כל השקרים

1

"יכול להיות שיש לו שם מישהו," אמר האיש וסגר מעט את וילונות החלון הקדמי. "מישהו שאולי צופה על הבית ממש ברגע זה."

הוא הקפיד לא להתייצב ישירות מול החלון בשעה שהציץ החוצה. בחוץ ירד גשם, ופנסי הרחוב השתקפו בשלוליות. הוא העביר את אצבעותיו בשערו הסמיך והשחור בתנועה שביטאה לחץ. הפחד בעיניו העיב על פניו הנאות.

הוא לא היה רגיל לפחד. הוא לא היה מורגל לשמש טרף.

"הוא בטוח מצא מישהו אחר שיעשה בשבילו את העבודה השחורה," אמר. "אלוהים, מתי הם כבר יגיעו הנה?" הוא הציץ בשעון היד שלו. "הם באיחור של עשר דקות. למה לעזאזל הם מתעכבים?"

הדברים כוונו לאשתו, אישה גבעולית ודקה בעלת שיער אדמוני, שנראתה כאילו היא עלולה להישבר בכל רגע. היא נכנסה למטבח ויצאה ממנו מספר פעמים, בניסיון להעסיק את עצמה.

"אתה חושב שהם ירצו קפה?" שאלה.

"הם לא ירצו שום קפה מחורבן," הוא התפרץ.

היא התיישבה על הספה הפרחונית, שיכלה את רגל ימין על רגל שמאל והניחה את יד שמאל על יד ימין. תנועה מכיוון המדרגות משכה את תשומת ליבה, והיא הבחינה בילד בן התשע שישב על אחת המדרגות הגבוהות וצפה בהם מבין עמודי המעקה. על אחת מלחייו זלגה דמעה.

"תעלה למעלה," היא אמרה לילד.

"אני רוצה להגיד ש..."

"לך לחדר שלך וסגור את הדלת," היא אמרה והניפה זרוע, מצביעה כלפי מעלה. כשהניחה שוב את הזרוע, מחתה דמעה משלה.

הילד משך באף ונסוג לאחור, המתין עד שאימו לא תסתכל יותר לכיוונו ואז חזר לאותה עמדה שבה ישב. מהמקום הזה הוא היה יכול לראות את דלת הכניסה, את שלוש המזוודות שנחו שם, את אביו, שעדיין השקיף לעבר הרחוב. אימא שלו קמה שוב. היא איגפה את הספה ונכנסה למטבח. הוא שמע קרקוש של ספלים וסכו"ם.

כשחזרה לסלון, בעלה עדיין עמד ליד החלון.

"תתרחק משם," היא אמרה.

הוא שמט את הווילון, שחזר למקומו, ונסוג מהחלון.

"עוד לא מאוחר מדי, רוז," הוא אמר. "שניכם עדיין יכולים לבוא. הם הכינו את המסמכים, למקרה שתשני את דעתך."

היא עמדה מאחורי הספה, ידיה נחו על כריות המושב כאילו הן משמשות לה מחסום. הלסת שלה התהדקה והעיניים התלחלחו.

"אם אתה כל כך רוצה חברה, למה שלא תיקח את אבא שלך?" היא אמרה. "אולי הוא יהיה מעוניין להתחיל יחד איתך לגמרי מההתחלה. הוא לבד לגמרי."

"אני יכול לחיות עם זה שלא אראה אותו יותר לעולם. עברו שנים. אבל שלושתנו — אנחנו צריכים להיות יחד. ברגע שאצא מהבית, ברגע שיכניסו אותי למכונית — זה אבוד. זה לא בטוח, להישאר כאן. אם הוא לא יגיע אליי, הוא ינסה להגיע אלייך."

"מה הטעם בזה?" היא שאלה. "להתנקם בך? כבר עזבת אותנו. ואין ספק שלא נוכל לספר לו כלום. אתה יכול להיות בטימבקטו מבחינתנו. הם יכולים להוציא לי את השקדים אם הם רוצים, ועדיין לא יהיה לי שום מידע למסור להם. אנחנו ניקח את הסיכון. החברים החדשים שלך ישמרו עלינו."

הוא התקרב אליה, תחינה בפניו. "אני יודע שפישלתי, אני יודע שזאת אשמתי, אבל אפשר להתחיל מחדש. את, אני והבן שלנו."

