מגן הדרורים

"מגן הדרורים" הוא רומן פנטזיה עוצר נשימה המתרחש בעולם של מפלצות קטלניות ותעלומות קטלניות אף יותר. משום כך, יש בסיפור אלמנטים העשויים לא להתאים לכל הקוראים, ביניהם קרבות, אלימות, דם, זוועות, מוות של בני אדם ובעלי חיים, פציעות, ביתור איברים, מחלה, אשפוז, הצתה, שימוש באלכוהול, פעילות מינית ושפה גרפית, עם אזכורים של הרעלה וסחר בבני אדם ברקע. קוראים העשויים להיות רגישים לאלמנטים אלה, אנא קחו לתשומת ליבכם. אנחנו מזמינים אתכם לקחת חרב ולהתכונן לעולם חדש...

מה אם אקפוץ?

בעודי מאזנת את שיווי משקלי, תלויה בין שמיים לארץ על קצה צוק תלול, נתונה לחסדי העולם הזה, הזזתי את בהונותיי היחפות בעפר שתחת כפות רגליי. משב רוח חזק עלול להטות אותי קדימה או אחורה. הרעד הקל ביותר באדמה, ואני אפול.

או שאעוף.

מה אם אקפוץ? למישהו יהיה אכפת?

לא. לא ממני. לא מהנסיכה הלא נכונה של קוונטיס.

כשנים־עשר מטרים מתחתיי התנפצו גלים אל הסלעים, רסס המים היה לבן כשנשברו על האבן האפורה. רציתי לקפוץ. רציתי לצלול לתוך האוקיינוס הכחול הזה. רציתי להשתחרר מכבלי הציפיות של כולם רק לרגע ארור אחד.

אבל אם אקפוץ, אאחר. ואם אאחר, אהיה בצרות צרורות.

מארגו תמרר את חיי אם לא אגיע לפגישה הזאת עם הלוחמים הטוראנים שאבא הזמין לקוונטיס, לכן לא יהיו שום קפיצות. במיוחד לא היום.

התרחקתי בזהירות מהקצה. אוי, הפיתוי.

זה לא שהם היו צריכים אותי בשביל הביזיון הזה. מיי הרי תקסים את האורחים שלנו.

היא הייתה נסיכת קוונטיס הנכונה.

אחותי למחצה טופחה כל חייה לקראת האירוע הזה. לקראת ההופעה הזו. במוקדם או במאוחר, היא תהפוך למלכת טוּרא, והיום הייתה ההזדמנות שלה לפגוש כמה נתינים עתידיים לפני שתינשא לנסיך הכתר שלהם בהמשך השנה.

הנוכחות שלי? לחלוטין לא הכרחית.

אבל עבדתי קשה מאוד כדי לא לעצבן את אימי החורגת, מארגו — ואת אבא שלי. אני אולי לא הבת האהובה עליו או הנסיכה שכולם מטפחים, אבל היה כתר בחדר השינה שלי. והיום הזה נועד כולו כדי להראות לטוראנים בדיוק כמה נוצצים הכתרים שלנו יכולים להיות.

כתפיי צנחו כשצעדתי צעד נוסף הרחק מהצוק, ואז עוד אחד, כפות רגליי שקעו בדשא כשהלכתי אל נעלי הבית בצבע אפור־פחם שחלצתי מעליי בבעיטה קודם. אבל לפני שהספקתי לנעול אחת מהן, רעם פרסות דוהרות משך את תשומת ליבי אל הכביש.

הרעש הלך והתגבר — לא היה ספק שזה רוכב שמתקרב לכאן, ככל הנראה כדי לקחת אותי.

"לעזאזל." איחרתי?

מארגו פטפטה ללא הרף בארוחת הבוקר, ואני הקשבתי רק בחצי אוזן כשהיא דקלמה את לוח הזמנים של אירועי היום לפני ההיכרות עם הטוראנים.

הפרשים הגיעו אתמול בשעה מאוחרת, לאחר רדת הלילה. קבוצת הלוחמים המובחרת החמיצה את חלון ההזדמנויות לארוחת ערב או לפגישות. בכוונה? ככל הנראה.

לא יכולתי להאשים אותם. וגם לא יכולתי לשפוט אותם על כך שלא יצאו מהאגף שלהם בטירה מאז, אולי כי נחו ממסעם על פני מעבר קריסנת' ואולי כי לא היו מעוניינים במעמסה של הנימוסים המלכותיים. אבל בין אם זה מוצא חן בעיניי ובין אם לא, עומד להתקיים פה מופע מרהיב. שיספק למיי את ההזדמנות להיראות במיטבה.

