא היה קל, זה שהוא אבא שלה. אבל כשגיליתי מה היא עושה לפרנסתה..."

קולו נחלש ונמוג. הוא שתה עוד בורבון.

"חשבת שהיא לא מדברת איתך בכנות?"

"לא בדיוק לא בכנות..." סטרייק פלט אנחה. "כבר נמאס לי מכל מיני פסיכולוגים שמספרים לי למה אני חי בצורה שאני חי ומחפשים את כל הסיבות לזה במה שנקרא המשפחה שלי. באחת ההודעות שלה, פרודנס אמרה שהסליחה שלה לרוֹקבּי היתה 'ריפוי' בשבילה - לעזאזל עם זה," אמר פתאום סטרייק, "זה יום ההולדת שלך, בואי נדבר על המשפחה שלך. במה אבא שלך עובד? אף פעם לא סיפרת לי."

"מה, באמת?" אמרה רובין בהפתעה קלה. "הוא פרופסור לרפואת כבשים, תוצרת וּרבייה."

סטרייק נשנק מהקוקטייל.

"מה מצחיק?" שאלה רובין בגבות מורמות.

"סליחה," אמר סטרייק, משתעל וצוחק בו־זמנית. "פשוט לא ציפיתי לזה."

"הוא נחשב לסמכות די רצינית, אם לא איכפת לך," אמרה רובין בעלבון מדומה.

"פרופסור לרפואת כבשים - ואיך השאר, שוב?"

"תוצרת וּרְבִי - למה זה כל כך מצחיק?" אמרה רובין כשסטרייק שוב פרץ בצחוק רועם.

"לא יודע, אולי הקטע של 'תוצרת' ו'רבייה'," אמר סטרייק. "וגם הכבשים."

"יש לו ארבעים ושישה ראשי תיבות של כל מיני תארים אקדמיים. ספרתי כשהייתי קטנה."

"מרשים," אמר סטרייק, ולגם שוב מהבורבון וניסה להיראות רציני. "ותגידי, מתי הוא התחיל להתעניין בכבשים? זה משהו שהתחיל אצלו כבר בגיל צעיר או שאיזו כבשה מסוימת תפסה לו את העין כשהוא היה -"

"הוא לא דופק אותן, סטרייק."

הצחוק המתחדש של הבלש גרם לראשים לפנות לעברם.

"אחיו הגדול קיבל את החווה המשפחתית, אז אבא למד וטרינריה בדורהאם, וכן, הוא התמחה - תפסיק כבר לצחוק! הוא גם עורך של כתב עת."

"בבקשה תגידי לי שזה בענייני כבשים."

"כן, בדיוק. 'טיפול בכבשים'," אמרה רובין.

הפעם נשמעה שאגת הצחוק של סטרייק בכל פינות הבר.

"תהיה קצת יותר בשקט," אמרה רובין, מחייכת אך ערה לכל המבטים הננעצים בהם. "אנחנו לא רוצים שיאסרו עלינו להיכנס לעוד בר בלונדון."

"רגע, לא אסרו עלינו להיכנס לאמריקן בר, או שפספסתי משהו?"

זיכרונו של סטרייק באשר לתוצאות הניסיון שלו לחבוט בחשוד במלון סטאפורד היה מעורפל, לא מפני שהיה שתוי אלא מפני שלא קלט אז כלום חוץ מזעמו שלו.

"יכול להיות שלא אסרו עלינו את הכניסה במפורש, אבל בוא תנסה לחזור לשם ותראה איזו מין קבלת פנים תחכה לך," אמרה רובין, שולה את אחד הזיתים האחרונים מהצלוחיות שהגיעו עם המשקאות הראשונים. סטרייק כבר חיסל בכוחות עצמו את חטיפי הצ'יפס.

"לאבא של שרלוט היו כבשים," אמר סטרייק, ורובין חשה אותו רטט של עניין שתמיד חוותה כשהזכיר את הארוסה שלו לשעבר, מה שקרה לעיתים נדירות ביותר.

"באמת?"

"כן, באָראן," אמר סטרייק. "היה לו שם בית גדול עם אשתו השלישית. חקלאות פנאי, את יודעת. מן הסתם בשביל להפחית הכנסות חייבות במס. חבורה של חולירות עם פרצוף מרושע - הכבשים אני מתכוון - לא זוכר איך קראו לזן שלהם. שחורים לבנים. קרניים ענקיות ועיניים צהובות."

"נשמע כמו כבשת יעקב," אמרה רובין, ובתגובה לחיוך מאוזן לאוזן של סטרייק היא אמרה, "גדלתי עם ערימות ענקיות של 'טיפול בכבשים' ליד השירותים - ברור שאני מכירה זנים של כבשים... איך שם באראן?"

הכוונה האמיתית שלה היתה, "איך היתה המשפחה של שרלוט?"

"יפה, עד כמה שאני זוכר, אבל הייתי בבית שם רק פעם אחת. מעולם לא הזמינו אותי עוד פעם. אבא של שרלוט לא סבל אותי."

"למה?"

סטרייק חיסל את שארית הקוקטייל לפני שענה.

"טוב, היו כמה סיבות, אבל אני חושב שבראש הרשימה היה זה שאשתו ניסתה לפתות אותי."

רובין התנשפה בצליל רם יותר מכפי שהתכוונה.

"כן. הייתי אולי בן עשרים ושתיים, עשרים ושלוש. היא היתה לפחות בת ארבעים. נראתה מצוין, למי שאוהב רזון כזה של קוקאין."

"איך - מה...?"

"באנו לאראן לסוף השבוע. שחרזדה - זאת היתה האמא החורגת - ואבא של שרלוט היו שתיינים כבדים. לחצי מהמשפחה גם היו בעיות סמים, כל האחיות החורגות והאחים למחצה.

"ישבנו ארבעתנו אחרי ארוחת הערב ושתינו המון. אבא שלה לא השתגע עלי יותר מדי מלכתחילה - הוא קיווה למישהו עם הרבה יותר דם כחול. הם שמו את שרלוט ואותי בחדרים נפרדים בקומות שונות.

"עליתי לחדר שלי בעליית הגג בשתיים בלילה בערך, התפשטתי, צנחתי למיטה שיכור לגמרי, כיביתי את האור, וכמה דקות אחר כך הדלת נפתחה. חשבתי שזאת שרלוט, כמובן. בחדר היה חושך מצרים. זזתי קצת, היא החליקה לצידי -"

רובין תפסה שהפה שלה פעור וסגרה אותו.

"- עירומה לגמרי. עוד לא קלטתי - שתיתי כמעט בקבוק ויסקי. היא - אה - שלחה אלי יד - אם את מבינה מה אני אומר -"

רובין טפחה בידה על פיה.

"- והתנשקנו, ורק כשהיא לחשה לי באוזן שהיא שמה לב שהסתכלתי לה על הציצי כשהיא התכופפה אל האח, רק אז הבנתי שאני במיטה עם המארחת שלי. לא שזה משנה, אבל לא הסתכלתי לה על הציצי. התכוננתי לתפוס אותה בידיים. היא היתה כל כך שיכורה, שהייתי בטוח שהיא עומדת ליפול לתוך האח כשהיא זרקה בול עץ פנימה."

"מה עשית?" שאלה רובין מבעד לאצבעותיה.

"זינקתי החוצה מהמיטה כאילו תקעו לי זיקוק בתחת," אמר סטרייק בעוד רובין מתחילה שוב לצחוק, "נתקלתי בשולחן הרחצה עם הכד וקערת המים, הפלתי אותו וריסקתי קנקן ויקטוריאני ענקי. היא רק גיחכה. היה לי רושם שהיא חושבת שאחזור אליה למיטה מייד אחרי שאתאושש מההלם. ניסיתי למצוא את התחתונים שלי בחושך, ואז שרלוט באמת פתחה את הדלת."

"אוי אלוהים."

"כן, היא לא התלהבה במיוחד למצוא אותי ואת האמא החורגת שלה עירומים באותו חדר," אמר סטרייק. "היא לא ידעה את מי מאיתנו היא רוצה להרוג יותר. הצרחות העירו את סר אנתוני. הוא הגיע בריצה לקומה למעלה בחלוק הבְּרוֹקַד שלו, אבל הוא היה כל כך שיכור, שהוא לא קשר אותו כמו שצריך. הוא הדליק את האור ועמד שם עם חצובת מתכת של רובה ציד ביד, ושכח לגמרי שהזין שלו משתלשל בחוץ עד שאשתו ציינה את העובדה.

