פתח דבר
ינואר 2015
על הרצפה מפוזר ציוד רפואי שהושלך כלאחר־יד: כלים כירורגיים עם יבלות חלודה, בקבוקים וצנצנות שבורים, שלדה שרוטה של כיסא גלגלים ישן. מזרן קרוע נשען על הקיר, סרוח, מכוסה בכתמים צהובים כצבע המרה.
דניאל לֶמֶטְר חובק בחוזקה את תיק המסמכים שלו תחת זרועו, חש גל חריף של תיעוב: דומה שהזמן השתלט על נשמת הבניין, והניח במקומה משהו רקוב וחולני.
הוא צועד במהירות במסדרון, פסיעותיו מהדהדות מעל רצפת האריחים.
מקד את המבט בדלת. אל תביט לאחור.
אבל החפצים הנרקבים מושכים את עיניו, כל אחד מהם מספר סיפורים. אין צורך במאמץ רב כדי לדמיין את האנשים שגרו כאן, כילו את ריאותיהם בשיעול.
לפעמים נדמה לו שהוא יכול אפילו להריח את זה, את מה שהמקום היה פעם — ריח הכימיקלים החריף, הצורב, נותר עדיין באוויר, נידף מהמחלקות הכירורגיות לשעבר.
אחרי שכבר עבר את מחצית הדרך במסדרון, דניאל נעצר.
תנועה בחדר ממול — דמות מטושטשת, מעוותת, חשוכה. קיבתו צונחת מטה. הוא לוטש את עיניו בלי ניע, מבטו משוטט על־פני תכולתו האפלולית של החדר — המוני ניירות פזורים על פני הרצפה, הצינורות המפותלים של מכשיר נשימה, מסגרת מיטה שבורה שחגורות ריסון בלויות משתלשלות ממנה ברפיון.
עורו מסתמר במתיחות, אבל שום דבר אינו קורה. הבניין שקט, דומם.
הוא מתנשף בכבדות, מתחיל ללכת שוב.
אל תהיה טיפש, הוא אומר לעצמו. אתה עייף. יותר מדי לילות מאוחרים, בקרים מוקדמים.
דניאל מגיע לדלת, פותח אותה במשיכה. הרוח שואגת בזעם, מושכת אותה בחזרה על ציריה. כשהוא פוסע קדימה מסנוור אותו משב מקפיא של פתיתי שלג, ובכל זאת זוהי הקלה, להיות בחוץ.
הסנטוריום מורט את עצביו. אף־על־פי שהוא יודע מה המקום הזה עתיד להיות — הוא שרטט כל דלת, כל חלון וכל מפסק תאורה בבית המלון החדש — כרגע אין הוא יכול שלא להגיב על העבר של המקום הזה, על מה שהוא היה פעם.
מבחוץ הוא אינו נראה טוב יותר, חושב דניאל, נושא את מבטו למעלה. המבנה המלבני החשוף מוכתם בשלג. הוא רקוב, מוזנח — המרפסות והמעקות, הגזוזטרה הארוכה, מתפוררת ונרקבת. כמה חלונות שלמים עדיין, אבל רובם סגורים בלוחות עץ, ריבועים מכוערים של סיבית מזדקרים לעין מן החזית.
דניאל חושב על הניגוד לעומת ביתו שלו בוֶובֶה, המשקיף על האגם. עיצובו הוא קובייתי מודרני, ורוב קירותיו עשויים זכוכית כדי לספוג נופים פנורמיים מעל חלקת המים. יש לו מרפסת גג, יש לו מעגן קטן.
הוא תכנן את כל אלה.
עם הדימוי באה ז'וֹ, אשתו. היא בוודאי חזרה זה־עתה מעבודתה, ומחשבותיה מתרוצצות עדיין בין תקציבי פרסום, תקצירים, והצורך לאסוף את הילדים ולשלוח אותם להכין את שיעורי הבית.
הוא מדמיין אותה במטבח, מכינה ארוחת ערב, שערהּ הערמוני גולש על פניה כשהיא קוצצת ופורסת ביעילות. זה יהיה משהו קל — פסטה, דגים, ירקות מוקפצים. איש משניהם אינו מצטיין במלאכות הבית.
המחשבה מרוממת את רוחו, אך רק לרגע קט. כשדניאל חוצה את מגרש החניה, הוא חש את המדקרות הראשונות של חשש מפני נסיעה הביתה במכוניתו.