בזמן שהטוראנים עשו את כל הדברים שלוחמים טוראנים עושים כשהם מבקרים בממלכות זרות, אחותי עברה שורה ארוכה של הכנות.

מיי תטבול באמבט ויוענק לה טיפול יופי. מיי תקבל ודאי עיסוי עם שמנים ריחניים וטיפול בתכשירי טיפוח העור הטובים ביותר ביבשת. מיי תלבש שמלה שהתופרת שלה תפרה במשך חודש לכבוד הסעודה הערב.

מיי. כל זה היה למען מיי.

לא חשבתי שהגברים המבקרים יתעניינו במיוחד ברקמה או בתחרה, אבל מה כבר ידעתי? מיי הייתה המלכה לעתיד שלהם, לא אני. החובה היחידה שלי הייתה להופיע.

בזמן.

כשמארגו מנתה את רשימת ההוראות שלה במהלך ארוחת הבוקר, זו הייתה הפעם היחידה שבה ציינה את שמי.

אל תאחרי, אודסה.

לא תמיד איחרתי. בדרך כלל כן, אבל לא תמיד. וחצי מהזמן אף אחד בכלל לא שם לב.

ניתרתי על רגל אחת לתוך נעל בית אפורה, הרמתי את החצאיות של שמלתי התואמת והסטתי את משקל גופי כדי לנעול את הנעל השנייה. שתיהן כיסו היטב את אצבעות רגליי כשרוכב מוכר טיפס במעלה הגבעה אל צלע הצוק.

באנר ישב בגאווה על האוכף, שערו הקצר בצבע חום־בהיר מסורק, כל שערה במקומה. פניו נטולות הבעה.

חוסר ההבעה הוא סימן טוב? או שמא משמעותו שאני בצרות מפני שארוסי נאלץ לנטוש את כל תחומי אחריותו כגנרל כדי לבוא לכאן ולהביא אותי?

באנר משך במושכות והאט את סוסו, זכר זהוב עם רעמה וזנב שחורים, עד לעצירה. הוא ירד מהאוכף בתנועה חיננית והוביל את סוסו לכיווני בצעדים תכליתיים ומאיימים.

"נסיכה." נימת קולו הייתה רצינית, עיניו החומות ננעצו בשלי, אבל חיוך עלה בזווית פיו.

"בדיוק התכוונתי לחזור לטירה." הרמתי יד. "אני נשבעת."

"לפני או אחרי ששמעת אותי רוכב לכאן?" הוא הרים גבה. "את תאחרי."

תאחרי, בזמן עתיד. כלומר, לא איחרתי. עדיין. פיו.

"אני מבטיחה להגיע בזמן," אמרתי. "לא היית צריך לבוא לקחת אותי."

"למעשה, יצאתי לרכיבה."

"אה." אולי זה אומר שאף אחד לא ידע בכלל שאני מחוץ לחומות הטירה. אני אוכל לחמוק בחזרה פנימה בלי שאף אחד ישים לב ולמהר להחליף בגדים.

באנר כבר היה לבוש לקראת הפגישה, במדים הרשמיים שלו. כפתורי הזהב על מעיל הטורקיז שלו הבריקו כמו צריחי הטירה שנראו מרחוק. סכיני ההטלה האהובות עליו היו תלויות על חגורת העור שלו. אבא ילבש מדים פחות או יותר זהים, אם כי הוא העדיף חרב. שמלתה של מיי לערב עוצבה בשכבות של בד ירוק־כחלחל ותכלת. מארגו תלבש ודאי כחול, שכבר הפך לצבע המזוהה איתה.

השמלה שלי, כמו כל השמלות שלי, תהיה אפורה.

יום אחד, כשמארגו לא תכתיב לי את המלתחה ולא אשב תחת עיניו הביקורתיות של אבא בכל ארוחה, ארצה ללבוש אדום. או ירוק. או שחור. או צהוב.

כל צבע מלבד אפור.

"את יודעת, את יכולה לראות את כל העיר מהחלון שלך במקום ללכת ברגל את כל הדרך עד לכאן," הוא אמר.

"אבל כאן יש לי נקודת תצפית טובה יותר."

אור השמש לכד את נצנוצי הענבר בעיניו של באנר, והצבע העז בהק על רקע קשתיות עיניו החומות. הנצנוץ הענברי הזה היה הסימן של כל מי שנולד על אדמת קוונטיס.

