אנחנו מתחילים בסוף

אם רואים משהו מרימים את היד.

אפילו בדל סיגריה או פחית משקה.

רואים משהו, מרימים את היד.

לא נוגעים אפילו.

רק מרימים את היד.

אנשי העיירה עמדו במים הרדודים והתכוננו. הם נעו בטור, בהפרש של עשרים צעדים זה מזה, מאה עיניים מושפלות ובכל זאת ביחד, כוריאוגרפיה של מקוללים.

מאחור התרוקנה העיירה, החדשות חנקו את הד הקיץ הארוך, הצלול.

זו היתה סיסי רֵדלי. בת שבע. בלונדינית. מוכרת לרובם. לא היה צורך שצ'יף דובואה ייחלק תמונות.

ווֹק עמד בקצה המרוחק. בן חמש־עשרה ועשוי ללא חת, ברכיו רועדות עם כל צעד.

הם צעדו ביער כמו צבא, השוטרים בראש, פנסיהם מאירים. מעבר לעצים והרחק למטה השתרע האוקיינוס, אבל הילדה לא ידעה לשחות.

ליד ווק עמדה מרתה מיי. הם יצאו כבר שלושה חודשים, לא חרגו מעבר למזמוזים, אביה היה הכומר של הכנסייה האפיסקופלית ליטל בּרוּק.

היא העיפה בו מבט. "עדיין רוצה להיות שוטר?"

ווק לטש את עיניו בדובואה, ראשו רכון, שארית התקווה על כתפיו.

"ראיתי את סטאר," אמרה מרתה. "מלפנים, עם אבא שלה. היא בכתה."

סטאר רדלי, אחותה של הילדה הנעדרת. חברתה הטובה ביותר של מרתה. הם היו חבורה. רק אחד היה חסר.

"איפה וינסנט?" היא שאלה.

"אולי בצד השני."

ווֹק ווִינסנט היו קרובים כמו אחים. בגיל תשע הם חתכו את כפות הידיים, הצמידו אותן, ונשבעו אמונים לעולמים.

הם לא הוסיפו לדבר, רק סקרו את הקרקע, מעבר לסאנסט רוד, מעבר לעץ המשאלות, נעלי האולסטאר שלהם מפרידות בין העלים. ווק התרכז מאוד, ובכל זאת כמעט פספס.

עשרה צעדים מכביש קָבּריוֹ, דרך מספר 1 של קליפורניה, אלף קילומטרים לאורך החוף. הוא קפא, הרים את עיניו וראה את הטור מתקדם בלעדיו.

הוא השתופף.

הנעל היתה קטנה. עור אדום ולבן. אבזם מוזהב.

מכונית שנסעה בכביש המהיר התקרבה והאטה, פנסיה עקבו אחרי העיקול עד שמצאו אותו.

ואז הוא ראה אותה.

הוא נשם עמוק והרים את היד.

חלק ראשון

פורעת החוק

1

ווֹק ניצב בשולי ההמון המשולהב, אחדים מהם הכיר מרגע לידתו, אחרים מרגע לידתם.

נופשים עם מצלמות, כוויות שמש וחיוכים חביבים, לא יודעים שמים שוחקים לא רק עצים.

התקשורת המקומית התייצבה, כתבת של KCNR. "אפשר לקבל הצהרה, צ'יף ווקר?"

הוא חייך, תחב את ידיו לעומק הכיסים ותכנן נתיב מילוט בדיוק כשאנשים עצרו את נשימתם.

נשמע רעש מקוטע, והגג קרס והתרסק במים. חתיכה אחר חתיכה, היסודות נחו גולמיים ושלדיים, כאילו בית הוא רק מבנה. אבל זה היה ביתה של משפחת פֶרלוֹן עוד מימי ילדותו של ווק, אז האוקיינוס היה במרחק שני דונמים משם. אבל שנה קודם לכן הצוק התחיל להתמוטט והקיפו אותו בסרט אזהרה. אנשי רשות הטבע של קליפורניה הגיעו מדי פעם כדי למדוד ולהעריך.