הסנטוריום אינו מקום נוח לגישה גם כשמזג האוויר במיטבו, במקומו המבודד, גבוה בין ההרים. הבחירה במקום הייתה שקולה, מיועדת להרחיק את חולי השחפת מהערפיח של הערים והעיירות ולהרחיק את שאר האוכלוסייה מהם.
מחמת המיקום המרוחק, הכביש המוליך לסנטוריום הוא סיוט, סדרה של עיקולים חדים שמבתרים יער אשוחים עבות. בנסיעה לכאן הבוקר, הכביש עצמו בקושי נראה לעין — פתיתי שלג הטיחו את עצמם כנגד השמשה הקדמית כמו חיצים לבנים של קרח, והוא לא יכול לראות יותר מכמה מטרים לפניו.
דניאל כמעט מגיע למכוניתו כשרגלו נתקלת במשהו — בשרידיה הבלויים של כרזה, מכוסים למחצה בשלג. האותיות גסות, משוחות באדום.
Non Aux Travaux!! — לא לעבודות הבינוי!!!
דניאל רומס את הכרזה ברגליו בזעם יוקד. המפגינים היו כאן בשבוע שעבר. למעלה מחמישים במספר, קוראים קריאות גנאי, מנופפים בשלטים מנקרי־העיניים שלהם מול פניו. הם הסריטו את עצמם בטלפונים הניידים שלהם, שיתפו את התמונות ברשתות החברתיות.
זה היה רק אחד מהקרבות האינסופיים שהיה עליהם לנהל כדי להביא את המיזם הזה לכלל מימוש. התושבים טענו שהם רוצים קִדמה, חפֵצים בפרנקים שהתיירים יביאו עימם, אבל כשהדברים הגיעו לכלל בנייה ממשית, הם התנגדו.
דניאל ידע מדוע זה. הבריות אינם אוהבים מנצחים.
כך אמר לו אביו פעם, והצדק היה עימו. המקומיים היו גאים בהתחלה. הם שיבחו את הצלחותיו הקטנות — הקניון בסִיוֹן, בניין הדירות בסִיֵיר שנשקף על נהר הרוֹן — אבל לאחר מכן הוא נעשה יותר מדי, נכון? יותר מדי הצלחה, יותר מדי ידוענות.
בהדרגה חש דניאל שבעיניהם, הוא כבר קיבל את חלקו בעוגה, ועכשיו הוא נעשה חמדן, הוא נוטל עוד ועוד. רק בן שלושים ושלוש, ומשרד האדריכלות שלו עולה כפורח — סניפים בסִיוֹן, בלוזאן, בז'נבה. בתכנון - עוד אחד בציריך.
והוא הדין בלוקאס, יזם הנדל"ן שלו ואחד מחבריו הוותיקים ביותר. באמצע שנות השלושים לחייו, וכבר יש לו שלושה בתי מלון מהוללים.
הבריות מתרעמים עליהם בגלל הצלחתם.
והמיזם הזה היה המסמר האחרון בארון המתים. הם ספגו מכל הצדדים: טרולים ברשת, דוא"לים, מכתבים למשרד. התנגדויות בוועדות התכנון.
עליו התנפלו קודם כול. החלו להתפשט שמועות, בבלוגים מקומיים וברשתות החברתיות, שהעסק נקלע לקשיים. ואז עברו אל לוקאס. סיפורים דומים, סיפורים שהיה ביכולתו להפריך בקלות, אבל אחד מהם, במיוחד, היה קשה לפטור בזלזול.
הוא הטריד את דניאל יותר מכפי שהיה מוכן להודות.
דיבורים על שוחד. שחיתות.
דניאל ניסה לשוחח על זה עם לוקאס, אבל חברו הפסיק מייד את השיחה. המחשבה הציקה לו, כמו תחושת גירוד, כמו דברים אחרים, רבים כל־כך, במיזם הזה, אבל הוא סילק אותה מראשו. הוא היה חייב להתעלם ממנה. להתמקד בתוצאה הסופית. המלון הזה יבסס את שמו ללא עוררין. המרץ של לוקאס ותשומת־הלב הכפייתית שלו לפרטים דחפו את דניאל לעיצוב שאפתני להפליא, למוצר סופי שהוא לא חשב שיצליח להוציא מתחת ידיו.
דניאל מגיע למכוניתו. השמשה הקדמית מכוסה בשכבה עבה של שלג טרי; עומס רב מדי למגבים. הוא יצטרך לקרצף אותה.
