מאזון מאפיה 2 - אהבה אסורה

הערת המחברת

הספר מומלץ לקוראות מעל גיל שמונה־עשרה עקב תכנים הכוללים סצנות מיניות גרפיות, אלימות וקללות. זהו רומן בעל תכנים אפלים. חלק מהסצנות עלולות להוות טריגר. אני לא יכולה לספק יותר מידע מבלי לחשוף את הסיפור.

בדקו את רשימת הטריגרים באתר שלי —

www.siobhandavis.com.

הרשימה כוללת ספוילרים.

חלק 1

העבר

פרק 1

נטליה — גיל 17

"תני לראות," אומרת פרנצ'סקה, מושכת במרפק שלי בניסיון להרחיק אותי מהחלון.

"תיזהרי." אני פוסעת הצידה כדי לתת לחברה הכי טובה שלי להציץ בחמשת הגברים שמבלים ליד הבריכה.

"שלא יראו אותך."

פרנקי מתחבאת מאחורי הווילון ומביטה. "וואו." היא אומרת בקול נמוך. "מתאו נהיה חתיך יותר בכל פעם שאני רואה אותו. הוא מתאמן? אני נשבעת שהקוביות שלו בבטן מעלות בי ריר."

"אל תהיי מגעילה. אסור לך להזיל ריר על אח שלי. יש איזה חוק כזה, אני בטוחה."

"מתאו היה אומר את אותו הדבר לו היה יודע כמה את רוצה את החבר הכי טוב שלו," היא מרימה גבה, מחכה שאנסה להכחיש את זה.

"העניין שלי בליאו חסר תועלת כמו העניין שלך במתאו," אני מודה, בוהה בכמיהה בכתפיו הרחבות ובחזה המחוטב של ליאו בזמן שהוא שוכב על כיסא הנוח. הוא מטה את ראשו לאחור בעיניים עצומות, נותן לחום השמש להאיר את פניו היפהפיות. לאונרדו מסינה היה מאז ומתמיד עוצר נשימה ביופיו, וככל שהתבגר הוא נראה טוב יותר. הוא בן עשרים, מבוגר ממני בשלוש שנים, והוא לעולם לא יראה בי יותר מאשר את האחות הקטנה והבתולה של החבר הכי טוב שלו.

"צודקת," אומרת פרנקי, צונחת מטה על המיטה שלי. "ובגלל זה כדאי לך להסכים לדייט הכפול עם וון. ארצ'ר אומר שהוא משוגע עלייך."

אני מתרחקת מהחלון בחוסר רצון וצונחת על המיטה לצד פרנקי, פונה הצידה כדי להביט בה. "את יודעת שאסור לי לצאת עם אף אחד." אני נאנחת, שונאת את העובדה שאני לא יכולה לחוות אירועים שרוב הבנות בגילי כבר חוו. אני השמיניסטית היחידה שעוד לא התנשקה. מביך ופתטי.

"אף אחד לא צריך לדעת. את יכולה לומר שאת ישנה אצלי. אימא לא תגלה. היא שונאת את זה שאת לא כמו כל תיכוניסטית ממוצעת."

"אני מתה על אימא שלך, אבל אני לא רוצה להכניס אותה לצרות. אם אבא יגלה הוא יקרקע אותי. לא אוכל לצאת או לארח יותר." זה נס שהוא בכלל נותן לי לבלות כמה לילות בדירה של פרנקי בעיר.

"אבא שלך מעריץ אותך. את הפרינצ'יפסה שלו. מה הדבר הכי גרוע שהוא יכול לעשות?"

אני תוחבת את שערי הכהה מאחורי האוזניים. "הוא יכול להכריח אותי להתחתן עם המפלצת ההיא בשנייה שאסיים את הלימודים בשנה הבאה." צמרמורת עוברת בכל גופי כשפניו של קארלו גרקו מופיעות בראשי. חומצה עולה בגרוני ובטני מתהפכת, כמו בכל פעם שאני חושבת על ארוסי הנבזה.

פרנקי מושיטה יד ואוחזת בידי. "זה נורא, נאט. אסור לך להתחתן עם הסטרונזו ההוא. הוא מלחיץ אותי, ואני שונאת את איך שהוא מסתכל עלייך." פניה מתכווצות בחוסר נוחות. "את צריכה לומר לאבא שלך איך הוא התנפל עלייך במסיבת האירוסים."

