אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו
מכר
אלפי
עותקים
אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו
מכר
אלפי
עותקים

אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו

4.1 כוכבים (196 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: יולי 2020
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 405 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 45 דק'

יניב איצקוביץ'

יניב איצקוביץ' (נולד ב-2 במאי 1975) הוא סופר ופובליציסט מצליח ועטור פרסים ספרותיים.
הספר "דופק" זיכה אותו בפרס 'הארץ ספרים' לספר ביכורים, והרומן "אדם וסופי" הפך אותו לחתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.
ספרו השלישי "תיקון אחר חצות", הביא לו את הפרס היוקרתי ע"ש ש"י עגנון, וגם מועמדות לרשימה הקצרה של פרס ספיר. 
בשנת 2020 ראה אור הרומן הרביעי שלו, "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" בהוצאת כתר.
ראיון "ראש בראש"

תקציר

"אף אחד לא עוזב את פּאלוֹ אלטוֹ" הוא הרומן הרביעי של יניב איצקוביץ', מחבר 'תיקון אחר חצות' עטור הפרסים, שזכה להצלחה גדולה בעולם.

בפקולטה לרפואה של הטכניון מתגלה גופה אחת מיותרת. כך נפתחת פרשיית הרצח שתהפוך את עולמה של איריס אברמוב, חוקרת משטרה בהליכי גירושים שנוהגת לאסוף מזכרות מזירות רצח. דרכה של איריס עומדת להצטלב בזו של עידן לוריא, נער בן טובים שבורח ממשפחתו ונקלע לקומונה שיש בה חוקים מעורפלים; שנים אחר כך ייכנס לתמונה גם נוח קֶני, פקיד בנק רמוס שמשנה את גורלו בשל רגש נקם, וגם בנו יותם, שיוצא לטיול אחרי צבא אך במקום להעפיל אל האוורסט הוא משוטט בעיר התחתית של חיפה ושומע את קולה של אימו המתה. 
הרומן רב–הפנים הזה, הישראלי כל כך, מתרחש על פני שני עשורים אך נקרא בנשימה אחת. חרף מרחק השנים והמקומות, חייהם וחלומותיהם של הגיבורים נושקים זה לזה. לכולם משותף הגעגוע, השאיפה לחופש בלתי מושג והחיפוש אחר מוצא אל הים. 
 
"אף אחד לא עוזב את פּאלוֹ אַלטוֹ" הוא רומן מקומי ואישי מאוד ובה–בעת אוניברסלי. יניב איצקוביץ', שהוגדר כמספר סיפורים מחונן שקוראיו ילכו אחריו לכל מקום, כותב את הגיבורים הלא מוכרזים של הארץ הזאת ומגלה אומץ, כנות ויופי במקומות החשוכים ביותר.
 
"בכל אחד מספריו ברא איצקוביץ´ עולם ספרותי מקורי, ייחודי, עשוי היטב, בעל תנופה עלילתית ומהלך בגדולות." מנימוקי ועדת פרס עגנון 
 
"איצקוביץ´ משלב היסטוריה, מציאות, אגדה ודמיון לתערובת מסחררת ומהנה ביותר." סאנדיי טיימס
 
"יש באיצקוביץ´ הקסם שיש בסופרים ובסיפורים גדולים. הניצוץ... שעושה ספרות מעולה." יורם קניוק
 
"ללא ספק אחד הקולות המרתקים, המעמיקים והלא צפויים בספרות העברית החדשה." אשכול נבו

פרק ראשון

1998
הערכת מסוגלות הורית (תיק גירושים)
טיוטת ריאיון אישי עם איריס אברמוב
 
 
1.
אני רוצה להבין רגע. הוא טוען שבגלל הבית 'הבעייתי' שגדלתי בו אני מזניחה את עצמי? ומילא את עצמי, אבל גם את הילדים? שאני אף פעם לא נמצאת בבית, וכשאני באה הביתה אני מביאה את כל הלחץ מהעבודה? ככה הוא אמר? אני רואה שהוא הצהיר שאפילו הקולגות שלי לא סובלים אותי, שהאשימו אותי בשיבוש ראיות, שמאז החקירה ההיא בטכניון אני מתעוררת בכל לילה מסיוטים, שאני מדברת עם רוחות, שאני אי־רציונלית. אה כן, שכחתי את גולת הכותרת: מסוכנת לילדים. זה חדש. ואני מבינה שהוא לא התכוון רק לשניצל המוכן שאני משאירה להם לחמם במיקרו. פספסתי משהו?
 
תראי, ברור לי שדווקא מולך אני צריכה להעמיד את פני הנופת צופים שלי. אני תלויה באבחון שלך, ומה שתכתבי כאן עשוי לקבוע אם לרוני ולגילי תהיה אימא, גם אם זאת אימא שתמיד שוכחת לשלוח אותם עם חולצה לבנה לטקסי יום הזיכרון. אבל האמת היא שנשבר לי מהמלחמות האלה איתו. עופר הוא אבא טוב, אבל הוא לא בעל טוב, ולעופר קשה להודות שיש דברים שהוא לא טוב בהם. אולי אין לו את העומק הנדרש לחיים זוגיים. או השטחיות, אני לא יודעת. ועכשיו הוא פשוט לא יכול לסבול את העובדה שאני כבר לא אוהבת אותו. אז יש מי שהולך וכותב שירים עצובים. ויש מי שכמו עופר, מחפש לנקום.
 