מבטו נע מאחורינו, אל הטירה, ואז עבר אל העיר שהשתרעה לאורך קו החוף לצד הצוק שעמדנו עליו.

בתיה הלבנים של רוסלו כמעט זהרו באור אחר הצוהריים. רחובות עיר הבירה היו הומי אדם ועמוסי עגלות. סירות הצטופפו במזחי הנמל, והמים השקטים של מפרץ רוסלו נצצו בצבעי ירוק כחול בוהק תחת קרני השמש המסנוורות. דגלי קוונטיס התלויים על מגדלי הטירה, שהיו באותו גוון ירקרק־כחלחל, התנפנפו ברוח. על הגדולים שבהם היה תפור הסמל המלכותי — קשת שבה ארוגים עלים וגבעולי חיטה.

אבא חשב שאין מתחרה לנוף הנשקף מהמרפסת של חדר הכס שלו, אבל אני העדפתי בהרבה לראות את העיר מהנקודה הזאת.

הטירה הזאת הייתה ביתי, אבל הצוק הזה היה מקום המקלט שלי. זה היה המקום היחיד שבו האוויר לא היה סמיך משיפוטיות ושומרים לא היו מוצבים בו בכל פינה, מוכנים לדווח על כל טעות שלי למארגו.

מנקודת התצפית הזו, יכולתי להריח את המלח שעלה מן המים. ניחוחות האוכל והתבלינים נישאו ברוח מהשווקים בכיכר. בימים רגועים כמו היום, יכולתי לשמוע את שאון הרציפים ואת המולת הרחובות. וכשהיה לי זמן, הייתי מביאה איתי יומן ומציירת בו את הנופים השונים.

מבטו של באנר נעצר על שלוש אוניות העץ שעגנו במפרץ, מפרשיהן בצבע ירוק־יער עמדו בניגוד קל לגוונים התכולים שעל הספינות של קוונטיס.

"ראית אותם כבר?" שאלתי. "את הטוראנים?"

"עדיין לא. אבל נפגשתי עכשיו עם אבא שלך." הלסת שלו התהדקה. "הוא הודיע לי שהגארדיאן הגיע עם הפרשים."

"הגארדיאן." הלסת שלי נשמטה והבטן התהפכה. "הגארדיאן. הוא כאן? ברוסלו?"

"מתברר," ענה באנר בקצרה.

אוי, לעזאזל. זה לא היה טוב. בגלל זה הארוס שלי יצא לרכיבה.

אומנם לא היינו מאוהבים, ואפילו לא נחשבנו לחברים, אבל היו כמה דברים שלמדתי על באנר במהלך האירוסים שלנו. הוא היה נאמן ללא סייג לאבא. הוא אהב את המעמד שנלווה לדרגתו ולאירוסיו לנסיכה. והוא תיעב בכל ליבו את הגארדיאן.

"אני מצטערת." הושטתי יד לעברו, אבל הוא פטר אותי בהינף יד, והעביר יד בשערו. "אתה הולך לפגישה?"

"אני הגנרל של הלגיון של אבא שלך. מה את חושבת?"

באמת היה לו קשה כל כך פשוט להגיד כן?

אולי אחרי שנתחתן, הוא יפסיק להתייחס אליי כמו אל ילדה. אם כי בהתחשב בהפרש הגילים בינינו, של חמש־עשרה שנה, לא באמת ציפיתי בנשימה עצורה שזה יקרה.

באנר שפשף בידו את לסתו, שהייתה חלקה למשעי ומהודקת בכעס. "תתפללי לקארין שאצליח לשמור על קור רוח."

אתפלל שאלת השלום תשמור על כולנו היום.

"אני אנקום את נקמתי," הוא אמר, יותר לעצמו מאשר אליי, והגבר קר הרוח והרגוע שהיה אמור להיות בעלי נעלם. גופו החל לרטוט מזעם. ידיו נקפצו בצידי גופו, כאילו הוא משתוקק לשלוף סכין. "בי נשבעתי."

"באנר," הזהרתי. "אם הגארדיאן הפליג עם הטוראנים, אז הוא כאן בהזמנתו של אבא. זה לא הזמן. אתה לא יכול לתקוף אותו כשהוא —"

"נראה לך שאני לא יודע את זה?"