"אני לא יכולה." אני מתיישבת, נאנחת בתסכול. "קארלו הוא יורש העצר של גרקו, שהיא חלק מחמש המשפחות. זהו הסכם מוצק בין האבות שלנו, מחויבות לכך שיוכלו להמשיך לעשות עסקים ביחד. גם אם אספר לו, אני בספק שזה ישנה משהו. קארלו לא נגע בי באופן שאני יכולה להתלונן עליו." צמרמורת עולה בעמוד השדרה שלי מהזיכרון על איך שדחף אותי למשרדו של אבי והצמיד אותי לקיר. עלתה בי חלחלה כשמבטו נדד לאורך גופי. זה היה נס שלא הקאתי על פניו. הוא הראה את העניין שלו בי בגלוי, וידעתי שהוא לא מעוניין לחכות עד הנישואים כדי לשכב איתי.

אני עוצמת את עיניי לרגע כשהחרדה המוכרת מתחילה לחנוק אותי.

"עוד לא," פרנקי מתיישבת לצידי, אוספת את שיערה הבלונדיני הארוך. "הוא איים לזיין אותך לפני החתונה. זה נוגד את המסורת המקודשת שלנו, וזה לא מכבד אותך ואת אביך."

"לא יהיו לו הרבה הזדמנויות להיות איתי לבד עד אז, ועד שאסיים את הלימודים אין תאריך לחתונה." כל יום שבו אני לא כלואה עם המפלצת הזו הוא ברכה.

אבל הזמן שלי אוזל. השבועיים הראשונים של השנה האחרונה חלפו במהירות, ובעוד שנה בדיוק אהיה גברת קארלו גרקו. המחשבה גורמת לי לרצות לתלוש את העור מעצמותיי.

"הוא מסוג הגברים שיוצרים הזדמנויות," אומרת פרנקי, דאגה עולה על פניה. "נראה לי שכדאי לך לפחות לספר למתאו."

עיניי מתרחבות. "את צוחקת עליי? הוא יצא מהכלים ורק יחמיר את העניינים." אחי חסר כל אחריות, והוא פועל לפני שהוא חושב. "הדבר האחרון שאני רוצה הוא שמתאו יאיים על קארלו. זאת תהיה קריאה למלחמה בעיני הממזר החולני." אני מנידה בראשי, ושיערי הכהה נופל על כתפיי. "לא, אסור לי לספר לאף אחד. אצטרך להתמודד עם הסטרונזו בעצמי."

אני פוסעת שוב לחלון. בכל פעם שליאו בסביבה אני מרגישה שיש בו כוח שמושך אותי אליו ללא שליטה מצידי. אני מתחבאת מאחורי וילון הרשת, מסיטה אותו באיטיות, וצופה בבחורים קמים מכיסאות הנוח ונכנסים פנימה. ליאו הוא האחרון שעוזב את אזור הבריכה. הוא מזיז את ראשו מצד לצד ומותח את זרועותיו, מראה את כל הקימורים בבטנו, מה שמציף את הגוף שלי בחום.

"אני מבינה את המשיכה שלך אליו," מסכימה פרנקי, מתקרבת מאחוריי. "הוא יפהפה."

"לגמרי."

שתינו שותקות, צופות בו פוסע לעבר הדלתות הצרפתיות שמובילות אל הסלון שלנו.

ליאו משפיע על כל מקום שבו הוא נמצא, כאילו יש לו הילה שמדגישה עד כמה הוא עוצר נשימה. הנוכחות שלו כמעט אלוהית. כאילו העולם כולו נכנע ליופי שלו.

או שההתמכרות שלי נהפכה ללא בריאה ואני הוזה.

"אבל זה יותר מהמראה שלו," אני מוסיפה, עוזבת את החלון. "הוא כזה בחור נפלא. חכם, מצחיק, מקסים ומכובד. הוא מתייחס אליי בכבוד, וסומך על ההחלטות שלי. הוא לא חונק אותי, להבדיל ממתאו."

