פרויקט מלכה אדומה 3 - מלך לבן

סוף

לאנטוניה סקוט אין אפילו שלוש דקות.

לאנשים אחרים, שלוש דקות יכולות להיחשב פרק זמן קצר.

לא עבור אנטוניה. אפשר לומר שהמוח שלה מסוגל להכיל כמות עצומה של נתונים, אבל הראש של אנטוניה הוא לא דיסק קשיח. אפשר לומר שהיא יכולה לראות בראשה בבירור את מפת הרחובות השלמה של מדריד, אבל המוח של אנטוניה הוא לא מכשיר ניווט.

המוח של אנטוניה סקוט הוא יותר כמו ג'ונגל, ג'ונגל מלא בקופים שקופצים במלוא המהירות מענף לענף ובידיהם כל מיני דברים. הרבה קופים והרבה דברים, מתעופפים באוויר וחושפים ניבים.

אבל אנטוניה למדה להשתלט עליהם.

 

וטוב שכך, כי לאנטוניה סקוט אין שלוש דקות. שני גברים במסכות סקי — ואישה עם פנים נעימות — הרגע חטפו את השותף שלה, המפקח ג'ון גוטיירז.

אנטוניה סקוט לא רצה אחרי הוואן, לא קוראת לעזרה ולא מתקשרת בייאוש למשטרה.

אנטוניה סקוט לא עושה שום דבר כזה, כי אנטוניה סקוט היא לא כמונו.

היא נעצרת.

עשר שניות, זה כל מה שהיא מרשה לעצמה.

תוך עשר שניות, בעיניים עצומות, כשכפות ידיה מונחות על קיר של בניין כדי להשתלט על החרדה, אנטוניה מצליחה:

 

- לחשב את שלוש דרכי המילוט הסבירות ביותר ממרכז העיר.

- לשחזר במוחה את כל הפרטים של הוואן ושל החוטפים.

- להחליט על דרך פעולה כדי להציל את חייו של ג'ון.

 

היא פוקחת עיניים.

היא מחייגת מספר טלפון מיוחד, ומנטור יודע שהוא לא צריך לומר דבר כשהוא עונה. רק להקשיב ולציית.

אנטוניה מכתיבה לו את נוסח הקריאה המדויק שעליו לפרסם (10-00 המפקח גוטיירז, 10-37 מרצדס ויטו, עדיפות עליונה) את מספר הרכב (9344‎ FSY), והצבע (לבן, כמובן). אחר כך היא בוחרת אחת משלוש הדרכים האפשריות. יציאה אחת ויחידה לכוון אליה את הניידות.

פִּירָמִידֵס, מדריד ריו, לֵגַסְפִּי.

מבין השלוש, היציאה הכי מסובכת, הכי איטית והכי לא סבירה היא מדריד ריו. רחוב סנטה מריה דה לה קָבֵּסָה תמיד עמוס, וליד היציאה יש תחנה של המשטרה העירונית.

אנטוניה פוסלת את האפשרות הזאת מייד.

נשארו לֶגַסְפִּי ופִּירָמִידֵס.

היא בוחרת בפִּירָמִידֵס. הדרך הכי קצרה, הכי מהירה והכי מובנת מאליה.

זה לא פשוט. חייו של המפקח גוטיירז מוטלים על הכף. כשהחיים של אחד משלושת האנשים שהכי חשובים לך בעולם תלויים בך, את אמורה להיות מסוגלת לקבל החלטה רציונלית.

זה לא רציונלי. זו הטלת מטבע.

היא לא אוהבת את זה בכלל.

 

קריאה

רוּאָנוֹ מאותת ברגע האחרון. במקום לפנות לכיוון תחנת המשטרה, הוא מסתובב לכיוון הנגדי.

״עוד סיבוב אחד. אכפת לך?״

השותף שלו מביט עצבני בשעון. כבר מאוחר. המשמרת שלהם הסתיימה לפני אחת עשרה דקות והוא רוצה לחזור הביתה לבת זוגו, אבל אוֹסוֹריוֹ חש הבנה כלפי הטירון. זה סוף החודש. זה לא כי רואנו מפגר במכסת הדו״חות שלו. זו רק אגדה אורבנית, כמובן, שלשוטרים עירוניים יש מכסה להשלים.