"'אנתוני, אנחנו רואים את יונתן הקטן'."

רובין צחקה עכשיו כל כך, עד שסטרייק היה צריך לחכות שתשתלט על עצמה כדי להמשיך בסיפור. ליד הבר, במרחק קצר מהשולחן שלהם, גבר כסוף שיער צפה ברובין בשמץ חיוך מדושן על פניו.

"ומה אז?" שאלה רובין בנשימה עצורה, מוחה את עיניה במפית הזערורית שהגיעה עם המשקה.

"טוב, עד כמה שאני זוכר, שחרזדה לא טרחה להסביר את עצמה. האמת, נראה היה שבעיניה כל העניין די מצחיק. שרלוט הסתערה עליה ואני עצרתי את שרלוט, ונראה לי שלדעתו של סר אנתוני הכל היה באשמתי, כי לא נעלתי את דלת החדר שלי. גם שרלוט נטתה קצת לחשוב ככה. אבל החיים בבתים נטושים עם אמא שלי לא ממש לימדו אותי לְמה לצפות מהאצולה. בסך הכל, אני חייב להגיד שאנשים בבתים הנטושים התנהגו הרבה יותר יפה."

הוא הרים יד וסימן למלצרית המחייכת שהם מוכנים לעוד משקאות, ורובין, בצלעות כאובות מרוב צחוק, קמה על רגליה.

"אני צריכה לשירותים," היא אמרה חסרת נשימה, ועיני הגבר כסוף השיער על כיסא הבר הגבוה עקבו אחריה כשהתרחקה.

הקוקטיילים היו קטנים, אבל חזקים מאוד, ורובין, שבילתה חלק גדול מחייה במעקבים בנעלי התעמלות, כבר לא היתה רגילה לנעלי עקב. היה עליה ללפות בחוזקה את מעקה המדרגות המחופות בשטיח אדום כשניווטה את דרכה מטה אל שירותי הנשים, שירותים גדולים ומפוארים יותר מבכל מקום דומה שרובין זכתה לבקר בו. הוורוד הרך כשל מָקָרון תות, כיורי השיש המעוצבים העגולים, ספת הקטיפה והקירות המכוסים ציורי קיר של נימפות עומדות באגמים זרויי שושנות מים.

אחרי שעשתה פיפי, רובין היטיבה את שמלתה ובדקה את המסקרה שלה במראָה, מתוך מחשבה שבוודאי נמרחה מרוב צחוק. כששטפה ידיים היא חשבה על הסיפור שסטרייק זה עתה סיפר לה. מצחיק ככל שהיה בעיניה, הוא היה גם מפחיד ומאיים קלות. למרות השורה הארוכה מאוד של גחמות אנושיות, רבות מהן מיניות, שפגשה רובין במהלך קריירת הבילוש שלה, לפעמים היא הרגישה חסרת ניסיון ומנותקת מהמציאות בהשוואה לנשים אחרות בגילה. ניסיונה האישי של רובין במחוזות הפראיים יותר של הרפתקנות מינית היה אפסי. עד אז היא קיימה יחסי מין רק עם בן זוג אחד, והיו לה סיבות טובות במיוחד משלה לרצות לבטוח באדם שהיא נכנסת איתו למיטה. גבר בגיל העמידה עם כתם של מחלת הבָּהֶקֶת מתחת לאוזנו השמאלית עמד פעם על דוכן העדים וטען שרובין בת התשע־עשרה הזמינה אותו לתוך חדר מדרגות חשוך בשביל סקס, וכי חנק אותה עד שאיבדה את ההכרה מפני שאמרה לו שהיא "אוהבת את זה קשוח".

"נראה לי שעדיף שהמשקה הבא שלי יהיה מים," אמרה רובין כעבור חמש דקות, כשצנחה בחזרה על מושבה מול סטרייק. "הקוקטיילים האלה ממש חזקים."

"מאוחר מדי," אמר סטרייק כשהמלצרית הציבה כוסות חדשות לפניהם. "מתחשק לך סנדוויץ', לספוג קצת מהאלכוהול?"

הוא העביר לה את התפריט. המחירים היו בשמים.

"לא, תקשיב -"

"לא הייתי מזמין אותך לרִיץ אם לא הייתי מוכן מראש להיפרד מסכום נאה," אמר סטרייק בתנועת יד רחבה. "הייתי מזמין עוגה, אבל -"

"אילזה כבר הזמינה, למחר בערב?" ניחשה רובין.

בערב למחרת, קבוצת חברים, ובהם סטרייק, נדברו לערוך ארוחת ערב לכבוד יום ההולדת של רובין, ביוזמתה של חברתם המשותפת.

"כן, לא הייתי אמור לספר לך, אז תעמידי פנים שאת מופתעת. מי בא לארוחת הערב הזאת, בכל מקרה?" שאל סטרייק. הוא קצת הסתקרן לדעת אם יהיו אנשים שהוא לא יודע עליהם: בייחוד, גברים.

רובין מנתה את שמות הזוגות.

"...ואתה ואני," היא סיימה.

"מי זה ריצ'רד?"

"החבר החדש של מקס," אמרה רובין. מקס היה השותף לדירה ובעל הבית שלה, שחקן שהשכיר חדר מפני שלא הצליח לעמוד בתשלומי המשכנתה שלו בלי דייר. "אני מתחילה לשאול את עצמי אם לא הגיע הזמן לעבור מהדירה של מקס," היא הוסיפה.

המלצרית הופיעה וסטרייק הזמין סנדוויצ'ים לשניהם, ואז פנה שוב אל רובין.

"למה את חושבת לעבור?"

"אז ככה, בסדרה בטלוויזיה שמקס משתתף בה משלמים ממש טוב, ועכשיו כבר סגרו עוד עונה, וגם הוא וריצ'רד נראים די דלוקים זה על זה. אני לא רוצה לחכות עד שהם יבקשו ממני לעזוב. בכל אופן" - רובין לגמה מכוס הקוקטייל המלאה - "אני בת שלושים. הגיע הזמן שאגור לבדי, אתה לא חושב?"

סטרייק משך בכתפיים.

"אני לא טוב במיוחד בלעשות דברים בתאריכים קבועים מראש. זה יותר הקטע של לוסי."

לוסי היתה האחות שעימה בילה סטרייק רוב שנות ילדותו, שכן נולדו לאותה אמא. הוא ולוסי בדרך כלל החזיקו בהשקפות מנוגדות ביחס לתענוגות ולסדרי עדיפויות בחיים. ללוסי כאב שסטרייק, שהיה כמעט בן ארבעים, ממשיך לחיות לבדו בדירת שני חדרים שכורה מעל למשרד שלו, בלי אף אחת מן המחויבויות המקנות יציבות - רעיה, ילדים, משכנתה, ועד הורים, מסיבות חובה עם שכנים בחג המולד - שגם אמם השתמטה מהן ללא רחם.

"פשוט, אני חושבת שהגיע הזמן שיהיה לי מקום משלי," אמרה רובין. "אני אתגעגע לוולפגנג, אבל -"

"מי זה וולפגנג?"

"כלב התחש של מקס," אמרה רובין, מופתעת מנימת החריפוּת בקולו של סטרייק.

"אה... חשבתי שזה איזה טיפוס גרמני שהתאהבת בו."

"חה... לא," אמרה רובין.

היא באמת הרגישה עכשיו שתויה למדי. היא קיוותה שהכריכים יעזרו.

"לא," היא חזרה. "מקס הוא לא הטיפוס שינסה לסדר לי כל מיני גרמנים. שינוי לטובה, אני חייבת לומר."

"למה, הרבה אנשים מנסים לסדר לך כל מיני גרמנים?"

"לא גרמנים, אבל... נו, אתה יודע איך זה. וָנֵסָה כל הזמן אומרת לי להיכנס לטינדר, ובת דודה שלי קייטי רוצה שאני אפגוש איזה חבר שלה שבדיוק עבר ללונדון. הם קוראים לו אקסמן."

"אקסמן?" חזר סטרייק. "איש הגרזן?"