"יש לו חברים."

"הוא יכיר חברים חדשים!" אמר האיש. "לא מעבירים אותנו למאדים."

"לא, יותר בכיוון של איזה חור תחת בנברסקה, לנהל אולם באולינג או להיות מנקי רחובות."

"יותר טוב מלמות."

היא נשכה את השפה. "כן?"

"ואני לא אהיה חייב לקחת עבודה נחותה ומשמימה. אני אמצא משהו... מאתגר. משמעותי."

היא גלגלה אליו עיניים בשעה שהוא שוב הציץ בשעון. "אלוהים, איפה הם לעזאזל? מה אם..."

האורות כבו.

"אוי, שיט," אמר האיש. "שיט, שיט, שיט." הוא מיהר בחזרה לחלון והציץ החוצה. "נראה שכל הרחוב בהפסקת חשמל."

מאחר שפנסי הרחוב כבו, עלטה ירדה על הסלון.

"לך לחדר שלך!" צעקה אימא שלו, וכבר לא הצליחה להסוות את הפחד בקולה. "תיכנס מתחת למיטה!"

"זה הוא," לחש בעלה. "אלוהים שישמור, זה הוא. הוא ניתק את החשמל. הוא פה." הוא חצה במהירות את החדר החשוך ועבר את הפינה אל דלת הכניסה. בדרך חטף מכה מהמשקוף. הוא בדק שדלת הכניסה נעולה, הבריח גם את השרשרת וצעק לאשתו, "הדלת האחורית!"

היא מיהרה מהסלון אל המטבח בעלטה מוחלטת. כעבור רגעים ספורים קראה: "נעולה!"

ואז, בדיוק באותה פתאומיות שבה כבו, שבו האורות ונדלקו. האיש קפא במקום, הטה אוזן. הוא לא שמע כלום, רק את הגשם שהמשיך לרדת בחוץ.

אשתו חזרה בדממה אל הסלון. היא לחשה, "זאת הסערה. זאת בסך הכול הסערה."

הוא הציץ דרך החלון בצורת יהלום שנקבע בדלת וראה שגם פנסי הרחוב נדלקו שוב.

"אולי," הוא אמר בהיסוס.

הוא הסתובב, הסתכל על אשתו ועיניו הפצירו, אבל לא הצליח לומר שום דבר.

"אני מצטערת," היא אמרה וטלטלה לאט את הראש. "לא נשאר לי מה לתת." היא הסתכלה אל המדרגות וראתה את הילד שישב שם.

מבחוץ, קולות. דלתות מכונית נפתחות ונסגרות.

האיש הסיט שוב את הווילון. "סוף־סוף." האישה ניגשה לחלון להסתכל בעצמה. מכונית פרטית ארוכה ושחורה חנתה ליד המדרכה באורות דולקים ומגבים פועלים. אישה פתחה את הדלת הקדמית בצד של הנוסע, יצאה מהמכונית ונשאה לחצי שנייה את עיניה אל הגשם הקל שהמשיך לרדת. הנהג נשאר מאחורי ההגה. מכונית שנייה, זהה, עצרה אחרי הראשונה. שני גברים בחליפות שחורות יצאו ממנה והתייצבו בעמדות טקטיות. גם אם היו מודעים לגשם שיורד, זה לא ניכר עליהם.

גיבוי.

האישה שיצאה מהמכונית הראשונה ניגשה לדלת הכניסה. היה ברור שהיא הסוכנת האחראית. האיש פתח את הבריח, הסיט את השרשרת ופתח את הדלת עוד לפני שהספיקה לצלצל בפעמון. הוא פתח אותה לרווחה ונעץ באישה מבט מאשים.

"אתם מאחרים," הוא אמר. "החשמל בדיוק נפל. זה היה עלול להיות הוא."

האישה עקפה אותו ונכנסה למבואה, שלחה מבט אל שלוש המזוודות שנחו שם.

"זה הכול?" היא שאלה.

"אמרת שזה כל מה שמותר לי לקחת," הוא אמר. "למה איחרתם?"

האישה התעלמה מהשאלה שלו, פניה קשות כמו אבן. "אדוני, אנחנו צריכים להכניס אותך למכונית, במהירות."

בהלה התפשטה על פניו. "למה? מה קורה?"

האישה היססה ואז אמרה, "ייתכן שהתוכניות שלנו לאיסוף שלך דלפו."

