הפרידה האחרונה שלה

1

כריית קבר הייתה עבודה קשה. אור הירח נצץ על האת בשעה שהרים גוש עפר והשליך אותו אל מחוץ לבור בעומק הברכיים שלו. למרות הקרירות של ליל אוקטובר, זיעה זלגה אל תוך עיניו. הוא עצר וניגב את מצחו בשרוולו. בהנפת כתפיו השליך את האת לארץ כמו חנית, מה שאפשר לה לעמוד זקופה מספיק זמן כדי שיוכל להסיר את חולצת הפלנל שלו. הוא השליך את החולצה אל מחוץ למלבן הרדוד. הרוח שנשבה על חזהו החשוף קיררה את עורו. עשן עצים אפף את האוויר. שטיח של עלים מתים כיסה את השביל והשאיר את העצים חשופים למחצה.

הוא נשען על ידית האת והפנה את פניו לשמיים. מעל צמרות העצים, הירח זהר נמוך כל־כך בשמיים, שהוא הרגיש שהוא יכול להושיט יד ולגעת בו. הוא הרים אותה והתנוחה גרמה לו לאשליה כאילו אחז את הירח בכף ידו.

אשליית הכוח.

למרות הכישלון שהוא הלכה למעשה קַבר, אנרגיה שטפה אותו. הוא היה זהיר, כמו תמיד. איש לא יגלה. אף אחד לא יעצור אותו.

לא היה גבול למה שהוא יכול לעשות.

הוא נשם עמוק. ריחות עצי אורן ועפר נסחפו מהיער. צרצרים צרצרו בצמחייה הסבוכה סביבו, מים פכפכו מעל סלעים וקולם הגיע לאוזניו מהנהר הסמוך שחתך את היער וירד במורד ההר. חיות ניצודות פחדו מהחושך, אך מטבעו הוא היה צייד. האפלה הייתה חברתו ואם רצה לסיים לפני עלות השחר, מוטב היה שישוב לעבוד.

הוא שלף את האת מהעפר וחזר למשימתו. רוב האנשים לא העריכו נכונה את משך הזמן שנדרש לחפור בור גדול מספיק כדי להכיל גופה. מאידך, רוב האנשים לא עשו את זה קודם.

הוא ערם עוד ערמת עפר והשליך אותה על הקרקע. בהתחלה האדמה הייתה טובה ורכה, אבל ככל שחפר עמוק יותר, כך הפכה האדמה דחוסה יותר. אם היה חורף, המשימה הייתה בלתי אפשרית. הוא דרך על ראש האת והשתמש במשקל גופו כדי להכניס את הלהב עמוק יותר לתוך הקרקע.

הגיע הזמן לסיים את זה. היו לו אנשים לראות. דברים לעשות. לבחור תחליף. הוא העיף מבט אל הגוף העטוף בשמיכה שנח על הקרקע בסמוך לבור. כלל ראשון בלמידה מטעויות היה לקחת אחריות.

הוא דפק את העסק. הוא בחר בה, אז זו הייתה אשמתו. היא לא הייתה חסינה מספיק. האם היה בה פגם כלשהו שפספס?

אולי, אבל עכשיו הגיע הזמן לשים את התקלה הזאת מאחוריו ולהמשיך הלאה.

הוא השקיע מאמץ מחודש במשימתו. כשסיים, כתפיו, גבו ורגליו כאבו, אבל זה היה כאב שרירים מהסוג שהביא איתו סיפוק, שמקורו בעבודה פיזית קשה.

הוא טיפס מהבור. הבור היה עמוק מספיק. אור יום ריחף ממש מתחת לאופק. הוא כרע ליד החבילה וגרר אותה לקבר. השמיכה זזה וחשפה את פניה העטופות בפלסטיק. כעס שטף אותו בשעה שהזיז את הבד בחזרה מעל עיניה הבוהות. היא לא הייתה צריכה למות, אבל לפעמים העניינים פשוט מתחרבנים.

אפשר היה להחליף אותה.

הוא מילא את הבור ודרך על הקבר כדי לדחוס את האדמה. אחר כך הוא טאטא את האדמה בעזרת ענף וכיסה את האדמה החדשה שנחפרה בעלים מתים.