"כן, כי השם שלו... משהו שנשמע כמו אקסמן. אני לא מצליחה להיזכר," אמרה רובין בהינף יד מעורפל. "הוא לא מזמן התגרש, אז קייטי חושבת שיש בינינו התאמה מושלמת. אני לא ממש מבינה איך שני אנשים אמורים להתאים זה לזה, רק כי שניהם דפקו את הנישואים שלהם. האמת היא, אם בכלל -"

"את לא דפקת את הנישואים שלך," אמר סטרייק.

"אני כן," סתרה אותו רובין. "בכלל לא הייתי צריכה להתחתן עם מתיו. סתם הסתבכתי, והמצב רק החמיר ככל שהוא המשיך."

"הוא זה שהיה לו סיפור מהצד."

"אבל אני זאת שלא רצתה להיות שם. אני זאת שניסתה לגמור את זה עוד בירח הדבש, ואז השתפנתי -"

"באמת?" אמר סטרייק, שכל זה היה בגדר חידוש בשבילו.

"כן," אמרה רובין. "ידעתי, עמוק בתוכי, ידעתי שזאת טעות..."

לרגע היא נסחפה בחזרה למלדיביים, ואל הלילות החמים שבהם פסעה לבדה על החול הלבן מחוץ לווילה שלהם בזמן שמתיו ישן, ושאלה את עצמה אם היא מאוהבת בקורמורן סטרייק.

הכריכים הגיעו ורובין ביקשה כוס מים. לרגע הם אכלו בשתיקה, עד שסטרייק אמר, "לא הייתי נכנס לטינדר."

"אתה לא היית, או שאני לא צריכה לעשות את זה?"

"גם וגם," אמר סטרייק. הוא כבר הספיק לסיים כריך אחד ולהתחיל לנגוס בשני עוד לפני שרובין בלעה שני ביסים. "בעבודה כמו שלנו לא מומלץ להפגין יותר מדי נוכחות ברשת."

"זה מה שאמרתי לוונסה," אמרה רובין. "אבל היא אמרה שהייתי יכולה להשתמש בשם בדוי עד שאמצא מישהו."

"אין כמו שקרים לגבי השם שלך כדי לבנות יסודות אמון מוצקים," אמר סטרייק, ורובין צחקה שוב.

סטרייק הזמין עוד קוקטיילים ורובין לא מחתה. הבר המה עכשיו אנשים יותר מכפי שהיה כשהתיישבו, המיית השיחות היתה קולנית יותר, ונטיפי הקריסטל המשתלשלים מהנברשות היו מוקפים הילות מעורפלות. רובין הרגישה עכשיו חיבה חסרת הבחנה כלפי כל הנוכחים במקום, למן זוג הקשישים המדברים בשקט ולפניהם כוסות שמפניה, דרך הברמנים המתרוצצים ברוב עסק במקטורנים הלבנים שלהם, ועד לגבר כסוף השיער שחייך אליה בשעה שמבטה שוטט הנה והנה. יותר מאשר לכולם, היא חשה חיבה כלפי קורמורן סטרייק, שבילה איתה ערב יום הולדת נהדר, בלתי נשכח, ויקר.

ואילו סטרייק, שבאמת ובתמים לא נעץ אי־אז מבטים בשדיים של שחרזדה קמפבל, עשה עכשיו כמיטב יכולתו לְזכות ביחס דומה את השותפה שלו במשרד החקירות, אף על פי שמעולם לא נראתה בעיניו כל כך טוב: סמוקה ממשקה ומצחוק, שערה הבלונדיני־אדמוני מתנוצץ בזוהר שהפיקה הכיפה הזהובה שמעליהם. כשפתאום רכנה קדימה והרימה משהו מהרצפה, מצולותיו של מחשוף נחשפו מעבר לתליון האוֹפַּל.

"הבושם," היא אמרה והזדקפה, שוב אוחזת בידה את השקית הסגולה הקטנה שנשאה עימה מ"ליברטי", ובתוכה מתנת יום ההולדת שקיבלה מסטרייק. "אני רוצה לשים קצת."

היא התירה את הסרט, קילפה את העטיפה וחילצה את הבקבוק הלבן הרבוע, וסטרייק צפה בה מרססת כמות קטנה על כל מִפרק כף יד, ואז - הוא הכריח את עצמו להסב את המבט - מטה לתוך הנקיק שבין שדיה.

"אני מתה על זה," היא אמרה, מִפרק כף היד צמוד לאפה. "תודה."

הוא קלט משב קל של בושם מהמקום שישב: אף כי חוש הריח שלו כבר נפגם אחרי שנים ארוכות של עישון, הוא הבחין עכשיו בניחוח ורדים ובנימת מוּשק, שהזכירו לו עור חם מהשמש.

קוקטיילים חדשים הגיעו.

"נראה לי שהיא שכחה את המים שלי," אמרה רובין ולגמה מעט מהמנהטן. "זה חייב להיות המשקה האחרון. בקושי יוצא לי לנעול עקבים. לא בא לי להשתטח על הרצפה באמצע הרִיץ."

"אני אעצור לך מונית."

"כבר הוצאת מספיק."

"אנחנו לגמרי בסדר מבחינת כסף," אמר סטרייק. "לשם שינוי."

"אני יודעת - נכון שזה פנטסטי?" נאנחה רובין. "החשבון בנק באמת במצב טוב, וגם נכנסת המון עבודה... סטרייק, אנחנו סיפור הצלחה," היא אמרה, קורנת משמחה, והוא הרגיש שהוא קורן בחזרה.

"מי היה מעלה בדעתו?"

"אני," אמרה רובין.

"כשפגשת אותי הייתי על סף פשיטת רגל, ישן על מיטת שדה במשרד, והיה לי לקוח אחד."

"אז מה? מצא חן בעיני שלא ויתרת," אמרה רובין, "והיה לי ברור שאתה ממש־ממש טוב במה שאתה עושה."

"איך לכל הרוחות זה היה לך ברור?"

"טוב, הסתכלתי עליך עושה את העבודה שלך, לא?"

"זוכרת כשנכנסת עם מגש קפה ועוגיות?" אמר סטרייק. "לי ולג'ון בְּריסטוֹ. בבוקר הראשון? לא הצלחתי להבין מאיפה הקרצת הכל. זה היה כמו איזה מעשה קסמים."

רובין צחקה.

"פשוט ביקשתי מהטיפוס מלמטה."

"דיברת בלשון רבים. אמרת, 'חשבתי, שאחרי שהצענו קפה ללקוח, כדאי שגם נספק אותו'."

"הזיכרון שלך," אמרה רובין, מופתעת לשמוע מפיו את המילים המדויקות שאמרה.

"כן, טוב... את לא... בן אדם רגיל," אמר סטרייק.

הוא אחז בכוס המשקה הכמעט ריקה שלו והרים אותה.

"לחיי משרד החקירות 'סטרייק אֶנְד אלקוט'. ויום הולדת שלושים שמח."

רובין הרימה את הכוס שלה, השיקה אותה בשלו ורוקנה אותה.

"אוי, סטרייק, תראה מה השעה," היא אמרה פתאום, כשהציצה בשעון. "אני צריכה לקום בחמש, אני אמורה לעקוב אחרי החבר של מיס ג'ונס."

"כן, אוקיי," רטן סטרייק, שהיה בשמחה מבלה כאן עוד שעתיים בכיסא הנוח, רוחץ באור זהוב, עם ריח הוורדים והמוּשק הנישא מעבר לשולחן. הוא סימן בידו וביקש חשבון.

כפי שרובין צפתה, היא היתה בלתי יציבה בעליל על העקבים הגבוהים כשחצתה את הבר, ובמלתחה נדרש לה זמן רב הרבה יותר מהנחוץ כדי למצוא את האסימון למעיל שלה בתחתית התיק.

"תוכל להחזיק את זה, בבקשה?" היא שאלה את סטרייק והושיטה לו את השקית עם הבושם בזמן שחיטטה.

משקיבלה בחזרה את המעיל, היה על סטרייק לעזור לה ללבוש אותו.

"אני בלי שום ספק שיכורה לגמרי," מלמלה רובין כשלקחה בחזרה את השקית הסגולה הקטנה, ושניות לאחר מכן הוכיחה זאת הלכה למעשה כשסובבה עקב בשולי השטיח האדום העגול שכיסה את רצפת השיש בלובי, והחליקה ומעדה. סטרייק אחז בה, והשאיר את זרועו סביב מותניה בזמן שהוביל אותה החוצה באחת הדלתות שמשני צידי הדלת המסתובבת - הוא לא בטח בה שתסתדר לבדה בתוכה.

