שחור כעורב

1

אחת ועשרים בלילה ביממה הראשונה של השנה החדשה. מגנוס ידע מה השעה בגלל השעון השמן, השעון של אימא שלו, שרבץ על המדף מעל האח. בפינת החדר מלמל העורב בכלוב הנצרים קרקורים מתוך שינה. מגנוס חיכה. החדר היה מוכן לאירוח, האח הייתה גדושה כבול, ועל השולחן היו מונחים בקבוק ויסקי ועוגת זנגוויל שהוא קנה בסופרמרקט סֶייפְוֵויי בפעם הקודמת שנסע ללֶרְוויק. הוא חש שעוד רגע יירדם, אבל לא רצה לשכב לישון כי אולי מישהו יבוא לבקר. אם יהיה אור בחלון, אולי מישהו יבוא, עם המון צחוק ומשקאות וסיפורים. שמונה שנים לא בא איש לבקר ולאחל לו שנה טובה, ובכל זאת הוא חיכה, ליתר ביטחון.

בחוץ שרר שקט מוחלט. אפילו לא צליל של רוח. בשטלנד, כשהרוח נפסקת, אנשים נדהמים. זוקרים את האוזניים ושואלים את עצמם מה חסר. בשעה מוקדמת יותר ירד קצת שלג דקיק ואחר כך, לקראת השקיעה, כיסה את הכול זוהר של כפור. כל גביש מבריק נראה נוקשה כמו יהלום בקרני האור האחרונות, ואפילו אחרי שירד החושך, בקרן האור שמגיעה מהמגדלור. מגנוס המשיך לשבת שם גם בגלל הקור. בחדר השינה הצטברה שכבת קרח עבה בחלק הפנימי של החלון, והסדינים היו קרים ולחים למגע.

הוא נרדם כנראה. אילו היה ער, היה שומע שמישהו בא, כי הם לא התקרבו בשקט, הם לא התגנבו. הוא היה שומע אנשים צוחקים ומועדים, רואה את אלומת הפנס מיטלטלת בפראות מבעד לחלון חסר הווילונות. הוא התעורר מהמהלומות בדלת. התעורר בבהלה, ידע שחלם חלום בלהות, אבל לא זכר בדיוק את הפרטים.

"פתוח", צעק. "פתוח". הוא התאמץ לקום. איבריו היו נוקשים ודואבים. הם כבר נכנסו כנראה למרפסת הסגורה. הוא שמע את רחש הלחישות.

הדלת נפתחה בדחיפה, לתוך הבית פרץ משב אוויר קפוא ואיתו נכנסו שתי נערות ססגוניות ומבריקות כמו ציפורים אקזוטיות. מגנוס ראה שהן שיכורות. כשהן עמדו, הן נשענו זו על זו. בגדיהן לא התאימו למזג האוויר, ובכל זאת הלחיים שלהן היו סמוקות והבריאות קרנה מהן כמו חום. אחת הייתה בהירה והאחרת כהה. הבהירה הייתה יפה יותר, עגלגלה ורכה, אבל מגנוס שם לב לכהה קודם; השיער השחור שלה היה מפוספס בכחול זוהר. הוא השתוקק להושיט יד ולגעת בו, אבל ידע שלא עושים דבר כזה. הן רק ייבהלו ויברחו.

"פתוח", אמר שוב, אף על פי שהן כבר היו בחדר, וחשב שהוא בטח נשמע כמו זקן טיפש שחוזר על אותן מילים בלי שום היגיון. אנשים תמיד צחקו עליו. קראו לו מפגר, אולי הם צדקו. הוא חש שחיוך עולה לאט על פניו ושמע את דבריה של אימו. אולי תמחק את החיוך הטיפשי הזה מהפרצוף? מה אתה רוצה, שאנשים יחשבו שאתה יותר טמבל ממה שאתה באמת?