אני מתה על אחי. מתאו הוא אח גדול מדהים, והוא מגן עליי כל הזמן. אבל הוא אוהב את עולם הפשע שאנחנו חיים בו ומאמין במסורת ובחוקים המיושנים שלו. הוא לא מצליח לראות מה הבעיה בעתיד שנקבע לי.

נכון, הוא לא מעריץ של קארלו — והוא ירד מהפסים אם ידע שקארלו ניסה לשכב איתי לפני הנישואים — אבל הוא כל הזמן אומר לי שככה זה בקוזה נוסטרה. בתור הבת היחידה של הדון הכי עוצמתי בניו־יורק זה היה גורלי מאז ומתמיד. חרות בסלע עוד כשהייתי עובר ברחמה של אימא.

"מתאו יספוג כדור בשבילך," אומרת פרנקי, הולכת מאחוריי בזמן שאני פוסעת לדלת חדר השינה שלי.

"אני יודעת, אבל הוא מתייחס אליי כמו לתינוקת, והתמיכה העיוורת שלו בחוקים הסקסיסטיים האלו מרתיחה אותי." אני פותחת את הדלת, ואנחנו צועדות זו לצד זו לאורך המסדרון הארוך. "במיוחד כשהוא ממש זונה ממין זכר שידוע בכל רחבי ניו־יורק. זה כזה צבוע מצידו."

פרנקי מצחקקת. "אחיך הגדול פאקינג יפהפה. לא פלא שנשים נופלות לרגליו."

אני נועצת בה מבט בעיניים מצומצמות. "ואת עדיין רוצה להיות איתו?"

"ארצ'ר לא רע במיטה, אבל הוא רק ילד," היא אומרת, מדברת על בן זוגה בחצי השנה האחרונה. "מתאו הוא גבר אמיתי, ושמעתי שביאנקה גמבינו חוותה ארבע אורגזמות בלילה אחד איתו."

אני תוקעת לה מרפק בצלעות, עצבנית. "אלוהים אדירים. לא הייתי צריכה לדעת את זה. ברצינות. תשמרי את המידע הזה לעצמך."

"אני רוצה רק לילה אחד." הבעה חולמנית עולה על פניה בזמן שאנחנו מגיעות לקצה גרם המדרגות. "לילה אחד לחוות גבר אמיתי. אני כל כך מוכנה לחוות כמה אורגזמות. יש לי מזל אם ארצ'ר מביא אותי לאחת."

"תהיי שמחה שחווית אחת," אני לוחשת בזמן שאנחנו יורדות במדרגות, הולכות לכיוון הסלון.

גם פרנקי באה ממשפחה איטלקית-אמריקנית. אבא לא היה תומך בחברות שלנו אילולא הייתה. אביה ואחיה הגדול הם סולדאטי של מאזון, עובדים של אבי. אומנם הם חיילים בדרגה נמוכה, אך מכבדים אותם ומצפים מהם לדבוק במסורת.

פרנקי, שהיא הצעירה מתוך ארבע בנות, ואין שום שידוך בעתידה, מחויבת להתחתן עם איטלקי-אמריקני, אבל הגבר עצמו יהיה לבחירתה. הוריה מרשים לה לצאת, אבל הם לא יודעים שהיא עושה סקס. גם היא אמורה להישאר בתולה עד ליל חתונתה.

אני מקנאה בחופש שיש לה, גם אם אני אוהבת אותה כמו אחות. קשה שלא לקנא כשאני שומעת שמותר לה לעשות את כל מה שנאסר עליי.

היא משלבת את ידה בידי. "זאת בדיוק הסיבה שכדאי לך לצאת עם וון. אני יודעת שאסור לך לשכב איתו, אבל לא חסרים דברים שמותר לך. מגיעות לך קצת חוויות לפני שתהיי כבולה לבסטרדו."

"תהיי בשקט," אני לוחשת, מתגנבת אל עבר הדלתות הכפולות של הסלון. הן פתוחות מעט, מספיק כדי לאפשר לנו לצותת לשיחה בין הבנים. "אני רוצה לשמוע על מה הם מדברים."

כל אחת נעמדת בצד דלת ומאזינה. "אני אומר לך, כדאי לך לזרום עם ניקול. היא נותנת לי להכניס לה לתחת," אומר מתאו.