הוא נעמד ומתח את גבו, מבטו נגרר לעבר העלים המתים סביב רגליו. הקבר היה כמעט בלתי נראה. מטיילים יכלו לעבור מעל הגופה ולעולם לא לדעת. הוא שב לשביל הצר. הוא היה צריך להיות עייף מליל עבודה מפרך, אך במקום זאת, אוויר הלילה הקר, והתוכנית החדשה שלו, המריצו אותו.

הוא ישאיר את הטעות שלו מאחור. הייתה זו הזדמנות ממשית לפתוח דף חדש. צעדיו הואצו כשחצה את הנהר על גשרון עץ. הכביש היה רק חמש דקות הליכה משם.

הוא הגיח מהפארק הלאומי ופנה לכיוון רכבו. הוא לא ייתן לאכזבה הזאת להרתיע אותו. הוא לא היה אחד שמוותר בקלות. ניתן היה להפוך כל כישלון להזדמנות.

הגיע הזמן להתחיל מאפס. הגיע הזמן לבחור את הקורבן הבא.

2

לא היה שום דבר מאיים בבית מספר שבעים ושבע ברחוב אוק. הבית הקולוניאלי הקטן בן שתי הקומות היה צבוע לבן עם תריסים כחולים, ומוקם באמצע שכונת בתים זהים. טבעות כדורסל ורשתות הוקי רישתו את הרחוב. ציורים בצבעי גיר צבעוניים קישטו את המדרכות. בתשע בבוקר השכונה הייתה שקטה. הילדים היו בבית הספר, ההורים בעבודה, אבל תחושה מבשרת רעות עברה לאורך גבה של מורגן דיין, יחד עם טיפת זיעה, כשווידאה את כתובת הבית בניירת שאחזה בחיקה. המספרים התאימו.

היא פזלה לעבר הבית. מעל הגג, מתוך שמיים כחולים נטולי ענן, הציצה שמש אוקטובר. קרניה חתכו את רוח הסתיו הקרירה והבהיקו על עץ מייפל שעמד במרכז המדשאה הקדמית. היה זה בוקר סתיו יפה, לא שמישהו בתוך הבית היה יודע. כל התריסים בכל החלונות היו מוגפים היטב.

אין ספק שהוא היה שם.

"זה הבית," אמרה.

לאנס קרוגר טופף באצבעו על הגה הג'יפ. "אני לא אוהב את זה בכלל."

"גם אני לא." מורגן הורידה את מגן השמש והשתמשה במראה כדי למרוח שפתון טרי. לא היה שום דבר מהנה בהגשת צווים.

לאנס חלף על פני הבית בנסיעה וחנה לאורך המדרכה, במרחק של שני בתים בהמשך הרחוב. "אולי עדיף שאני אדפוק על הדלת."

מורגן הביטה הצידה אל האיש הגדול שישב במושב הנהג. לאנס אולי עזב את המשטרה והצטרף לחברת חקירות פרטית בקיץ הקודם, אבל עדיין היה כל כולו שוטר, ממכנסי הדגמ"ח השחורים שלו ועד לשערו הבלונדיני, המסופר קצר. חולצת הפלנל הכחולה שלבש פתוחה ומחוץ למכנסיו הסתירה את הנשק שלו, אך לא הצליחה להסתיר את השרירים המרשימים שמילאו את חולצת הטריקו האפורה שלבש. מתחת לשרוולי החולצה שקיפל, שרירי זרועותיו בלטו. ואם המראה הפיזי שלו לא היה מאיים, הברק שבעיניו הכחולות הסגיר אותו. הוא נראה מסוכן, ושידר שלא כדאי להתעסק איתו.