"אלוהים ישמור," אמר האיש. בלי לחשוב הוא הניח יד אחת על העורף, כאילו מסיט משם חץ בלתי נראה.

"יכול להיות שאין שום סיבה לדאגה, אבל נקטנו אמצעי זהירות. מחכות לנו מכוניות בכל פינת רחוב כדי לחסום אותו, אבל אתה צריך לזוז."

הסוכנת הסתכלה על אשתו. "גברתי? שינית את דעתך?"

היא הנידה לאט בראשה לשלילה.

הסוכנת הבחינה בילד בראש המדרגות ואמרה לאימו, "מישהו מטעמנו יתצפת על הבית בעתיד הקרוב. הם יודעים שאין להם מה להרוויח אם יפחידו אתכם או יאיימו עליכם. הם חושבים שהמצב לא יכול להיות גרוע יותר מבחינתם, אבל הם טועים."

האישה לא אמרה דבר.

"הגיע הזמן," אמרה הסוכנת ועמדה הרחק מהדלת הפתוחה.

האיש הסתובב להרים את המזוודות וראה שהבן שלו, לבוש בפיג'מה בצבע תכלת, הגיע לתחתית המדרגות ועמד שם מלא יגון. לחייו של הילד היו רטובות מדמעות והזרועות שלו השתלשלו ברפיון משני צידי גופו.

"היי," אמר האבא, התעלם מהמזוודות וכרע מול הילד.

"אדוני," אמרה הסוכנת, "אנחנו צריכים לזוז."

"רק... רגע," הוא אמר מעבר לכתף ואז חזר ופנה אל הילד ואחז בו בכתפיים. "אז... אתה תהיה בסדר, אתה יודע את זה?"

הילד משך באף.

"אני צריך שתהיה חזק בשביל אימא. אתה הגבר בבית עכשיו, אתה מבין את זה, נכון?" הוא אילץ את עצמו לחייך. "אני יודע שאתה מסוגל. כי אתה קשוח."

הילד אמר משהו, כמעט בלחש.

"מה אמרת?"

"אני רוצה לבוא איתך," אמר הילד.

"אי אפשר, חבוב. אימא שלך לא רוצה לבוא, ובכזה מצב עדיף לך להישאר איתה."

"מתי תחזור?" שאל הילד.

האיש הרגיש שמשהו חוסם את הגרון שלו. "רק תזכור שאני אחשוב עליך, בכל דקה, בכל יום. אני מבטיח." הוא חייך בעצב ואז הוסיף בלחש, "אולי אצור איתך קשר מדי פעם."

הילד משך באף, הסתכל לאביו בעיניים ושאל, "למה אתה לא יכול פשוט להגיד להם סליחה?"

הוא חייך. "הלוואי שזה היה כל כך פשוט." כשהוא עדיין כורע על ברך אחת, הוא אמר, "אני רוצה לתת לך מתנת פרדה קטנה. משהו שיעזור לך לזכור אותי." הוא הכניס יד לכיס האחורי שלו ושלף את הארנק שלו. זה היה ארנק עור פשוט בצבע חום. הוא פתח אותו לרגע, ובתוכו נראו שני שטרות. שטר של עשירייה ושטר של חמישייה.

"יש בפנים קצת כסף," הוא אמר. "מספיק בשביל לקנות כמה חוברות קומיקס או גלידה או משהו."

הוא נטל את ידו של הבן שלו והניח בכף היד את הארנק. הילד בחן אותו כאילו היה חפץ משונה ובלתי מזוהה.

"מה עם רישיון הנהיגה שלך?" שאל הילד.

"יוציאו לי חדש. גם תעודת זהות חדשה, בטח אפילו כרטיס מנוי חדש לספרייה. תחת השם החדש שלי, מה שהוא לא יהיה."

"אתה כבר לא תהיה אבא?"

האיש נראה כאילו הוא עומד לפרוץ בבכי. נדרש לו רגע.

"אני תמיד אהיה אבא," הוא אמר. הוא סגר את אצבעותיו של הילד סביב הארנק. "תשמור עליו טוב־טוב, רק ליתר ביטחון. אין לדעת, אולי יום אחד אחזור לבקש אותו."

"אדוני." הסוכנת איבדה סבלנות.