"הסקס הכי פאקינג שווה."

איכס. זה דוחה להחריד. אצטרך לנקות את האוזניים אחר כך.

"היא שמיניסטית," אומר ליאו, קולו העמוק והסקסי גורם לתחושה מוזרה בבטני.

"היא בת שמונה־עשרה וחוקית. למה לעזאזל הגיל שלה קשור?" מגיב מתאו.

"היא הולכת לתיכון עם אחותך," מוסיף ליאו.

כל הצבע יורד מפניי. יש רק ניקול אחת בבית הספר לבנות שאני הולכת אליו. ניקול צ'אסטיין היא יפהפייה, אבל כלבה אמיתית. היא מתעבת אותי, ולא יפתיע אותי אם היא הזדיינה עם אחי רק כדי לעשות לי דווקא. אני נועצת את הציפורניים בכף ידי וחורקת שיניים.

פרנקי ואני מעיפות מבט זו בזו, ואני יודעת שמחשבותיה דומות לשלי.

"ניקול לא חברה של נאט," מבהיר מתאו. "ואני חושב שכדאי לך לזיין אותה. אתה מתוח מדי. אתה חייב להשיג זיון כדי שהביצים שלך לא יהיו כחולות."

"שכבתי עם מישהי בשבת. סמוך עליי, הביצים שלי לא כחולות," משיב ליאו בחריפות, בדיוק כשהטלפונים שלהם מתחילים לצלצל.

כאב עובר בחזה שלי מההודאה שלו. זה מטופש, כי הוא רווק וחופשי לזיין את מי שמתחשק לו. אני יודעת שהוא לא צדיק, ולא מחלת מין מהלכת כמו אחי, אבל לא חסרות לו נשים, אני בטוחה. אני שונאת לחשוב על בנות המזל שהיו איתו. הן זכו להניח עליו ידיים. לגעת בו במקומות שאני כמהה אליהם.

"מגניב," אומר אחד מהבחורים. "תודה על המספר שלה."

"ניקול זורמת עם הכול," מוסיף מתאו. "והיא לא מצמצה כשאמרתי לה שאתן את המספר שלה לחברים."

"פוטאנה," לוחשת אליי פרנקי.

"היא ממש דיברה עליך, מסינה. כדאי לך להתקשר אליה. דפוק אותה בתחת." צחוק עולה בחדר, וזה הספיק לי. שמעתי די והותר.

אני מתרחקת בסערה, הולכת לכיוון המטבח כדי להוציא את התסכול שלי עם אוכל.

פרנקי רודפת אחריי. "הם חזירים דוחים," היא אומרת, מבטאת את מחשבותיי בזמן שאני קושרת סינר סביב אגני. "אני שונאת את הסטנדרטים הכפולים." אני מושיטה לה סינר בזמן שאני הולכת לכיור כדי לשטוף ידיים. "זה בסדר אם הם שוכבים עם כל דבר בחצאית, אבל אני לא יכולה אפילו להסתכל על מישהו, שלא לדבר על לנשק או לזיין אותו." אני מעיפה את המחבת מהארון וזורקת אותה על הכיריים. "אולי את צודקת." אני מוציאה את המוצרים מהמקרר בזמן שתסכול וכעס מבעבעים בתוכי. "אולי כדאי לי לתת לוון הזדמנות."

"מה את אומרת?" היא שואלת, לוקחת את הבצלים מידיי.

"נמאס לי להיות הפרינצ'יפסה האיטלקית הטובה. ונמאס לי לחכות לליאו שיבחין בי." גבי קופא כשאני מתיישרת. אני נועצת בחברתי חיוך נועז ואומרת, "תקבעי את הדייט הכפול. אני אצא עם וון."

פרק 2

נטליה

"וואו, את נראית מדהים," אומר וון כשפרנקי ואני מגיעות למסעדה. ארצ'ר מייד מושך את בת זוגתו לזרועותיו, ופרנקי נצמדת אליו בשמחה.