אם עלוב הנפש שאמורים היו לתת לו את הזימון יעיף מבט בלאנס הוא יברח, ואז המשרד יצטרך להתחיל לחפש אותו מחדש. נדרשו להם שלושה ימים להתחקות אחר העכברוש. כעוזרת לשעבר של הפרקליט המחוזי וכעת עורכת דין עצמאית, מורגן חבה חוב גדול לבוס של לאנס. בחודש שעבר, 'שארפ חקירות' עשו לה טובה ענקית ועבדו בשבילה על תיק פלילי ללא תשלום, ואם זה היה בכך די, שארפ הציע להשכיר לה משרד ריק בדופלקס שלו כשהחליטה לפתוח את המשרד שלה. "הוא לא יפתח לך את הדלת," אמרה, "זו הסיבה לכך ששארפ ביקש ממני במפורש לעזור בתיק הזה."

לאנס כיווץ את מצחו והפנה את מבטו אליה לפני שהשמיע אנחה עמוקה של כניעה. "את צודקת. אבל אני לא אוהב את המחשבה שתהיי במרחק של שלושה מטרים מהזבל הזה. לא עם ההיסטוריה שלו."

טיילר גרין חב לגרושתו אלפי דולרים בדמי מזונות שלא שילם. הוא היה האבא של האבות הגרועים. בנוסף, הוא נעצר פעמים רבות בגין פריצה ותקיפה, אף שהאישומים הופחתו מפשע לעבירה בכל פעם. כדי להישאר צעד אחד לפני הנושים ולהימנע מתשלום לגרושתו, הוא עזב את עבודתו ואת דירתו, לקח כסף מכל מיני אנשים והשתכן בבתים של בני משפחה ושל חברים, לעולם לא נשאר במקום אחד מספיק זמן כדי שמערכת המשפט תמצא אותו.

אבל כל כלב בא יומו. גרושתו שכרה את 'שארפ חקירות' כדי למצוא אותו ולוודא שיופיע בבית המשפט.

פיו של לאנס התיישר לקו מתוח. "אולי גם לך הוא לא יפתח את הדלת."

"יש רק דרך אחת לגלות. לכל דבר ועניין אני בסך הכול אימא ממוצעת מהפרברים." מורגן קיוותה שטיילר יטעה ויחשוב שהיא שכנה שלו. היא קיוותה מאוד שהוא יפתח את הדלת, כך שהיא תוכל להגיש לו את הזימון והמשרד יקבל תשלום.

לאנס בחן אותה. "את אולי אימא, אבל אין בך שום דבר ממוצע."

היא ניפחה את שערה, פתחה את כפתורי המעיל השחור שלה והושיטה יד אל מגש הבראוניז שנח על המושב האחורי. "יש סיכוי הרבה יותר טוב שטיילר יפתח את הדלת כשאני אעמוד בפתח."

"אני יודע, אבל זה לא אומר שאני אוהב את זה," אמר לאנס בטון לא מאושר.

מורגן החזירה את השפתון לתיקה. שרוול המעיל שלה נמשך מעלה עם תנועתה וחשף צלקת טרייה שנפרשה ממפרק כף היד ועד למרפקה, תזכורת מכוערת לכך שהתעסקות עם עבריינים עלולה להיות מסוכנת. התפרים הוצאו לפני כמה שבועות, אך הפצע עדיין נראה טרי ומכוער.

קווים העמיקו סביב פיו של לאנס כשהרים את מבטו מהצלקת לפניה של מורגן. היה ביניהם יותר מקשר מקצועי. כמה יותר, זה עדיין לא נקבע. הוא היה האדם הראשון שעורר בה עניין מאז מותו של בעלה החייל בעירק, שנתיים לפני כן, אבל כשהיו בתמונה שלוש בנות קטנות, לפנות זמן גם לגבר היה אתגר ביום טוב.

בשבועות האחרונים מצבו של סבה בן השמונים וחמש של מורגן נעשה יציב פחות ופחות. פגישות נוספות עם רופאים, בדיקות ודאגה הוסיפו עוד עומס על מורגן מעבר לרמה הרגילה של הטירוף שנקרא חייה.

היא נגעה בזרועו העבה של לאנס. היא התכוונה שהמגע ירגיע, אבל הזרוע מתחת לידה הייתה מתוחה. מי ידע שזרוע יכולה להיות כה גברית?

"אני אשגיח," הוא אמר, פניו עגומות.

"לא פקפקתי בזה לרגע." היא אחזה בידית.