"מצטערת," אמרה רובין כשירדו בזהירות במדרגות אבן תלולות בחזית הרִיץ, וזרועו של סטרייק עדיין סביב מותניה. היא אהבה להרגיש אותו, כבד ומגושם וחמים לצידה: לעיתים קרובות יותר היא היתה זו שתמכה בו, באותם מקרים שהגדם ברגלו הימנית סירב להמשיך ולשאת את משקלו אחרי פרק זמן לא מחושב כהלכה של מאמץ יתר. הוא אחז בה בכוח כה רב עד שראשה כמעט נח על חזהו והיא הריחה את האפטרשייב ששימש אותו למאורע המיוחד הזה, אפילו על רקע הריח הרגיל של סיגריות ישנות.

"מונית," אמר סטרייק והצביע כאשר מונית שחורה גלשה בנחת לעברם.

"סטרייק," אמרה רובין, נשענת עליו ונושאת מבט לתוך פניו.

היא התכוונה להודות לו, לספר לו איזה ערב נהדר היא בילתה, אבל כשנוצר המגע בין עיניהם אף מילה לא יצאה. לשבריר דק של זמן הכל סביבם היטשטש, כאילו הם עומדים בעין סערה בהילוך איטי, טורנדו של מכוניות נוהמות ואורות חולפים, של הולכי רגל ושמים מנומרים בעננים, והממשות היחידה היא ההרגשה והריח זה של זה, וסטרייק, מביט מטה אל פניה המופנות כלפיו, שכח בשנייה ההיא כל החלטה נחרצת שריסנה אותו זה כמעט חמש שנים, והרכין מעט־מעט את ראשו, ופיו התקדם אל פיה.

ובלי להתכוון, הבעת פניה של רובין התחלפה מאוֹשר לפחד. הוא ראה את זה והזדקף שוב, ולפני שמישהו מהם הספיק ממש לעבד את אשר קרה זה עתה, השאגה הארצית של שליח על אופנוע בישרה על חזרתו של העולם למסלולו הרגיל; הסערה חלפה וסטרייק הנחה את רובין אל הדלת הפתוחה של המונית, והיא צנחה על המושב המוצק.

"לילה טוב," הוא קרא פנימה אחריה. הדלת נטרקה והמונית יצאה לדרכה לפני שרובין המסוחררת הצליחה להחליט מה היא מרגישה: הלם, התעלוּת, או חרטה?

 

2

בוא תנני לדבר עימך, מנת חלק קצובה
של אלמוות - ליבי שלי העמוק!

מריה ג'יין ג'וּסבּרי, "אל ליבי שלי"

 

 

הימים שלאחר הערב ברִיץ, מבחינתה של רובין, היו מלאים עצבנות וציפייה מתוחה. היא היתה מודעת היטב לכך שסטרייק הציג שאלה ללא מילים, ושהיא השיבה בשתיקה "לא", בתקיפוּת רבה לאין שיעור מכפי שהיתה עושה אלמלא שתתה כל כך הרבה בורבון וּורמוּט, ונתפסה לא מוכנה. סטרייק התנהג עכשיו באיפוק רב לאין ערוך, הפגין נמרצוּת מאולצת מעט ונמנע נחרצוֹת מכל נושא אישי. נדמה היה שהוצבו מחדש מחסומים שכבר הוסרו במהלך חמש שנות העבודה המשותפת. רובין פחדה שהיא פגעה בסטרייק, ולא המעיטה בערכו של מה שנדרש כדי לפגוע בגבר בעל ביטחון שקט וכושר התאוששות מעין אלה שבהם ניחן השותף שלה.

סטרייק, בינתיים, האשים את עצמו. הוא לא היה צריך לבצע את המהלך המטופש והבלתי ממומש הזה: הרי חודשים לפני כן הוא כבר הגיע למסקנה שיחסים עם השותפה שלו הם עניין בלתי אפשרי. הם בילו זמן רב מדי יחד, הם היו מחויבים זה לזה מבחינה משפטית סביב העסק, והחברוּת היתה יקרה לו מכדי שירצה לסכן אותה, אז למה, בזוהר המוזהב של הקוקטיילים היקרים להחריד ההם, הוא התנער מכל החלטה טובה שקיבל, ונכנע לדחף רב עוצמה?

הנזיפות בעצמו התערבבו בהרגשות נעימות עוד פחות. האמת היא, שסטרייק נתקל בסירוב מצד נשים רק לעיתים נדירות ביותר, וזאת מפני שהצטיין במידה יוצאת דופן בקריאת אנשים. מעולם לפני כן הוא לא עשה צעד בלי להיות משוכנע לחלוטין שניסיון ההתקרבות שלו יתקבל בברכה, ובשום פנים לא נתקל מעולם באישה שהגיבה כפי שרובין הגיבה: בבהלה שבהחלט היתה עשויה להיות ביטוי לגועל, כפי שחשב סטרייק ברגעים הגרועים שלו. יש לו אולי אף שבור, משקל יתר ורגל אחת, ושיער מתולתל כהה ועבות כל כך עד שחבריו בבית הספר קראו לו "ראשכוּס", אבל כל זה מעולם לא מנע מנשים מרהיבות להימשך אליו. למעשה, חברים גברים, שהיו עיוורים במידה רבה למשיכה המינית של הבלש, הביעו לעיתים קרובות תרעומת ותדהמה לנוכח חיי המין המשגשגים שלו. אבל אולי זאת יהירות בלתי נסבלת לחשוב שהוא עדיין מושך כפי שהיה בעיני החברות הקודמות שלו, עם החמרת שיעולי הבוקר, והשערות האפורות שכבר בצבצו בין אלו החומות הכהות?

גרועה עוד יותר היתה המחשבה שהוא טעה לחלוטין בפירוש שנתן לרגשות של רובין במרוצת השנים. הוא הניח שלמבוכה הקלה שהראתה בכל פעם שנכפתה עליהם קרבה גופנית או רגשית היו שורשים דומים לזו שלו: החלטה נחושה לא להיכנע לפיתוי. בימים שלאחר הסירוב הדומם שלה לנשיקה שלו הוא המשיך לעבור בראשו על מקרים שלדעתו הוכיחו שהמשיכה היתה הדדית, וחזר שוב ושוב לעובדה שהפסיקה באמצע את הריקוד הראשון במסיבת החתונה שלה כדי לצאת מהאולם בעקבותיו, והשאירה את מתיו נטוש ברחבת הריקודים. היא וסטרייק התחבקו אז בראש המדרגות במלון, וכשאחז בה בשמלת הכלולות שלה הוא היה יכול להישבע ששמע בראשה את אותה מחשבה מסוכנת שמילאה את ראשו שלו: בוא נברח, ולעזאזל התוצאות. אז מה, הוא דמיין את כל זה?

אולי. אולי רובין רצתה לברוח, אבל בחזרה ללונדון ולעבודה ותו לא. יכול להיות שראתה בו מדריך וחבר, אבל שום דבר מעבר לזה.

במצב הרוח חסר המנוחה והמדוכא הזה קידם סטרייק את יום הולדתו הארבעים, שצוין בארוחת ערב במסעדה, אשר כמו במקרה של רובין, אירגנו חבריהם המשותפים ניק ואילזה.

כאן, בפעם הראשונה, פגשה רובין את חברו הוותיק של סטרייק מקורנוול, דייב פּוֹלוורת, וכפי שחזה פעם סטרייק, הוא לא בדיוק מצא חן בעיניה. פולוורת היה קטן קומה ודברן, חיווה דעה שלילית על כל היבט של החיים בלונדון והתייחס לנשים, כולל המלצרית ששירתה אותם, כאל "זנזונות". רובין, שישבה בקצה האחר של השולחן רחוק ככל האפשר מסטרייק, בילתה חלק גדול מהערב במאמצים לנהל שיחת חולין עם אשתו של פולוורת, פני, שנושאי השיחה העיקריים שלה היו שני ילדיה, עד כמה הכל בלונדון יקר, ואיזה דפוק בעלה.

