השקרים שמספרים לנו

פרק 1:

לוסי

מגיש פודקאסט החליט לנסות להרוס לי את החיים, אז אני הולכת וקונה עוף.

אני מתכננת מה אני הולכת לעשות עם העוף הזה בזמן שאני יושבת בתא שלי בחברת ההשקעות 'וולטר ג'יי בראון' ומחכה שיפטרו אותי. הפסקתי להעמיד פנים שאני עובדת כבר לפני שעתיים. עכשיו אני סתם בוהה במתכונים בטלפון שלי וחולמת על לתקוע לימונים בתחת של תרנגולת.

זה עוף התנצלות, לחבר שלי.

זה כמו עוף אירוסים. זה שהאישה מכינה לחבר שלה כדי לשכנע אותו להציע לה נישואים? רק שזה עוף "מצטערת שלא סיפרתי לך שאני החשודה העיקרית ברצח של חברה שלי.״

או בקיצור, עוף התנצלות.

"לוסי?"

אני נושאת מבט ממסך הטלפון ורואה את הבוס שלי עומד ליד דלת המשרד שלו. הוא מסדר את העניבה ומכחכח בגרונו.

"תוכלי להיכנס למשרד שלי לרגע?" הוא שואל.

סוף־סוף. ברור שהם החליטו לפטר אותי הבוקר. קירות זכוכית במשרד הם בחירה מוזרה באופן כללי, אבל הם נעשים מוזרים פי כמה, כשיש לך פגישה עם שלושה מנהלים אחרים, וארבעתכם לא מפסיקים להציץ בגנבה בעוזרת שלך — שעליה הם מדברים ללא צל של ספק — לכל אורך השיחה.

"אין בעיה." אני תוחבת את הטלפון לכיס המכנסיים והולכת אחריו לתוך משרדו הנקי למשעי.

הסדר המופתי מכה אותי בתדהמה אפילו אחרי קרוב לתשע שנות עבודה תחתיו. הקירות בצבע בז' עירומים לחלוטין. אין אף קרטון שנדחק לאחת הפינות. השולחן ריק לחלוטין, מלבד המוניטור והמקלדת.

כשג'רי הַאוֵול עוזב את המשרד מדי ערב, הוא מקפיד לא להשאיר אחריו שום עקבות שעלולים לרמוז שהוא שהה בו בכלל. הוא כנראה החמיץ את הייעוד שלו כרוצח סדרתי.

מצד שני, הוא בסך הכול באמצע שנות הארבעים שלו. יש לו עוד זמן להתחיל להתמסר לתחביב חדש.

אני מתיישבת על הכיסא מעברו השני של השולחן ומנסה להעלות על פניי ארשת נעימה. כזו שלא תסגיר את העובדה שאני מדמיינת אותו ברוגע כרוצח המונים.

(זו תופעת לוואי של להיות מואשמת ברצח: את מתחילה להקדיש הרבה מאוד זמן למחשבות על הנושא. את מתחילה להתרגל אליו.)

ג'רי שולח יד לגעת בשערו ואז משלב את ידיו במהירות על השולחן. הוא עושה את זה לעיתים קרובות. אני חושבת שתמיד היה לו הרגל לשחק עם השיער שלו, אבל עכשיו הוא מקריח, ומה שנשאר מהשיער שלו קצוץ קצר מאוד.

"אני מצטער, לוסי, אבל אנחנו חייבים להיפרד ממך," הוא אומר, להפתעתו של אף אחד.

אני מהנהנת.

"לצערי הרב, אנחנו בתקופה של קיצוצים." הוא נועץ מבט בנקודה ממש מעבר לכתפי, במקום להסתכל לי בעיניים.

"העוזרות האישיות יעבדו בשביל שני מנהלים במקביל. צ'לסי תעזור גם לי וגם לרֵיימונד. אני מצטער."

וואו, צ'לסי ממש נדפקה מכל הסיפור הזה. עכשיו היא תצטרך לעשות עבודה כפולה בשביל אותו הכסף, והכול בגלל פודקאסט פשע אמיתי.

"אני מבינה."

אני קמה על רגליי. נראה שג'רי נושם לרווחה כשהוא מבין שאני לא מתכוונת לעשות רעש.