וון נשען קדימה ומנשק את הלחי שלי לפני שהוא חושף ורד אדום מאחורי גבו. "הצבע תואם לשפתיים שלך." החיוך שלו חמים, ומבטו על השמלה השחורה שמגיעה לי עד הברכיים מכבד. אני יודעת שהציצים שלי כמעט ונשפכים מהשמלה ששאלתי מפרנקי, כיוון שיש לה שדיים קטנים משלי, אבל הוא ג'נטלמן ועיניו לא בוהות בהם.

"תודה רבה." החיוך שלי רחב כשאני מקרבת את הוורד לאפי, שואפת את הריח החריף והפירותי של הפרח.

"תודה שהסכמת סוף־סוף לדייט," הוא מגיב, מושיט לי את זרועו. "הגשמת לי את כל החלומות."

ארצ'ר מעמיד פנים שהוא מקיא בזמן שהוא מחייך לחברו. "קיטשי מצידך, פיצי."

פרנקי סוטרת את החזה שלו. "אל תהיה רע. אני חושבת שזה מתוק ורומנטי."

אני משלבת יד בידו של וון. "גם אני." אני קורנת לעברו, וכשמבטינו מצטלבים, אני רואה משהו שדומה לכמיהה. "תודה על הסבלנות שלך."

"בשבילך, הייתי מחכה נצח." הוא מושך אותי קרוב יותר אליו כשהחיוך הרחב שעל שפתיו מראה שיניים מושלמות.

לוון פיצג'רלד יש מראה אמריקני קלאסי שהייתי מצפה לראות בפרסומות של ראלף לורן. הוא גבוה וחטוב, ראשו מלא בשיער בלונדיני זהוב, עורו שזוף ועיני התכלת שלו נוצצות. לפי החברה הכי טובה שלי, הבנות בבית הספר הפרטי שלו משתגעות עליו. אבל איכשהו, נדמה שהוא מעוניין רק בי. ארצ'ר סיפר לפרנקי שהוא לא הביט במישהי אחרת מאז שפגש אותי בבית שלה, אחרי שהחבר הכי טוב שלו התחיל לצאת עם שלי. אני לא יודעת כמה אני מאמינה לו, אבל זה מחמיא.

נחמד לקבל תשומת לב ממישהו נורמלי ונחמד.

הפעם ארצ'ר עושה את עצמו מחרחר ופרנקי דוחפת את זרועו. אני צוחקת ולא זוכרת את הפעם האחרונה שהרגשתי שמחה או משוחררת כל כך. "אתה אומר את כל הדברים הנכונים, וון."

"אני מתכוון לכל מילה." הבעתו כנה כשהוא פותח את הדלת למסעדה התאילנדית.

וון משאיר את ידו על גבי התחתון בזמן שהמלצרית מלווה אותנו לשולחן. אני מודעת למבטים לכיווני בזמן שאני הולכת בראש מורם, עם ביטחון שקיים בי מלידה.

יש הרבה דברים שמצופים מנשים איטלקיות בחברה שלנו, ואימא עבדה קשה כדי לוודא שאקיים את חובותיי, אך שגם אהיה כמה שיותר עצמאית.

רוזה מאזון החדירה בי את הצורך להיות צייתנית ונאמנה מבלי להקריב את מי שאני באמת. אף שחולקים כבוד לנשים בעולם שלנו, אנחנו עדיין נחותות מגברים. אני מסרבת לקבל את זה, ועליי לא ידרכו. אני כבר יודעת שארוסי לא יסבול שום סממנים של עצמאות, אבל אם איראה חלשה, יהיו לו עוד תירוצים להיות אכזרי כלפיי. לכן אני מתכוונת להיות מלאת ביטחון וחוזק, גם בזמן מצוקה. לא משנה מה הסטרונזו הזה יעשה לי, לא ארים ידיים.

ארוחת הערב עוברת בנעימים. האוכל נפלא, ואנחנו צוחקים ומדברים לאורך כל הארוחה. כיף מאוד להיות בחברת וון. הוא קשוב ומתבטא בבהירות, ואני רגועה בנוכחותו.

אחרי שאנחנו יוצאים מהמסעדה, הוא אוחז בידי בזמן שאנחנו הולכים ברחובות ניו־יורק לכיוון הקולנוע. ארצ'ר ופרנקי הולכים לפנינו, ואנחנו מאחוריהם, מדברים בפרטיות. "את נהנית?" וון מחייך אליי.