רובין קנתה לסטרייק ליום ההולדת הדפסת ניסיון נדירה של התקליט הראשון של טום וייטס, "Closing Time". היא ידעה שטום וייטס הוא האמן האהוב עליו, והזיכרון הטוב ביותר שלה מהערב היה הבעות השמחה וההפתעה הכנות על פניו של סטרייק כשפתח את המתנה. היא חשבה שחשה בחזרה כלשהי של החמימות הרגילה כשהודה לה, וקיוותה שהמתנה תעביר את המסר שלפיו אישה שהיתה סולדת ממנו לא היתה משקיעה מאמץ כה רב לקנות לו משהו שהיא יודעת שהוא באמת רוצה. היא לא יכלה לדעת שסטרייק שאל את עצמו אם רובין בכלל רואה בו ובווייטס בן השישים וחמש בני זמנה.

שבוע אחרי יום ההולדת של סטרייק, העובד העצמאי הוותיק ביותר במשרד, אנדי האצ'ינס, הגיש את התפטרותו. זאת לא היתה הפתעה מוחלטת: אף שהוא נהנה מתקופת הפוגה במחלת הטרשת הנפוצה שסבל ממנה, העבודה גבתה את מחירה. הם ערכו לאנדי מסיבת שתייה לפרידה, וכולם נכחו בה פרט לעובד העצמאי הנוסף, סם בַּרְקְלֵיי, שהפסיד בהגרלה ועקב עכשיו אחרי יעד ברחובות הווסט אנד.

בעוד סטרייק והאצ'ינס מדברים בענייני עבודה בצידו האחר של השולחן בפאב, רובין דיברה עם העובדת החדשה ביותר שלהם, מישל גְרינסְטְריט, שעמיתיה החדשים, לבקשתה, כינו אותה מידְג'. היא היתה שוטרת לשעבר ממנצ'סטר, גבוהה, רזה, וחיית כושר, עם שיער קצר מוחלק לאחור ועיניים אפורות בהירות. רובין, למען האמת, הרגישה קצת לא כשירה כשראתה את הקוביות בבטן של מידג' כשזו התמתחה כדי להוריד את התיקייה הגבוהה ביותר מראש ארונית התיוק, אבל היא אהבה את הישירוּת שלה, ואת העובדה שלא נראה היה שהיא מתנשאת על רובין, היחידה במשרד שלא היתה שוטרת או אשת צבא לשעבר. הערב, מידג' גילתה בסוד לרובין בפעם הראשונה שהסיבה העיקרית לרצונה לעבור ללונדון היתה פרידה רעה מבת זוג.

"גם האֶקסית שלך היתה שוטרת?" שאלה רובין.

"לא. היא אף פעם לא החזיקה מעמד בְּעבודה יותר מכמה חודשים," אמרה מידג' ביותר מאשר שמץ מרירות. "היא גאונה שעוד לא גילו אותה, ואו שהיא תכתוב רב מכר או שהיא תצייר ציור שיזכה בפרס טרנר. אני הייתי בחוץ כל היום כדי לשלם את החשבונות, והיא היתה בבית ושרפה את הזמן ברשת. גמרתי את זה כשמצאתי את פרופיל ההיכרויות שלה באתר זוּסְק."

"אלוהים, אני מצטערת," אמרה רובין. "הנישואים שלי הסתיימו כשמצאתי עגיל יהלום במיטה שלנו."

"כן, ונסה סיפרה לי," אמרה מידג', שחברתה השוטרת של רובין היא שהמליצה עליה לעבודה במשרד. "היא אמרה גם שלא שמרת אותו, טמבלית."

"אני הייתי מוכרת אותו," הִצרידה בקולה פּט שוֹנסי, מנהלת המשרד, שהתפרצה לשיחה באופן לא צפוי. פט היתה בת חמישים ושבע עם קול חצצי, שיער שחור כפחם ושיניים בצבע שנהב ישן, שעישנה בשרשרת מחוץ למשרד וינקה דרך קבע סיגריה אלקטרונית בתוכו. "לי אישה אחת שלחה בדואר את התחתונים של בעלי הראשון, חתיכת פרה חוצפנית."

"ברצינות?" שאלה מידג'.

"הו כן," נהמה פט.

"מה עשית?" שאלה רובין.

"תליתי אותם על הדלת ככה שזה יהיה הדבר הראשון שהוא יראה כשיחזור הביתה מהעבודה," אמרה פט. היא שאפה עמוקות מהסיגריה האלקטרונית ואמרה, "ושלחתי לה בחזרה משהו שהיא לא תשכח."

"מה?" שאלו רובין ומידג' יחד.

"לא משנה מה," אמרה פט. "אבל בואו נגיד רק שלא משהו שנמרח בקלות על טוסט."

תרועות הצחוק של שלוש הנשים משכו את תשומת הלב של סטרייק ושל האצ'ינס. סטרייק לכד את מבטה של רובין והיא השיבה מבט, מחייכת מאוזן לאוזן. הוא הסב את מבטו והרגיש קצת יותר עליז מכפי שהרגיש זה כמה זמן.

העזיבה של אנדי יצרה לחץ לא בלתי מוכר בעבודה במשרד, שכן נכון לעכשיו נמצאו בטיפול כמה משימות שתבעו זמן רב מהרגיל. הראשונה והממושכת ביניהן היתה כרוכה בניסיון לחשוף כביסה מלוכלכת אצל החבר לשעבר של לקוחה שזכתה לכינוי מיס ג'ונס, והיתה בעיצומם של קרבות משמורת מרים על בתה התינוקת. מיס ג'ונס היתה אישה נאה וחומת שיער שחשקה בסטרייק בצורה מביכה כמעט. הוא עצמו היה עשוי לשאוב לא מעט עידוד נחוץ לאגו מרדיפתה חסרת הבושה אחריו, אלמלא העובדה שהצירוף של תחושת זכאות ברורה מאליה ושל הזדקקות נואשת לא היה מושך בעיניו כלל וכלל.

הלקוח השני שלהם היה גם העשיר מכולם: מיליארדר רוסי־אמריקאי שחילק את זמנו בין מוסקבה, ניו יורק ולונדון. שני חפצים יקרי ערך עד מאוד נעלמו לאחרונה מביתו ברחוב סָאוּת אוֹדלי, אף על פי שמערכת האזעקה לא הופעלה. הלקוח חשד בבנו החורג, שגר בלונדון, ורצה לתפוס את הצעיר בשעת מעשה בלי להטריח לא את המשטרה ולא את אשתו, שצאצאה חובב המסיבות ונטול העבודה היה בעיניה כליל השלמות וקורבן לאי־הבנה. מצלמות ריגול זעירות, שנוטרו במשרד, היו חבויות עכשיו בכל פינה בבית. הבן החורג, שכינויו בקרב עובדי המשרד היה "אצבעות", היה נתון גם הוא למעקב במקרה שינסה למכור את קופסת הפברז'ה הנעדרת או את הראש ההלניסטי של אלכסנדר מוקדון.

החקירה האחרונה שבטיפול המשרד, שם קוד "המטפח", היתה בעיני רובין מבחילה במיוחד. כתבת בינלאומית ידועה מאוד של ערוץ חדשות אמריקאי נפרדה לאחרונה מהחבר שלה זה שלוש שנים, מפיק טלוויזיה מצליח לא פחות. זמן קצר אחרי הפרידה המרה גילתה העיתונאית שבן הזוג שלה לשעבר עדיין מצוי בקשר עם בתה בת השבע־עשרה, שמידג' הדביקה לה את הכינוי "רגליים". בת השבע־עשרה, גבוהה ודקת גזרה, עם שיער בלונדיני ארוך, כבר זכתה לככב בטורי רכילות, גם הודות לשם המשפחה המפורסם שלה וגם כיוון שכבר עסקה מעט בדוגמנות. אף כי עדיין לא נמצאה עדות לקשר מיני בין "רגליים" ל"מטפח", שפת הגוף שלהם בפגישותיהם הסודיות היתה רחוקה מזו האופיינית ליחסי הורה־בת. המצב הטיל את אמה של "רגליים" למערבולת של זעם, פחד וחשד, והרעיל את היחסים שלה עם בתה.