"תני לי דקה להתמקם." לאנס הושיט יד מתחת לחולצת הפלנל שלו, בדק שהנשק נמצא בנרתיקו ויצא מהרכב.

מורגן ניגבה את כפות ידיה הלחות במכנסי הג'ינס שלה, נשמה שלוש נשימות עמוקות וירדה אל המדרכה. נושאת את מגש הבראוניז, היא פנתה לעבר בית מספר שבעים ושבע.

לאנס השתופף מאחורי שיח ליד הבית הסמוך. הוא הציץ דרך העלווה, מארגן תצפית ישירה עליה כשתעמוד בסוף גרם המדרגות.

היא נשאה את הבראוניז כשפסעה על המדרכה ואחר כך במעלה שביל הגישה. היא עלתה שתי מדרגות בטון עד לכניסה וצלצלה בפעמון הדלת. אחרי דקה של שקט מוחלט היא הרימה את מקוש הדלת העשוי פליז ונקשה שלוש פעמים. למשך שלושים שניות נוספות איש לא הגיב, אבל היא הרגישה שמישהו מתבונן בה.

בצד השני של הדלת נשמעו צעדים. עברו עוד כמה שניות. מורגן דמיינה אותו מביט מבעד לעינית. היא עצרה את נשימתה בזמן שהאדם שבצד השני של הדלת התלבט. ואז הוא שחרר את הבריח שנשמע מחליק בשקט, מתכת על המתכת, והדלת נפתחה בחריקת צירים רכה.

טיילר הציץ דרך הפתח. יחף, לבוש במכנסי ג'ינס ובגופייה לבנה שהחמיאו לו. התמונה בתיק לא עשתה איתו חסד. גופו, שהתנשא לגובה של כמטר שמונים וחמישה סנטימטרים, היה חטוב ורזה, בעל חזות יפה באופן מחוספס של ילד רע. הגיחוך השחצני שעל פניו אמר שהוא יודע את זה.

מבטו טייל מפניה של מורגן לרגליה ובחזרה אל פניה. הוא פתח את הדלת עד הסוף ונשען בעצלתיים על המשקוף. "מי את?" שאל את שדיה וגרר את עיניו בחזרה אל פניה.

"אני מורגן." היא חייכה, מתעלמת מהבחילה העצומה שבבטנה.

"שלום, מורגן." הוא בהה בפיה וליקק את שפתיו לאט, במכוון. בצורה מגעילה.

זו הייתה מילה?

"מי אתה?" היא שאלה.

הוא גיחך. "מי שתרצי שאהיה."

איזה יצור מגעיל. היא הטתה את ראשה כאילו לא הייתה חכמה במיוחד ולא הבינה. הוא גיחך. "אני בן הדוד של פאטי, טיילר."

"אה. מעולה. אלה מיועדים לפאטי ולילדים." היא הושיטה לו את מגש הבראוניז וחייכה חיוך רחב יותר. היא עפעפה בריסיה כמה פעמים, מהלך קלישאתי, אך יעיל.

"בסדר." הוא לקח את המגש בשתי ידיים.

מורגן שלפה מעטפה ממעילה והניחה אותה על הבראוניז. "אלה בשבילך."

"מה, לעזאזל?" גופו התקשח. הגיחוך עזב את פרצופו וכעס עיוות את תווי פניו.

מורגן התרחקה, לא מוכנה להפנות אליו את הגב, אבל טיילר נע מהר יותר ממה שציפתה והיציבה שלו עברה מעצלה לזקופה בן רגע. הוא השליך את הבראוניז לשיח וקפץ קדימה, ידו נסגרת סביב גרונה. הלחץ על קנה הנשימה הכריח אותה לעמוד על בהונותיה. מורגן תפסה במפרק כף ידו בשתי ידיה כדי לנתק את אחיזתו. מתנשפת, היא נלחמה בבהלה וניסתה לקלף את אצבעותיו מעל צווארה, אבל אחיזתו הייתה כשל קולר ברזל. הוא היה גבוה יותר, חזק יותר, זועם.