הנערות צחקקו ונכנסו עוד קצת לתוך החדר. מגנוס סגר את הדלתות מאחוריהן, את דלת המרפסת החיצונית, המעוקמת ממזג האוויר, ואת הדלת שמובילה לתוך הבית. הוא רצה להרחיק את הקור וגם פחד שהן יברחו. הוא לא האמין שיצורים יפים כל כך צצו בפתח ביתו.

"שבו", אמר. הייתה רק כורסה אחת, אבל שני כיסאות שהדוד שלו הכין מעצי סחף עמדו ליד השולחן. הוא שלף אותם משם. "תשתו איתי משהו לכבוד השנה החדשה".

הן צחקקו שוב ורפרפו ונחתו על הכיסאות. היו להן נצנצים בשיער, והבגדים שלהן היו עשויים מפרווה וקטיפה ומשי. הנערה הבהירה נעלה מגפונים מעור מבריק, שנראה ממש כמו זפת רטובה, עם שרשראות קטנות ואבזמים כסופים, עקבים גבוהים וחרטומים מחודדים. מגנוס מעולם לא ראה נעליים כאלה, ולרגע לא הצליח לנתק מהן את המבט. לנערה הכהה היו נעליים אדומות. מגנוס עמד בראש השולחן.

"אני לא מכיר אתכן, נכון?" שאל, אם כי במבט בוחן יותר הבין שכבר ראה אותן עוברות ליד הבית. הוא הקפיד לדבר לאט כדי שהן יבינו אותו. לפעמים הדיבור שלו משובש. המילים נשמעות מוזרות, כמו קרקור העורב. הוא לימד את העורב להגיד כמה מילים. לפעמים שבועות חולפים ואין לו עם מי לדבר. הוא העז והתחיל משפט נוסף: "מאיפה באתן?"

"היינו בלֶרוויק". הכיסאות היו נמוכים, והנערה הבלונדית נאלצה להטות את הראש אחורה כדי להרים את מבטה אליו, כך שהוא ראה את הלשון שלה ואת הגרון הוורוד. חולצת המשי הקצרה שלה נפרדה מהחגורה של החצאית, והוא ראה קפל בשר חלק כמו משי, כמו הבד של החולצה, וגם את הטבור שלה. "במסיבה לכבוד השנה החדשה. הייתה לנו הסעה עד קצה הכביש. היינו בדרך הביתה ואז ראינו שיש אור אצלך".

"אז נשתה?" שאל בלהיטות. "כן?" הוא העיף מבט בנערה הכהה, שסקרה את החדר, העבירה לאט את מבטה, קלטה הכול. אבל הנערה הבהירה היא שענתה, שוב.

"יש לנו שתייה משלנו", היא אמרה ושלפה בקבוק מתיק הכתף הארוג שהחזיקה על הברכיים. הבקבוק היה סגור בפקק, וכמעט מלא. מגנוס שיער שזה יין לבן, אבל לא ידע בוודאות. הוא מעולם לא טעם יין. כדי לפתוח את הבקבוק נעצה הנערה בפקק שיניים לבנות וחדות. מגנוס היה המום. ברגע שהבין מה היא מתכוונת לעשות, רצה לצעוק לה שתעצור. בעיני רוחו ראה את השיניים נתלשות מהמקום. חבל שלא הציע לפתוח את הבקבוק עבורה. ככה ג'נטלמן עושה. אבל הוא רק הסתכל בתדהמה כשהיא שלפה את הפקק. היא שתתה מהבקבוק, ניגבה את שפתו בכף היד והעבירה אותו לחברה שלה. מגנוס הושיט יד אל הוויסקי שלו. ידיו רעדו, וכמה טיפות נשפכו על השעוונית כשהוא מזג את המשקה לכוס. הוא הרים אותה, והנערה הכהה השיקה בה את בקבוק היין. עיניה היו צרות. העפעפיים היו צבועים בכחול ובאפור ומודגשים בשחור.