למרבה ההקלה של כולם, מאחר שהיו לחוצים כל כך אחרי העזיבה של אנדי, בתחילת דצמבר הצליח סטרייק לגנוב קצין לשעבר במשטרת לונדון ושמו דֶב שַאה ממשרד חקירות מתחרה. בין סטרייק לבין מיטְש פָּטרסון, בעלי המשרד האמור, שררה איבה ארוכת שנים, עוד מזמן שפטרסון הצמיד מעקב לסטרייק עצמו. כשענה שאה על השאלה "למה אתה רוצה לעזוב את פטרסון בע"מ?" במילים "נמאס לי לעבוד אצל חארות", סטרייק קיבל אותו לעבודה על המקום.

שאה, כמו ברקליי, היה נשוי עם ילד קטן. הוא היה נמוך יותר משני עמיתיו החדשים, והריסים שלו היו עבותים כל כך עד שרובין חשבה שהם נראים מלאכותיים. כולם במשרד היו מרוצים מדֶב: סטרייק, כיוון שהיה בעל תפיסה מהירה ושיטתי ברישום ובתיוק; רובין, כיוון שאהבה את חוש ההומור היבש שלו ואת מה שקראה לו בינה לבינה חוסר הרכרוכיות שלו; ברקליי ומידג', כיוון ששאה הכריז כבר בשלב מוקדם שהוא שחקן קבוצתי בלי שום צורך ניכר להאפיל על העובדים העצמאיים האחרים; ופט, כפי שהודתה בקולה החצצי באוזני רובין בשעה שרובין מסרה לה את הקבלות שלה באחד מימי שישי, כיוון שהוא "מתחרה רציני בעימְראן ח'אן,1 לא ככה? העיניים האלו!"

"הממ, באמת יפה תואר," אמרה רובין באדישות בעודה מחשבת את סכום הקבלות. בשנים־עשר החודשים שחלפו הקדישה פט את מֵרב זמנה לתקווה המפורשת שרובין תישבה בקסמיו של עובד לשעבר, שהיה חתיך בה במידה שהיה נוכל. רובין יכלה רק להיות אסירת תודה על כך שדֶב היה גבר נשוי.

היא נאלצה להשעות באופן זמני את תוכניות חיפוש הדירה שלה בגלל שעות העבודה הארוכות, אבל בכל זאת התנדבה לפקוח עין על ביתו של המיליארדר בחג המולד. התאים לה למצוא תירוץ לא לנסוע להוריה במָאסם, מאחר שהיתה בטוחה שמתיו ושרה יציגו לראווה את פרי אהבתם הטרי, מין לא ידוע לפי שעה, ברחובות המוכרים שרובין ומתיו נהגו להתהלך בהם יד ביד בנעוריהם. הוריה של רובין היו מאוכזבים, וברור היה שסטרייק מרגיש שלא בנוח להיענות להצעה.

"זה בסדר," אמרה רובין, שלא נטתה לפרט את סיבותיה. "אני מעדיפה להישאר בלונדון. אתה לא חגגת את חג המולד בשנה שעברה."

היא התחילה להרגיש תשישות נפשית וגופנית. היא עבדה כמעט בלי הפסקה בשנתיים שחלפו, שנים שכללו גם פרידה וגירושים. העלייה האחרונה במפלס האיפוק בינה לבין סטרייק טרדה את מחשבותיה, וכל כמה שלא רצתה לנסוע בחזרה למָסאם, לא היה אפשר להכחיש שהמחשבה על העבודה הצפויה בתקופת החגים היתה מדכאת.

ואז, באמצע דצמבר, הגיעה הזמנה של הרגע האחרון מבת דודתה האהובה של רובין, קייטי, להצטרף למסיבת סקי בחופשת ראש השנה החדשה. זוג ביטל את בואו משהתגלה שהאישה בהיריון; הבקתה האלפּינית כבר משולמת, ורובין צריכה רק לקנות כרטיסי טיסה. היא מעולם לא עשתה סקי, אבל הואיל וקייטי ובעלה ישגיחו לפי התור על בנם בן השלוש בזמן שהאחר יהיה במדרוני הגלישה, כל הזמן יהיה בסביבה מישהו לדבר איתו במקרה שלא תרצה לבזבז את רוב זמנה בנפילות חוזרות ונשנות במדרון למתחילים. רובין חשבה שנסיעה כזאת יכולה לתת לה את תחושת הריחוק והשלווה שכה חסרה לה בלונדון. רק אחרי שקיבלה את ההצעה נודע לה שנוסף על קייטי ובעלה ועוד זוג חברים משותפים ממָסאם, יוּ "אקסמן" ג'קס יימנה גם הוא עם החבורה.

היא לא סיפרה לסטרייק אף לא אחד מהפרטים האלה, רק שצצה הזדמנות לטיול סקי ושהיא היתה רוצה לנצל אותה, ושהחופשה שתיכננה לקחת בראש השנה החדשה תתארך מעט. סטרייק, בידיעה שרובין זכאית לימי חופשה רבים הרבה יותר מכפי שביקשה לקחת, הסכים בלי היסוס ואיחל לה בילוי נעים.

 

3

עיניים נוגהות בגון יין
כעינייך שלך, יכולות להמם גבר כליל...

אמילי פְּפַייפֶר, "שיר קצר לַזמן"

 

ב-28 בדצמבר, החבר לשעבר של מיס ג'ונס, שחי לו לכאורה חיים ללא דופי שבועות שלמים, מעד לבסוף לתפארת כשקנה כמות גדולה של קוקאין לנגד עיניו של דֶב שאה, ואחר כך השתמש בסם בחברת שתי נערות ליווי ואז לקח אותן הביתה לאיזלינגטון. מיס ג'ונס הצוהלת התעקשה לבוא למשרד ולראות את התמונות שצילם שאה, ואז ניסתה לחבק את סטרייק. כשהדף אותה בעדינות אך בתקיפוּת, היא נראתה מסוקרנת יותר מאשר נעלבת. אחרי שפרעה את החשבון הסופי שלה היא התעקשה לנשק את סטרייק על הלחי, אמרה לו בתעוזה שהיא חייבת לו טובה ומקווה שהוא יבוא יום אחד לגבות את החוב, ואז הלכה לדרכה בעננה של שאנל 5.

למחרת, האמא בתיק החקירה של "המטפח" נשלחה לאינדונזיה כדי לדווח על התרסקות מטוס נוראה. זמן קצר לפני הנסיעה היא התקשרה לסטרייק וסיפרה לו שבתה מתכננת לבלות את ערב ראש השנה החדשה באנאבֶּל'ס עם משפחה של חברה מבית הספר. היא היתה בטוחה ש"המטפח" ינסה להיפגש שם עם בתה, ודרשה שבלשים מהמשרד יוצבו במועדון ויעמדו על המשמר.

סטרייק, שהיה מעדיף לבקש סיוע כמעט מכל אדם אחר, התקשר למיס ג'ונס, שהיה בכוחה להכניס אותו ואת מידג' למועדון לחברים בלבד בתור אורחיה. סטרייק היה נחוש בדעתו לקחת את מידג' איתו, לא רק משום שתוכל לעקוב אחרי "רגליים" לתוך השירותים במקרה הצורך, אלא משום שלא רצה ליצור אצל מיס ג'ונס את הרושם שהִנדס את המצב מתוך תקווה לשכב איתה.

הוא חש הקלה קרת רוח כשמיס ג'ונס התקשרה אליו שעתיים לפני הפגישה המוצעת ואמרה לו שלבתה התינוקת יש חום.

"...והמטפלת טילפנה שהיא חולה וההורים שלי במוּסְטיק, אז בקיצור, אכלתי אותה," היא אמרה לו ברוגזה ילדותית. "אבל בכל מקרה, אתם יכולים ללכת: השארתי את השמות שלכם בכניסה."

"אני אסיר תודה," הוא אמר לה. "אני מקווה שהילדה תבריא כמה שיותר מהר."

הוא ניתק לפני שמיס ג'ונס תספיק להציע פגישות נוספות כלשהן.