אבל כשהוא מכניס יד לכיסו כדי להוציא את המפתח, הוא מבחין בדבר־מה.
צמיד, מונח לצד הגלגל הקדמי.
הוא מתכופף, מרים אותו. צמיד דק, עשוי נחושת. דניאל מפתל אותו בין אצבעותיו. הוא מבחין בשורת מספרים חרוטים בפנים... תאריך?
קמטים נחרשים במצחו של דניאל. הרי אין ספק שהצמיד שייך למישהי שהייתה כאן היום, נכון? אחרת הוא כבר היה מכוסה בשלג.
אבל מה היא עשתה כה קרוב למכוניתו?
מראות מההפגנות חולפים לנגד עיני רוחו, פרצופים כעוסים, לעגניים.
אולי אלה הם?
דניאל מכריח את עצמו לנשום נשימות עמוקות, ממושכות, אך כשהוא תוחב את הצמיד לכיסו הוא מבחין במשהו: תנועה מאחורי תלולית השלג שהצטברה לצד קיר מגרש החניה.
צדודית מטושטשת.
כפות ידיו מזיעות סביב לחצן המפתח. הוא לוחץ בחוזקה על הלחצן כדי לפתוח את תא המטען, קופא כשהוא מרים את מבטו.
דמות עומדת לפניו, ניצבת בינו לבין המכונית.
דניאל לוטש את עיניו, משותק לרגע, מוחו מנסה בקדחתנות להבין את מה שהוא רואה — כיצד יכול מישהו לנוע כה מהר לעברו מבלי שהוא ירגיש?
הדמות לבושה בשחור. משהו מכסה את פניה.
זה נראה כמו מסכת גז; אותה הצורה הבסיסית, אם כי היא חסרה את המסנן מלפנים. במקום זאת יש צינור גומי עבה שנמשך מהפה לאף. מגשר ביניהם. הצינור עשוי צלעות־צלעות, שחור; הוא רוטט כשהדמות פוסחת מרגל לרגל.
הרושם מבעית. מפלצתי. משהו שנדלה מהמעמקים האפלים ביותר של התת־מודע.
תחשוב, הוא אומר לעצמו, תחשוב. מוחו מתחיל לבחוש באפשרויות, בדרכים להפוך את הדבר למשהו תמים, שפיר. זהו תעלול, לא יותר: אחד המפגינים, מנסה להפחיד אותו.
הדמות מתחילה לצעוד למולו. תנועה מדויקת, מבוקרת.
כל מה שדניאל יכול לראות הוא התקריב המוגדל, המזעזע, של הגומי השחור המתוח על הפנים. קווי הצלעות של הצינור. הוא שומע את קול הנשימה; קול מציצה משונה, רטוב, בוקע מהמסכה. נשיפה נוזלית.
ליבו הולם בחוזקה בבית החזה.
"מה זה?" שואל דניאל, ושומע את הפחד בקולו. רעד שהוא מנסה לכבוש. "מי אתה? מה אתה מנסה לעשות?" טיפה זולגת מטה על פניו. שלג שנמס מחום עורו, או זיעה? אי־אפשר לדעת.
קדימה, הוא אומר לעצמו. תשתלט על עצמך. זה איזה שמוק מטומטם שמנסה להתחכם.
פשוט תעבור אותו ותיכנס למכונית.
אלא שאז, מזווית זו, הוא מבחין במכונית אחרת. מכונית שלא הייתה שם כשהוא הגיע. טנדר שחור. ניסאן.
קדימה, דניאל. זוז כבר.
אבל גופו קפוא, מסרב לציית לו. כל מה שהוא יכול לעשות הוא להאזין לקולות הנשימה המוזרים שבוקעים מהמסכה. הם חזקים יותר עכשיו, מהירים יותר, מאומצים יותר.
קול מציצה רך ואחריו שריקה חדה.
שוב ושוב ושוב.
הדמות מתקרבת בצעד כבד, אוחזת משהו בידה. סכין? דניאל אינו מסוגל לראות בבירור. הכפפות הכבדות שהדמות עוטה מסתירות את רובו.
זוז כבר, זוז.
הוא מצליח להניע את עצמו קדימה, צעד, ושניים, אבל הפחד משתק את שריריו. הוא מועד בשלג, רגלו הימנית מחליקה מתחתיו.