המולת מצלמות והתרגשות מגונה השתררו כשלוחות הצפחה נפלו כמו גשם ואילו המרפסת הקדמית המשיכה להיאחז בקרקע. מילטון, הקצב, צנח על ברך אחת וצילם תמונה מנצחת של תורן נטוי ובראשו דגל מתבדר ברוח.

הבן קטן של משפחת טאלו התקרב יותר מדי. אמו משכה חזק בצווארון חולצתו והוא כשל לאחור ונפל על התחת.

השמש שקעה מאחורי המבנה ופילחה את המים בחתכים של כתום וסגול וגוונים ללא שם. הכתבת קיבלה את מבוקשה, פרידה מחתיכת היסטוריה קלושה וכמעט לא נחשבת.

ווק הביט סביבו וראה את דיקי דארק, שהשקיף על הנעשה באדישות. הוא עמד כמו ענק, קרוב לשני מטרים. איש נדל"ן, הבעלים של כמה בתים בקייפ הייבן ושל מועדון על כביש קָבּריוֹ, מסוג המקומות שבהם מחירו של החטא הוא עשרה דולר, ונתח קטן של מוסר.

הם עמדו עוד כשעה, רגליו של ווק התעייפו, עד שהמרפסת נכנעה. הסקרנים התאפקו ולא מחאו כפיים, הסתובבו וחזרו אל הברביקיו והבירה והמדורות, שלהבותיהן נופפו אל ווק בסיור הערב שלו. הם חצו שביל מרוצף וחומה נמוכה אפורה, בנויה בלוקים ללא טיח אבל איתנה. מאחור נראה עץ המשאלות, אלון גדול ורחב, שענפיו נתמכו בסדים. קייפ הייבן הישנה עשתה כמיטב יכולתה כדי להישאר.

ווק טיפס פעם על העץ הזה עם וינסנט קינג, כל כך מזמן שזה בקושי נחשב. הוא הניח יד רועדת על האקדח, יד שנייה על החגורה. היתה לו עניבה, הצווארון נוקשה, הנעליים מבריקות. היו שהתפעלו מכך שהוא השלים עם מקומו בעולם, אחרים ריחמו עליו. ווקר, קברניט ספינה שמעולם לא עזבה את הנמל.

מבטו צד את הנערה שהתקדמה נגד זרם האנשים ואחזה בידו של אחיה, שנאבק לעמוד בקצב.

דאצ'ס ורובין, האחים רדלי.

הוא התקדם לעברם בריצה קלה, כי הוא ידע כל מה שאפשר לדעת עליהם.

הילד היה בן חמש ובכה בלי קול, לילדה מלאו זה עתה שלוש־עשרה והיא אף פעם לא בכתה.

"אמא שלכם," הוא אמר. הוא לא שאל, אלא הצהיר על עובדה טרגית כל כך, שהנערה לא טרחה אפילו להנהן ורק הסתובבה והמשיכה להוביל.

הם חלפו ברחובות המדמדמים, בשלוות גדרות העץ ושרשרות האורות. הירח עלה, הנחה ולעג, כמנהגו זה שלושים שנה. על פני בתים מפוארים, זכוכית ופלדה שנאבקו בטבע, נוף של יופי נורא.

לאורך רחוב גֶ'נֶסי, שם ווק עוד גר בבית הישן של הוריו, הלאה אל אייבי רנץ' רוד ואל בית משפחת רדלי. תריסים מתקלפים, אופניים הפוכים, גלגל נח לצדם. בקייפ הייבן, כל גוון מתחת למושלם היה יכול להיות באותה מידה שחור.

ווק השאיר את הילדים מאחור ורץ במעלה השביל. שום אור לא בקע מן הבית מלבד ריצוד הטלוויזיה. הוא ראה שרובין ממשיך לבכות, ודאצ'ס ממשיכה להביט, מבט נוקשה ונוטר טינה.

הוא מצא את סטאר על הספה, בקבוק לצדה, בלי כדורים הפעם, נעל אחת והרגל השנייה יחפה, בהונות קטנות, ציפורניים צבועות.