מבעד לקיר הזכוכית האומלל של המשרד אני רואה מאבטח שכבר עומד וממתין ליד השולחן שלי. זה ההליך המקובל כשמפטרים מישהו, אבל אני לא יכולה שלא לשים לב שכל שלוש העוזרות שחולקות איתי תא נסו על נפשן.

נראה שאנחנו לא הולכות לעשות סיבוב דרינקים של "באסה שפיטרו אותך כי את חשודה ברצח" בעתיד הקרוב.

השולחן שלי לא מסודר כמו של ג'רי, ולוקח לי כמה רגעים לאסוף את הספל, בקבוק המים, התיק וכמה שפופרות של משחה נגד יובש לשפתיים. המאבטח לא גורע ממני עין אפילו לשנייה.

הוא מצעיד אותי לעבר המעלית דרך המשרד שדממת מוות ירדה עליו פתאום, בזמן שכולם צופים בנו או מעמידים פנים שהם לא רואים. צ'לסי נראית מעוצבנת.

אני נכנסת למעלית. הדלתות מחליקות ונסגרות.

המאבטח רוכן לעברי בחיוך. אחת משיניו הקדמיות מטפסת על שכנתה.

"נו, באמת עשית את זה? באמת הרגת אותה?"

אני נאנחת.

"אני לא יודעת."

"את מדברת ברצינות? זאת האמת?"

דלתות המעלית שבות ונפתחות בדנדון. אני יוצאת החוצה ומעיפה אליו מבט מעבר לכתפי.

"האמת לא משנה."

פרק 2:

לוסי

אני מניחה שזה כנראה לא יהיה הוגן להגיד שפודקאסט הרס לי את החיים.

מבחינה טכנית, החיים שלי נחרבו בלילה שסֵאוִוי נרצחה.

ואז הם נחרבו שוב, יום אחר כך, כשהחלטתי לצאת להליכת בוקר מוקדמת לבושה בשמלה מכוסה בדם שלה, שעדיין לא יבש.

ואחר כך בפעם השלישית, כשכל תושבי העיירה שנולדתי וגדלתי בה החליטו שאני זאת שרצחה אותה.

אבל גם מגיש פודקאסט שמחליט להחזיר את המקרה לעין הציבור חמש שנים מאוחר יותר, לא בדיוק משפר את המצב.

אני מכינה את עוף ההתנצלות, מפני שהקולגות שלי לשעבר הם לא היחידים שמאזינים לעונה החדשה של פודקאסט הפשע האמיתי של בן אוֹוֶנס. החבר שלי, נֵייתֶ'ן, התנהג מוזר כשהוא חזר הביתה מהעבודה אתמול בערב. הוא הגיע באיחור והדיף ריח של בירה, והוא ממש נמנע במכוון מלהסתכל עליי. היה ברור שמישהו סיפר לו.

אם להיות כנה, לא הייתה לי שום כוונה לספר לו על זה בעצמי. ניית'ן לא גילה עניין בשום דבר כמעט זולת עצמו, אז לא חשבתי שהנושא יעלה.

יצא לי להכיר הרבה מאוד גברים שקועים בעצמם, אבל ניית'ן התעלה על כולם. זה הדבר האהוב עליי אצלו. אני אפילו לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שהוא שאל אותי שאלה אישית. כשסיפרתי לו שהייתי נשואה שנתיים בתחילת שנות העשרים שלי, הוא אמר, "אין בעיה, בא לך ללכת לסרט?"

אני מאמינה שהוא בטח חיפש אותי בגוגל בשלב מוקדם כלשהו של היחסים שלנו, אבל המקרה לא עורר תשומת לב תקשורתית בקנה מידה ארצית, ומעולם לא עצרו אותי בפועל על רצח, אז צריך להשקיע טיפה מאמץ כדי לקשר אותי לסיפור. וטיפה זה הרבה יותר מדי בשביל ניית'ן.

אבל עכשיו, הודות למגיש הפודקאסט הכי פחות אהוב עליי, המילה "רצח" היא הדבר הראשון שקופץ כשרושמים בגוגל את השם "לוסי צֵ'ייס". אז אני מכינה עוף התנצלות ומתכוננת לרגע שהוא יזרוק אותי. שנייה בערך אחרי שפיטרו אותי.