"אני סאלי", אמרה הנערה הבלונדית. היא לא יכלה לשתוק כמו הכהה. היא זאת שאוהבת רעש, החליט מגנוס. וגם פטפוטים ומוזיקה. "סאלי הנרי".

"הנרי", חזר מגנוס על שם המשפחה שלה. השם היה מוכר, אבל הוא לא הצליח להיזכר מאיפה. הוא היה די מנותק. המחשבות שלו אף פעם אינן חדות, אבל עכשיו החשיבה דורשת מאמץ. כמו להסתכל דרך ערפל סמיך. הוא ראה צורות ורעיונות מטושטשים, אבל היה לו קשה להתמקד. "איפה את גרה?"

"בבית שבקצה המפרצון", אמרה סאלי. "ליד בית הספר".

"אה, אימא שלך היא המורה בבית הספר".

עכשיו הצליח מגנוס לשייך אותה. האימא הייתה אישה קטנה. היא הגיעה מאחד האיים הצפוניים. אַנְסְט. אולי יֵל. היא התחתנה עם מישהו מבְּרֵסֵיי שעבד בשביל העירייה. מגנוס ראה אותו נוהג בג'יפ גדול.

"כן", היא אמרה ונאנחה.

"ואת?" שאל את הנערה הכהה, שעניינה אותו יותר. עניינה אותו עד כדי כך שהמבט שלו חזר אליה שוב ושוב. "איך קוראים לך?"

"אני קת'רין רוס". אלה היו המילים הראשונות שהיא אמרה. הקול שלה היה עמוק יחסית לעלמה צעירה. קול עמוק וחלק. כמו דִבשה שחורה. לרגע שכח איפה הוא נמצא, כי בעיני רוחו ראה את אימא שלו יוצקת כף דבשה לתערובת עוגת הזנגוויל שהיא אופה, מסובבת את הכף עד שהקורים הצמיגיים מפסיקים לנטוף ומושיטה לו שילקק. הוא העביר את לשונו על שפתיו, מודע במבוכה לכך שקת'רין מביטה בו. בלי למצמץ.

"את לא מקומית". הוא ידע לפי המבטא. "אנגלייה?"

"אני גרה כאן כבר שנה".

"אתן חברות?" לא היה לו הרבה ניסיון בזה. היו לו חברים אי־פעם? הוא יצטרך לחשוב כדי לענות על זה. "חברות הכי טובות. כן?"

"ברור", אמרה סאלי. "הכי טובות". הן שוב התחילו לצחוק, העבירו ביניהן את הבקבוק והטו את הראש אחורה כדי לשתות, כך שהצוואר שלהן נראה לבן כמו סיד באור הנורה החשופה התלויה מעל השולחן.

2 

חמש דקות לפני חצות. הם היו יחד ברחובות לרוויק, בסביבות כיכר השוק, וכולם היו שמחים מאוד. הם שתו אבל לא היו שיכורים ממש, רק מטושטשים קצת, כדי להרגיש שייכות, להיות חלק מהקהל שצוחק ושותה. סאלי הצטערה שאבא שלה לא שם. הוא היה מבין סוף־סוף שאין שום סיבה להילחץ. אולי היה אפילו נהנה. בסך הכול הוֹגמָנֵיי — חגיגות השנה החדשה בשטלנד. כאן לא ניו יורק, נכון? או לונדון. אז מה כבר יכול לקרות? והרי היא מכירה כאן את רוב האנשים.

פעימות של בסים עלו דרך כפות רגליה והתגלגלו בראשה. היא לא הבינה מאיפה המוזיקה מגיעה ובכל זאת התנועעה לפי הקצב כמו כולם. בחצות נשמעו הפעמונים, כולם שרו את "אוֹלד לֵנג זַיין" — "ימים עבְרו" — והיא חיבקה את האנשים מסביב. ברגע של צלילות קלטה שהאיש שהיא מגפפת הוא המורה למתמטיקה מתיכון אנדרסון. הוא נבהל עוד יותר ממנה.