נרתעתי כשהוא צעק בפניי. זו לא הייתה הפעם הראשונה שגבר הפנה אליי את זעמו. היא גם לא תהיה האחרונה. ולמדתי שקל יותר להיכנע מאשר להילחם. "אני מצטערת."

"אני מודע היטב לכך שאין לי ברירה אלא לזוז הצידה ולקבל את פני האורחים הללו לממלכתנו. אני חייב להיות בחדר הכס של אבא שלך ולפגוש את חתיכת הזוהמה שהרס את משפחתי. מגיע לי לקבל את ראשו של הממזר הזה על מגש, אבל אין ביכולתי לעשות כלום בנוגע לכך. פשוט כלום. ואני יודע בדיוק שזה לא הזמן, לעזאזל, אודסה."

שתקתי כשהוא ירק את שמי. "את הולכת לאחר," הוא צעק.

"אוקיי." הנהנתי, והשפלתי את מבטי אל מגפיו המצוחצחים.

באנר נשף אוויר והתעשת. אחר כך הניח אצבע מתחת לסנטרי והטה את פניי כלפי מעלה עד שמבטינו נפגשו. הכעס בקשתיות עיניו דעך לאיטו. "מצטער. אני מתוסכל."

"זה מובן."

"את רוצה שאקח אותך בחזרה? אני יכול לוותר על המשך הרכיבה שלי."

"לא." חייכתי אליו בעדינות. "סיים אותה. אני אלך ברגל."

אם הייתי בנעליו של באנר, כנראה שגם אני הייתי צריכה לנקות את הראש.

למה שאבא שלי יכריח אותו להשתתף בפגישה הזאת היום? אבא ידע שהגארדיאן הרג את אחיו של באנר. הוא ידע שהם רבו על אישה בטורא, והקרב הזה הסתיים במוות. כאשר השמועה על רצח אחיו הגיעה לקוונטיס, אימו של באנר נשברה והגיבה קשה באופן בלתי הפיך עד כדי כך שהאישה שמה קץ לחייה בשנה שעברה.

מתברר שאבא יכול היה להיות חסר רגישות כלפי הגנרל האהוב שלו בדיוק כפי שהוא יכול להיות כזה כלפי בתו הבכורה.

"נתראה אחר כך," הוא אמר. "אל תאחרי, נסיכה."

באנר העביר פרק אצבע לאורך לחיי, אחר כך נסוג אל סוסו, עלה על האוכף ונעלם בלי להביט לאחור, לעבר הגבעות רחבות הידיים והשדות המשתפלים שהקיפו את רוסלו.

חיכיתי עד שהוא נעלם מן העין, ואז, באנחה, התחלתי לרדת בשביל הכבוש שיוביל אותי אל הכניסה האחורית של הטירה. משם יכולתי לחמוק דרך כניסה צדדית ולטפס במדרגות לחדרים שלי שבקומה הרביעית.

החדרים האפורים שלי.

הסוויטה של מיי הייתה בצבע תכלת, היא נועדה לכלה הבתולה שעתידה להתחתן בקרוב עם נסיך. שתמלא את תפקידה בהתאם לאמנת הסחר של קלנדרה ששמרה על השלום בין חמש הממלכות.

היא הייתה הדרור.

אבל מיי הייתה רחוקה מלהיות ציפור מתוקה ועדינה. והיא בוודאי לא תהיה בתולה בליל כלולותיה. מצחיק איך השומרים מעולם לא דיווחו על ההתגנבויות שלה, לא בזמן שהיא הזדיינה עם הקפטן שלהם.

הצצתי מעבר לכתפי, אל קצה הצוק והאוקיינוס הפתוח שמעבר לו.

מה היה שם? מיי תגלה בקרוב. אחרי החתונה, היא תפליג לטורא. "פרחחית בת מזל."

מעולם לא קינאתי במיי, אפילו לא פעם אחת בחיי. היא הייתה הבת המועדפת על אבא. כשהגיע הזמן לבחור את הדרור, איש לא הופתע שהוא בחר במיי. והיא הייתה בבת עינה של מארגו. לה הייתה אימא בעוד שלי הייתה רוח רפאים. ובכל זאת, מעולם לא קינאתי בה, אפילו לא פעם אחת.

עד עכשיו.

כי בקרוב היא תעזוב ותגלה את הממלכה שמשתרעת מעבר לשערי רוסלו ולחופי קוונטיס.