אם להיות הוגנת כלפי בן־חתיכת־חרא־אוונס, ניית'ן ואני כנראה היינו מחזיקים מעמד ביחד רק עוד חודש גג, אולי חודשיים, גם בלי שמישהו היה מכניס בהפתעה את גורם הרצח למשוואת הזוגיות שלנו. יצאנו שלושה חודשים בסך הכול כשהוא הציע לי לעבור לגור איתו. חוזה השכירות שלי בדיוק הסתיים ועדיין היינו בשלב הסקס מסביב לשעון של היחסים, אז זה נראה כמו צעד הגיוני בזמנו. גם ככה הייתי שם כל ערב.

למרבה הצער, השלב ההוא הגיע לקיצו שבועיים בערך אחרי שעברתי לדירה. אני די בטוחה שניית'ן התחרט על ההחלטה שלו, אבל הוא מהבחורים האלה שמוכנים לעשות הכול כדי להימנע מעימות. וכך מצאנו את עצמנו גרים יחד במבוכה כבר חודשיים, אף שאני די בטוחה שאף אחד מאיתנו לא מרוצה מזה במיוחד.

אני מקווה שכל הגברים אי שם, שלא מסוגלים להתמודד עם עימותים, ילמדו מזה משהו — אם לא תגדלו ביצים ותאזרו אומץ לזרוק את החברה שלכם, אתם עוד עלולים למצוא את עצמכם חולקים מיטה עם חשודה ברצח לתקופה בלתי מוגבלת.

דלת הכניסה נפתחת ובְּרוּסְטֶר רץ לקדם את פניו של ניית'ן, זנבו מכשכש בהתלהבות.

אני אשקר לכם ולעצמי אם אגיד שפרצוף הלברדור הקטן, הצהוב והשעיר של ברוסטר לא היווה שיקול מפתח בהחלטה שלי להמשיך לגור עם הבחור הזה. ניית'ן הוא אכן אחד הבחורים הממוצעים ביותר שאפשר לדמיין, אבל יש לו טעם מעולה בכלבים.

וגם טעם לא רע בכלל בדירות. הדירה — שמונים מטרים, חדר שינה אחד, עברה שיפוץ לא מזמן — כוללת מדיח כלים וגם מכונת כביסה־מייבש בתוך הבית, והיא טובה הרבה יותר מכל מה שיכולתי להרשות לעצמי אי פעם בלוס אנג'לס. יש בה רצפות עץ מלא אפורות כאלה ומשטחי עבודה משיש לבן מבהיק במטבח. הם אומנם לא טרנדיים כפי שהיו פעם, אבל עדיין מצהירים בבירור שגובה שכר הדירה שאתם משלמים, יחריד אנשים שגרים בכל מקום אחר.

"היי, חמוד." ניית'ן מקדיש זמן רב לליטוף הכלב שלו ומתאמץ להימנע מלהביט בי. "משהו מריח טוב."

"הכנתי עוף."

הוא מזדקף לעמידה ומעיף לעברי מבט לבסוף. תשומת ליבו מתמקדת בעוף המצטנן על הכיריים.

"מעולה." הוא משחרר את קשר העניבה, מסיר אותה במשיכה ופותח את כפתורי הצווארון.

פעם ממש אהבתי לראות אותו עושה את זה. הוא תמיד מותח את הצוואר לצד אחד כשהוא משחרר את הכפתור העליון, ויש בזה משהו ממש סקסי. בכל פעם שהוא היה חוזר הביתה, הייתי מפסיקה את מה שעשיתי ומדלגת אליו כדי לתת לו נשיקה. הייתי מעבירה את ידיי בשערו הכהה, המוברש הצידה בצורה מושלמת לעבודה, ופורעת אותו טיפה, כי אני חושבת שהוא נראה יותר טוב ככה.

הוא שם לב שאני נועצת בו מבט ונראה דרוך פתאום.

"אני, אה, אני רק הולך להחליף בגדים."

הוא נמלט אל חדר השינה כאילו אני עלולה לרדוף אחריו ולנשק אותו.

אני שולפת מזלג וסכין לפריסת העוף, שמתחיל להיראות לי כמו רעיון גרוע עכשיו. אולי בכלל לא אכפת לי ממנו מספיק בשביל להתנצל.

מצד שני, אם ניית'ן יזרוק אותי מכל המדרגות אני אצטרך למצוא מקום חדש לגור בו, ובעלי בית נוטים להציב כל מיני דרישות הזויות, כמו לספק הוכחה שיש לך הכנסה קבועה.