"כלבה מזדיינת. איך את מעיזה להערים עליי?" טיילר קירב אותה אליו. "את יכולה למסור לאשתי לשעבר שאם אראה אותה שוב, אהרוג אותה. הזונה כפוית הטובה הזאת לא תקבל ממני גרוש."

כוכבים החלו לנצנץ לנגד עיניה של מורגן כאשר האחיזה שלו סביב צווארה התהדקה.

3

מורגן!

לאנס התיישר על הדשא ואז רץ לעבר האיש. מורגן התפתלה כמו בובת סמרטוטים, עומדת על בהונותיה. מבטו הנמיך מטה אל שני הגופים שעל המפתן וזעם הוסיף דלק לרגליו. אם טיילר גרין פגע בה...

הוא צפה בשעה שמורגן הרימה זרוע מעל ראשה והסתובבה רבע סיבוב. היא יישרה את זרועה קדימה והשתמשה בחלק הפנימי של כתפה כדי לשבור את אחיזתו בצווארה, ואז הניעה את מרפקה לתוך פרצופו.

ראשו נחבט לאחור ודם פרץ מפיו ומאפו. ידיו הורמו לעבר פניו בדיוק כאשר לאנס קפץ עליו. לאנס וטיילר התגלגלו בסבך גפיים על הדשא בחזית, ועצרו כשלאנס מעל. שרוע על גבו צמוד לקרקע, טיילר ניסה להחזיר מכה באגרוף לא מכוון וחלש. לאנס סילק את האגרוף מהדרך כאילו היה יתוש.

בסופו של דבר, לא היה ממש מאבק. טיילר התנהג קשוח כשתקף נשים, אך לא ידע מה לעשות עם יריב בגודל שלו. הוא גם דימם מאוד, ולאנס בכלל לא התבייש לשאוב הנאה מהמראה. טיילר היה בריון ופחדן.

לאנס הפך את טיילר על פניו, משך את זרועותיו מאחוריו והשעין ברך על גבו התחתון לפני שהתכופף לעבר ראשו של האפס ואמר, "לכם, הגברים המכים, יש דבר אחד במשותף. אינכם יכולים להכות את מי שמחזיר לכם מכה."

"כל הכלבות מגינות זו על זו," טיילר ירק מעבר לכתפו.

"היא כיסחה לך את הצורה." לאנס הציץ במורגן. "שיחקת אותה."

מורגן הייתה על הברכיים, יד אחת על צווארה והאחרת אחזה בטלפון הנייד שלה. לאנס הניח שהיא צלצלה למשטרה. לאחר שמסרה למוקדן את הכתובת, השיבה את הטלפון לכיס, התיישבה על עקביה ושחררה אוויר מריאותיה.

"המשטרה בדרך."

"רד ממני!" צרח טיילר לתוך הדשא.

לאנס נענע בראשו ושם יותר משקל על ברכו. האוויר והמאבק עזבו את טיילר כמו צמיג עם תקר. "הרגע תקפת עורכת דין, מטומטם," אמר לאנס, "היא תכניס את התחת העלוב שלך לכלא." כשטיילר מנוטרל, לאנס פנה אל מורגן. "את בסדר?"

היא שפשפה את בסיס צווארה ובלעה. "כן."

"אין ספק שטיפלת בו." לאנס עיסה את הנקודה הכואבת בירכו, בנקודה שבה קליע שם סוף לקריירה המשטרתית שלו בשנה שעברה. הפצע התרפא, כמצופה, אבל הריצה החפוזה שלו גירתה את רקמת הצלקת.

מורגן קמה על רגליה וניקתה את ברכיה.

חמש דקות אחר כך הגיעה ניידת ממשרד השריף ושוטר יצא ממנה. סקרלט פולס הייתה עיירה קטנה, כוח המשטרה הצנוע שלה הסתמך לעיתים קרובות על משרד השריף המחוזי או על משטרת המדינה לגיבוי.

היא הראתה לשוטר את הניירת המשפטית ונתנה לו תמצית של האירוע. השוטר אזק את טיילר והעמיד אותו על רגליו. דם היה מרוח על פניו ובחזית גופיית הטריקו הלבנה שלו. השוטר הושיב את טיילר בניידת וגבה עדויות קצרות מלאנס וממורגן.