ידעתי שאתגעגע לאחותי למחצה. מהיום שבו מארגו הניחה אותה בזרועותיי כשהייתי בת חמש, מיי הייתה שלי. היא נלחמה בי על הכול. היא הציקה לי ללא הרף. היא לא הייתה אדיבה ולא אסירת תודה. היא הייתה קוץ ענק בישבן שלי, אבל היא הייתה אחותי.

ידעתי שאתגעגע אליה.

והשתוקקתי כבר שתעזוב.

אולי כשהצל שלה ייעלם, יהיה לי קצת חופש. אולי לא. אולי רגעי השלווה היחידים שאמצא עד שארית חיי יהיו על הצוק הזה.

רוח קלה הרימה את שערי הסורר, ודחפה תלתל לתוך פי. ירקתי אותו החוצה, אבל לא לפני שטעמו המר של הצבע החום שמארגו צבעה בו את שערי מדי שבוע התפשט על לשוני. התלתלים הפראיים מעולם לא נשארו קלועים בצמה, לא משנה כמה חזק משכו והחליקו אותם בנות הלוויה שלי. הם שיתפו פעולה רק כשהיו רטובים.

האוקיינוס קרא לי. עצרתי והסתובבתי.

מה אם אקפוץ? מישהו ישים לב?

לא. לא לנסיכה הזאת. חיוך עלה על שפתיי.

רצתי אל הצוק. שמלתי האפורה והמשעממת התנופפה מאחוריי כשרצתי, מהר יותר ויותר, זרועותיי מתנועעות, רגליי דוחפות. לא חשבתי. לא היססתי. רגע אחד, רגליי היו דבוקות לאדמה.

ברגע הבא, עפתי באוויר.

מים טפטפו משולי שמלתי הספוגה, והותירו אחריי שובל של טיפות כשצעדתי על קצות אצבעותיי דרך הגלריה שבאגף המזרחי של הטירה. ליבי הלם, ההתרגשות מהקפיצה מהצוק עדיין זרמה בעורקיי.

הייתי בת שש־עשרה כשביצעתי את הקפיצה הזו בפעם הראשונה. קבוצה של נערים־משרתים טיפסה על הגבעה הזו באחר צוהריים קיצי לוהט אחד, ואני עקבתי אחריהם מתוך סקרנות. צפיתי בהם מרחוק כשקפצו בזה אחר זה מקצה הצוק.

אחרי ששחו לחוף וחזרו לטירה, אזרתי אומץ להתקרב אל הצוק. עסקתי במשך שעות בניסיון להעריך את גובה הנפילה עד שסוף־סוף קפצתי. כשצללתי מתחת למים הקרים, בועטת בפראות כדי לעלות אל פני השטח, נשבעתי שלעולם לא אעשה זאת שוב. אבל כעבור שבוע, לאחר שקיבלתי נזיפה ממדריך כלי הנשק שלי על ביצועיי העלובים בירי חץ וקשת, טיפסתי על צלע הגבעה ההיא.

הכרזתי שהיא שלי.

ברגעים שבהם הייתי צריכה להרגיש אמיצה, להרגיש חופשייה וחיה, הצוק הזה היה הישועה שלי.

היום לא הייתה הפעם הראשונה וגם לא תהיה האחרונה שאתגנב לתוך הטירה ספוגת מים. נעלי הבית שלי נעלמו, נגנבו על ידי הים, כפות רגליי היחפות השאירו שלוליות קטנות כשדרכו על רצפות השיש הלבנות כשהתגנבתי דרך הגלריה הנטושה.

אוזניי היו קשובות לכל צליל ולו הקל ביותר כשחלפתי בזהירות על פני שטיחי קיר וציורים. ההתגנבות הייתה כנראה מיותרת. אף אחד לא נכנס לאולם הזה, במיוחד לא מארגו.

היא לא אהבה את יצירות האומנות בגלריה הספציפית הזו. הן היו מבעיתות מדי לטעמה.

כל יצירה הייתה תיאור מימים עברו של הקרוּקס. ציור הקיר הגדול ביותר נוצר לאחר תקופת הנדידה האחרונה שלהם, לפני כמעט שלושים שנה, כאשר המפלצות העצומות, דמויות הנשר, עפו מעל קלנדרה וטבחו בבני עמנו.

בציור נראה קרוקס זכר בצבע ערמון חותך אדם לשניים במקורו העצום. קרביים היו תלויים מפיו הפתוח. טופרו, חד יותר מכל להב, ניקב את ליבה של אישה שהייתה מחוצה תחת משקלו. קרניו העבות והמחודדות של הזכר נטפו דם ונוזלי גוף.