כשהוא מזדקף, כבר מאוחר מדי: היד עטוית הכפפה סוגרת על פיו. דניאל קולט את הריח המעופש של הכפפה, אבל גם את ריח המסכה — ריח הפלסטיק השרוף המוזר של גומי, מתובל במשהו אחר.
משהו מוכר.
אבל לפני שמוחו מספיק ליצור את הקשר, משהו מפלח את ירכו. כאב יחיד, חד. מחשבותיו מתפזרות לכל עבר, ואז משתרר שקט בנפשו.
שקט שהופך בתוך שניות לאיִן.
הודעה לעיתונות - לא לפרסום לפני חצות, 5 במרס 2018
לה סומֶה
או דה פלומאשיט
קראן־מונטנה 3963
ואלה
שוויצריה
מלון 5 כוכבים עומד להיפתח באתר הנופש קראן־מונטנה
לֶה סוֹמֶה, הניצב על רמה הררית שטופת שמש מעל קרָאן־מוֹנטָנָה, במרומי האלפּים השוויצריים, הוא פרי רוחו של יזם הנדל"ן השוויצרי לוקאס קָארוֹן.
אחרי שמונה שנים של עבודת תכנון ובנייה מאומצת, אחד הסנטוריומים העתיקים ביותר של העיירה עומד להיפתח מחדש כבית מלון יוקרתי.
אבי־סבו של קארון, פייר, תכנן את הבניין העיקרי בשלהי המאה התשע־עשרה. הוא התפרסם בעולם כמרכז לטיפול בשחפת, עד שהופעת האנטיביוטיקה אילצה אותו לגוון את פעילותו.
קארון הסב זכה לאחר מכן בהכרה בינלאומית על האדריכלות החדשנית שלו, והוענק לו פרס האמנויות השוויצרי ב-1942, אחרי מותו. אחד השופטים תיאר את הבניין, המשלב קווים נקיים עם חלונות פנורמיים גדולים, גגות שטוחים וצורות גיאומטריות חסרות עיטורים, כ"פריצת דרך - מתוכנן תכליתית למילוי ייעודו כבית חולים, ובה בעת יוצר גם מעבר חלק בין הנופים הפנימיים והחיצוניים".
לוקאס קארון אמר: "הגיע הזמן להפיח חיים חדשים בבניין הזה. היינו משוכנעים שעם החזון המתאים, נוכל ליצור בית מלון משוקם ברגישות, שיכבד את עברו העשיר."
בהנחייתה של חברת האדריכלות השוויצרית 'למטר בע"מ', הורכב צוות לשיפוץ הבניין, שיכלול הוספת ספא מודרני ביותר ומרכז אירועים.
'לה סומה' (הפסגה), בריהוטו המתוחכם, יעשה שימוש חדשני בחומרים טבעיים מקומיים כמו עץ, צפחה ואבן. החללים הפנימיים המודרניים והאלגנטיים של המלון לא רק יהדהדו את הטופוגרפיה המרשימה שמחוצה לו, אלא גם יתבססו על עברו של הבניין ליצירת נרטיב חדש.
פיליפ פולקם, מנכ"ל 'וָאלֶה תיירות', אמר: "זה יהיה בלי ספק היהלום בכתר של מקום שהוא כבר כיום אחד מאתרי הנופש החורפי הנאים ביותר בעולם."
לשאלות העיתונות, נא לפנות ל'למאן יחסי ציבור', לוזאן.
לשאלות כלליות ולהזמנת חדרים, נא לבקר באתר
www.lesommetcransmontana.ch.
1
ינואר 2020
היום הראשון
הרכבל העולה מהעיירה סִיֵיר השוכנת בעמק אל קרָאן־מוֹנטָנָה מתווה קו מאונך כמעט בשלמות במעלה צלע ההר.
המסלול, החוצה את הכרמים מכוסי השלג ואת העיירות הקטנות וֶנטוֹן, שֶרמִיניוֹן, מוֹלֶן, רַנדוֹן ובּלוּש, מוליך את הנוסעים אל ההר, מרחק של ארבעה קילומטרים בעלייה של יותר מ-900 מטר, בשתים־עשרה דקות בלבד.
שלא בשיא העונה, הרכבל ריק למחצה בדרך־כלל. רוב האנשים נוסעים למעלה במכוניותיהם או באוטובוסים. אבל היום, כשהדרכים פקוקות בכלי רכב כמעט ללא ניע, הרכבל מלא.