״כמה נשארו לך?״

"חמש עשרה.״

״זה לא הרבה. אנחנו עושים את זה מחר רק בחניות הכפולות ברחוב קרלוס החמישי, גבר.״

זה לא רעיון טוב לחנות ״רק לשניונת״ מול אֶל בּרִיַאנטֶה. לשוטרים עירוניים שמפגרים במכסה שלהם זה כמו לדוג דגים מחבית. הם רק צריכים לעשות שני סיבובים בכיכר, לזהות את הרכב הנטוש ולברך את הנהג הרעב וחסר הזהירות עם שובו. על מפרק ידו תלויה תמיד שקית ניילון לבנה עם כריך קלמרי עטוף בקפידה בנייר אלומיניום. הניחוח האלוהי שעולה ממנו יגרום לבטן של כל מדרידאי שמכבד את עצמו לקרקר; אבל הנהג חסר הזהירות מאבד את התיאבון ברגע שהשוטר מושיט לו את הדו״ח. הניחוח מתגלה בבת אחת כפי שהוא באמת: צחנה שמנונית טבולה בבלילה שהרגע עלתה לו מאתיים אירו.

שוטר ערמומי יכול להשלים את המכסה שלו ככה, באחר צהריים סתמי.

אבל רואנו לא אוהב את זה. מתברר שהבחור אידיאליסט, בעל חלומות. או בקיצור, דביל. אולי זה קשור לעבודה הקודמת שלו, או שהוא פשוט צעיר. זה כבר יעבור לו כשהוא יצבור שומן בתחת ושכל בקודקוד.

רואנו אוהב להרוויח את לחמו. לעשות סיבובים ולתפוס עבריינים אמיתיים. אלו שדופקים רייסים ברחובות צרים, אלה שמוכרים גראס בפינות. אם הייתי רוצה לתפוס עבריינים אמיתיים, הייתי הולך להיות שוטר אמיתי, אוסוריו אומר לו.

רואנו מביט בו וצוחק בכל פעם שהוא שומע את זה. צחוק אדיש של מילניאל שמשוכנע בצדקתו. הכול מצחיק את רואנו.

״חכה שתהיה זקן כמוני, חכה ותראה.״

״אתה בן שלושים ושבע, אוסוריו.״

״ואני עדיין מסתובב ברכב עם טירונים.״

״אולי אם לא היית עושה רק את המינימום…״

״אולי אם היית הולך לעזאזל…״

רואנו נוסע בכיוון צפון־מזרח. הוא פונה בלי לחשוב, לפי תחושה. הם מכירים את משולש הרחובות הזה בעל פה. לפעמים הם עושים אותו תריסר פעמים ביום. אינספור פעמים בשנה. זה היה יכול להיות אפילו יותר, אם רחוב סנטה מריה דה לה קבסה לא היה איטי כל כך. בכל שעה ביום, ובעיקר עכשיו.

כשהם מגיעים לרחוב ארקיטקטורה, הם שומעים את הקריאה בקשר. אוסוריו מרים גבה ורואנו מקדיר פנים. מפקח משטרה. נחטף. בוואן לבן. הוא פותח את פיו לומר משהו, אבל צליל עיקש מונע זאת ממנו.

פרררר. פרררר.

הצג בלוח המחוונים זוהר, כתום כמו מדי אסיר. במרכזו מהבהב צירוף של אותיות ומספרים.

 

‎9344 FSY

 

בניידת יש מערכת לזיהוי תווים אופטי. מצלמות הממוקמות על גג הרכב, על לוח המחוונים ועל הכנף סורקות את לוחיות הרישוי של המכוניות שנקרות בדרכן, ומצליבות אותן עם מאגר הנתונים של מרכז הבקרה. שיהיה. ליתר ביטחון.

המערכת לא מושלמת, אבל מדי פעם היא מקפיצה התראה. מספר רכב וסיבה לעצור אותו. כי הוא גנוב, כי לבעלים שלו יש חוב של אלף אירו בקנסות, או כי יש בתוכו מפקח משטרה חטוף.

״אני לא מבין כלום.״ אוסוריו מופתע. ״המערכת אומרת 'מגאן צהוב'. אבל זה בגלל ההתרעה 10-00 מקודם.״

״זה לא היה ואן לבן?״ רואנו שואל ונועץ את עיניו במראה האחורית.

אוסוריו מסתובב במושבו. הם חלפו על פני מרצדס ויטו לפני שני רחובות. הוא יכול לראות אותה, תקועה בפקק, עומדת ברמזור של פֶּנְיוּאֵלַס. מכאן אי אפשר לראות את מספר הרכב.

״תודיע בקשר,״ רואנו אומר.

התנועה בכביש מתחדשת בזמן שאוסוריו מדבר, אבל הטירון לא מתקדם. אחד הנהגים צופר, אבל הניידת לא זזה.