מארגו לא טעתה. הגלריה הזו הייתה ספוגה באלימות. ואולי אחרי שאחווה על בשרי נדידה שלהם, גם כף רגלי לא תדרוך שוב בגלריה הזו.

בכתובים נאמר שהאלים הקדומים, אַמה ואוֹדָה, בראו את בעלי החיים של קלנדרה כמתנות לבני האדם. כבני לוויה שיחלקו עימם את החיים בעולם הזה. האם והאב היו גאים ביצירות היפות שלהם. הם הרעיפו עליהם שבח ותהילה.

אבל גאווה זו עוררה את זעמם של ילדי האלים, ובהתקף קנאה יצרו האלים החדשים — השישייה — בעלי חיים משלהם. השישייה עיצבה טורפים בדמותן של החיות הקיימות בקלנדרה, אם כי הגרסאות של האלים היו הרבה יותר יפות. הרבה יותר חזקות. והרבה יותר קטלניות.

הם הולידו מפלצות כדי שיזכירו לבני האדם ולבעלי החיים גם יחד שאנחנו שבריריים וחסרי משמעות. ולא הייתה מפלצת מטילת אימה יותר מהקרוקס.

בפעם הראשונה שראיתי את יצירת האומנות הזו, את ציור הקיר המחריד הזה, הקאתי בעציץ שרך. אבל תקופת הנדידה הבאה תגיע אלינו בקרוב, לכן אילצתי את עצמי לחזור לגלריה הזו, שוב ושוב, עד שהסצנות כבר לא הפכו את בטני.

כשאראה את הקרוקס עפים בפעם הראשונה, אהיה מוכנה להרס שהם עומדים להמיט על בני עמנו.

האלים באמת התעלו על עצמם עם היצירה הזו.

כי היו מפלצות.

והיו הקרוקס.

על פי תחזיות המלומדים, הנדידה הבאה עשויה להגיע כבר באביב הקרוב. בעוד פחות משנה מהיום. לי הייתה הפריבילגיה להיות מוגנת בין חומות הטירה הזו, כאשר רבים כל כך לא זכו לכך.

קרעתי את מבטי מציור הקיר, עברתי מעבר לפינה, ועמדתי לפרוץ בריצה אחרונה אל גרם המדרגות, כשכמעט התנגשתי בגוף, ונסוגתי לאחור רק שבריר שנייה לפני שהתנגשנו.

"אני מצטע —" ההתנצלות דעכה על לשוני כשהרמתי את מבטי אל כוהן הווסטר. השתנקותי הדהדה מהקירות כשהתרחקתי לאט מהשליח של אבי.

הוא בהה בי בלי למצמץ וגופו התנשא מעליי, ראשו וכתפיו הגרומות גבוהים ממני. הוא היה לבוש בגלימות בצבע בורדו, שהבד שלהן נפל סביב גופו הרזה, והשתרך סביב קרסוליו וכפות רגליו, היחפות כמו שלי. הציפורניים על אצבעותיו ואצבעות רגליו היו עבות ומחורצות בגוון ירוק כהה. לא היה לו שיער, לא היו לו גבות, ועורו היה לבן חיוור וצונן. אפו הניצי היה מונח בחדות מעל שפתיו הדקות וחסרות הצבע.

בת הלוויה האהובה עליי אמרה שהעור של הכוהן עשה לה צמרמורת, אבל עיניו הן שגרמו לרעד לחלוף במורד עמוד השדרה שלי. הן היו בריכות אחידות, אינסופיות, ללא אישונים, באותו גוון ירוק עמוק כשל ציפורניו.

סיוטים נולדו בעיניים האלה.

לא עניין אותי מה האחרים אמרו על האחווה. הווסטר היו מטילי אימה גרועים בהרבה מכל מפלצת ששוטטה בחמש הממלכות.

עוצמה קרנה מגופו, ואני התנודדתי על עקביי. קסם הווסטר פצפץ סביבי כמו ניצוצות. הוא עשה לי סחרחורת. בחילה. זה היה כמו לקפוץ מהצוק שלי, רק שלא הייתה תחתית. לא היה סוף לסחרור של איבריי הפנימיים או לבור שתחת רגליי.

בני אדם לא נועדו לשהות בסמיכות כזו לקסם.

בלעתי את הדחף לצעוק כשחשתי את כוחו מגרד ושורט את עור זרועותיי החשוף.