אני מבינה שעכשיו אני אמורה להסביר לך למה אני בכל זאת שפויה, ואיך כל דבר ודבר שהוא אמר לך הוא שטות גמורה. אבל את יודעת מה? בואי נעזוב רגע את ה'מזניחה את עצמי', שזאת הדרך שלו להגיד שאני שמנה. ובואי נתעלם מ'הבית הבעייתי שגדלתי בו', כי קצת קשה לשנות משהו שקרה בילדות. ובואי נניח לרגע את העובדה שאני בקושי נמצאת בבית, כי מה לעשות, אני חוקרת במשטרה, והעבריינים לא מתחשבים במערכת החוגים של הילדים שלי. בואי נלך ישר ללב העניין, הרי מה ששינה הכול הוא אותה חקירה בטכניון. לפניה הוא אף פעם לא חשב שאני אי־רציונלית או מסוכנת לילדים.
 
אז לפני שאני אספר לך על החקירה הזאת, אני רק אומַר לך משהו אחד: פעם, כשהייתי נכנסת לזירה חשוכה, מייד הייתי שולפת פנס ומאירה. אבל מאז הסיפור הזה שקרה בטכניון, אם אני מוצאת את עצמי במקום אפל, קודם כול אני מתיישבת. אם יש ספה, אז על הספה. אם אני נתקלת בכיסא, אז על הכיסא. אבל אם אין איפה לשבת, אני מתיישבת על הרצפה ונשענת על הקיר. שם אני יושבת ומחכה שהעיניים שלי יתרגלו לחושך.
 
לוקח להן זמן, לעיניים, לתרגם את העצמים לשפה שלהן. לפעמים משהו נראה לךְ בהתחלה כמו תהום, ואז את מבינה שזאת מיטה. פתאום מפלצת עם שיער פרוע זזה לעברך, ואז היא הופכת לווילון תמים. אבל גם כשהעיניים מתרגלות ומתחילים לראות את קווי המתאר של המקום, עדיין לא רואים ממש את כל הפרטים. ואני יודעת שאני יכולה להדליק פנס ולקבל תמונה חדה יותר. אני יודעת. ככה עשיתי תמיד. אבל דווקא אחרי החקירה הזאת הבנתי שלפעמים תמונה מטושטשת יכולה להיות מדויקת יותר. ואם את לא מאמינה לי, תקשיבי ותשפטי בעצמך. זה קשור, בזה עופר צודק, הכול קשור.
 
 
 
2.
הדיווח מהטכניון התקבל ביום שלישי, שישה־עשר ביוני אלף תשע מאות תשעים ושמונה. טניה אסולין, סטודנטית שנה ג' בפקולטה לרפואה, התקשרה למוקד המשטרה ואמרה: "שלום, אני כאן במעבדה לאנטומיה בטכניון. יש עשרים וחמש גופות במקום עשרים וארבע." המוקדן ההמום אמר לה: "מה זאת אומרת?" והיא השיבה לו בקור רוח: "מה זאת אומרת מה זאת אומרת? אני אומרת לך שיש פה גופה מיותרת." הקשבתי להקלטה הזאת כמה פעמים. על רכב שחוסם חניה פרטית מדווחים בדחיפות גבוהה יותר.
 
אני חייבת להסביר לך משהו: אחד, במשטרה אין דבר כזה גופות מיותרות. יש גופות שמתגלות וגופות שנעלמות, אבל לא גופות מיותרות. זאת הייתה הפעם הראשונה, אבל לא היחידה בחקירה הזאת, שנתקלנו בבעיית ניסוח, כאילו המילים כל הזמן הכשילו אותנו. שתיים, הגופה הוגדרה כמיותרת משום שנמצאה בין גופות לא מיותרות, כלומר, גופות ששימשו את הסטודנטים לרפואה בשיעורי האנטומיה. זאת אומרת שכבר מההתחלה היה ברור שמדובר בזירת פשע משונה, שממילא יש בה כל הזמן גופות. ושלוש, וזה היה הדבר המפתיע ביותר, הגופה המיותרת לא הייתה גופה טרייה עם סימני מאבק או דם. היא הייתה מונחת על שולחן נירוסטה, משומרת בפורמלין כמו שאר הגופות במעבדה, ומישהו ניתח את האיברים שלה בדיוק לפי ההנחיות של מדריכי הדיסֶקציה.
 
לשאלתךְ: כן, אני עדיין זוכרת את הרגע שבו קיבלתי את הפנייה. בדיוק שתקתי עם אבא שלי בדיור המוגן שלמרגלות הכרמל. זה מה שאנחנו עושים בזמן האחרון, אבא שלי ואני, שותקים. רב־פקד רפי סנדלר, מפקד תחנת מטה מרחב חוף חיפה, התקשר אליי ואמר: "אברמוב, יש איזו בעיה עם גופה בטכניון, אני צריך שתיגשי לשם, כנראה שמשהו השתבש להם ברשימות המלאי." ככה זה תמיד עם סנדלר. נותן לךְ גם את הבעיה וגם את הפתרון.
 
בזמן שסנדלר עִדכּן אותי בפרטים הסתכלתי על אבא שלי. פתאום הוא קם והתחיל להסתובב עם מטר מדידה. הוא מדד את גודל החדר שלו, את אורך השולחן, אפילו את גובה הכיסא שעליו ישבתי. סתם מדד. בלי סיבה. כאב לי לראות איך משהו אצלו מתחיל להתרופף. רציתי לעוף משם.
 