"ממש נהנית."

"מספיק כדי שנעשה את זה שוב?" הוא שואל, מרים גבה.

צחוק בוקע ממני. "הדייט עוד לא נגמר."

"אני כבר יודע שאני רוצה שנתראה שוב. מתי את פנויה? אשמח לקחת אותך לדייט. רק אני ואת."

"גם אני אשמח, אבל המצב שלי מורכב. אני לא בטוחה מתי אחזור לעיר."

הוא עוצר אותנו באמצע המדרכה, אוחז בשתי ידיי. "אני יודע מי הוא אביך, נטליה, ואני לא מפחד."

"דווקא יש לך ממה." כמעט כולן בבית ספרי מתחמקות ממני כמו ממגפה בגלל שמי. יש עוד כמה בנות איטלקיות בשכבה שלי, וכולנו מבלות יחד, אבל שאר התלמידות שומרות מרחק. "הוא לא ישמח לגלות שהייתי בדייט איתך."

"כי אני לא איטלקי-אמריקני?" הוא לוקח את אחת מידיי, ואנחנו חוזרים ללכת, מאיצים מעט כדי שלא נאבד את חברינו.

"גם," אני מהמהמת, תוהה כמה הוא יודע על העולם שלנו. כנראה שעדיף לי להיות ישירה איתו, אבל הוא מוצא חן בעיניי, ובמלוא האנוכיות, אני רוצה לשמור אותו איתי כמה שיותר. "אני יכול להיות הסוד המלוכלך שלך," הוא מתגרה, מחליק את זרועו סביב כתפיי.

"מגיע לך להיות הרבה יותר מזה," אני מגיבה בכנות, מעבירה כמה שערות סוררות מאחורי האוזן.

"מה דעתך על בן הזוג הסודי שלך?" החיוך שלו שובב.

"בוא לא נקדים את המאוחר." אני אומרת, כי אני לא רוצה שנרחיק לכת.

"חיכיתי הרבה זמן לדייט איתך. אני יכול להיות מה שתרצי, ואני יכול להיות סבלני, אבל אני לא הולך לשום מקום."

"אפשר לנשק אותך?" לוחש וון, כורך זרוע סביב כתפי בזמן שאנחנו נשענים זה לכיוון זה בשורה האחרונה באולם הקולנוע. לצידי, ארצ'ר ופרנקי מתמזמזים בקולי קולות, למרות הצופים בשורה שלפנינו שנגעלים מכך.

ליבי הולם בחזה כשאני נשענת לכיוון הדייט שלי. אני אמורה לשמור את הנשיקה הראשונה שלי — את כל הדברים הראשונים שלי — לבעלי, אבל זה דבר שאני יכולה לעשות מבלי שקארלו ידע לעולם. "כן," אני לוחשת בחזרה, מקווה שהוא לא שומע את הרעד בקולי או רואה כמה שאני מתנשמת.

עם פניי בידו, הוא מושך אותי קרוב אליו, ואני עוצמת עיניים כשהוא מצמיד ברכות את שפתיו לשפתיי. "את יפה כל כך, נטליה. הבחורה הכי יפה שראיתי בחיי. אני משוגע עלייך." שפתיו מנשקות את שלי עם יותר דחף הפעם, ואני מטה את ראשי, מנשקת אותו בחזרה. רטט נעים זורם לי בוורידים, אבל אין זיקוקים. עבור נשיקה ראשונה, היא נחמדה, ונוח לי עם וון.

אנחנו מתנשקים בזמן שהסרט מתנגן ברקע. וון אוחז בפניי ובעורפי, אבל הוא לא מנסה לגעת לי במקומות אחרים, מה שגורם לי לחבב אותו אף יותר. אני שמה את זרועותיי סביב צווארו, ואצבעותיי מתעסקות עם השערות הקצרות שעל עורפו. הוא גונח לתוך פי לפני שהוא מחליק את לשונו פנימה.

ואז הוא נעלם כלא היה. שפתיו יורדות משפתיי לפתע, ואני ממצמצת בבלבול. אימה שוטפת אותי כשאני צופה באחי תופס את הדייט שלי וגורר אותו מחוץ לאולם. החמור מכל הוא המבט על פניו של ליאו בעוד שהוא בוהה בי מקצה השורה. רגש לא מובן עולה על פניו לפני שהוא מזעיף אותן ומסמן לי לקום.