הווסטר הטה את ראשו הצידה, כמו ציפור, כשבחן את בגדיי הרטובים. הוא הרים יד גרומה, וזקף אצבע אחת. בהינף של מפרק כף ידו, המים ניתזו משערי.

הם הסתחררו סביב פניי, כשהטיפות מתמזגות ומתרוממות, עד שכדור מים צלולים הסתחרר מעל ראשי. הוא נמתח והתרחב, הפך לחבל מעוגל שמרכזו חלול. קווים נמתחו מהמים, כאילו נמשכו לעבר התקרה המקומרת.

הם הסתחררו סביב סביב סביב עד שהכוהן עיצב את המים בצורת כתר שהתנשא מעל ראשי.

אבא אמר שאחוות הווסטר השתמשו לרוב בקסם הנוזלי שלהם כדי להעביר מסר. שהם עשו מניפולציות באוויר, במים ובדם כדי להצהיר הצהרות.

ובכן, לא ידעתי מה המשמעות של כתר המים הזה, אבל לא הייתה לי שום כוונה לבקש מהכוהן להסביר. מיהרתי לעבר המדרגות, דהרתי במעלה הגרם הראשון, ניתרתי במדרגות שתיים בכל פעם, כשאני אוחזת בחוזקה באגרופיי בחצאיות ספוגות המים שלי. במישורת, הבטתי לאחור.

עיניו הכהות של הכוהן המתינו.

צמרמורת נוספת עברה בכתפיי לפני שאחזתי במעקה ואילצתי את עצמי להמשיך לעלות. רק בקומה השלישית שככה התחושה שעכבישים זוחלים על עורי.

שפשפתי את שרוולי שמלתי הרטובה, כאילו יכולתי לסלק כך את תחושת העקצוץ.

למה הכוהן לא יכול היה לייבש את השמלה שלי במקום את השיער שלי? זה היה יכול להיות מועיל. ממש הרגשתי איך התלתלים שלי מתנפחים עכשיו.

אז כבר לא תהיה לי אפשרות לקלוע את השיער כשהוא רטוב.

הווסטר היה סיבה נוספת לכך שלא רציתי ללכת לפגישה הזו עם הטוראנים.

הכוהנים כמעט ולא ביקרו בטירה, אך לפני שישה ימים, ללא אזהרה מוקדמת, השליח של אבא הגיע לפתע. אחרי כל מפגש איתו הייתה לי בחילה.

מה הוא עשה כאן בכלל? אולי האחווה שמעה שאבא שכר את הפרשים של טורא. או שאולי הוא הגיע בגלל הגארדיאן.

הווסטר היו חמקמקים ונמנעו ממפגש עם רוב בני האדם. לפחות כך חשבתי, מפני שהכוהן היחיד שראיתי אי פעם היה השליח של אבא, ובביקוריו הוא שהה קרוב לטירה.

לא הייתי בטוחה אפילו כמה ווסטר יש באחווה. מאות? אלפים? בספריית הטירה היה ספר אחד ויחיד על הווסטר, והוא היה קצר. קצר מאוד, מאוד.

השליח של אבא ביקר כשהיו אירועים פוליטיים חשובים, חתונות נכבדות והלוויות מלכותיות. ככל הנראה כדי לוודא שכולנו מתנהגים יפה ומקיימים את תנאי האמנות החתומות בקסם של קלנדרה.

פעם שאלתי מורה פרטי מה הווסטר עושים בעצם מלבד להפעיל קסם נוזלי ולנסח שבועות דם בשביל מלכים. הכוהנים היו בני אדם שירשו קסם או שהם היו משהו אחר לגמרי. הוא אמר לי שזה מסובך — מה שאומר שגם הוא לא ידע.

נראה שאבא ביחסים טובים עם השליח שלו, אך הם בהחלט לא נראו כמו חברים קרובים.

טוב, תהא אשר תהא הסיבה שבגללה הכוהן בא לכאן היום, הייתי כבר קצרת רוח לראות אותו הולך. עם קצת מזל, הוא יסתלק ברגע שהטוראנים יעזבו את רוסלו, ויחזור למקום שהווסטר כינו הבית. תעלומה נוספת לגביהם. איש לא ידע היכן הם גרים.

רק המחשבה על עיירה שלמה של ווסטר, רחובות ובניינים שאפופים בקסם המרקיב שלהם, עשתה לי בחילה.

תחושה מציקה עקצצה בעורפי כאילו מישהו מסתכל עליי. הסתובבתי לאחור, מצפה למצוא את הכוהן, אבל הייתי לבד בגרם המדרגות.