אני מודה. לא הייתי בתקופה טובה. אני חושבת שהמצב של אבא שלי השפיע עליי. בכל בוקר הרגשתי כאילו שאני מתעוררת במקום זר ואין לי מושג איך הגעתי לשם. לפעמים הייתי חוזרת מהעבודה מאוחר ונזרקת על הספה בסלון, לא היה לי כוח אפילו להוריד את המדים, כאילו שלא הייתה אצלי הפרדה בין הימים. המחשבות של הבוקר המשיכו את הטרדות של הלילה, ללא הפוגה. הילדים שלי המחיזו פרודיה על גיל ההתבגרות: גילי החליט ללמוד איך להצליח בחיים בלי ללמוד; ורוני התנדבה במוקד סיוע לעובדים זרים, בדיוק אצל אלה שאימא שלה אמורה לעצור. זה נכון, אלה לא היו ימים רגועים מבחינתי. ביקשת שאענה בכנות אז כן, אני זוכרת את עצמי הולכת בבית ומשביעה את עצמי: איריס, תהיי נחמדה אליהם, תעשי מאמץ, עופר בכל זאת משתדל, ואת הילדים שלך את אוהבת, ותוך רגע מצאתי את עצמי צורחת. זה לא היה כל הזמן, אבל מספיק כדי שאתחרט על זה. פעם אחת שמעתי את גילי שואל את אחותו: "אז מה רדיוס מעגל הקריזות שלה היום?" ורוני אמרה לו: "כל מי שהיה בסלון ובמטבח כבר ספג. כדאי לך להישאר בחדר." היא צדקה, אבל זה אף פעם לא גלש למשהו מעבר לצעקות, אפרופו מסוכנת.
 
בכל אופן, הבטחתי לאבא שלי שאחזור מאוחר יותר לבקר אותו עם רוני וגילי. בכל פעם יצאתי מהדיור המוגן עם צביטה בלב ושקר. כשנפרדתי ממנו הוא קם להציץ בחלון ונופף לג'רמי המטפל ההודי שלו, שהיה בחצר. הוא היה אחד מאנשי הסגל היחידים שאבא שלי היה מוכן שיתקרב אליו, והם הסתכלו אחד על השני כאילו שיש לשניהם תוכניות ורק אני מפריעה לסדר היום שלהם.
 
הגעתי אל בניין הפקולטה לרפואה בצהריים. למעשה, אני מכירה את הבניין הזה טוב. בשנים הראשונות שלי במשטרה הצמידו אותי לסמל אסא ענבר כדי לרכוש ניסיון שטח. אסא לימד אותי שלא משנה את מי אנחנו עוצרים, חייבים לצרוב בו את הפחד, כי בתי המשפט הם בדיחה ובתי הכלא הם בתי הבראה. אם החשודים היו רק מצייצים, אסא היה מפוצץ אותם במכות על רקע מה שהוא כינה 'התנגדות למעצר'. אותי הוא השאיר להוביל אותם לרמב"ם עם אף מרוסק, סימני חנק על הצוואר ולפחות שתי צלעות שבורות. אחרי שהפקדתי אותם בטיפול נמרץ, הייתי חומקת אל בניין הפקולטה לרפואה כדי שלא יראו איך אני מתפרקת.
 
גם באותו יום שבו התקבלה הקריאה לגבי הגופה המיותרת נכנסתי לבניין הפקולטה ועצרתי במזנון. אם זה באמת מעניין אותך, קניתי שם בורקס, דיאט קולה וטילון. עופר היה מכנה את הפסקת האוכל הקטנה הזאת הזנחה עצמית, ואילו אני מכנה אותה הפסקת אוכל קטנה. התיישבתי על אחד הספסלים והסדרתי את הנשימה. חיפשתי בכל השלטים את המעבדה לאנטומיה, אבל אז התברר לי שהמעבדה בכלל לא ממוקמת בתוך הבניין, אלא מוצנעת מעבר לכביש בתוך מתחם צריפונים מבודָד.
 
מחוץ למתחם המעבדה עמדו שלושה אנשים: גבר מבוגר וקירח, כמו הקרחת של הנזירים בסרט 'שם הוורד'. קצת מאחוריו עמד בחור צעיר וכפוף שהיה לבוש כמו חתן, ולידו בחורה צנומה מאוד. רזה מדי. הגבר המבוגר התמתח, ואז פנה אליי ואמר: "אני קותי, אני המנהל כאן, טוב שבאתם." החתן מיהר ונעמד ביני ובין קותי, ואז אמר במבטא רוסי: "לא קותי סתם, זה דוקטור יקוּתיאֵל שְצ'וּפַּק זה, מנהל של מעבדה." שאלתי אותו מי הוא, והוא אמר: "אני?" כאילו התפלא שאני מתעניינת בו, וראיתי שהפנים שלו מתמלאות בכתמים אדומים כמו תפרחת של תינוקות. "אני לב דוידוביץ'," ואז הצביע על הבחורה בלי שביקשתי ממנו, "והיא טניה אסולין," ומייד הבהיר שהם שניהם, "סטודנטים לרפואה ומדריכי דיסקציה." הוא אמר את הדברים בטון של חייל צייתן שמדווח למפקד שלו.
 
את השם שלה זכרתי. זאת הייתה הבחורה שדיווחה על האירוע. היא הרכיבה מכשיר שמיעה באוזנה הימנית, וכבר רציתי לשאול אותם מדוע נתנו דווקא לכבדת השמיעה להזעיק את המשטרה. אבל התאפקתי. אם יש משהו שלמדתי כחוקרת הוא לסתום את הפה ולא לעשות רושם שאני חכמה מדי. לא שעכשיו אני סותמת את הפה, אבל ביקשת לשמוע הכול. אז כן, בארץ כדאי לשתוק ולקצר איפה שאחרים היו מרחיבים. זה לא מקום לחכמולוגים. למען האמת, אם שרלוק הולמס היה חוקר פרשיות בארץ, מישהו כבר היה מעיף לו סטירה. במקרה הטוב.
 