"נאט." פרנקי תופסת את מרפקי. "מה קורה?"

"מתאו עומד לקרוע את וון לגזרים. תישארו כאן," אני מזהירה כשארצ'ר מתכוון לקום. "תנו לי להתמודד עם זה."

אני נעמדת והולכת למקום שבו ליאו ממתין לי, ממש מחוץ לדלתות. "מה לעזאזל חשבת לעצמך?" אומר ליאו כשאנחנו יוצאים מבית הקולנוע, צועדים לאורך המסדרון אל המדרגות.

"לא עניינך," אני מרימה קול, מובכת ולוהטת מתחושת ידו של ליאו שמונחת על גבי התחתון. הרגשתי רק חום נעים כשוון עשה את אותו הדבר. עכשיו זה מרגיש כאילו ליאו מסמן אותי בעודו אוחז בי קרוב אליו ומלווה אותי החוצה מהמבנה.

מבטו נודד על גופי, מתמהמה לרגע על החזה שלי. הפטמות שלי מייד מזדקרות, דוחפות את בד המשי של השמלה. כנראה שהוא מבחין בהשפעה שלו עליי, אבל לא אכפת לי.

אני רוצה שהוא ידע שהייתי מעדיפה שיתפסו אותי מתמזמזת איתו.

"זה ענייני ועוד איך," הוא אומר, קוטע את מחשבותיי. "את אחותי בדיוק כמו שאת אחותו של מאתי," הוא אומר, תוקע סכין ישירות בליבי. כאב מתפשט בחזה שלי ומקשה עליי לנשום. "אכפת לי ממך, ואני לא רוצה לראות אותך נפגעת."

אנחנו עולים על המדרגות הנעות, והוא מסתובב כדי להביט בי. הוא קרוב כל כך שאפשר לראות את הנמשים הקטנטנים שמנקדים את אפו. חום קורן מגופו ושוטף אותי, כמעט ממוטט אותי מרגליי. אני מתנדנדת מעט, והוא אוחז בזרועי. עיניו הכחולות-אפורות מביטות עמוק בעיניי, ואני מרגישה כאילו אני טובעת. דופק ליבי עולה, ופרפרים מתעופפים בבטני בזמן שהוא בוהה בי. החום מידו מחלחל לעור החשוף שעל זרועי, וצמרמורת עולה בכל גופי. מבטי מגיע לשפתיו המלאות, והתשוקה פועמת בי עמוק בפנים.

לא הרגשתי מגורה כל כך כשהתמזמזתי עם וון.

מבט אחד מליאו ואני נמסה כמו שלולית הורמונלית.

ליאו מוציא את לשונו ומלקק את שפתיו, ועיניו יורדות לפי לרגע חולף לפני שהוא מסיט את המבט, מסרק בידו את שערו החום. נשיפה בוקעת מפי כשאנחנו יורדים מהמדרגות. ליאו מושך אותי הצידה, מסיר את ז'קט התכלת שלו. "תתכסי," הוא אומר ישירות, מושיט אליי את הז'קט ומסיט את עיניו. "מתאו יאבד את זה אם הוא יראה אותך בשמלה הזאת."

"זין על אח שלי," אני נובחת, זורקת חזרה את הז'קט. "לא אכפת לי מה הוא חושב. נמאס לי מהסטנדרט הכפול שלו." אני משתחררת מאחיזתו של ליאו ומסתערת מבעד לדלתות, נואשת למצוא את וון לפני שמתאו יגרום לו נזק.

"נאט!" ליאו מרים את קולו, תופס את המרפק שלי ומושך אותי לאחור. "אם את רוצה להציל את הבחור, תתכסי בז'קט עכשיו. או ששכחת כמה שאח שלך פזיז וכמה שהוא מגונן?"

אני שונאת את העובדה שהוא צודק. אני לוקחת ממנו את הז'קט ולובשת אותו בעצבים לפני שאני מזנקת החוצה כשליאו מאחוריי.