״אני הולך לעקוב אחריהם.״

״אתה לא יכול לעלות על שטח ההפרדה. הוא ממש גבוה.״

רואנו מתופף באצבעותיו על ההגה. פתח המעבר הקרוב בשטח ההפרדה הוא בעוד מאה ומשהו מטרים. רחוק מדי.

יחידה M58, אשרו קשר עין עם הרכב החשוד, עבור, הרכזת מבקשת בקשר.

״הם יברחו.״

הוואן נעלם במראה האחורית ורואנו לא חושב פעמיים. הוא מתמרן אל שטח ההפרדה ולוחץ על הגז עד הסוף. הפגוש של הניסאן ליף מתנתק, מפזר חתיכות פלסטיק לבנות על ערוגת הפרחים ומחלץ עוד צפירות מחאה מהמכוניות שמאחוריהם, אבל הניידת צולחת את המכשול ועוברת לנתיב הנגדי.

״יחידה M58, בכיוון דרום־מזרח על סנטה מריה דה לה קבסה. במרדף אחרי מרצדס ויטו המעורבת ב־10-00,״ אוסוריו אומר בקשר. הוא מרפה מהכפתור ומביט ברואנו בדאגה. ״אתה משוגע לגמרי, בחורצ'יק.״

״הם היו בורחים,״ רואנו אומר ומותח את צווארו.

הוא מדליק את האורות אבל לא מפעיל סירנה, זה מספיק כדי שהמכוניות שלפניהם יזוזו ויפנו להם את הדרך. הפקק די רציני, אבל העובדה שיש שני נתיבים עוזרת. וגם הפחד מקנסות. מדרידאים יזוזו הצידה הרבה יותר מהר למראה הריבועים הכחולים־לבנים הידועים לשמצה של ניידות המשטרה העירונית, מאשר למראה אמבולנס או המשטרה הלאומית.

כמה שניות אחר כך הם שוב רואים את הגג הלבן של הוואן.

״אם הם ייכנסו למנהרה של אקסיאס הם יאכלו אותה. נודיע בקשר וזהו. המשטרה הלאומית תתפוס אותם בצד השני.״

״אם הם יחצו את הגשר, שום הודעה ושום נעליים,״ רואנו אומר ונושך את שפתו התחתונה.

אוסוריו נאנח. הטירון צודק. אם הוואן יגיע לצידו השני של הגשר, מספר אפשרויות המילוט שלו יגדל משמעותית. הוא יכול ללכת לאיבוד באוּסֵרָה או באוֹפָּניֵיל. בשניהם יש מבוך אינסופי של רחובות ושפע של כבישים שיוצאים ממדריד. יותר מדי.

יחידה M58, אל תפעלו. אני חוזרת, אל תפעלו. אנחנו שולחים ניידות מפירמידס. זמן הגעה, ארבע דקות.

״קצת מאוחר בשביל זה, קודקוד,״ אוסוריו אומר בקשר בטון מרוחק, כאילו לעצמו.

הרמזור האחרון בצומת של אֶספֶּרַנסָה וסנטה מריה דה לה קבסה בדיוק מתחלף לאדום. הוואן הוא השלישי בתור.

יחידה M58, אני חוזרת, אל תפעלו. אל תחשפו את המיקום שלכם בפני החשודים.

קצת מאוחר מדי גם בשביל זה. האורות המהבהבים שפינו להם את הדרך לוואן מחזירים ברגעים אלו אלומות אור כחולות מגוף המרצדס. רק מכונית אחת מפרידה בין השוטרים לבינם.

הרמזור מצפצף במרווחים גדולים יותר ומעיד על כך שהאור עומד להתחלף. הולך הרגל האחרון מניח רגל על המדרכה הנגדית. המכונית הראשונה מתחילה לנסוע.

הוואן לא זז.

נהג המכונית שלפני רואנו ואוסוריו צופר ומסובב את ההגה כדי להשתלב בנתיב הסמוך. שאר המכוניות עושות כמוהו. כמה מהנהגים צופרים ואחרים פותחים את החלון וצועקים על הוואן, שנשאר נטוע במקומו.

רואנו מסתכל על אוסוריו ומהדק שיניים.

״מה נעשה?״

״תעשה לו סימן. בוא נראה איך הם יגיבו.״

רואנו לוחץ על הכפתור של הסירנה ומייד מרפה ממנו. היללה, קצרה וחזקה, גוועת ללא מענה.

״נו באמת, אל תרגיזו אותי,״ אוסוריו אומר ופותח את דלת המושב שליד הנהג.