 
 
 
 
3.
לא, אני מעדיפה שלא לדלג. אם עופר כל כך בטוח שהחקירה הזאת גרמה לי להיות מסוכנת לילדים, כדאי שתשמעי גם את הצד שלי. אז כן, אני מעדיפה לספר את זה לפי הסדר. וסליחה, אני מתנצלת אם זה נשמע כאילו אני הולכת סחור סחור. עוד מעט תביני הכול. אני ממשיכה.
 
התחלתי במין תשאול משותף של מנהל המעבדה ושני המדריכים. רציתי לתת להם את התחושה שאני בצד שלהם. הבנתי שבאותו בוקר היה אמור להיות השיעור האחרון בסמסטר. מדריך הדיסקציה לב דוידוביץ' נכנס למעבדה כדי להכין את הגופה של השולחן שלו. לכל מדריך דיסקציה מוקצה שולחן עם גופה וקבוצת סטודנטים שעליהם הוא אחראי. לב דוידוביץ' תמיד הגיע לפני כולם. הוא אהב לוודא שכלי העבודה במקומם, שבדי הספיגה נגישים, שפחי הרקמות מרוקנים ושתרשימי השיעור מוכנים. זה היה הנוהל שלהם.
 
קותי אמר: "פתאום לב שם לב," ואני צחקתי בתגובה. שלושתם הביטו בי בהשתוממות. אז כן, לב שם לב שבאחד השולחנות חסר התג שאמור להיות מוצמד לבוהן הגופה. תראי, לכל גופה במעבדה יש תג עם מספר סידורי שמאפשר לזהות את הגופה: מי האיש שתרם את גופו למדע? מנין בא? במה עסק? בן כמה היה במותו? מה סיבת המוות?
 
לב דוידוביץ' נכנס ללחץ. הוא ביקש מטניה, שבדיוק נכנסה למעבדה, שתעזור לו למצוא את התג החסר. הם חיפשו בכל מקום, לדבריהם הם ממש סרקו את כל המעבדה, אבל לא מצאו שום תג. לבסוף טניה עצרה ליד שולחן אחר ואמרה: "תראה מה זה, יש כאן עוד גופה שחסר לה."
 
זה כבר היה עניין חמור. שתי גופות בלי תגים. הם סגרו את המעבדה והזעיקו את דוקטור שצ'ופק, קותי, המנהל. קותי לא נכנס ללחץ. מחסור בתגים, עד כמה שהוא עשוי לעורר אי נעימות, הוא עניין בירוקרטי. דוקטור שצ'ופק ביקש מהם להעתיק את כל המספרים הסידוריים מהתגים של הגופות, וניגש מייד להשוות בין הרשימה שהביאו לו לבין התיעוד ששמור אצלו בארכיון המעבדה. הוא מצא שלעשרים ושלוש גופות היו תגים עם מספרים סידוריים תקינים, מה שגרם לו להקלה מסוימת. המספר הסידורי היחיד שחסר לו תג השתייך לאדם ששמו אמנון מוקד, מורה להיסטוריה, גר בהדר, בלי משפחה ובלי ילדים, ולמרבה הצער נפטר בגיל שבעים ואחת מאי ספיקת לב. אלא שאז טניה אמרה: "אבל שוכבות כאן שתי גופות בלי תגים." קותי גיחך, כאילו פלטה איזו שטות, אבל מייד לאחר מכן נמחק לו החיוך מהפנים. רק אז קלטו השלושה שיש עשרים וחמש גופות במקום עשרים וארבע הגופות שברשומות.
 
דוקטור שצ'ופק ביקש ממני רשות לגשת רגע למשרד שלו ולעדכן את דקאן הפקולטה במתרחש. כשהוא נעלם מהמקום סוף סוף נכנסתי למעבדה. ריח הפורמלין היה נורא. הוא הזכיר לי את עננת הסירחון שעולה ממתחם בתי הזיקוק שבמפרץ: ביצים מקולקלות, טעם של מתכת בפה וצריבה בעיניים. המעבדה עצמה הייתה קפואה. עשרים וחמש גופות שכבו בתוך שקים פתוחים על שולחנות נירוסטה. הראש שלהן פנה מעלה. הפנים היו מכוסות.
 
הסתכלתי על שתי הגופות נטולות התגים, בהתחלה ממרחק, ולאחר מכן סקרתי אותן מקרוב. אלו היו שני גברים. בית החזה שלהם היה פתוח, והזרוע מרוטשת מחתכים. איבר המין של האחד היה כהה ביחס לשאר הגוף שלו, ואיבר המין של השני נראה כמו פקק שעם שסותם חור באזור החלציים. צבע העור שלהם היה נחושתי, כמעט כמו בשר מעושן.
 
אני מצטערת על הפרטים, אבל כשאני עוצמת עיניים אני עדיין יכולה לראות את הגופות האלה. דווקא את אלה. ולא שלא הייתי בזירות רצח יותר רציניות.
 
הסרתי את הכיסוי מהפנים שלהם, אבל בגלל החתכים הרבים והאיברים הפנימיים שהוציאו מהגולגלות שלהם, היה קשה לשחזר הבעה אנושית. לא היו להם אישונים, ולא מוח, והפה שלהם היה פעור בחיוך עקום ונורא. מתוך כף היד שלהם בלטו כמה צינורות שכנראה היו גידים, והעור שלהם השתפל כמו נייר אריזה קרוע. אפילו את הגיל שלהם לא היה אפשר לנחש.
 