"סטאר." הוא התכופף וטפח על לחייה. "סטאר, תתעוררי." הוא דיבר בנחת כי הילדים עמדו בדלת, זרועה של דאצ'ס מונחת על אחיה, שנשען עליה בכבדות, כאילו לא נותרו עצמות בגופו הקטן.

הוא אמר לנערה שתתקשר לשירותי החירום.

"כבר התקשרתי."

הוא הרים את העפעף של סטאר באגודלו וראה רק לבן.

"היא תהיה בסדר?" קולו של הילד.

ווק העיף לעברו מבט, ייחל לשמוע צופרים, מסונוור מהשמים הבוערים.

"אולי תצא ותחכה להם?"

דאצ'ס הבינה את כוונתו והוציאה את רובין.

סטאר התנערה פתאום, הקיאה קצת ושוב התנערה, כאילו אלוהים או המוות לפתו את נשמתה וחילצו אותה בכוח. ווק נתן לה זמן, שלושה עשורים חלפו מאז וינסנט קינג וסיסי רדלי, וסטאר עדיין מלמלה מילים על נצחיות, התנגשות העבר והעתיד, כוחות שהסיטו את העתיד ומעולם לא החזירו אותו למסלולו.

דאצ'ס תיסע עם אמה. ווק ייקח את רובין.

היא הביטה על הפרמדיק בעבודתו. הוא לא ניסה לחייך והיא היתה אסירת תודה. הוא הקריח והיה מיוזע ואולי כבר נמאס לו להציל את הנחושים כל כך למות.

זמן־מה הם עמדו בחזית הבית, בדלת פתוחה אל ווק, שנמצא שם כמו תמיד, ידו על כתפו של רובין. רובין נזקק לנחמה של מבוגר, לתחושת ביטחון.

מעבר לכביש נעו וילונות, וצללים העבירו ביקורת אילמת. פתאום, בקצה הרחוב, היא ראתה ילדים מבית הספר שלה, מדוושים במרץ, סמוקי פנים. חדשות התפשטו מהר בעיירה שבה הכותרות עסקו בדרך כלל בחלוקת קרקעות.

שני הבנים נעצרו והפילו את האופניים שלהם ליד הניידת. הגבוה יותר, קצר נשימה, בלוריתו דבוקה למצחו, צעד לאטו לעבר האמבולנס.

"היא מתה?"

דאצ'ס זקרה את סנטרה, נעצה בו עיניים ולא הסירה אותן. "לך תזדיין."

הדלת נסגרה והמנוע הרעים. זכוכית מעושנת העכירה את העולם.

מכוניות התפתלו בעיקולים עד שצנחו מהגבעה, האוקיינוס השקט מאחור, סלעים מזדקרים מהמים כמו ראשי טובעים.

היא השקיפה עד לסוף הרחוב שלה, היכן שהעצים התמתחו ונפגשו בפֶּנסָקוֹלה, ענפים כמו ידיים שלובות בתפילה לשלום הנערה ואחיה, והטרגדיה המתמשכת שהחלה זמן רב לפני שנולדו.

לילה פגש לילה זהה לו, וכל אחד מהם בלע את דאצ'ס במלואה, עד שידעה שלא תראה עוד יום, לפחות לא כמו ילדים אחרים. בית החולים נקרא ונקור היל, ודאצ'ס הכירה אותו יותר מדי טוב. כשלקחו את אמה, היא עמדה על הרצפה הממורקת שהחזירה את האור, עינה נעוצה בדלת עד שווק הכניס את רובין. היא ניגשה אל אחיה ואחזה בידו, הובילה אותו למעלית ועלתה לקומה השנייה. בחדר המשפחות האפלולי היא הצמידה שני כיסאות. ממול היה מחסן, ודאצ'ס התכבדה בשמיכות רכות והפכה את הכיסאות לעריסה. רובין עמד עקום, העייפות כבר סחפה אותו, הקיפה את עיניו בעיגולים כהים.

"אתה צריך פיפי?"