״לאן אתה הולך?״ רואנו אוחז בו. הוא רוכן מעל המושב ותופס בז'קט שלו.

״לשום מקום, אם לא תשחרר אותי.״

הצעיר מביט בשותף שלו בפליאה. זו לא ההתנהגות שהוא רגיל אליה, אבל זו גם לא קריאה רגילה. רואנו שולח מבט חטוף בוואן שלא זז ממקומו. אולי בתוכו נמצא מפקח משטרה המוחזק בניגוד לרצונו.

״אמרו לנו לא לפעול.״

אוסוריו מצקצק בלשונו במיאוס.

״אני לא הולך לפעול. לא משלמים לי מספיק בשביל זה. אני רק הולך לוודא שהם לא יזוזו עד שיגיעו ה…״

רואנו מרפה מעט את אצבעותיו. מספיק כדי שאוסוריו יניח כף רגל על המדרכה. הנעל שלו משמיעה קול עמום במגע עם האספלט. קול שהיה אמור להיות כמעט בלתי נשמע, אבל מהדהד באוזניו של רואנו בהדהוד עיקש ונוקב, עד שהוא בולע את הצליל המתכתי של הדלת הצדדית של הוויטו, שנפתחת. קול שעדיין מהדהד בראשו כשהיריות הראשונות מתחילות להישמע.

רואנו לא שומע אותן.

הוא מרגיש את פגיעת העופרת בשלדת המכונית ומריח את השמן והגריז של המנוע המחורר בכדורים, שמגן עליו מהיריות.

הוא מרגיש את האוויר שנכנס מהדלת הפתוחה בצד שליד הנהג ומשתלב בזרם האוויר שחודר דרך השמשה הקדמית המרוסקת.

הוא מבחין בשברי זכוכית שצונחים על ראשו, חודרים תחת המדים ושורטים את עורו.

אבל את אוסוריו, השותף שלו — רק לפני כמה שבועות הזמין אותו לחגוג איתם את חג המולד, לא נשאיר אותו לבד, את המסכן, יש לנו מקום לעוד אחד… — את הנרגן המוזנח והחביב שעולה לו על העצבים חלק גדול מהזמן, הוא לא רואה כמעט בכלל. רק כתף, כפופה בתנוחה לא טבעית על הדלת שהתנתקה ממקומה.

רואנו לא שומע את היריות, גם לא את זעקות האימה של הצופים או את חריקת הצמיגים של הוואן שמתרחק בשיא המהירות. הד הנעל של אוסוריו הנוגעת בקרקע גווע אחרי אוסוריו עצמו, שמת בלי לסיים את המשפט.

 

חלק ראשון

אנטוניה

ומי ישמור על השומרים?

יובנאליס

1

מטוס

זו רק נקודה בשמי הבוקר.

השמש עדיין לא זרחה כשמטוס הבומברדייה גלובל 7000 מתחיל בנחיתה מכיוון מערב, בלי שיצטרך לחכות בתור כדי לקבל אישור נחיתה. שדה התעופה קוואטרו ויינטוס נסגר לתנועה, למעט כלי הטיס המסוים הזה.

אנטוניה סקוט לא מסירה ממנו את מבטה עד שהוא נוחת. היא יושבת על מכסה המנוע של המכונית — לא אכפת לה שהוא רטוב מטל הלילה — וממתינה עד שהמטוס נעצר לצידם.

הדלת של הבומברדייה נפתחת, וצללית מוכרת מופיעה בפתח המואר. אנטוניה יורדת ממכסה המנוע וצועדת לעברה כשאחת מידיה מאחורי גבה, מתעלמת מהעקצוצים ברגליה הרדומות.

״איחרת," היא אומרת.

״היו לנו בעיות ביציאה מגלוסטר,״ הצללית עונה.

אנטוניה מטפסת, באיטיות, את שמונה המדרגות. ידה עדיין מאחורי הגב. היא מרפה את אצבעותיה מהנרתיק של הזיג זאוור P290 שתלוי על חגורתה רק כשהיא בטוחה שהאישה היא אכן זו שציפתה לה.

״שינית תספורת.״

״זה הצבע שלי. נמאס לי מהבלונד.״

קרלה אורטיז מחייכת בחום למרות העייפות והפחד שמבצבצים מעיניה החומות הענקיות. היא מושיטה לה יד, אבל מושכת אותה חזרה ברגע האחרון.

״אני… אני לא אוהבת מגע גופני,״ אנטוניה מתנצלת.