"אני חייב לזוז," אמר האיש ומשך אליו את הילד לחיבוק. "אני אוהב אותך, חבר." הוא אימץ אותו אליו במשך עשר שניות לפחות ואז קם. הוא פרע את שערו של הילד, זקר לעברו אגודל ואז הסתובב אל הסוכנת.

בקול נשבר הוא אמר, "בואי נעשה את זה."

אשתו נשארה ליד החלון ולא נעה לקראתו כדי לחבק אותו לפרדה. היא אמרה בלי קול "שלום."

"בסדר," הוא אמר, ולקח מזוודה אחת בכל יד, כך שאחת נותרה על הרצפה. הוא הסתכל על הסוכנת, כאילו ציפה שתעזור. כשהיא לא זזה, הוא הצליח להכניס את התיק השלישי תחת בית השחי.

"טוב, בכל אופן," הוא אמר לחלל החדר ויצא אל הגשם. הסוכנת יצאה בעקבותיו, והאישה סגרה את הדלת.

היא הסתכלה על הבן שלה. "קדימה, למיטה. אני תכף אבוא אליך." היא נכנסה למטבח, ואפשר היה לשמוע אותה פותחת את המקרר ואז סוגרת, ואחר כך נשמע צליל של קוביות קרח נופלות לתוך כוס.

במקום לעלות במדרגות, הילד ניגש לדלת הכניסה, פתח אותה בשקט ורץ החוצה אל הגשם. הוא הדביק את אביו בדיוק כשעמד להיכנס אל המושב האחורי של המכונית הראשונה.

"חכה!" הוא צעק.

הוא כרך את זרועותיו סביב אבא שלו. האיש כרע ברך וניסה לנגב את הדמעות מלחייו של הילד, אבל לא היה אפשר להבחין בין הדמעות לגשם.

"בן, אני חייב ל..."

"אתה חייב להגיד לי," אמר הילד. "אתה חייב להגיד לי למה אתה לא יכול פשוט להגיד להם סליחה."

"לפעמים סליחה זה לא מספיק," אמר אבא שלו.

"מה עשית?"

האבא היסס. הסוכנת כבר התיישבה במושב שליד הנהג כדי לא להירטב בגשם, אבל פתחה את החלון כדי להקשיב.

"בסופו של דבר תגלה," הוא אמר. "אבא שלך הוא לא איש טוב. אבא שלך הרג אנשים, בן. זה מה שעשיתי. הרגתי אנשים. לבקש סליחה כבר לא יעזור."

הוא חיבק את הילד חיבוק אחרון, נכנס למכונית וסגר את הדלת. הילד צפה בו מבעד לזגוגית החלון והמשיך לעמוד שם בגשם עד שהמכונית הגיעה לקצה הרחוב ופנתה.

2
ג'ק

הייתי אמור להתרגש יותר. יום ראשון במקום עבודה חדש.

לא שלא היה לי אכפת. שמחתי שמצאתי משהו, אבל אמרתי לעצמי שזה זמני. מובן שבריאיון לא אמרתי את זה. שום מעסיק לא רוצה לשמוע שהמשרה היא בעיניך רק תחליף זמני, אם כי יש לי תחושה שמי שראיין אותי, טֶרי, חשד שזה המצב.

למשל, כשהוא שאל אותי ישירות, "אז תגיד לי, מר גיבינְס, למה בכלל אתה רוצה לעבוד אצלנו?"

שאלה טובה.

טרי קרופורד היה העורך בפועל של כמה כתבי עת מקצועיים: 'עולם הקבלן' (שקהל היעד שלו היה תעשיית קבלני הבניין), 'עולם הקרוואנים' (שקהל היעד שלו היה יצרנים וחובבים של קרוואנים), 'עולם השרברבות' (אין צורך להסביר), וכך הלאה. כששמתי לב, במהלך הריאיון, לתבנית החוזרת בשמות כתבי העת, הוא חייך חיוך רחב ואמר, "אנחנו נהנים פה מכל העולמות."

הוא הוסיף, "לא נראה לי שזה מקום שבו היית רוצה להביא לידי ביטוי את היכולות שלך. לא שחסרים לך הכישורים שדרושים לנו. לקבל ביקורות ב'ניו יורק טיימס' על שני ספרים שכתבת? זה די מרשים."