הנהון.

היא לקחה אותו לשירותים, חיכתה כמה דקות ווידאה שהוא שוטף את הידיים היטב. היא מצאה משחת שיניים, סחטה מעט על אצבעה והעבירה אותה על שיניו וחניכיו. הוא ירק, היא טפחה על פיו במגבת.

היא עזרה לו לחלוץ נעליים ולטפס מעל מסעדי הכיסאות, והוא הצטנף כמו חיה קטנה כשכיסתה אותו.

עיניו הציצו החוצה. "אל תעזבי אותי."

"בחיים לא."

"אמא תהיה בסדר?"

"כן."

היא כיבתה את הטלוויזיה, החדר החשיך, אורות החירום צבעו רק אותם באדום, והיו חלשים כל כך שהוא נרדם עד שהגיעה לדלת.

היא עמדה באור הרפואי, בגבה לדלת; היא לא תיתן לאף אחד להיכנס, יש עוד חדר משפחות בקומה השלישית. כעבור שעה ווק חזר ופיהק כאילו היתה לו סיבה. דאצ'ס ידעה איך נראים הימים שלו, נוסע בכביש קָבּריוֹ, כל הקילומטרים המושלמים האלה מקייפ הייבן והלאה, בכל מצמוץ דממת גן עדן שאנשים חצו את כל הארץ עד שמצאו אותה, קנו שם בית והשאירו אותו ריק עשרה חודשים בשנה.

"הוא ישן?"

היא הנהנה בראשה.

"שאלתי על אמא שלך, היא תהיה בסדר."

הנהון נוסף.

"לכי תשתי משהו, אולי מיץ, יש מכונה ליד ה —"

"אני יודעת."

הצצה נוספת לחדר, והיא ראתה שאחיה ישן בשלווה. היא ידעה שלא יזוז עד שתעיר אותו.

ווק הושיט לה שטר של דולר, היא לקחה אותו בהסתייגות.

היא חצתה את המסדרונות, קנתה מיץ ולא שתתה אותו. היא תשמור אותו לרובין כשיתעורר. היא הציצה לחדרים, קולות של לידה ודמעות וחיים. היא ראתה קליפות אדם ריקות וידעה שלא יחלימו. שוטרים הובילו גברים רעים עם זרועות מקועקעות ופנים מדממות. היא הריחה את השיכורים, את האקונומיקה, את הקיא והחרא.

היא חלפה על פני אחות שחייכה כי רובן כבר הכירו אותה, עוד ילדה שהגורל חילק לה קלפים גרועים.

כשחזרה, היא ראתה שווק הציב שני כיסאות ליד הדלת. היא הציצה על אחיה והתיישבה.

ווק הציע לה מסטיק והיא נענעה בראשה.

היא ידעה שהוא רוצה לדבר, לזיין לה את השכל על שינוי, מעידה קלה בדרך ארוכה, שבסופה הכול יהיה בסדר.

"לא התקשרתָ."

הוא הביט בה.

"לָרווחה. לא התקשרת."

"אני צריך." הוא אמר זאת בעצב, כאילו אכזב אותה או מעל בתפקידו — היא לא ידעה.

"אבל אתה לא תתקשר."

"לא."

הבטן שלו מתחה את חולצת החאקי. לחיים תפוחות, אדמדמות, של ילד מפונק שהוריו מעולם לא סירבו לו. ופרצוף פתוח כל כך, שהוא לא יכול לשמור אפילו סוד אחד. סטאר אמרה שהוא גבר שכולו טוב, כאילו יש דבר כזה.

"אולי תישני קצת."

הם ישבו עד שהכוכבים קדו לאור ראשון, הירח שכח את מקומו ונאחז כמו כתם ביום החדש, תזכורת למה שאבד. ממול היה חלון. דאצ'ס עמדה לידו והצמידה את ראשה לעצים ולטבע הנופל. שירת ציפורים. במרחק היא ראתה מים, נקודות שהיו ספינות מכמורת זוחלות על פני הגלים.