״אני יודעת. עדכנו אותי. על זה ועל דברים אחרים.״

״מביכים, אני מניחה.״

״הנחת נכון, ילדה,״ אומר קול באנגלית מפנים המטוס.

אנטוניה נכנסת וכורעת למרגלות המושב הראשון. ידיים גרומות, עטויות תכשיטים, קפואות כמו סדינים בחורף, פורעות את שערה ברכות.

״את נראית נורא,״ סבתא סקוט אומרת ומצביעה על העיגולים השחורים סביב עיני נכדתה.

״ואת...״ אנטוניה עונה, מנסה להכיל את הרגש שמעורר בה הליטוף.

סבתה ומרקוס היו שני האנשים היחידים שהיא כמהה למגע ידם. בעלה מת רק כמה שעות לפני כן, לאחר שנותק ממכונות ההחייאה בעקבות החלטתה של אנטוניה, אחרי שנים של ציפייה חסרת היגיון. ולסבתא סקוט לא נשאר עוד הרבה זמן. הנסיעה הלא צפויה הזו באמצע הלילה בהחלט לא תורמת.

אנטוניה מביטה בצרור העצמות העטוי שמלה מנוקדת. ביד שאינה מלטפת את נכדתה היא אוחזת בכוס ויסקי.

אנטוניה מבחינה מייד שאין סימני שפתיים על שולי הכוס של סבתה ואין ריח של אלכוהול בהבל הפה שלה, והיא מבינה שהיא איבדה את היכולת להזיז את ידה השמאלית. היא פותחת את פיה כדי לשאול אותה על כך, אבל מחשבה עוברת במוחה. מחשבה עם מבטא באסקי וקול עבה, לא שמן.

היא עשתה הרבה מאמצים כדי להסתיר את זה. תני לה לחשוב שהיא הצליחה.

״...יפה מתמיד,״ היא מסיימת את המשפט במאמץ.

״אני עוד מעט בת מאה, ילדה. כבר כמה עשורים שזה לא נכון.״

אנטוניה מביטה בעיניה הכחולות הבהירות של סבתה ומרגישה שליבה מתכווץ. זו אולי הפעם האחרונה שהן יביטו זו בעיני זו. היא רוצה לרכון לעברה ולחבק אותה, היא כמהה לכך בכל נפשה, אבל היא לא מסוגלת.

״טוב, ילדה,״ מוחלת לה סבתה, בליטוף אחרון לפרדה. ״לכי לעניינייך. ואחר כך תספרי לי.״

 

אנטוניה מהנהנת ומזדקפת. היא בוחנת את תא הנוסעים של המטוס במשך דקות ארוכות תוך התעלמות מניסיונותיה של קרלה לפתח שיחה, ומרגישה איך החרדה שלה מתעצמת. לבסוף, היא מאשרת את הסריקה, שטחית ככל שתהיה.

אין זמן ליותר מזה.

היא מתקרבת אל קרלה.

״יש חדש לגבי המפקח גוטיירז?״ אשת העסקים שואלת.

״הוואן הצליח להימלט. בינתיים אנחנו לא יודעים כלום.״

קרלה מהססת. היא מפחדת, אבל לבסוף היא מעִזה.

״היא… היא הייתה שם, נכון?״

אנטוניה מהנהנת. משתררת שתיקה לא נוחה, מהסוג שבעבר היא הרגישה שמחובתה למלא בהבטחות. הבטחות גדולות, מרגיעות. ובעיני אנשים אחרים, ריקות.

לאנשים אחרים, הבטחה שניתנת ברגע כזה היא לא יותר ממילים.

לא עבור אנטוניה סקוט.

עבור אנטוניה סקוט, הבטחה היא חוזה. חוזה שאם לא עומדים בו, הוא בכל זאת גובה מחיר. מחיר בצורת אשמה וייסורי מצפון, בריבית דריבית.

בגלל זה ברגעים האלה אנטוניה לא ממלאת את השקט במילים כמו ״אני אמצא את המפקח גוטיירז״ או ״אני אתפוס את האישה שחטפה ועינתה אותך״. לא, אנטוניה הבינה משהו בחודשים האחרונים לגבי הבטחות.

ולכן מה שהיא אומרת לקרלה הוא:

״הצטערתי לשמוע על אביך.״

צל חולף על פניה של הצעירה, והיא מסִבה את מבטה.

״הוא היה מבוגר מאוד.״

״הספקת לדבר איתו? לפני ש…״

שלוש הנקודות האלה יכולות להכיל עולם ומלואו.

״אני לא רציתי, והוא לא היה מסוגל,״ קרלה אומרת ומושכת בכתפיה.