אני דוקרת את העוף בדיוק ברגע שניית'ן חוזר לחדר. הוא בולע את רוקו, הגרגרת שלו עולה ויורדת, ולשבריר שנייה אני מדמיינת את עצמי נועצת בו את המזלג עמוק בצוואר. למזלג שתי שיניים חדות, אז הוא יותיר אחריו צמד חורים תאומים, כמו נשיכת ערפד.

ידי השנייה אוחזת בסכין, ואני בוהה בו, חמושה בכלי נשק שונה בכל יד, ממתינה. אני רוצה שהוא יהיה הראשון שיגיד את זה. הוא הרי זה שחושב בבירור שאני רוצחת; הוא צריך להיות זה שאומר את זה קודם. אני די בטוחה שאלה הכללים.

אני בוהה בו. הוא בוהה בי.

בסופו של דבר, הוא שואל, "איך היה בעבודה?"

"פיטרו אותי."

הוא עובר לידי בזהירות ושולח יד אל הדלפק הסמוך למקרר.

"מגניב. בא לך יין? אני הולך לשתות איזה כוס."

אני ממתינה שהמילים שאמרתי יחלחלו, אבל הוא פשוט מושיט יד אל בקבוק היין, אדיש לגמרי.

אני דוקרת את העוף בסכין, בדיוק בין החזה לירך. ייתכן שהפעלתי טיפ־טיפה יותר כוח מהדרוש.

ניית'ן מזנק בבהלה. אני מחייכת.

בקצב הזה, הוא עוד עלול למצוא את עצמו נשוי לרוצחת.

השקרים שמספרים לנו — פודקאסט בהגשת בן אוונס

פרק ראשון — "הבחורה הכי מתוקה שפגשת בחיים שלך"

מאיה הארפֶּר: היא רצחה אותה ויצאה מזה נקייה וכולם יודעים את זה. אין בן אדם אחד בפְּלמפְּטון שלא יודע שלוסי צ'ייס רצחה את אחותי. הבעיה היחידה היא שאף אחד לא יכול להוכיח את זה.

מאיה הארפר הייתה בת שמונה־עשרה כשאחותה הגדולה, סוואנה, נרצחה. היא מתארת את סוואנה כבחורה כיפית ומתוקה, אישה שמסוגלת לארגן מסיבה תוך פחות משעה ולגרום לה להיראות כאילו היא עבדה עליה כל החודש.

מאיה: היא פשוט הייתה כל כך נחמדה וידידותית לכולם. והיא הייתה האחות הגדולה הכי טובה בעולם. כשהיא הייתה בתיכון, היא נתנה לי להסתובב איתה ועם החברים שלה לפעמים, ואפילו לא היינו קרובות בגיל. היא הייתה גדולה ממני בשש שנים. לא הכרתי אף אחת אחרת שהייתה לה אחות גדולה, שנתנה לילדה קטנה בת עשר להידבק אליה כשהיא הלכה למשחקי פוטבול.

מאיה שמחה לדבר איתי, אבל היא לא הייתה אופטימית לגבי הסיכויים שלי להצליח לגלות משהו חדש.

מאיה: אתה יודע שהמשפחה שלי שכרה שלושה חוקרים פרטיים שונים, נכון? כאילו, ההורים שלי לא ויתרו אף פעם. אני לא חושבת שנשאר עוד משהו שאפשר למצוא.

בן: כן, אני מודע לזה.

מאיה: אבל אני מניחה שזה לא יכול להזיק. זאת אומרת, עברו חמש שנים, וזה כאילו לאף אחד כבר לא אכפת יותר שסאווי מתה. כולם הרימו ידיים.

הערה מהירה — אנשים שהכירו את סוואנה מתייחסים אליה לעיתים קרובות כ"סאווי". ככה כולם קראו לה.

בן: אז לא היו שום עדכונים מהמשטרה או ממשרד התובע המחוזי או מאף אחד אחר?

מאיה: לא שמענו מאף אחד כבר שנים. כולם ידעו שלוסי עשתה את זה, נראה שהם פשוט לא יכלו להוכיח את זה.

בן: ולא היו חשודים אחרים מלבדה בשום שלב?