"ופרנואידית מן הסתם," מלמלתי כשעליתי מהמדרגה האחרונה אל המסדרון המרכזי של הקומה הרביעית.

"למה השמלה שלך רטובה?" השאלה של מארגו תפסה אותי בהפתעה, וטפחתי בבהלה על עצם החזה שלי. "ומה קרה לשיער שלך?"

נאנקתי. אז לחמוק בלי שירגישו בי ירד מהפרק. לעזאזל.

"סליחה, מארגו."

זו הייתה אשמתו של הווסטר — המנוול הזה. בדרך כלל, נהגתי לבדוק את המסדרון כדי לוודא שאין בו איש לפני שחציתי את השטיח לחדר שלי. במקום זאת, דעתי הוסחה ממגעו הדוקרני של הקסם של הכוהן ולא הייתי דרוכה מספיק.

"אודסה." לא היה אדם אחד בקלנדרה שיכול היה להחדיר כל כך הרבה כעס ותסכול לשם שלי כמו אימי החורגת.

"אני אהיה מוכנה בזמן. אני מבטיחה."

עיניה הכחולות כאוקיינוס, עם הנצנוץ הענברי של קוונטיס, היו חדות כפגיונות כשהיא הצביעה על דלת חדרי. "את כבר מאחרת."

"עדיין לא."

נחיריה של אימי החורגת התרחבו כשחלפתי על פניה בריצה לעבר החדרים שלי.

"בסדר. אני כמעט מאחרת."

"תזדרזי." היא נכנסה בעקבותיי לתוך החדר ואל חדר ההלבשה שלי. כשמשכתי בשערי — שיער יבש מאוד, מתולתל מאוד, ומאוד לא חום — מעבר לכתף, אצבעותיה כבר החלו לעבוד בפרימת הכפתורים בשמלתי.

"את לא חייבת להישאר," אמרתי. "בריאל או ג'וסלין יכולות לעזור לי."

היא משכה חזק כל כך את הכפתור האחרון שהוא נקרע, קפץ וניתר על פני הרצפה. "את רואה פה איפשהו את בריאל או את ג'וסלין?"

"אממ, לא." החדרים שלי היו ריקים ובגדי השינה שהורדתי הבוקר היו עדיין מונחים בערמה על הרצפה ליד פרגוד ההלבשה.

בנות הלוויה שלי הוקצו למיי לאותו יום, או שעסקו בריגול אחר הטוראנים. ניחשתי שמדובר באפשרות השנייה.

"הן עסוקות באגף הדרום־מזרחי," אמרה מארגו.

אה. שם לנו הטוראנים, לא?

"הפרשים האלה הכניסו טינופת למסדרונות שלנו."

טינופת? "הם הפליגו על מעבר הקריסנת', לא? איפה בדיוק הם יתלכלכו שם?"

"אודסה." כעס נשמע שוב בקולה.

"הבנתי. שאלות אחר כך."

"בבקשה." מארגו דחקה אותי קדימה, ושלחה אותי בריצה אל מאחורי הפרגוד כשמחוך שמלתי צמוד לחזי.

הבגד נחת בחבטה כשהיא דחפה את שמלתי החדשה מעבר לשולי הפרגוד.

העובדה שמארגו הצליחה למצוא גוון אפור משמים יותר מהקודם הייתה למעשה די מדהימה. שפתי התעקלה כשנכנסתי לחצאיות שלה.

"נצטרך לצבוע לך את השיער. שוב. ואין לנו זמן." נקישת כף רגלה הייתה כמו סטירה חוזרת ונשנית על היד. "הולכת לשחות. בלבוש מלא. למה את ככה? למה לא יכול להיות לך תחביב רגיל כמו ירי בחץ וקשת או רכיבה על סוסים?"

אהבתי לאייר ולצייר, אבל האם מארגו העריכה את יצירות האומנות שלי? לא. במקום זאת, היא הייתה מתעצבנת בכל פעם שהאצבעות שלי היו מוכתמות בפחם או בצבעי פסטל.

היא רצתה שאהיה כמו מיי. שאוהב סיף ואגרוף. אלה היו תחביבים מקובלים בשביל הבת שלה, הנסיכה שלה. אבל אומנות ושחייה, שתיהן פעילויות יחסית מתונות, נחשבו מדאיגות ומרגיזות.

*המשך הפרק זמן בספר המלא*