אֶלִין ווֹרנֶר עומדת בצד שמאל של הקרון הצפוף וסופגת את הכול: את פתיתי השלג העבים שהצטברו על החלונות, את הרצפה המכוסה בתערובת שלג ומים ועליה ערמה גבוהה של תרמילים, את בני הנעורים ארוכי הגפיים שנדחקים דרך הדלתות.
כתפיה נדרכות. היא שכחה איך צעירים בגיל זה יכולים להיות: אנוכיים, לא מודעים לשום אדם מלבד עצמם.
שרוול ספוּג־מים מתחכך בלחיה. היא מריחה רטיבות, סיגריות, אוכל מטוגן, ניחוח ההדרים והמושק של אפטרשייב זול. והיא שומעת שיעול גרוני. צחוק.
בפתח נדחפת קבוצה של גברים, מדברים בקולות רמים, תרמילי ספורט של 'נורת' פֵייס' על שכמיהם. הם דוחקים את המשפחה העומדת לידה למעמקי הקרון. לתוכה. זרוע משפשפת את זרועה, הבל פה של בירה ננשף על צווארה.
פאניקה מתפשטת בתוכה. ליבה דוהר, מתחבט כנגד צלעותיה.
האם זה ייפסק מתישהו?
עברה שנה מאז פרשת הֵיילֶר, והיא עדיין חושבת עליה, חולמת עליה. מתעוררת בלילה בין סדינים רטובים מזיעה, והחלום חי בראשה: היד הלופתת את צווארה, קירות לחים מתכווצים, סוגרים עליה.
ואז המים המלוחים; מקציפים, משכשכים מעל פיה, אפה...
תשתלטי על זה, היא אומרת לעצמה, מאלצת את עצמה לקרוא את הגרפיטי על קיר הרכבת.
אל תתני לזה להשתלט עלייך.
עיניה מרצדות על־פני האותיות המשורבטות, המתפתלות מעלה על המתכת:
מישל 2010
ביסו XXX
הלין וריק 2016
המילים מוליכות את עיניה אל החלון, והיא מתחלחלת. בבואתה... המראה מכאיב לה. היא רזה. יותר מדי רזה.
הרי זה כאילו מישהו רוקן אותה, חצב מתוכה את ליבת הווייתה. עצמות לחייה חדות כסכינים, עיניה המלוכסנות, הכחולות־אפורות, רחבות יותר, מודגשות יותר. אפילו הבליל הקצוץ של שיער בלונדיני חיוור, הצלקת המטושטשת על שפתה העליונה, אינם מרככים את הופעתה.
היא מתאמנת בלי הפסקה מאז מות אִמה. מרוצי עשרה קילומטר. פילאטיס. משקולות. רכיבה על אופניים על כביש החוף בין טוֹרקִי לאֶקזֶטֶר ברוח הצורבת ובגשם.
זה יותר מדי, אבל היא אינה יודעת איך להפסיק, אפילו אם מוטב לה להפסיק. זה כל מה שיש לה; הדרך היחידה לגרש את מה שיש בתוך ראשה.
אלין מפנה את ראשה. זיעה דוקרת את עורפה. היא מביטה בוויל, מנסה להתרכז בפניו, בצל המוכר של זיפים שמחספסים את סנטרו, בתלתלים הבלונדיניים־כהים הסוררים של שערו. "ויל, נורא חם לי..."
תווי פניו מתכווצים. היא רואה את התוואים של קמטים לעתיד־לבוא בפניו המודאגות, מפץ של קווים סביב עיניו, תלמים קלושים שנמשכים לרוחב מצחו.
"את בסדר?"
אלין נדה בראשה, דמעות דוקרות את עיניה. "אני מרגישה לא־טוב."
ויל מנמיך את קולו. "בקשר לזה, או..."
היא יודעת מה הוא מנסה להגיד: אייזק. שניהם ביחד; הוא, הפאניקה... הם שלובים, מחוברים.
"אני לא יודעת." היא חשה כיצד גרונה מתכווץ. "אני לא מפסיקה לגלגל את זה, אתה יודע, ההזמנה, בלי התרעה מוקדמת. אולי ההחלטה לבוא לא הייתה נכונה. הייתי צריכה לחשוב על זה יותר, או לפחות לדבר איתו כמו שצריך לפני שאמרנו לו לרשום אותנו."
"עוד לא מאוחר מדי. תמיד אפשר לחזור. תגידי שהיו לי בעיות בעבודה." ויל מחייך ודוחף את משקפיו באצבע במעלה אפו. "אולי החופשה הזאת תיזכר בהיסטוריה בתור הכי קצרה אי־פעם, אבל למי זה אכפת?"