אז הוא חפר קצת באינטרנט. הספרים נכתבו תחת שם עט, אבל באחת הביקורות האלה חשפו את הזהות האמיתית שלי. כנראה מישהו בהוצאה הדליף את המידע בשלב מסוים, אף על פי שזה עשה קצת רעש בחוגי הספרות. מזל שהביקורות ב'טיימס' לא הכניסו את הספרים לרשימת רבי־המכר של העיתון. הספר הראשון שלי, 'בלתי נמנע בר מניעה', צלל כמו אבן. השני, 'חיים קטועים', גרף גם הוא כמה שבחים, אבל מכר רק קצת יותר עותקים מהראשון. הספר השלישי, 'אבוד ובלתי מבוסס', טרם מצא בית, למרות מאמציו של הסוכן הספרותי שלי, הארי ברידלאב. ממש לפני שהתראיינתי אצל טרי אמרתי לו שאם הוא לא יצליח למכור את הספר הזה אני זונח עד להודעה חדשה את כל הסיפור הזה של להיות סופר במשרה מלאה.

אם לא תהיה לי ברירה, אוכל לחיות עם זה. התנתקתי מעולם העבודה הסטנדרטי רק לפני כמה שנים. מאז, במשך מספר שנים עבדתי בעיתון יומי בתפוצה בינונית במסצ'וסטס. ניסחתי כותרות, שיבצתי כתבים למשימות. העולם הזה מצא חן בעיניי והתמזל מזלי שמצאתי בו עבודה, בהתחשב בכך שלא היה לי רקע בעיתונות. הגעתי בדיוק בזמן הנכון, כשלעיתון חסרו עובדים והעורך לא היה בררן.

אבל התזמון המוצלח לא העיד על ההמשך. התעשייה, שהייתה בעיצומו של הפסד בקרב מול האינטרנט על תשומת הלב של הקוראים והמפרסמים, כבר הייתה במגמת שקיעה, ומאז שעזבתי היא התכווצה אפילו עוד יותר. בתקופה שבה עבדתי ב'ווֹרצֶ'סְטֶר טריביון' בוצעו שני סבבי פיטורים, והמגפה העולמית רק החמירה את המצב. כתבים עבדו רוב הזמן מהבית, עד שבחלק ממערכות העיתונים חדרי החדשות חוסלו והבניינים נמכרו. המוציאים לאור התעודדו מסכומי הכסף שנחסכו ככה וחיפשו מקורות רווח נוספים, אז הם קיצצו את צוותי הכתבים. שזה כמו לפטר את הטבחים כדי לחסוך כסף במסעדה.

בכל אופן, אין לי סיכוי למצוא עבודה בעיתון, אז החלטתי לחפש עבודה אצל מוציא לאור של כתבי עת מקצועיים. לא הרגשתי שאני יכול להגיד לטרי שזה החלום המקצועי שלי, גם אם זה היה נכון. וגם לא יכולתי לומר לו שהכסף שלי הלך ונגמר.

"הספרים הם עיסוק די צדדי," אמרתי. "אני מחפש משהו יציב."

"צריך שייכנסו משכורות, נכון?" אמר טרי. "אתה נשוי? יש לך ילדים?"

"לא," אמרתי אחרי היסוס קל. "לא נשוי. אין ילדים."

"אתה תנהל את ההפקה של חמישה כתבי עת," הוא אמר. "כל אחד מהם רואה אור שש פעמים בשנה."

"נשמע אפשרי," אמרתי. "אני יכול להיכנס לעניינים די מהר. אני נוטה להיות קפדן בעבודה."

טרי חייך. "נו, זה נהדר, אם לדבר בכנות, זה לא כזה סיפור, כי אני אפילו לא יודע כמה מהמנויים שלנו קוראים את הדברים האלה בכלל. אולי רק כשמתפרסמת כתבה ממש עליהם. ברוב הפרסומים שלנו אנחנו בדרך כלל מקצים כתבות לפי מי שקונה שטחי פרסום."

התוכן השיווקי הנורא. תכנים ממומנים. שלום ולא להתראות לעיתונות אובייקטיבית. אבל לא הייתה לי כוונה לאפשר לזה להדאיג אותי היום.