ווק כחכח בגרונו. "אמא שלך... אולי היה איזה גבר —"

"תמיד יש גבר. כשמשהו דפוק קורה בעולם, תמיד יש גבר."

"דארק?"

היא לא הגיבה.

"את לא יכולה לספר לי?" שאל.

"אני פורעת חוק."

"נכון."

סיכת פרפר הייתה נעוצה בשערה והיא שיחקה בה. היא היתה רזה מדי, חיוורת מדי, יפה מדי כמו אמא שלה.

"נולדה שם תינוקת." ווק ניסה להחליף נושא ולשפר את האווירה.

"איך קוראים לה?"

"אני לא יודע."

"מתערבים על חמישים דולר שלא קוראים לה דאצ'ס."

הוא צחק ברוך. "שם נדיר ואקזוטי. את יודעת שהתכוונו לקרוא לך אמילי."

"קָשָׁה־מָרָה תְהִי הַסּוּפָה."1

"בדיוק."

"היא עדיין מקריאה את זה לרובין." דאצ'ס התיישבה, שיכלה את רגליה, עיסתה שריר, נעל הספורט שלה היתה רופפת ובלויה. "זאת הסוּפה שלי, ווק?"

הוא לגם קפה כאילו חיפש תשובה לשאלה בלתי אפשרית. "אני מעדיף את השם דאצ'ס."

"תדבר איתי אחרי שתנסה אותו קצת. אם הייתי בן אולי היו קוראים לי סוּ." היא השעינה את ראשה לאחור וצפתה בפסים המנצנצים. "היא רוצה למות."

"לא נכון. אל תחשבי ככה."

"אני לא מצליחה להחליט אם התאבדות היא מעשה אנוכי או התחשבות בזולת."

בשעה שש הוציאה אותה אחות.

סטאר שכבה, צל אישה, ועוד פחות מכך אֵם.

"הדוכסית מקייפ הייבן." סטאר, בחיוך חלוש. "הכול בסדר."

דאצ'ס צפתה בה, ואז סטאר פרצה בבכי ודאצ'ס חצתה את החדר, הצמידה את לחיה לחזה של אמה ותהתה איך הלב שלה עדיין פועם.

הן שכבו יחד בקרבו של השחר, יום טרי אבל בלי אור של הבטחה, כי דאצ'ס ידעה שהבטחות הן שקר.

"אני אוהבת אותך. אני מצטערת."

דאצ'ס היתה יכולה לומר הרבה דברים, אבל לעת עתה היא מצאה רק, "אני אוהבת אותך. אני יודעת."

2

בפסגת הגבעה הקרקע צנחה.

השמש טיפסה בשמים התכולים כשדאצ'ס, שישבה מאחור ואחיה לצדה, אחזה בידו הקטנה.

ווק האט כשהניידת פנתה לרחוב שלהם, עצר בחזית הבית הישן וליווה אותם פנימה. הוא ניסה להכין ארוחת בוקר, אבל גילה שהארונות ריקים ולכן זנח אותם ורץ לדיינר של רוזי, חזר עם פנקייקים וחייך כשרובין אכל שלושה.

אחרי שדאצ'ס שטפה את פניו של רובין ופרשה לו בגדים נקיים, היא יצאה למרפסת החזית ומצאה את ווק יושב על המדרגה. היא צפתה בקייפ מתעורר בענווה, ראתה את הדוור חולף, את ברנדון רוק השכן שיצא והשקה את הדשא. העובדה שאיש לא העיף מבט נוסף בניידת החונה מחוץ לבית משפחת רדלי, העציבה ושימחה אותה גם יחד.

"אפשר להקפיץ אותך העירה?"

"לא." היא התיישבה לידו ושרכה את נעליה.

"אני יכול לאסוף את אמא שלך."

"היא אמרה שהיא תתקשר לדארק."

דאצ'ס לא ידעה מה טיבה של החברות בין אמה לבין צ'יף ווקר, אבל ניחשה שהוא רוצה לזיין אותה, כמו שאר הגברים בעיירה.