"לכאן." ליאו תופס בידי, מושך אותי לכיוון הנגדי. כף ידו המחוספסת חמימה על עורי, והחום חודר לאורך ידיי. אלוהים, אני במצב גרוע, ואסור לי להסיח את דעתי ממה שקורה. עליי לעצור את מתאו לפני שירצח את הדייט שלי.

ליאו מושך אותי מעבר לפינת הבניין לאורך סמטה אפלולית.

"לך תזדיין, מניאק," צועק וון לפני שהוא נאנח.

אני רצה בנעלי העקב שלי, נעצרת מאחורי פח זבל ומשתנקת מהמראה שמולי. מתאו הצמיד את וון לקיר, נועץ בו מבט כשאגרופיו מורמים. דם נוטף מאפו של וון על שפתיו ועל סנטרו.

"די!" אני צועקת כשמתאו מתכוון להחטיף לו פעם נוספת. "תפסיק עם הטירוף הזה!" אני מושכת את זרועו של אחי, אבל זה כמו לנסות להפוך סלע. מתאו הוא גוש שרירים, והוא לא זז.

"אני צריך ללמד את הבסטרדו לקח," אומר מתאו עם שיניים חשוקות, מסיט את ראשו לכיווני.

"לא נכון. שחרר אותו." אני דוחפת את פניי אל אחי. "עכשיו, מאתי," אני דורשת. "אם אתה רוצה לכעוס, תכעס עליי. וון לא עשה שום דבר לא בסדר."

"תניח לו, מאזון," מסכים ליאו, קולו קטלני.

מתאו נועץ מבט בוון המבועת, מהדק ומשחרר את אגרופו לפני שהוא עוזב אותו. וון צונח על הקיר, מתנשם בכבדות.

"אני מצטערת כל כך," אני אומרת, מושיטה יד כדי לנגב את הדם שנוטף מסנטרו.

"אל תעזי לגעת בו," מזהיר ליאו, כורך זרוע סביב אגני ומושך אותי לאחור.

"יש לך מזל שאני מצאתי אותך ולא הארוס שלה," נוהם מתאו, מצמיד את קנה האקדח שלו לרקה של וון.

המסכן נראה כאילו הוא ישלשל במכנסיים. "ארוס?" מבטו המבולבל עובר ממני לאחי. "היא בת שבע־עשרה. איך לעזאזל היא מאורסת?" הוא מביט במתאו. "ולמה לא סיפרת לי?" הוא מוסיף, מביט בי בכאב.

"ניסיתי לשכוח מקיומו, ואמרתי לך שהמצב מסובך," אני מסבירה. "רציתי ערב אחד להיות נורמלית. ערב אחד להעמיד פנים שיש לי שליטה על החיים שלי. ערב אחד —"

ליאו מטיח יד על פי, קוטע אותי באמצע המשפט.

"סתמי את הפה, נאט." מתאו נועץ בי מבט. "אלא אם את רוצה שאכניס לו כדור בראש, תפסיקי עם זיבולי השכל."

אני שותקת, דמעות עולות בעיניי. לא אתן להן לזלוג. אסור לי. אז אני זועמת בשקט. "אתה לא תספר על זה לאף אחד," מזהיר מתאו את וון, מצמיד את האקדח לרקה שלו. "אם אגלה שאמרת מילה, אני ארדוף ואשחט אותך כמו חיה."

"לא אספר לאף אחד. נשבע," אומר וון, שפתו התחתונה רועדת.

אני רוצה להודות לו על שגרם לי להרגיש נחשקת, ושנתן לי ערב מלא בשמחה, אבל הוא לא מסוגל אפילו להביט בי, ואני לא מאשימה אותו. אני די בטוחה שהוא יוותר עליי.

"מקווה בשבילך שלא." מתאו מוריד את האקדח ודוחף את וון. "עוף מכאן."

ליאו מושיט יד, תופס את וון כשהוא ממהר להתרחק. "תיגע בה שוב, ואני אהרוג אותך בידיים חשופות." מעולם לא שמעתי אותו מדבר בנימה המאיימת הזאת, והיא מצמררת אותי.

וון מהנהן, עדיין נמנע מקשר עין איתי, ואני צופה בו בכאב לב בורח מהסמטה, להוט להתרחק ממני כמה שיותר.