בשלב מאוחר יותר כבר לא תזכור מה קרה בדיוק. זאת אומרת, לא לפרטי פרטים ולא לפי הסדר. היא ראתה את רוברט איזְבּיסטֶר, גדול כמו דוב, עומד מחוץ ללאונג', מחזיק פחית אדומה ומסתכל על כולם. אולי בעצם חיפשה אותו. היא תזכור שהיא צעדה אליו בקצב המוזיקה, נדנדה את האגן, רקדה כמעט. היא עמדה מולו, לא אמרה כלום, ובכל זאת פלרטטה. כן, ועוד איך פלרטטה, בזה לא היה לה שום ספק. היא הניחה יד על מפרק היד שלו וליטפה את השערות הזהובות העדינות שעל זרועו, כאילו הוא בעל חיים. היא בשום אופן לא הייתה עושה דבר כזה אם היא לא הייתה שותה. אם היא לא הייתה שותה, לא היה לה אומץ לגשת אליו בכלל, אף על פי שהיא חלמה על כך שבועות, דמיינה כל פרט. שרווליו היו מופשלים עד המרפק, למרות הקור העז, והוא ענד שעון עם שרשרת זהב. היא תזכור את הפרט הזה לאחר מכן. הוא ייתקע לה בראש. אולי זאת לא הייתה שרשרת מזהב אמיתי, אבל כשמדובר ברוברט איזביסטר, מי יודע?

ואז קת'רין צצה פתאום ואמרה שהיא מצאה להן הסעה הביתה, לפחות עד הפּנייה לרֶייבֶנסוויק. סאלי רצתה להישאר, אבל קת'רין שכנעה אותה כנראה, כי עכשיו היא במושב האחורי של המכונית. וגם זה היה כמו חלק מחלום, כי פתאום גם רוברט היה שם, ישב לידה, קרוב כל כך שהיא חשה בג'ינס שלו מתחככים ברגלה, בזרועו החשופה על עורפה ובריח הבירה באוויר שהוא נשף. זה עשה לה בחילה, אבל היא ידעה שהיא לא יכולה להרשות לעצמה להקיא. לא בנוכחות רוברט איזביסטר.

עוד זוג נדחס איתם למושב האחורי של המכונית. הם נראו מוכרים. הבחור היה מאזור סאות' מֶיינלֵנד ולמד במכללה באַבֶּרדין. והבחורה? היא גרה בלרוויק ועבדה כאחות בבית החולים גילברט בֵּיין. הם טרפו זה את זה. הבחורה הייתה למטה, והבחור שכב עליה. הוא נשך לה בשפתיים ובצוואר ובתנוכי האוזניים ואז פער את הפה כאילו הוא מתכוון לבלוע את כולה. סאלי פנתה אל רוברט והוא נישק אותה, אבל לאט ובעדינות, לא כמו הזאב מכיפה אדומה. סאלי ממש לא הרגישה כאילו טורפים אותה.

היא לא ראתה בבירור את הבחור שנהג. מהמושב האחורי ראתה רק ראש וכתפיים עטופות במעיל. הוא לא דיבר, לא איתה ולא עם קת'רין שישבה לידו. אולי הוא כעס שהוא צריך להסיע אותן. סאלי התכוונה לפטפט איתו, רק בשביל להיות חברותית, אבל אז רוברט נישק אותה שוב ומשך את כל תשומת ליבה. לא הייתה מוזיקה במכונית, לא נשמע רעש חוץ מהמנוע שטרטר והלקלוקים של הזוג שנמעך לידם.

"זהו!" אמרה קת'רין. היא לא צעקה, אבל קולה בקע מתוך השקט ולכן כולם הזדעזעו. המבטא האנגלי שלה צרם באוזניים של סאלי. "תעצור כאן. כאן סאלי ואני יורדות. אלא אם אתה רוצה להסיע אותנו עד בית הספר".