העסק של טרי נמצא באֶבֶרְט, אחת הכאילו ערים בפרברים של בוסטון, ממש מול צ'רלסטון. כבר הייתה לי שם דירה, אז לא נדרשו ממני נסיעות ארוכות. התקרבתי לעיר קצת אחרי שעזבתי את העיתון בוורצ'סטר בשביל לנהל חיים יותר תרבותיים — סרטים, תיאטרון, מוזיקה — וגם כדי להיות יותר קרוב ללאנה וילשייר.

טוב, קצת יותר קרוב. לאנה לא הייתה בחורה של פרברים. היא גרה ממש בלב העיר, בדירה שווה עם נוף לנמל בצד אחד, ובצד השני לנמל התעופה לוגאן שמעבר למפרץ. היא הייתה מהכתבות הבכירות ב'בוסטון סטאר' ונפגשנו כמה שנים קודם לכן כשסיקרה התרסקות מטוס בחורף בסמוך לראטלנד, מצפון־מערב לוורצ'סטר. גם אני סיקרתי את האירוע ההוא, ובמהלך ההמתנה לתדרוך העיתונאים הצעתי לה לחלוק חלל חמים של מכונית, בזמן שהצלם שלה היה במקום אחר עם הרכב שאיתו הם הגיעו. כעבור שעה וחצי החלפנו מספרי טלפון וכתובות אימייל וקבענו להיפגש לארוחת ערב בבוסטון בסוף השבוע.

התראינו לסירוגין במשך כמה חודשים. מערכת היחסים דעכה לזמן־מה, ואז שוב הגברנו את הקצב, וכבר כמעט שנה שהסיפור בינינו נראה די רציני. אף אחד מאיתנו לא הציע למסד איכשהו את הקשר, אבל זה מסתובב לי בראש.

בדיוק כשהחניתי את המכונית כדי להיכנס ליום הראשון שלי בעבודה החדשה, היא שלחה לי הודעת טקסט, שראיתי רק כשהוצאתי את הטלפון כדי לבדוק מה השעה. השתקתי אותו ערב קודם ושכחתי לשנות בחזרה את ההגדרות בבוקר. פספסתי שיחה מהמקום שאליו בדיוק עמדתי להיכנס.

לאנה כתבה לי: לקחת את העותק של 'פאנק אנד וגנאלס'?

זאת בדיחה פנימית שלנו, שמתייחסת למוציא לאור אמריקאי שכבר מזמן סגר, של מילונים ואנציקלופדיות. חייכתי וחשבתי לנסח תשובה שנונה לפני שאיכנס לבניין, אבל בסוף רק כתבתי:

אדבר איתך עוד מעט.

הכנסתי את הטלפון לכיס ועמדתי להיכנס לבניין, ועשיתי משהו שאני עושה כהרגל מאז שאני זוכר את עצמי. סרקתי במהירות את הסביבה. סרקתי את מגרש החניה ואת הרחוב בשני הכיוונים. זה היה לי טבע שני, ועשיתי את זה בלי ממש לחשוב מה אני עושה.

לא ידעתי איפה אמור להיות המשרד שלי, אז ניגשתי ישר למשרד של טרי.

דפקתי על משקוף הדלת הפתוחה שלו. הוא ישב מאחורי השולחן. "ג'ק גיבינס, מתייצב לתפקיד."

שום דבר נוצץ לא היה במשרד הזה. זה לא 'הניו יורקר', או 'וניטי פייר', אם כי מה אני יודע, בטח גם שם הכול מבולגן. השולחן שלו היה עמוס במסמכים ובתיקיות, שנדחסו מסביב למחשב שולחני ומחשב נייד. לאורך הקירות ניצבו ארוניות תיוק אפורות ומעליהן נתלו על נעצים כמה לוחות שנה באדיבות חברות שכיכבו בכתבי העת שלו. אף אחד מהם לא היה פתוח בחודש הנכון. פעם, לפני ארבעים שנה, מישהו היה תולה במשרד כזה את נערות האמצע של 'פלייבוי', אבל אפילו 'עולם הקבלן' כבר התקדם מאז.

טרי היה בחור נמוך, בערך בן ארבעים וחמש. דק גזרה, עם מפרצים בשיער. המאפיין הכי דומיננטי בפנים שלו היה משקפיים עבי מסגרת שהרכיב.

"אה, היי, ג'ק," הוא אמר. "ניסיתי להתקשר אליך." הוא לא נראה טוב. כאילו אכל נקניקייה מקולקלת ערב קודם וזה בדיוק מתחיל להשפיע עליו. "שב."