באחת־עשרה בלילה נמצאו הוא ומידג', לבושה בחליפת טוקסידו אדומה כהה מקטיפה, במרתף המועדון בכיכר ברקלי, יושבים זה מול זה משני צידיו של שולחן שניצב בין שני עמודי ראי, מתחת למאות בלוני הליום זהובים שסרטים מבריקים משתלשלים מהם. היעד, הנערה בת השבע־עשרה, ישבה במרחק כמה שולחנות עם משפחתה של חברתה מבית הספר. היא לא הפסיקה להעיף מבטים חטופים לעבר הכניסה למסעדה, ועל פניה הבעה של תקווה מעורבת בעצבנות. טלפונים ניידים לא הוכנסו לאנאבל'ס, וסטרייק ראה בבירור את התסכול הגובר של הנערה חסרת המנוחה לנוכח הכורח להסתמך אך ורק על מידע שמקורו בחושים.

"בשעה חמש שלך, קבוצה של שמונה," אמרה מידג' בשקט לסטרייק. "מסתכלים עליך."

סטרייק איתר אותם כפי שאמרה לו מידג'. גבר ואישה בקבוצה של שמונה פנו בכיסאות שלהם והסתכלו עליו. האישה, עם שיער ארוך זהוב־אדום כמו של רובין, לבשה שמלה שחורה צמודה ונעלה נעליים בעלות עקב דק, שׂרוּכוֹת במעלה רגליה החומות החלקות עד לברכיים. הגבר, הדור במקטורן בְּרוֹקַד ובצעיף גנדרני, נראה לסטרייק מוכר במעורפל, אבל הוא לא הצליח מייד להיזכר מאיפה.

"נראה לך שהם מזהים אותך מהעיתונים?" הציעה מידג'.

"אני בהחלט מקווה שלא," נהם סטרייק. "אחרת אני אצטרך בקרוב לתלות את הנעליים."

התמונה שהעיתונים השתמשו בה לעיתים קרובות ביותר היתה מימיו של סטרייק בצבא, והוא היה עכשיו מבוגר יותר, עם שיער ארוך יותר ומשקל רב הרבה יותר. במקרים שהיה עליו למסור עדות בבית משפט, הוא תמיד עשה זאת כשהוא עטור זקן עבות, שהיה צומח במהירות משביעת רצון כשהיה לו צורך בו.

סטרייק מצא את בבואות המביטים בו בעמוד סמוך, וראה אותם מדברים עכשיו בראשים צמודים כממתיקים סוד. האישה נראתה מצוין, ובאורח לא טיפוסי למקום, דומה היה שפניה לא עברו שום שיפוץ קוסמטי: מצחה עדיין נחרש קמטים כשהרימה את הגבות, שפתיה לא היו תפוחות שלא כדרך הטבע, והיא היתה צעירה - אולי באמצע שנות השלושים לחייה - מכדי להידרש לניתוח מהסוג שהותיר את האישה המבוגרת ביותר בשולחן עם חזות דמויַת מסכה מטרידה.

לצידם של סטרייק ומידג', רוסי בריא גוף הסביר את עלילת האופרה "טנהוֹיזר" לבת לווייתו הצעירה ממנו בהרבה.

"...אבל מזדריץ', הבמאי, עידכן אותה," הוא אמר, "ובהפקה הזאת רואים את ישו בסרט של אורגיה במערה של ונוּס -"

"ישו באורגיה?"

"דָה, ובגלל זה הכנסייה כועסת ומזדריץ' יפוטר," סיים הרוסי בנימה עגמומית והרים את כוס השמפניה שלו אל שפתיו. "הוא עומד על שלו, אבל זה ייגמר לא טוב מבחינתו, תזכרי שאמרתי לך."

"'רגליים' בתנועה," עידכן סטרייק את מידג' כשהנערה קמה עם שאר הקבוצה, פלומת הנוצות המעטרת את שולי שמלת המיני שלה מתבדרת ברכות סביבה.

"רחבת הריקודים," ניחשה מידג'.

היא צדקה. עשר דקות אחר כך, סטרייק ומידג' כבר מצאו נקודת תצפית בגומחה לצד רחבת הריקודים הקטנטנה, שממנה ראו ללא הפרעה את היעד רוקדת בנעליים שנראו קצת גבוהות מדי בשבילה, ואת מבטה מוסיף להישלח לעיתים תכופות לעבר הכניסה.

"מעניין אם רובין נהנית בסקי," צעקה מידג' אל סטרייק בשעה ש"אַפּטָאוּן פַאנק" התחיל להלום ברחבי האולם. "ידיד שלי שבר את עצם הבריח בפעם הראשונה שהוא ניסה. אתה עושה סקי?"

"לא," אמר סטרייק.

"מקום נחמד, צֶרְמַט," אמרה מידג' בקול רם, ואחרי זה משהו שסטרייק לא קלט.

"מה?" אמר סטרייק.

"אמרתי, 'מעניין אם היא תפסה מישהו'. הזדמנות טובה. ערב ראש -"

"רגליים" אותתה לחברתה מבית הספר שהיא ניגשת לשבת עד סוף הריקוד. כשירדה מרחבת הריקודים היא תפסה בזריזות בתיק הערב שלה ופילסה את דרכה החוצה מהאולם.

"היא הולכת לדבר בטלפון בשירותים," חזתה מידג', ופתחה במרדף.

סטרייק נשאר בגומחה, בקבוק הבירה נטולת האלכוהול כבר חמים בידו, ובן לווייתו היחיד בּוֹדהיסַטווה עצום בגודלו עשוי גבס. אנשים מבוסמים נדחקו על ספות לידו, צועקים זה אל זה כדי לגבור על המוזיקה. סטרייק בדיוק ריפה את העניבה ופתח את הכפתור העליון בחולצה כשראה את הגבר במקטורן הבְּרוֹקַד הולך לעברו, כושל בדרכו על פני רגליים ותיקים. עכשיו, סוף־סוף, סטרייק זיהה אותו: ולנטיין לוֹנְגקַסְטֶר, אחד מאחיה החורגים של שרלוט.

"מזמן לא התראינו," הוא צרח כשהגיע אל סטרייק.

"כן," אמר סטרייק ולחץ את היד המושטת, "איך הולך?"

ולנטיין שלח יד והסיט לאחור פוני ארוך ומיוזע, חושף אישונים מורחבים לרווחה.

"לא רע," הוא צעק על רקע הבס ההולם. "אין מה להתלונן." סטרייק הצליח לראות עקבה קלושה של אבקה לבנה בתוך נחיר אחד. "אתה כאן בענייני עבודה או בילויים?"

"בילויים," שיקר סטרייק.

ולנטיין צעק משהו לא ניתן לפיענוח ובתוכו שמע סטרייק את השם של בעלה של שרלוט, יאגוֹ רוס.

"מה?" הוא צעק בחזרה בלי לחייך.

"אמרתי, יאגו רוצה לערב אותך באופן רשמי בגירושים."

"הוא יצטרך לעבוד קשה," אמר סטרייק בחזרה בקול רם. "לא ראיתי אותה כבר שנים."

"לא מה שיאגו אומר," צעק ולנטיין. "הוא מצא תמונה בעירום שהיא שלחה לך, בטלפון הישן שלה."

לעזאזל.

ולנטיין שלח יד וייצב את עצמו בעזרת הבּוֹדהיסַטווה. בת לווייתו בעלת השיער הזהוב־אדום צפתה בהם מרחבת הריקודים.

"זאת מדלן," צעק ולנטיין באוזנו של סטרייק, עוקב אחרי קו המבט שלו. "היא חושבת שאתה סקסי."

הצחוק של ולנטיין היה צווחני. סטרייק לגם בשתיקה מהבירה. לבסוף נראה שהבחור הצעיר הרגיש שאין עוד תועלת בקִרבה לסטרייק, והוא הדף עצמו והזדקף, הצדיע בצחוק וקירטע אל מחוץ לשדה הראייה, בדיוק כש"רגליים" חזרה והופיעה בשולי רחבת הריקודים, ותיכף קרסה על שרפרף קטיפה במשַׁק של נוצות ובאומללות מוחשת כמעט.

"שירותי נשים," דיווחה מידג' לסטרייק כשחזרה והצטרפה אליו כעבור כמה דקות. "לא נראה לי שהיתה לה קליטה."

"מצוין," אמר סטרייק באכזריות.

"אתה חושב שהוא אמר לה שהוא יבוא?"

"נראה ככה."

סטרייק שוב לגם ארוכות מהבירה החמימה ואמר בקול רם, "אז כמה אנשים יש בטיול סקי הזה של רובין?"

"אני חושבת שהם רק שישה," צרחה מידג' בחזרה. "שני זוגות ועוד בחור נוסף."