"נראה לך?" הסטודנט התנתק מהאחות הרחמנייה רק בשביל להגיב. "גם ככה אנחנו מפסידים את המסיבה".

"בואי איתנו", אמר רוברט. "בואי למסיבה".

ההזמנה המפתה נועדה לסאלי, אבל קת'רין ענתה: "לא, אי אפשר. סאלי כאילו נמצאת אצלי בבית. לא הרשו לה לנסוע לעיר. אם לא נחזור בקרוב, ההורים שלה יבואו לחפש אותה".

סאלי התעצבנה שקת'רין מדברת במקומה, אבל היא ידעה שהיא צודקת. אסור לה להרוס הכול עכשיו. אם אימא שלה תגלה איפה היא הייתה, זה יהיה הסוף שלה. אבא שלה עוד חושב בהיגיון כשזה תלוי בו, אבל אימא שלה משוגעת. הקסם נמוג והיא חזרה לעולם האמיתי. היא נחלצה מהחיבוק של רוברט, טיפסה מעליו ויצאה מהמכונית. הקור עצר את נשימתה, והיא חשה מסוחררת, ברקיע השביעי, כאילו היא שתתה עוד קצת. היא וקת'רין עמדו וצפו בפנסים האחוריים של המכונית מתרחקים ונעלמים.

"בני זונות", אמרה קת'רין בארסיות כזאת שסאלי חשבה שאולי קרה משהו בינה ובין הנהג. "הם יכלו להסיע אותנו הלאה". היא חיטטה בכיס, שלפה פנס דקיק והאירה את השביל לפניהן. ממש אופייני לקת'רין. מוכנה לכל מצב.

"בכל זאת", סאלי חשה שחיוך רך מתפשט על פניה, "היה ערב נעים. ממש נעים". היא תלתה את התיק על הכתף, ומשהו כבד נחבט לה בירך. היא שלפה בקבוק יין, שכבר נפתח ונסתם בפקק שעם. איך הוא הגיע לפה? בשום אופן לא הצליחה להיזכר. היא הראתה אותו לקת'רין כדי לעודד אותה.

"תראי. משהו שיעזור לנו בדרך הביתה". הן צחקקו ודשדשו לאורך הכביש הקפוא.

ריבוע האור צץ בפתאומיות והפתיע אותן. "איפה אנחנו, לכל הרוחות? לא יכול להיות שכבר הגענו". לרגע נראתה קת'רין מודאגת, פחות בטוחה בעצמה, מבולבלת.

"זה הילהֶד. הבית בראש הגבעה".

"מישהו גר בו? חשבתי שהוא נטוש".

"הוא שייך לאיזה איש זקן", אמרה סאלי. "מגנוס טֵייט. הוא דפוק בראש, ככה אומרים. מתבודד כזה. תמיד אמרו לנו לא להתקרב אליו".

קת'רין כבר לא הייתה מפוחדת. או אולי רק העמידה פנים. "אבל הוא לבד לגמרי שם. אנחנו צריכות להיכנס אליו, לאחל לו שנה טובה".

"אמרתי לך. משהו לא בסדר אצלו בראש".

"את מפחדת", אמרה קת'רין, כמעט בלחישה.

ברור! מפחדת רצח, ואין לי מושג למה. "אל תדברי שטויות".

"נראה אותך". קת'רין הושיטה יד לתיק של סאלי והוציאה את הבקבוק. היא לגמה קצת, החזירה את הפקק למקומו והושיטה אותו בחזרה.

סאלי רקעה ברגליים כדי להוכיח כמה זה מגוחך שהן עומדות ככה בקור. "עדיף שנחזור. כמו שאמרת, ההורים שלי מחכים".

"נוכל פשוט להגיד להם שערכנו את הביקור המסורתי לשנה החדשה. קדימה. נראה אותך".

"אני לא נכנסת לבד".