שוב, אני מצטערת על התיאורים הגרפיים, אבל רק לפני רגע האשימו אותי בהיעדר מסוגלות הורית, ולאור הטענות שהטיח בי עופר, ברור שבשביל להכיר אותי צריך להכיר את העבודה שלי. אין לי כוונה לשקר לך. אני יודעת מה היית רוצה לשמוע. היית רוצה לשמוע אותי אומרת שעבודה זה עבודה ובית זה בית. אני באמת מקנאה באנשים שיכולים לעשות את ההפרדה הזאת. אבל אצלי זה לא ככה. הגופות האלה שראיתי במעבדה לאנטומיה — הן הולכות איתי. ואם בשביל מסוגלות הורית אני צריכה להיות מסוגלת לקבוע גבולות בנפש שלי, אז אני מודה, אין לי את המסוגלות הזאת.
 
ההסבר ההגיוני ביותר שעלה לי בראש באותו רגע היה מתחום הבירוקרטיה: בסך הכול אבדו שני תגים מרגליהן של שתי גופות. ומכאן ייתכן מאוד שהגופה החסרה, זו של המורה להיסטוריה, היא למעשה אחת מהשתיים הלא מסומנות. ואם כך הוא הדבר, נותרה רק בעיית הגופה המיותרת, שוודאי שייכת לרשימת מלאי אחרת. כנראה שבאמת שורר כאוס מוחלט בנוהלי החוג לאנטומיה. אולי הגיע משלוח גופות חדש ומישהו בלוגיסטיקה נרדם? אולי נותרה גופה משנים קודמות? אי סדר אינו דבר נדיר במחוזותינו, גם אם בטכניון הייתי מצפה שזה יהיה אחרת.
 
לא התכוונתי לגעת בגופות. אם בכל זאת תיפתח כאן זירה, אסור לי לזהם אותה. מה אני צריכה עכשיו שחיליק מישורי ממז"פ ינבח עליי שאי אפשר להיכנס לאותה זירה פעמיים? ולכן מוטב שהוא יהיה הראשון שייכנס ולא אנחנו. אלא שבכל זאת המקום עדיין לא הוכרז באופן רשמי כזירה, ובבניין קרוב עוד סעדו הסטודנטים בקפטריה.
 
הרשיתי לעצמי להתקרב. היה משהו משונה בעור של אחת הגופות הלא מזוהות. בהתחלה זה נראה לי כמו דבק או כתם דיו ליד אחד החתכים באזור המותניים. אבל כשהארתי את המקום בפנס הבחנתי בסוג מסוים של כיתוב, שהזכיר לי את הקעקוע שעשתה לאחרונה רוני. יום אחד הבת שלי הופיעה עם השם Jeremy מקועקע על הכתף שלה. כששאלתי אותה לפשר העניין, היא ענתה במיאוס: "מה יש לך? זה שיר של פרל ג'אם שאני אוהבת. את בטח לא תכירי."
 
נכון. לא הכרתי.
 
הארתי שוב את המותניים, ועכשיו ראיתי בבירור שמדובר בקעקוע. הציור לא היה ברור כיוון שנחתך בדיסקציות של הסטודנטים, אבל בכל זאת היו לו גבולות מובחנים. משהו לא הסתדר. רק אנשים מבוגרים רשאים להקדיש את גופם למדע, ולרוב הזקנים שאני מכירה אין קעקוע באזור המותן. הסתכלתי על שאר הגופות. אבל אלומת האור מהפנס שלי שוטטה ללא תועלת באולם המעבדה, שלא היה אלא חדר מתים גדול.
 
הייתי עייפה. השעה הייתה אחת ועשרים בצהריים, אבל הגוף שלי היה כבד והשרירים רפויים. אבא שלי. הדיור המוגן. הנישואים שלי, שכאמור היו בתקופה קשה. הילדים. העבודה הזאת. הקיץ. השגרה שמתחוללת מדי יום באיזה כוח בלתי ניתן לעצירה, ואני נגררת מכאן ולשם. והנה עכשיו מספיקה מילה אחת שלי והכול נגמר בשלום ולא נפתחת זירה. האוניברסיטה תקבל צו אזהרה. ניתן להם יומיים להסביר את הבלבול. ועד אז כולם ילכו הביתה, ואני אפתיע את רוני וגילי בארוחת צהריים חמה. ככה אימהות מתפקדות אמורות להיות, לא?
 
יצאתי החוצה ועדיין הרגשתי את קור המעבדה אף שהיום היה לח וחמים. התקשרתי לסנדלר. "יקירי," אמרתי לו בהחלטה של רגע, "זה לא נראה כמו בעיה של רשימות מלאי. צריך לבדוק את זה יותר לעומק."
 
"אברמוב," הוא אמר לי בקול מאוכזב, "את בטוחה שזה בכלל עניין למשטרה?"
 
"אולי לא," אמרתי לו, "אבל זה עניין שלי."
 
ככה באמת הרגשתי.