היא השקיפה על החצר העייפה. בקיץ שעבר היא תכננה לשתול בה עם אמה. רובין הביא משפך קטן ותיחח את האדמה, לחייו האדימו כשפסע הלוך ושוב בין הברז לערוגות. נֶמוֹפילה, אַבּוּטילוֹן, ציאנוֹתוּס.

ההזנחה הרגה אותם.

"היא אמרה מה זה היה?" ווק דיבר בעדינות. "בלילה, יש לך מושג מה קרה?"

זו היתה שאלה אכזרית והוא לא שאל אותה בדרך כלל, כי לא היתה סיבה. אבל הפעם היא ידעה למה הוא שואל, היא ידעה על וינסנט קינג, על דודתה סיסי שנקברה על שפת הצוק. כולם הכירו את הקבר שלה, מאחורי גדר העץ המולבנת משמש, לצד התינוקות שלא צלחו, הילדים שחייהם נגדעו בידי אותו אל שהוריהם התפללו אליו.

"היא לא אמרה כלום."

מאחור הם שמעו את רובין. דאצ'ס קמה וסידרה את שערו, ניגבה ברוק שאריות משחת שיניים מלחיו ובדקה את הילקוט שלו, שלטענתו היו בו ספר קריאה ויומן, בקבוק מים.

היא תלתה את הרצועות על כתפיו והוא חייך והיא חייכה בחזרה.

הם עמדו זה לצד זה וצפו בניידת הגוזרת את הרחוב הארוך, ואז דאצ'ס כרכה את זרועה סביב אחיה והם התחילו ללכת.

השכן סגר את הצינור וניגש לשולי החצר בצליעה הקלה שהתאמץ להסתיר. ברנדון רוק. רחב, שזוף. עגיל קטן באוזן אחת, שיער נוצה, חלוק משי. לפעמים הוא הרים את דלת החנייה והתרווח להנאתו כשברקע הפציצו הרמקולים מוזיקת מטאל.

"עוד פעם אמא שלך? אולי צריך להתקשר לרווחה." הוא נשמע כאילו האף שלו נשבר ומעולם לא התאחה. הוא החזיק משקולת ביד אחת, ומדי פעם הרים אותה. זרועו הימנית היתה גדולה במידה ניכרת מהשמאלית.

דאצ'ס פנתה אליו.

רוח קלה נשבה. החלוק שלו נפתח.

היא עיקמה את האף. "מראה את עצמו לילדה. אולי צריך להתקשר למשטרה."

ברנדון לטש מבט ברובין, שגרר אותה הלאה.

"ראית שהידיים של ווק רעדו?" שאל רובין.

"זה תמיד חמור יותר בבוקר."

"למה?"

היא משכה בכתפיה, אבל ידעה את התשובה. הצרה המשותפת לווק ולאמה, דרכי ההתמודדות שלהם.

"אמא אמרה משהו בלילה, כשהייתי בחדר?" היא הכינה שיעורי בית, עץ משפחה, כשרובין הלם בדלת ואמר שאמא שוב חולה.

"היא הוציאה את כל התמונות הישנות, עם סיסי וסבא." רובין נתפס לרעיון שיש לו סבא, כשראה לראשונה את הגבר הגבוה בתמונות של אמם. העובדה שמעולם לא פגש אותו, ושסטאר לא אמרה עליו כלום, לא הפריעה לו. רובין נזקק לאנשים, לכר של שמות עקרים, כדי לא להרגיש פגיע כל כך. הוא השתוקק לדודים ולדודנים ולפוטבול ולברביקיו ביום ראשון, כמו שאר הילדים בגן.

"שמעת על וינסנט קינג?"

דאצ'ס אחזה בידו כשחצו את רחוב פישר. "למה, מה שמעת עליו?"

"שהוא הרג את דודה סיסי. לפני שלושים שנה. בשנות השבעים, כשלבנים היה שפם ולאמא היתה תספורת מצחיקה."

"סיסי לא באמת היתה דודה שלנו."

"היא כן היתה," הוא אמר בפשטות. "היא דומה לך ולאמא. אתן אותו דבר."