"בסדר. ניכנס יחד". סאלי לא ידעה אם קת'רין התכוונה לזה מראש או שפשוט נקלעה למצב שלא תוכל להיחלץ ממנו בלי שהכבוד שלה ייפגע.

הבית היה קצת רחוק מהכביש ולא הוביל אליו שביל מרוצף. כשהתקרבו, כיוונה קת'רין את הפנס לעבר הבית, אלומת האור פגעה בגג הרעפים האפור ואז בגושי כבול בצידה של המרפסת. ריח עשן מהארובה עמד באוויר. כתמי הצבע הירוק של דלת המרפסת בלטו כמו גלדים מעל העץ החשוף.

"קדימה", אמרה קת'רין. "תדפקי".

סאלי דפקה בהיסוס. "אולי הוא כבר ישן, אולי הוא סתם השאיר אור דולק".

"לא, לא. אני רואה אותו שם". קת'רין נכנסה למרפסת והלמה באגרופה על הדלת הפנימית.

היא משוגעת, חשבה סאלי. אין לה מושג לְמה היא נכנסת. כל העניין הזה מטורף לגמרי. היא רצתה לברוח, לרוץ בחזרה אל ההורים ההגיוניים והמשעממים שלה. אבל לפני שהספיקה לזוז נשמע קול מבפנים, קת'רין כבר פתחה את הדלת, והן דשדשו יחד לתוך החדר, ממצמצות ומסונוורות מהאור הפתאומי.

הזקן התקרב אליהן, וסאלי בהתה בו. היא ידעה שהיא נועצת עיניים, אבל לא יכלה להפסיק. עד אז ראתה אותו רק ממרחק. אימא שלה, שהייתה נחמדה מאוד לקשישים בשכונה והציעה, כנוצרייה טובה, לעשות להם קניות או להביא מרק או עוגה, נמנעה מכל קשר עם מגנוס טייט. סאלי תמיד עברה מהר ליד הבית הזה כשמגנוס היה בחוץ. "אל תתקרבי לשם לעולם", אמרה לה אימה בילדותה. "הוא איש דוחה, וזה לא מקום בטוח לילדות". לכן המשק הזה ריתק אותה. היא תמיד הסתכלה עליו כשהלכה לעיר או חזרה משם. לפעמים ראתה בחטף את הגב של הזקן, כאשר התכופף מעל הכבשה שגזז, או ראתה את הצללית שלו על רקע השמש כשעמד מחוץ לבית והשקיף לעבר הכביש. עכשיו, מקרוב כל כך, הרגישה כאילו היא עומדת פנים אל פנים מול דמות מאגדה.

גם הוא בהה בה, ובראשה חלפה המחשבה שהוא באמת נראה כמו יצור מספר ילדים. טרול, חשבה פתאום. כן, בדיוק — נמוך ושמנמן, עם רגליים קצרות ועבות, קצת גיבן, פֶּה כמו חריץ, עם שיניים צהובות מבולגנות בפנים. מעולם לא אהבה את הסיפור על שלושת התיישים והטרול שמתחת לגשר. כשהייתה קטנה, פחדה לחצות את הגשר שמעל הנחל כדי להגיע הביתה. בעיני רוחה ראתה את הטרול תחתיו, עיניו אדומות בוערות, גבו כפוף והוא מוכן להסתער. עכשיו תהתה אם המצלמה של קת'רין עדיין איתה. הזקן הזה יכול להיות חומר צילום מצוין.

מגנוס הביט בנערות בעיניים לחות, לא ממוקדות לגמרי. "תיכנסו", אמר. "תשבו לכן פה". הוא משך את שפתיו מעל שיניו כדי לחייך.