מאיה: לא. כאילו, לוסי הייתה מכוסה בדם של סאווי כשהם מצאו אותה. היה לה את העור שלה מתחת לציפורניים, ועל הזרוע של סאווי היו שריטות וסימנים כחולים בצורת האצבעות שלה. אנשים ראו אותן רבות בחתונה. לוסי הרגה אותה. היא הרגה את אחותי ואף פעם לא שילמה על זה, מפני שלפי המשטרה חסרת התועלת שלנו, אין מספיק ראיות בשביל לעצור אותה.

בן: שמעת איכשהו מלוסי לאחרונה?

מאיה: לא, לא מאז שהיא עזבה את פלמפטון. היא אף פעם לא חזרה, אפילו שההורים שלה עדיין גרים פה.

בן: למיטב ידיעתך, היא עדיין טוענת שהיא לא זוכרת כלום מהלילה שבו סוואנה מתה?

מאיה: כן, זה הסיפור שהיא מספרת.

בן: את מאמינה לה?

מאיה: ברור שאני לא מאמינה לה. אף אחד לא מאמין לה.

האם אף אחד באמת לא מאמין ללוסי צ'ייס? האם היא מסתירה משהו, או שאולי תושבי פלמפטון מאשימים אישה חפה מפשע ברצח כבר חמש שנים?

בואו נגלה ביחד.

אני בן אוונס, וזהו הפודקאסט השקרים שמספרים לנו, המקום שבו חושפים את כל השקרים שאנשים מספרים, ומגלים את האמת.

פרק 3:

לוסי

אז מתברר שלניית'ן אין ביצים בכלל.

אכלנו עוף. שתינו יין. שיחקתי עם סכין הקצבים האדירה סתם כדי לגרום לו להזיע קצת. הוא המשיך לחפור לי על העבודה שלו.

הוא לא שאל אם אני רוצחת.

האמת שעכשיו אני סקרנית לדעת כמה זמן זה עשוי להחזיק מעמד ככה. כי ברור שהוא רוצה להיפרד ממני כבר די הרבה זמן, ועכשיו הוא גם חושש שאני עלולה לרצוח אותו. הוא הרי חייב לאתר את הביצים שלו מתישהו, ולהעז לומר את המילים "בבקשה צאי מהדירה שלי ואל תנסי ליצור איתי קשר שוב לעולם" בקרוב, נכון?

בצד החיובי, זה ייתן לי יותר זמן לחפש דירה חדשה, בזמן שאשב ואחכה שהבלתי נמנע יקרה. הבוקר כבר הספקתי למצוא מקום עם חדר שינה יחיד ובלי שום דרישות הכנסה שנשמע מבטיח מאוד. הוא אומנם נראה כמו חורבה בתמונות, ובעל הבית ביקש לראות תמונה של כפות הרגליים שלי כששלחתי לו מייל, אבל שכר הדירה ממש נמוך.

לפעמים אני מהרהרת בעובדה שהגרסה בת העשרים ושתיים של עצמי, הייתה נחרדת עד עמקי נשמתה מהגרסה שלי שמתקרבת לשנתה השלושים. הנשואה הטרייה הזורחת, מדושנת העונג ההיא, עם הבית הפרטי על ארבעת חדרי השינה שבו, שהייתה כל כך בטוחה שהיא פיצחה את סוד החיים ושהעתיד שלה הולך להיות יותר ורוד מוורוד.

נחשי מה, אידיוטית?

בנוסף, הגשתי מועמדות באי רצון לכמה עבודות חדשות במהלך סוף השבוע, וכבר הספקתי לקבל דחייה ממקום אחד. אין מה להגיד, אני ממש מתאבדת על החיים לאחרונה (בחירת המילים איננה מקרית).

אבל האמת היא שאני לא באמת רוצה עבודה חדשה. שלושה רומנים רומנטיים שלי ראו אור תחת שם עט, והשלישי אפילו נמכר בצורה סבירה. זו תפנית בלתי צפויה, בהתחשב בזה שאני יכולה למנות על אצבעותיי את האנשים שקנו את שני הספרים הראשונים שלי, אבל זה גם אומר שהייתי צריכה לעבוד בשיא המהירות על הספר הרביעי כדי לא לאבד את המומנטום.

ואולי, עם טיפת מזל, הספרים שלי יתחילו להימכר במידה שתאפשר לי להפסיק לדאוג, ולשכוח מחיפוש עוד עבודה משמימה להחריד שתשלם את החשבונות.