"הכול בסדר?" שאלתי.

צחקוק לחוץ. הוא שלח מבט אל מסך המחשב השולחני שלו ואז אל המחשב הנייד, ולא באמת התמקד באף אחד מהם. משך את הזמן. "אה, היו כמה התפתחויות."

"התפתחויות," אמרתי.

"חשבתי על זה, ואני לא חושב שהעבודה הזו מתאימה לך. זאת אומרת, לנו זה יהיה מעולה, כי את הכישורים בהחלט יש לך, אתה יודע, אבל עם הרקע שלך, נראה שאנחנו רק נפריע לך להתפתח."

"וואו, טרי, אתה מפטר אותי עוד לפני שבכלל התחלתי לעבוד?"

הוא עדיין נמנע מקשר עין. "זאת אומרת, אם היית מדבר איתי בכנות, אתה בטוח לוקח את העבודה הזו רק עד שתמצא משהו יותר טוב."

"אם זה הרושם שיצרתי," אמרתי, "אני מתנצל. זאת לא הייתה הכוונה שלי בשום שלב. טרי, האמת היא שאני צריך את העבודה הזו."

הפנים שלו התקדרו. "אז זה רק מקשה עליי עוד יותר. עשינו סקירה, ועלה שאיבדנו הרבה מאוד מנויים אחרי הקורונה. זה לא היה כל כך גרוע, אבל במקביל הייתה גם צניחה משמעותית בפרסום. כולם מצמצמים. תראה את 'עולם הקולנוען', למשל. הוא בצלילה חופשית."

זה היה כתב העת שלהם לקהל היעד של מקרינים ושל בעלי אולמות קולנוע. הגיוני שהם יחטפו מכה. כבר שנים שחובבי הקולנוע חששו להידבק במשהו ממישהו שיושב לידם.

"היחיד שעוד רווחי היום זה 'עולם הקרוואנים'. במגפה, כל כך הרבה אנשים לא רצו לטוס או לצאת מהמדינה, אז הם קנו קרוואנים. אבל בהתחשב במחירי הדלק, בקרוב גם הוא יצטרך החייאה. בכל אופן, הנקודה שלי היא שכבר אין לי תקציב בשביל המשרה שלך."

ישבתי שם, קהה חושים. הייתי מופתע, ברור, אבל באיזושהי רמה גם הוקל לי. לא שיקרתי כשאמרתי לו שאני צריך את העבודה הזו. בחשבון הבנק היו לי פחות מחמשת אלפים דולר. לא השתוקקתי לכתוב ולערוך כתבות על קירות גבס והתפתחויות בתחום האסלות החסכניות במים, או אריחים בהדבקה, אבל החיים מלאים בפשרות, בהחלטות שאנחנו לא רוצים להחליט.

"מצטער," הוא אמר.

קמתי.

"טוב, בסדר," אמרתי. ביני לבין עצמי התדיינתי אם אני רוצה להקשות עליו. "אני לא בטוח שזה חוקי, טרי."

"טוב, בדקתי את הנקודה הזו, ג'ק, ובמדינה שלנו אם אני לא מפטר אותך בגלל מגדר, גזע או נכות, או בגלל שאתה בהיריון, אז מותר לי לפטר פחות או יותר כל אחד, מכל סיבה שהיא, ואין שום דבר שאתה יכול לעשות בנדון. גם אם זה ביום הראשון." הוא ניסה להקליל את האווירה בחדר. "אתה לא בהיריון, נכון?"

פניתי לעבר הדלת.

"קטע מעניין," אמר טרי, ואני עצרתי והסתובבתי לאט. "כנראה הבנת שחיפשתי אותך בגוגל, וככה גיליתי על שני הספרים שכתבת. ועלו עוד כמה דברים, מהתקופה שעבדת בעיתון ההוא בוורצ'סטר. אבל מתקופות קודמות יותר אין עליך הרבה חומר באינטרנט."

"אתה שואל אותי משהו?" שאלתי.

"אתה, כאילו, ירדת מתחת לרדאר לאיזו תקופה?"

"אולי סתם התעסקתי בענייניי," אמרתי. "כדאי לך לנסות."

עזבתי. בדיוק כשנכנסתי למכונית שלי, קיבלתי עוד הודעה מלאנה:

איפה נחגוג הערב?