סאלי שמעה את עצמה מפטפטת, כמו תמיד כשהיא עצבנית. מילים נשפכו לה מהפה ולא היה לה מושג מה היא אומרת. מגנוס סגר את הדלת ונעמד לפניה, כך שהדרך היחידה החוצה נחסמה. הן התיישבו והוא הציע להן ויסקי, אבל היא ידעה שאסור לה להסכים. מי יודע מה הוא הכניס למשקה. היא שלפה את בקבוק היין מהתיק שלה, חייכה כדי לפייס אותו והמשיכה לדבר.

היא רצתה לקום, אבל הייתה לו סכין ארוכה ומחודדת עם ידית שחורה. הוא השתמש בה כדי לחתוך את העוגה שעל השולחן.

"אנחנו צריכות ללכת", אמרה, "באמת, ההורים שלי יתחילו לדאוג".

אבל נדמה שקת'רין והזקן לא שמעו אותה, והיא הזדעזעה כשראתה שקת'רין מושיטה יד, לוקחת חתיכת עוגה ודוחפת אותה לפיה. פירורים נדבקו לשפתיים של קת'רין וננעצו בין שיניה. הזקן עמד מעליהן עם הסכין ביד.

סאלי הסתכלה מסביב, חיפשה דרך יציאה וראתה את הציפור בכלוב.

"מה זה?" שאלה פתאום. המילים פרצו לה מהפה לפני שהצליחה לעצור אותן.

"עורב". מגנוס עמד בשקט, הסתכל עליה והניח את הסכין על השולחן בזהירות.

"די אכזרי לכלוא אותו בכלוב, לא?"

"הכנף שלו נשברה. הוא לא יעוף גם אם אני אשחרר אותו".

אבל סאלי לא הקשיבה להסברים של הזקן. היא הייתה בטוחה שהוא לא ייתן להן לצאת מהבית, שהוא מתכוון לכלוא אותן כמו את הציפור השחורה עם המקור האכזרי והכנף הפצועה.

ואז קת'רין קמה וניערה את פירורי העוגה מידיה. סאלי קמה בעקבותיה. קת'רין ניגשה אל הזקן והתקרבה אליו כך שיכלה לגעת בו. היא הייתה גבוהה ממנו והסתכלה עליו מלמעלה. לרגע אחד נורא פחדה סאלי שהיא מתכוונת לנשק אותו בלחי. אם קת'רין תנשק אותו, גם היא תהיה חייבת לעשות זאת. כי הכול חלק מאותה התערבות, לא? כך לפחות נדמה לסאלי. מרגע שהן נכנסו אל הבית, הכול היה חלק מהאתגר. מגנוס לא היה מגולח כמו שצריך. קוצים אפורים קשים צמחו בקמטים שבלחייו. שיניו היו צהובות ומכוסות רוק. סאלי חשבה שהיא מעדיפה למות, רק לא לגעת בו.

אבל הרגע חלף והן כבר היו בחוץ. הן צחקו בקול רם כל כך שסאלי חשבה שהיא תעשה במכנסיים, או שהן ייפלו יחד על השלג. כשהעיניים שלהן התרגלו שוב לחושך, לא היה צורך בפנס שיאיר להן את הדרך. הירח היה כמעט מלא עכשיו, והן הכירו את הדרך הביתה.

שקט שרר בבית של קת'רין. אבא שלה חשב שאין סיבה לחגוג את השנה החדשה ושכב לישון מוקדם.

"רוצה להיכנס?" שאלה קת'רין.

"עדיף שלא". סאלי ידעה שזאת התשובה המתאימה. לפעמים אין לה מושג מה קת'רין חושבת ולפעמים ברור לה לגמרי. ברגע ההוא היה לה ברור שקת'רין לא רוצה שהיא תיכנס.

"עדיף שאני אקח ממך את הבקבוק. להסתיר את הראיות".

"נכון".

"אני אעמוד כאן ואשגיח עלייך עד שתגיעי הביתה", אמרה קת'רין.

"לא צריך".

אבל קת'רין עמדה שם, נשענה על חומת הגן והסתכלה. כשסאלי פנתה אחורה, היא עדיין הייתה שם.