ברור שעכשיו אני צריכה להיות מודאגת גם ממגיש פודקאסט מסוים שהחליט לכוון זרקור בוהק במיוחד אל העבר שלי, ואולי גם מהאפשרות שמישהי עלולה לגלות שהסופרת שכתבה את הקומדיה הרומנטית החדשה החביבה עליה, היא חשודה ברצח. האנשים היחידים שיודעים על הקריירה שלי ככותבת רומנים רומנטיים הם הסוכנת שלי, המוציא לאור וסבתא שלי, אבל מצד שני, אני גם אחד המקרים החביבים על בלשי אינטרנט חובבים.

המחשבה מהבהבת במוחי ללא הרף במהלך כל סוף השבוע. ביום שני בבוקר אני רצה עוד כמה קילומטרים על ההליכון בחדר הכושר בקומפלקס הדירות של ניית'ן, ואז הולכת לסוּפּר כי אני חייבת לחלוק את רגשותיי עם שוקולד. הרבה שוקולד.

הסופּרים בלוס אנג'לס אף פעם לא ריקים, אפילו לא באמצע השבוע, כי לאף אחד כאן אין עבודה אמיתית. אני חומקת מאישה שחוסמת את הכניסה ומדברת בטלפון, לבושה במכנסי טייץ' שכנראה עלו יותר מכל מה שאני לובשת, כולל הנעליים. אבל אין ספק שהם עושים לה תחת מדהים.

אני מפנה את העגלה שלי לאגף הפירות והירקות. אולי אקנה משהו שאוכל לקצוץ לחתיכות זעירות ממש מול העיניים של ניית'ן.

(בן אדם נחמד יותר פשוט היה אומר, "הי, שמעת על הפודקאסט, נכון?" וגואל אותו מייסוריו. אני צריכה לנסות להיות קצת פחות מניאקית. מחר, אולי.)

בלונדינית דקה מתופפת באצבעה על דלורית, ואני מתאמצת בכל כוחי לא לדמיין איך אני חוטפת אותה והולמת איתה במצחה.

אבל לשווא. מתברר שיש לי חולשה לדלורית.

אני תוהה אם הדלורית תחזיק מעמד בכלל, אחרי שאטיח אותה בגולגולת אנושית. היא בטח תתפוצץ, והקורבן שלי תצא מכל הסיפור עם כאב ראש עלוב ורסק דלורית מרוח על הפנים.

האישה נושאת את ראשה ורואה אותי מסתכלת עליה. אני מחייכת כאילו לא דמיינתי איך אני חובטת בה למוות בעזרת דלורית. היא מתרחקת מהמעבר ומעיפה בי מבט מוטרד מעבר לכתפה.

אני באמת צריכה להשתדל להיות פחות מניאקית.

אני לא רוצה לחשוב על רצח, אבל נראה שאני פשוט לא מצליחה לעצור את זה. אני לא עושה את זה עם כולם, אבל עדיין דמיינתי שהרגתי לא מעט אנשים.

זה התחיל לא הרבה זמן אחרי שסאווי מתה. כולם אמרו שאני רוצחת, ואני לא יכולתי לקבוע בוודאות שאני לא רוצחת, אז התחלתי לחשוב על כל הדרכים השונות שבהן יכולתי לרצוח אותה. חשבתי שאם אעבור על מספיק אפשרויות, אני עשויה ליפול על אחת שתעורר משהו רדום בזיכרון שלי.

עד כה זה לא עבד. אבל אולי יום אחד זה ינחת עליי. אני אדמיין שאני רוצחת מלצרית בעזרת כוס המילקשייק הריקה שלי ולפתע פתאום הכול יחזור אליי בבת אחת. אה, כן! נכון! סאווי ואני התווכחנו מה יותר טוב, מילקשייק שוקולד או מילקשייק תות, ואז נכנסתי להתקף זעם בלתי נשלט ורצחתי אותה עם הכוס שלי. קח אותי, אדוני השוטר!

הלוואי שהמשטרה הייתה מוצאת את כלי הרצח. זה היה חוסך ממני המון רציחות דמיוניות.

הטלפון שלי מזמזם. אני משפילה מבט אל המסך ורואה את המילה סבתא, שמפתיעה אותי. אנשי מכירות וסבתא שלי — היחידים שעוד משתמשים בטלפון למטרתו המקורית.

אני עונה לשיחה ומצמידה את המכשיר לאוזני.