אלין מכריחה את עצמה להחזיר חיוך לחיוכו, עקיצה שקטה ופוגענית על הניגוד בין אז לעכשיו. באיזו קלות הוא קיבל זאת: הנורמליות החדשה.
בדיוק ההפך מכפי שזה היה כשהם רק הכירו. באותם ימים, היא הייתה בשיאה; ככה היא חושבת על זה עכשיו. בפסגת חייה, בחלק המוקדם של שלושים־ומשהו.
ממש לפני־כן היא קנתה את הדירה הראשונה שלה ליד החוף, הקומה העליונה של וילה ויקטוריאנית ישנה. בִּיז'וּ, אלגנטית וקטנה אבל עם תקרות גבוהות, ובתור נוף, ריבוע קטן של ים.
בעבודה הלך לה טוב — היא קודמה לסמלת בילוש, קיבלה תיק גדול וחשוב — ואימא שלה הגיבה טוב לסיבוב הראשון של כימותרפיה. היא חשבה שהיא השתלטה על האבל על מותו של סם, התמודדה עימו, ואילו עכשיו...
חייה התכווצו. נסגרו והפכו להיות משהו שהיא לא הייתה מסוגלת לזהות לפני שנים ספורות.
הדלתות נסגרות עכשיו, לוחות זכוכית כבדים גולשים זה מול זה.
הרכבל מתנער ומתחיל לקרטע כלפי מעלה, להתרחק מהתחנה, להאיץ.
אלין עוצמת את עיניה, אבל זה גרוע עוד יותר. כל קול, כל טלטול, מוגדלים מאחורי עפעפיה.
היא פוקחת את העיניים, רואה את הנוף חולף ביעף; פסים מטושטשים של כרמים מכוסי שלג, בתי שָאלֶה, חנויות.
ראשה מסתובב. "אני רוצה החוצה."
"מה?" ויל פונה אליה. הוא מנסה להסתיר זאת, אבל היא שומעת את התסכול בקולו.
"אני מוכרחה לצאת החוצה."
הרכבל צולל לתוך מנהרה. הם נעטפים בחשכה, ואישה אחת מריעה בצהלה.
אלין שואפת אוויר, לאט, בקפדנות, אבל היא מרגישה כיצד היא באה עליה — אותה תחושה של גורל ממשמש ובא. בבת־אחת, היא חשה שדמה נעשה דביק בתנועתו בתוכה, אבל חשה גם כיצד הוא שוטף לכל עבר בעת ובעונה אחת.
עוד נשימות. איטיות יותר, כפי שהיא לימדה את עצמה. פנימה עד ארבע, להחזיק, והחוצה עד שבע.
זה לא מספיק. גרונה מתכווץ. הנשימה נעשית רדודה עכשיו, מהירה. ריאותיה נאבקות עד־ייאוש, מנסות לגרור חמצן פנימה.
"המשאף שלך," דוחק בה ויל. "איפה הוא?"
היא מחטטת בכיס, מושכת ומוציאה אותו, לוחצת כלפי מטה: טוב מאוד. היא לוחצת שוב, מרגישה את קילוח הגז החודר למעמקי גרונה, מגיע אל קנה הנשימה.
בתוך כמה דקות חוזרת נשימתה ונעשית תקינה.
אבל כשהראש מצטלל, הנה הם למול עיני רוחה.
האחים שלה. אייזק. סם.
תמונות במעגל סגור.
היא רואה פנים ילדותיות רכות, לחיים מנומשות. אותן עיניים כחולות מרווחות, אבל עיניו של אייזק קרות, מורטות עצבים בדריכותן, ואילו עיניו של סם תוססות מאנרגיה, יש בהן ניצוץ שמושך אנשים אליו.
אלין ממצמצת, אינה מסוגלת למנוע מעצמה מלחשוב על הפעם האחרונה שראתה את העיניים האלה — חלולות, חסרות חיים, הניצוץ ההוא... כבה.
היא פונה אל החלון, אבל אינה יכולה לאטום את עיני רוחה מפני התמונות האלה מהעבר: אייזק, מחייך אליה; אותו גיחוך לעגני מוכר. הוא מרים את ידו, אבל חמש האצבעות הפרושות מכוסות בדם.
אלין מושיטה יד, אבל אינה מצליחה להגיע אליו. היא אינה יכולה, לעולם ועד.