יניב איצקוביץ'

יניב איצקוביץ' (נולד ב-2 במאי 1975) הוא סופר ופובליציסט מצליח ועטור פרסים ספרותיים.
הספר "דופק" זיכה אותו בפרס 'הארץ ספרים' לספר ביכורים, והרומן "אדם וסופי" הפך אותו לחתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.
ספרו השלישי "תיקון אחר חצות", הביא לו את הפרס היוקרתי ע"ש ש"י עגנון, וגם מועמדות לרשימה הקצרה של פרס ספיר. 
בשנת 2020 ראה אור הרומן הרביעי שלו, "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" בהוצאת כתר.
ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

כותבים עברית עם יניב איצקוביץ' רפי טופז פודקאסט מדברים עברית 29/06/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: יולי 2020
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 405 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 45 דק'

סקירות וביקורות

כותבים עברית עם יניב איצקוביץ' רפי טופז פודקאסט מדברים עברית 29/06/2022 להאזנה להסכת >
אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו יניב איצקוביץ'
1998
הערכת מסוגלות הורית (תיק גירושים)
טיוטת ריאיון אישי עם איריס אברמוב
 
 
1.
אני רוצה להבין רגע. הוא טוען שבגלל הבית 'הבעייתי' שגדלתי בו אני מזניחה את עצמי? ומילא את עצמי, אבל גם את הילדים? שאני אף פעם לא נמצאת בבית, וכשאני באה הביתה אני מביאה את כל הלחץ מהעבודה? ככה הוא אמר? אני רואה שהוא הצהיר שאפילו הקולגות שלי לא סובלים אותי, שהאשימו אותי בשיבוש ראיות, שמאז החקירה ההיא בטכניון אני מתעוררת בכל לילה מסיוטים, שאני מדברת עם רוחות, שאני אי־רציונלית. אה כן, שכחתי את גולת הכותרת: מסוכנת לילדים. זה חדש. ואני מבינה שהוא לא התכוון רק לשניצל המוכן שאני משאירה להם לחמם במיקרו. פספסתי משהו?
 
תראי, ברור לי שדווקא מולך אני צריכה להעמיד את פני הנופת צופים שלי. אני תלויה באבחון שלך, ומה שתכתבי כאן עשוי לקבוע אם לרוני ולגילי תהיה אימא, גם אם זאת אימא שתמיד שוכחת לשלוח אותם עם חולצה לבנה לטקסי יום הזיכרון. אבל האמת היא שנשבר לי מהמלחמות האלה איתו. עופר הוא אבא טוב, אבל הוא לא בעל טוב, ולעופר קשה להודות שיש דברים שהוא לא טוב בהם. אולי אין לו את העומק הנדרש לחיים זוגיים. או השטחיות, אני לא יודעת. ועכשיו הוא פשוט לא יכול לסבול את העובדה שאני כבר לא אוהבת אותו. אז יש מי שהולך וכותב שירים עצובים. ויש מי שכמו עופר, מחפש לנקום.
 
אני מבינה שעכשיו אני אמורה להסביר לך למה אני בכל זאת שפויה, ואיך כל דבר ודבר שהוא אמר לך הוא שטות גמורה. אבל את יודעת מה? בואי נעזוב רגע את ה'מזניחה את עצמי', שזאת הדרך שלו להגיד שאני שמנה. ובואי נתעלם מ'הבית הבעייתי שגדלתי בו', כי קצת קשה לשנות משהו שקרה בילדות. ובואי נניח לרגע את העובדה שאני בקושי נמצאת בבית, כי מה לעשות, אני חוקרת במשטרה, והעבריינים לא מתחשבים במערכת החוגים של הילדים שלי. בואי נלך ישר ללב העניין, הרי מה ששינה הכול הוא אותה חקירה בטכניון. לפניה הוא אף פעם לא חשב שאני אי־רציונלית או מסוכנת לילדים.
 
אז לפני שאני אספר לך על החקירה הזאת, אני רק אומַר לך משהו אחד: פעם, כשהייתי נכנסת לזירה חשוכה, מייד הייתי שולפת פנס ומאירה. אבל מאז הסיפור הזה שקרה בטכניון, אם אני מוצאת את עצמי במקום אפל, קודם כול אני מתיישבת. אם יש ספה, אז על הספה. אם אני נתקלת בכיסא, אז על הכיסא. אבל אם אין איפה לשבת, אני מתיישבת על הרצפה ונשענת על הקיר. שם אני יושבת ומחכה שהעיניים שלי יתרגלו לחושך.
 
לוקח להן זמן, לעיניים, לתרגם את העצמים לשפה שלהן. לפעמים משהו נראה לךְ בהתחלה כמו תהום, ואז את מבינה שזאת מיטה. פתאום מפלצת עם שיער פרוע זזה לעברך, ואז היא הופכת לווילון תמים. אבל גם כשהעיניים מתרגלות ומתחילים לראות את קווי המתאר של המקום, עדיין לא רואים ממש את כל הפרטים. ואני יודעת שאני יכולה להדליק פנס ולקבל תמונה חדה יותר. אני יודעת. ככה עשיתי תמיד. אבל דווקא אחרי החקירה הזאת הבנתי שלפעמים תמונה מטושטשת יכולה להיות מדויקת יותר. ואם את לא מאמינה לי, תקשיבי ותשפטי בעצמך. זה קשור, בזה עופר צודק, הכול קשור.
 
 
 
2.
הדיווח מהטכניון התקבל ביום שלישי, שישה־עשר ביוני אלף תשע מאות תשעים ושמונה. טניה אסולין, סטודנטית שנה ג' בפקולטה לרפואה, התקשרה למוקד המשטרה ואמרה: "שלום, אני כאן במעבדה לאנטומיה בטכניון. יש עשרים וחמש גופות במקום עשרים וארבע." המוקדן ההמום אמר לה: "מה זאת אומרת?" והיא השיבה לו בקור רוח: "מה זאת אומרת מה זאת אומרת? אני אומרת לך שיש פה גופה מיותרת." הקשבתי להקלטה הזאת כמה פעמים. על רכב שחוסם חניה פרטית מדווחים בדחיפות גבוהה יותר.
 