"הי, סבתא." הבחור לידי שולח אליי חיוך קטן, כאילו הוא רואה בחיוב את זה שאני מדברת עם סבתא שלי. אני הודפת את העגלה שלי לפינה, מול הכרוב.

"לוסי, מתוקה שלי! היי, את עסוקה? אני מפריעה לך?"

היא תמיד שואלת אם היא מפריעה, כאילו היא חושבת שלוח הזמנים החברתי שלי עמוס להחריד או משהו. האמת היא שאין לי בכלל חברים קרובים, רק כמה מכרים מהעבודה, שבטח לא ידברו איתי שוב לעולם.

"לא, סתם קונה כמה דברים בסופר," אני אומרת.

"מה שלום ניית'ן?"

"הוא... את יודעת. ניית'ן."

"את תמיד אומרת את זה, ואני לא ממש מבינה למה את מתכוונת. אף פעם לא פגשתי את הבחור הזה."

"הוא בסדר."

"אני מבינה." היא מכחכחת בגרונה. "תקשיבי, אני רוצה לבקש ממך טובה."

"איזו טובה?"

"טובה קטנה, באמת, וחשוב שתזכרי שאני תכף מתה."

"את אומרת שאת תכף מתה כבר עשרים שנה."

"טוב, אז המסקנה ההגיונית אם ככה, היא שהרגע הזה קרוב יותר מתמיד!" היא מגחכת.

"את שיכורה?"

"לוסי, השעה שתיים בצוהריים. ברור שאני לא שיכורה." היא משתהה רגע. "אני בסך הכול טיפ־טיפונת עליזה יותר מהרגיל."

אני מחניקה צחוק.

"אז מה רצית לבקש?"

"החלטתי לעשות מסיבת יום הולדת. מסיבה גדולה. אני מחליפה קידומת, את יודעת. השמונה־אפס הגדול מגיע."

"אני יודעת."

זה אפילו נכון. יום ההולדת של סבתא שלי הוא היחיד שאני זוכרת, בלי צורך בתזכורת של יומן לוח השנה שלי.

"את תבואי, כמובן?" קולה חדור תקווה.

חרא.

"אני לא יכולה לחגוג יום הולדת בלי שהנכדה האהובה עליי תהיה שם." עכשיו היא עברה לייסורי מצפון.

"ברור לך שזה ממש לא בסדר מצידך להגיד לי שאני הנכדה האהובה עלייך כשיש לך שלושה נכדים?"

"שתינו יודעות שאשלי ובריאן הם חארות."

"אני חושבת שאנחנו עדיין אמורות להעמיד פנים שאנחנו מחבבות אותם."

"טוב, אני לא יכולה לחגוג יום הולדת רק עם החארות."

יש סיכוי טוב שהייתי צוחקת, אלמלא האימה שהלכה ושטפה אותי במהירות.

"את חושבת שתוכלי לקחת קצת חופש מהעבודה?" היא שואלת.

"פיטרו אותי."

"אוי, נהדר! זאת אומרת, אני מצטערת," היא מוסיפה בחיפזון.

"את יודעת שלא אהבתי את העבודה הזאת בכל מקרה."

"אז אני לוקחת בחזרה את ההתנצלות שלי. ברכותיי על הפיטורין."

"תודה."

"אז מאחר שיש לך כל כך הרבה זמן פנוי עכשיו, אולי תבואי לביקור ארוך יותר? לשבוע? כבר דיברתי עם אימא שלך והיא אומרת שאת יכולה להישאר אצלם כמה זמן שתרצי."

"שבוע?" אני צווחת את המילה בקול רם כל כך שאישה חולפת מנתרת בבהלה.

"טוב, הכול קורה ממש ברגע האחרון, ואימא שלך שברה את הרגל והכול... אנחנו נצטרך קצת עזרה כדי לארגן הכול. הייתי מזמינה אותך אליי, אבל אין פה מקום, כמובן."

המחשבה שאצטרך לבלות יום תמים בעיירת הולדתי גרועה דיה, אבל שבוע שלם?