במרוצת השנים דאצ'ס שמעה את עיקרי הסיפור מסטאר, שמלמלה אותם מתוך שכרות, ואת השאר השלימה מארכיונים בספרייה של סלינאס. אותה ספרייה שבה עבדה על העץ המשפחתי שלהם באביב האחרון. היא עקבה אחרי השורשים הארוכים של משפחת רדלי, והספר נפל מידיה כשעשתה את הקישור בינה לבין פורע חוק בשם בילי בלו רדלי. היא התגאתה בתגלית הזאת, משהו להציג מול כל הכיתה. חוץ מזה היה הרבה מאוד כלום בצד של אביה, סימן שאלה אחד גדול, שגרר חילופי דברים זועמים עם אמה. סטאר היתה עם גבר זר לא פעם אחת אלא פעמיים, נכנסה להיריון, והורישה לשני ילדים חיים שלמים של תהייה איזה מין דם זורם בעורקיהם. זונה, דאצ'ס סיננה מתחת לאפה. התוצאה היתה ריתוק של חודש.

"את יודעת שהוא משתחרר מהכלא היום?" רובין דיבר בשקט, כאילו מדובר בסוד כמוס.

"מי אמר לך?"

"ריקי טאלו."

אמו של ריקי טאלו היתה יומנאית במשטרת קייפ הייבן.

"מה עוד ריקי אמר?"

רובין הסיט את מבטו.

"רובין?"

הוא התקפל מהר. "שהיו צריכים לשלוח אותו לכיסא החשמלי. אבל אז מיס דולורס צעקה עליו."

"אתה בכלל יודע מה זה כיסא חשמלי?"

"לא."

דאצ'ס אחזה בידו כשחצו את וירג'יניה אווניו, והמגרשים נעשו גדולים יותר. קייפ הייבן הידרדרה במורד לעבר הנהר, וערך הקרקע עמד ביחס הפוך לגובה. דאצ'ס ידעה את מקומה, ביתם עמד ברחוב הרחוק ביותר מהאוקיינוס.

הם השתלבו בקבוצת ילדים. דאצ'ס שמעה דיבורים על הדראפט של האיינג'לס.

כשהגיעו לשער היא שוב סידרה את שערו של רובין ווידאה שהחולצה שלו מכופתרת כמו שצריך.

הגן שכן בצמוד לחטיבת הילטופ. דאצ'ס העבירה את ההפסקות ליד הגדר, והשקיפה על אחיה. הוא נופף לה וחייך, היא אכלה כריך וצפתה בו.

"תתנהג יפה."

"כן."

"אל תגיד מילה על אמא."

היא חיבקה אותו, נישקה את לחיו ושלחה אותו לדרכו. היא עקבה אחריו עד שמיס דולורס נטלה את הפיקוד. אחר כך המשיכה בדרכה, במדרכה עמוסה ילדים.

דאצ'ס השפילה את ראשה כשחלפה על פני המדרגות שנייט דורמן וחבריו ישבו עליהן.

נייט, צווארון מורם, שרוולים מופשלים על שרירי זרוע דקים. "שמעתי שאמא שלך עוד פעם נדפקה."

מקהלת צחוקים.

היא התייצבה מולו.

הוא החזיר לה מבט. "מה?"

היא לא הסיטה את עיניה.

"אני פורעת החוק דאצ'ס דיי רדלי, ואתה נייט דורמן הפחדן."

"משוגעת."

היא צעדה צעד אחד לעברו וראתה שהוא בולע רוק.

"אם תדבר על המשפחה שלי עוד פעם אחת אני אערוף לך את הראש, בן זונה."

הוא ניסה לצחוק, אבל לא הצליח. השמועות עליה התפשטו; עם הפנים היפות והגזרה הדקה היא יכולה פתאום להתהפך ולאבד שליטה, כך שאפילו חבריו לא העזו להתערב.

היא חלפה על פניו ושמעה אותו נושף בכבדות כשנכנסה לבית הספר, עיניה בערו מעוד לילה של ייסורים.