אני חייבת להסביר לך משהו: אחד, במשטרה אין דבר כזה גופות מיותרות. יש גופות שמתגלות וגופות שנעלמות, אבל לא גופות מיותרות. זאת הייתה הפעם הראשונה, אבל לא היחידה בחקירה הזאת, שנתקלנו בבעיית ניסוח, כאילו המילים כל הזמן הכשילו אותנו. שתיים, הגופה הוגדרה כמיותרת משום שנמצאה בין גופות לא מיותרות, כלומר, גופות ששימשו את הסטודנטים לרפואה בשיעורי האנטומיה. זאת אומרת שכבר מההתחלה היה ברור שמדובר בזירת פשע משונה, שממילא יש בה כל הזמן גופות. ושלוש, וזה היה הדבר המפתיע ביותר, הגופה המיותרת לא הייתה גופה טרייה עם סימני מאבק או דם. היא הייתה מונחת על שולחן נירוסטה, משומרת בפורמלין כמו שאר הגופות במעבדה, ומישהו ניתח את האיברים שלה בדיוק לפי ההנחיות של מדריכי הדיסֶקציה.
 
לשאלתךְ: כן, אני עדיין זוכרת את הרגע שבו קיבלתי את הפנייה. בדיוק שתקתי עם אבא שלי בדיור המוגן שלמרגלות הכרמל. זה מה שאנחנו עושים בזמן האחרון, אבא שלי ואני, שותקים. רב־פקד רפי סנדלר, מפקד תחנת מטה מרחב חוף חיפה, התקשר אליי ואמר: "אברמוב, יש איזו בעיה עם גופה בטכניון, אני צריך שתיגשי לשם, כנראה שמשהו השתבש להם ברשימות המלאי." ככה זה תמיד עם סנדלר. נותן לךְ גם את הבעיה וגם את הפתרון.
 
בזמן שסנדלר עִדכּן אותי בפרטים הסתכלתי על אבא שלי. פתאום הוא קם והתחיל להסתובב עם מטר מדידה. הוא מדד את גודל החדר שלו, את אורך השולחן, אפילו את גובה הכיסא שעליו ישבתי. סתם מדד. בלי סיבה. כאב לי לראות איך משהו אצלו מתחיל להתרופף. רציתי לעוף משם.
 
אני מודה. לא הייתי בתקופה טובה. אני חושבת שהמצב של אבא שלי השפיע עליי. בכל בוקר הרגשתי כאילו שאני מתעוררת במקום זר ואין לי מושג איך הגעתי לשם. לפעמים הייתי חוזרת מהעבודה מאוחר ונזרקת על הספה בסלון, לא היה לי כוח אפילו להוריד את המדים, כאילו שלא הייתה אצלי הפרדה בין הימים. המחשבות של הבוקר המשיכו את הטרדות של הלילה, ללא הפוגה. הילדים שלי המחיזו פרודיה על גיל ההתבגרות: גילי החליט ללמוד איך להצליח בחיים בלי ללמוד; ורוני התנדבה במוקד סיוע לעובדים זרים, בדיוק אצל אלה שאימא שלה אמורה לעצור. זה נכון, אלה לא היו ימים רגועים מבחינתי. ביקשת שאענה בכנות אז כן, אני זוכרת את עצמי הולכת בבית ומשביעה את עצמי: איריס, תהיי נחמדה אליהם, תעשי מאמץ, עופר בכל זאת משתדל, ואת הילדים שלך את אוהבת, ותוך רגע מצאתי את עצמי צורחת. זה לא היה כל הזמן, אבל מספיק כדי שאתחרט על זה. פעם אחת שמעתי את גילי שואל את אחותו: "אז מה רדיוס מעגל הקריזות שלה היום?" ורוני אמרה לו: "כל מי שהיה בסלון ובמטבח כבר ספג. כדאי לך להישאר בחדר." היא צדקה, אבל זה אף פעם לא גלש למשהו מעבר לצעקות, אפרופו מסוכנת.
 
בכל אופן, הבטחתי לאבא שלי שאחזור מאוחר יותר לבקר אותו עם רוני וגילי. בכל פעם יצאתי מהדיור המוגן עם צביטה בלב ושקר. כשנפרדתי ממנו הוא קם להציץ בחלון ונופף לג'רמי המטפל ההודי שלו, שהיה בחצר. הוא היה אחד מאנשי הסגל היחידים שאבא שלי היה מוכן שיתקרב אליו, והם הסתכלו אחד על השני כאילו שיש לשניהם תוכניות ורק אני מפריעה לסדר היום שלהם.
 
הגעתי אל בניין הפקולטה לרפואה בצהריים. למעשה, אני מכירה את הבניין הזה טוב. בשנים הראשונות שלי במשטרה הצמידו אותי לסמל אסא ענבר כדי לרכוש ניסיון שטח. אסא לימד אותי שלא משנה את מי אנחנו עוצרים, חייבים לצרוב בו את הפחד, כי בתי המשפט הם בדיחה ובתי הכלא הם בתי הבראה. אם החשודים היו רק מצייצים, אסא היה מפוצץ אותם במכות על רקע מה שהוא כינה 'התנגדות למעצר'. אותי הוא השאיר להוביל אותם לרמב"ם עם אף מרוסק, סימני חנק על הצוואר ולפחות שתי צלעות שבורות. אחרי שהפקדתי אותם בטיפול נמרץ, הייתי חומקת אל בניין הפקולטה לרפואה כדי שלא יראו איך אני מתפרקת.
 