שבעה ימים במקום שבו הייתי פעם בחורה מצליחה, ונשואה, עם המון חברים שקינאו באושרי (המזויף). זה יהיה ההפך הגמור משיבה עטורת ניצחון הביתה. חמש שנים עברו מאז הפעם האחרונה שהייתי שם, ועכשיו אני אדדה פנימה בבושת פנים, גרושה, מובטלת ונטולת חברים. אני אפילו לא יכולה לספר לאנשים שכתבתי שלושה ספרים שראו אור. אני מנתרת בבהלה כשמשמֵר הלחות של הירקות נדלק פתאום, ומרסס את זרועי יחד עם הכרוב. אני מתרחקת מהדוכן.

"או שאת מעדיפה לבוא עם ניית'ן ולקחת חדר במלון? אני בטוחה שאימא שלך תבין למה את מתאכסנת במלון, אם תביאי אותו איתך."

לשבריר שנייה אני מדמיינת איך אני מזמינה את ניית'ן להצטרף אליי לביקור בפלמפטון, טקסס. אני תוהה אם אולי זה יהיה הקש האחרון שיגרום לו לזרוק אותי סוף־סוף. ביקור בזירת הפשע הוא כנראה צעד אחד רחוק מדי, אפילו בשבילו.

"את יכולה לומר לא." אני שומעת קול נקישה עדין בצד השני של הקו, כמו קוביות קרח שנחבטות בכוס. "אני יודעת שאת בטח נורא עסוקה..."

"את יודעת שאני אף פעם לא עסוקה."

"זה כל כך מוזר שאת תמיד אומרת את זה. אנשים בגילך בדרך כלל מתגאים כל כך בכמה שהם עסוקים. אחת הבנות מהכנסייה סיפרה לי מאה פעם לפחות שאין לה שנייה לנשום. אני מתחילה לשאול את עצמי אם זאת לא הייתה קריאה לעזרה."

"דיברת גם עם אבא? על זה שאני אישאר אצלם?"

"ברור שלא; אני מנסה להימנע משיחות עם אבא שלך כל זמן שזה מתאפשר לי. אבל קתלין דיברה איתו. לא היינו פשוט מנחיתות אותך עליו בלי אזהרה."

"הוא אף פעם לא אהב הפתעות."

"לא. זה אומר שתבואי?"

אני בוהה בדלורית ושוקלת לפצח אותה על ראשי שלי.

"לוסי?"

אני ממצמצת. "סליחה. דלורית."

"אל תקני דלורית, את באה לטקסס!"

"אוי אלוהים."

"נכון?" היא מלאת תקווה שוב.

אני נאנחת. אני לא מסוגלת לומר לא לבת המשפחה היחידה שאני אוהבת. אחת מהאנשים הבודדים שאני מחבבת בעולם הזה.

"כן. אני באה לטקסס."

קול שקט, קול שאני מנסה להתעלם מקיומו ללא הרף, לוחש באוזני, "בואי נהרוג —"

אני לופתת את הטלפון בכוח ומשתיקה אותו במאמץ עילאי.

"אוי, נהדר! את חושבת שגם ניית'ן ירצה לבוא?"

אני שואפת אוויר ברעד. נראה לי שהקול נעלם.

"אני לא חושבת שהוא יוכל לקחת חופש מהעבודה."

"אה, אני מבינה. אין בעיה. טוב, אז אני הולכת לקנות לך כרטיס טיסה אם ככה. סוף השבוע הזה מתאים לך?"

"את לא צריכה לעשות את זה."

"שטויות, אני רוצה לעשות את זה. אני גם ככה תכף מתה."

אולי כולנו תכף נמות, אבל אני לא מאמינה שהמזל ישחק לי עד כדי כך.

"אין בעיה, בסוף השבוע הזה." אני שוקלת מחדש את הצהרתה האחרונה. "רגע, את חולה או משהו?"

"לא עד כמה שאני יודעת, אבל כל החברים שלי מתפגרים כמו זבובים, אז זה באמת רק עניין של זמן."

"אין על האופטימיות שלך."

"עכשיו תקשיבי רגע, אני כבר לא נוהגת הרבה, אבל נראה לי שאני אוכל להגיע לאוסטין לאסוף אותך. אם המכונית שלי תניע. בזמן האחרון אף פעם אי אפשר לדעת איתה."

"אל תדאגי לזה. אני אשכור מכונית. ואקח חדר במלון."

"טוב, זה כבר בטוח לא ימצא חן בעיני אימא שלך."

אני צובטת את גשר אפי באצבעותיי.

"ולוסי?"

"כן?"

"שמעת על הפודקאסט ההוא, כן? זה שמדבר עלייך?"