"אצטרך שתחתמו על הצהרות רשמיות." הוא הנהן לעבר מורגן. "ארצה גם תמונות של החבלות האלה, אבל קודם כול אני צריך לקחת אותו למיון."

השוטר נסע משם.

לאנס היה שקט כשחזרו לג'יפ, שאריות כעס ודאגה נשארו בגופו בשעה שפתח עבורה את דלת הנוסע. מורגן הפנתה את פניה לעברו והניחה כף יד במרכז חזהו. "אני בסדר, לאנס."

הוא הרים את סנטרה והסיט את שערה הצידה כדי לבחון את צווארה. "אני בטוח שכואב לך יותר מכפי שאת מוכנה להודות."

כתמים אדומים כבר נוצרו על עורה החיוור. "חבורות מחלימות," אמרה.

"זה לא אומר שאני אוהב לראות אותן על הצוואר המקסים שלך."

כל עוד הם עבדו יחד, לאנס תמיד ירצה להגן עליה. אף שהייתה גבוהה, גזרתה הדקה ותווי פניה העדינים גרמו לה להיראות כמעט שברירית. גם כשניסתה להתלבש בפשטות, הייתה נשית לחלוטין, עם עגילים נוצצים קטנים ושיער שחור שהבריק כמו שיער של דוגמנית שמפו.

אבל הוא הקפיד לא לזנק ולגונן עליה. היא לא הייתה אישה חסרת אונים, אף שהופתע בכל פעם מחדש מהיכולת שלה להגן על עצמה. כמו שהפתיע אותו הכאב שחש בליבו בכל פעם שהניח עליה את עיניו. מה שהרגיש כלפיה, אפילו בשלב השברירי והמוקדם הזה של מערכת היחסים שלהם, הימם אותו.

הם חלקו רק כמה נשיקות, אם כי לוהטות, אבל הוא לא הצליח להכחיש שהמשיכה שלו אליה הייתה הרבה יותר מגופנית.

הקלה השתלטה עליו. הוא נע בפתאומיות, חפן את פניה בשתי ידיו ונשק בחוזקה על פיה. כשהרים את ראשו, עיניה הכחולות היו כהות ורחבות.

"אני יודע שאת יכולה להסתדר לבד, אבל בכל זאת רציתי להוריד לטיילר את הראש מפני שפגע בך. זה כל מה שיכולתי לעשות בלי לחנוק אותו."

היא חייכה. "אני בטוחה שהוא העריך את האיפוק שלך."

"כנראה שברת את אפו." הוא גיחך.

"לא התכוונתי לשבור שום דבר. התאמנתי על הגנה עצמית כל־כך הרבה פעמים בשנות ההתבגרות שלי, שתגובותיי הן כמו טבע שני עבורי."

אביה וסבה של מורגן היו בלשים במשטרת ניו יורק. אביה נהרג במסגרת תפקידו לפני חמש־עשרה שנה, אך היה ברור שהשיעורים שלימד את ילדיו נשארו איתם.

היא שלפה צעיף כחול ופרחוני מהתיק המסיבי שלה, שנראה כאילו היא החזיקה בו הכול. היא קשרה את הצעיף בקשר מהודר סביב צווארה כדי לכסות את החבלות, אבל הוא ידע שהן שם.

הטלפון שלה רטט.

"זו אחותך?" שאל ונזכר שאחותה של מורגן הייתה אמורה לקחת את סבא שלהן לקרדיולוג באותו יום. סטלה הייתה בלשית במשטרת סקרלט פולס.

"לא. התור שלו רק אחר הצהריים." מורגן קראה את השם על המסך. "זה שארפ. הוא מבקש שנזדרז. יש לנו לקוח."

לאחר הסכנה שהתמודדו איתה בתיק האחרון שעליו עבדו יחד והאירוע הבוקר לאנס קיווה שהתיק החדש יהיה נחמד ומשעמם.

"הוא אומר שמדובר בתיק בפרופיל גבוה," אמרה מורגן.

"אלא מה."