"אה," אמר סטרייק, והנהן בראשו כאילו מדובר במידע נטול משמעות מיוחדת.

"כבר ניסו לסדר לה אותו," אמרה מידג'. "היא סיפרה לי, עוד לפני חג המולד... יוּ ג'קס, זה השם שלו." היא הביטה בסטרייק בציפייה. "יוּג' אֶקס, גרזן ענקי."

"חה," אמר סטרייק בחיוך מאולץ.

"חה חה, כן. למה," צעקה מידג' באוזנו, "הורים לא אומרים את זה בקול רם לפני שהם בוחרים שם?"

סטרייק הנהן, עיניו על הנערה, שמחתה עכשיו את אפה בגב כף היד.

השעה היתה רבע לחצות. עם קצת מזל, חשב סטרייק, ברגע שיצלצל השעון ותיכנס השנה החדשה, משפחתה של החברה מבית הספר תאסוף את היעד שלהם ותיקח אותה בבטחה בחזרה לביתה בצ'לסי. בעודו צופה בהן, החברה מבית הספר ניגשה וגררה את "רגליים" בחזרה אל רחבת הריקודים.

בעשרה לחצות, "רגליים" נעלמה פעם נוספת בכיוון שירותי הנשים, ומידג' בעקבותיה. לסטרייק, שחש כאב בגדם וקיווה שיוכל להתיישב, לא היתה ברירה אלא להישען על הבּוֹדהיסַטווה הענקי מאחר שעל כל מקומות הישיבה הפנויים היו פזורים תיקים וז'קטים שהוא לא רצה להזיז. בקבוק הבירה שלו כבר היה ריק.

"אתה לא אוהב את ערב ראש השנה החדשה או משהו?" אמר לצידו קול במבטא לונדוני של מעמד הפועלים.

זאת היתה האישה עם השיער הזהוב־אדום, עכשיו ורודת פנים וסתורת שיער מריקוד. התקרבותה אליו הוסוותה במהומה נרגשת במקומות הישיבה שלפניו, כאשר כמעט כולם קמו ונהרו אל רחבת הריקודים הקטנה מדי, בהתרגשות שגאתה ככל שהלכה והתקרבה שעת חצות.

"לא בדיוק היום הכי אהוב עלי," הוא צעק בחזרה אליה.

היא היתה יפה להפליא ובלי ספק מסטולית, אם כי דיברה לגמרי בהיגיון. שרשראות זהב עדינות היו תלויות סביב צווארה הדק, שמלת הסטרפּלס היתה הדוקה על שדיה, ותכולת כוס השמפניה הריקה למחצה שבידה איימה להישפך.

"גם עלי לא, לא השנה," היא צעקה באוזנו. מצא חן בעיניו לשמוע מבטא של אִיסְט אנד בין כל אלה של המעמד הגבוה. "אתה קורמורן סטרייק, לא? ולנטיין אמר לי."

"זה נכון," הוא אמר. "ואת...?"

"מדלן קורסון־מיילס. אתה לא בענייני בילוש הערב, או שכן?"

"לא," הוא שיקר, אבל שלא כמו במקרה של ולנטיין, הוא לא נחפז לסלק אותה מעליו. "למה דווקא השנה לא?"

"ג'יג'י קַזנוֹב."

"סליחה?"

"ג'יג'י קזנוב," היא אמרה בקול רם יותר, רוכנת כלפיו, נשימתה מדגדגת את אוזנו. "הזמרת? היא היתה לקוחה שלי." למראה הבעת פניו האטומה היא אמרה, "מצאו אותה תלויה הבוקר."

"לעזאזל," אמר סטרייק.

"כן," אמרה מדלן. "רק בת עשרים ושלוש."

היא לגמה מהשמפניה בארשת חמורה, ואז צעקה באוזנו:

"אף פעם לא פגשתי בלש פרטי עד עכשיו."

"ככל הידוע לך," אמר סטרייק והיא צחקה. "מה את עושה?"

"אני מעצבת תכשיטים," היא צעקה אליו בחזרה, והחיוך הקלוש שלה סיפר לו שרוב האנשים היו מן הסתם מזהים את שמה.

רחבת הריקודים רחשה עכשיו גופים חמים. אנשים רבים חבשו כובעי מסיבות נוצצים. סטרייק ראה את הרוסי בריא הגוף שדיבר קודם על "טנהויזר" נוטף זיעה בשעה שקיפץ לא לפי הקצב לצלילי "Rather Be" של קְלין בנדיט.

מחשבותיו של סטרייק דילגו אל רובין, במקום כלשהו באלפּים, אולי שתויה מיין חם גרמני, רוקדת עם הגרוש הטרי שהחברים שלה התעקשו שתפגוש. הוא זכר את ההבעה על פניה כשרכן לנשק אותה.

It's easy being with you, שרה ג'ס גְלין.

sacred simplicity,

As long as we're together,

There's no place I'd rather be‏2

"דקה ל-2015, גבירותי ורבותי," צעק הדי־ג'יי, ומדלן קורסון־מיילס נשאה מבט מהיר אל סטרייק, רוקנה את כוס השמפניה שלה, רכנה כלפיו ושוב צעקה לו באוזן.

"אתה יוצא עם הבחורה הגבוהה ההיא בטוקסידו?"

"לא, היא ידידה," אמר סטרייק. "לשנינו לא היה מה לעשות הערב."

"אז היא לא תתנגד אם אני אנשק אותך בחצות?"

הוא הרכין מבט אל הפנים היפות, המזמינות, אל עיני השקד החמימות, אל השיער הפזור בגלים קלים על כתפיה החשופות.

"היא לא תתנגד," אמר סטרייק בחצי חיוך.

"אבל אתה כן?"

"היכונו," שאג הדי־ג'יי.

"את נשואה?" שאל סטרייק.

"גרושה," אמרה מדלן.

"יוצאת עם מישהו?"

"לא."

"עשר -"

"אם ככה," אמר קורמורן סטרייק והניח בצד את בקבוק הבירה הריק.

"שמונה -"

מדלן רכנה כדי להניח את הכוס שלה על שולחן סמוך, אבל פספסה את שוליו: הכוס נפלה על הרצפה המחופה בשטיח, והיא משכה בכתפיה כשהזדקפה.

"שש - חמש -"

היא כרכה את זרועותיה סביב צווארו; הוא החליק את זרועותיו סביב מותניה. היא היתה רזה יותר מרובין: הוא הרגיש את הצלעות שלה מבעד לשמלה הצמודה. התשוקה בעיניה היתה כמו תרופה מרגיעה בשבילו. זה היה ערב ראש השנה החדשה. לעזאזל הכל.

"שלוש - שתיים - אחת -"

היא נדחקה כלפיו, ידיה עכשיו בשערו, לשונה בפיו. האוויר סביבם שוּסע בצרחות ותשואות. הם לא הרפו זה מזה עד שהושרו התיבות הצרודות הראשונות של "Auld Lang Syne". סטרייק העיף מבט סביבו. שום זכר למידג' או ל"רגליים".

"אני תיכף אצטרך ללכת," הוא צעק, "אבל אני רוצה את המספר שלך."

"אז תן לי את הטלפון שלך."

היא הקלידה את המספר והושיטה לו בחזרה את הטלפון. היא פנתה והתרחקה בקריצה, ונעלמה בקהל.

מידג' הופיעה שוב רק כעבור רבע שעה. "רגליים" חזרה והצטרפה לחבורה של חברתה מבית הספר, המסקרה מרוחה על פניה.

"היא ניסתה למצוא מקום עם קליטה, אבל לא היה לה מזל," שאגה מידג' באוזנו. "אז היא חזרה לבכות בשירותים."

"חבל מאוד," אמר סטרייק.

"זה שפתון?" שאלה מידג' ונעצה בו מבט.

"פגשתי פה חברה של אמא שלי מפעם," הוא אמר. "טוב - 2015 טובה ומאושרת."

"גם לך," אמרה מידג' והושיטה יד, והוא לחץ אותה. כשהביטה על הקהל העולץ, על הבלונים הנחבטים סביבם ועל פתיתי הקונפטי הנוצצים, צעקה מידג' באוזנו של סטרייק, "פעם ראשונה שאני בשירותים כשנכנסת שנה חדשה. אני מקווה רק שזה לא סימן לבאות."