גם באותו יום שבו התקבלה הקריאה לגבי הגופה המיותרת נכנסתי לבניין הפקולטה ועצרתי במזנון. אם זה באמת מעניין אותך, קניתי שם בורקס, דיאט קולה וטילון. עופר היה מכנה את הפסקת האוכל הקטנה הזאת הזנחה עצמית, ואילו אני מכנה אותה הפסקת אוכל קטנה. התיישבתי על אחד הספסלים והסדרתי את הנשימה. חיפשתי בכל השלטים את המעבדה לאנטומיה, אבל אז התברר לי שהמעבדה בכלל לא ממוקמת בתוך הבניין, אלא מוצנעת מעבר לכביש בתוך מתחם צריפונים מבודָד.
 
מחוץ למתחם המעבדה עמדו שלושה אנשים: גבר מבוגר וקירח, כמו הקרחת של הנזירים בסרט 'שם הוורד'. קצת מאחוריו עמד בחור צעיר וכפוף שהיה לבוש כמו חתן, ולידו בחורה צנומה מאוד. רזה מדי. הגבר המבוגר התמתח, ואז פנה אליי ואמר: "אני קותי, אני המנהל כאן, טוב שבאתם." החתן מיהר ונעמד ביני ובין קותי, ואז אמר במבטא רוסי: "לא קותי סתם, זה דוקטור יקוּתיאֵל שְצ'וּפַּק זה, מנהל של מעבדה." שאלתי אותו מי הוא, והוא אמר: "אני?" כאילו התפלא שאני מתעניינת בו, וראיתי שהפנים שלו מתמלאות בכתמים אדומים כמו תפרחת של תינוקות. "אני לב דוידוביץ'," ואז הצביע על הבחורה בלי שביקשתי ממנו, "והיא טניה אסולין," ומייד הבהיר שהם שניהם, "סטודנטים לרפואה ומדריכי דיסקציה." הוא אמר את הדברים בטון של חייל צייתן שמדווח למפקד שלו.
 
את השם שלה זכרתי. זאת הייתה הבחורה שדיווחה על האירוע. היא הרכיבה מכשיר שמיעה באוזנה הימנית, וכבר רציתי לשאול אותם מדוע נתנו דווקא לכבדת השמיעה להזעיק את המשטרה. אבל התאפקתי. אם יש משהו שלמדתי כחוקרת הוא לסתום את הפה ולא לעשות רושם שאני חכמה מדי. לא שעכשיו אני סותמת את הפה, אבל ביקשת לשמוע הכול. אז כן, בארץ כדאי לשתוק ולקצר איפה שאחרים היו מרחיבים. זה לא מקום לחכמולוגים. למען האמת, אם שרלוק הולמס היה חוקר פרשיות בארץ, מישהו כבר היה מעיף לו סטירה. במקרה הטוב.
 
 
 
 
 
3.
לא, אני מעדיפה שלא לדלג. אם עופר כל כך בטוח שהחקירה הזאת גרמה לי להיות מסוכנת לילדים, כדאי שתשמעי גם את הצד שלי. אז כן, אני מעדיפה לספר את זה לפי הסדר. וסליחה, אני מתנצלת אם זה נשמע כאילו אני הולכת סחור סחור. עוד מעט תביני הכול. אני ממשיכה.
 
התחלתי במין תשאול משותף של מנהל המעבדה ושני המדריכים. רציתי לתת להם את התחושה שאני בצד שלהם. הבנתי שבאותו בוקר היה אמור להיות השיעור האחרון בסמסטר. מדריך הדיסקציה לב דוידוביץ' נכנס למעבדה כדי להכין את הגופה של השולחן שלו. לכל מדריך דיסקציה מוקצה שולחן עם גופה וקבוצת סטודנטים שעליהם הוא אחראי. לב דוידוביץ' תמיד הגיע לפני כולם. הוא אהב לוודא שכלי העבודה במקומם, שבדי הספיגה נגישים, שפחי הרקמות מרוקנים ושתרשימי השיעור מוכנים. זה היה הנוהל שלהם.
 
קותי אמר: "פתאום לב שם לב," ואני צחקתי בתגובה. שלושתם הביטו בי בהשתוממות. אז כן, לב שם לב שבאחד השולחנות חסר התג שאמור להיות מוצמד לבוהן הגופה. תראי, לכל גופה במעבדה יש תג עם מספר סידורי שמאפשר לזהות את הגופה: מי האיש שתרם את גופו למדע? מנין בא? במה עסק? בן כמה היה במותו? מה סיבת המוות?
 
לב דוידוביץ' נכנס ללחץ. הוא ביקש מטניה, שבדיוק נכנסה למעבדה, שתעזור לו למצוא את התג החסר. הם חיפשו בכל מקום, לדבריהם הם ממש סרקו את כל המעבדה, אבל לא מצאו שום תג. לבסוף טניה עצרה ליד שולחן אחר ואמרה: "תראה מה זה, יש כאן עוד גופה שחסר לה."
 
זה כבר היה עניין חמור. שתי גופות בלי תגים. הם סגרו את המעבדה והזעיקו את דוקטור שצ'ופק, קותי, המנהל. קותי לא נכנס ללחץ. מחסור בתגים, עד כמה שהוא עשוי לעורר אי נעימות, הוא עניין בירוקרטי. דוקטור שצ'ופק ביקש מהם להעתיק את כל המספרים הסידוריים מהתגים של הגופות, וניגש מייד להשוות בין הרשימה שהביאו לו לבין התיעוד ששמור אצלו בארכיון המעבדה. הוא מצא שלעשרים ושלוש גופות היו תגים עם מספרים סידוריים תקינים, מה שגרם לו להקלה מסוימת. המספר הסידורי היחיד שחסר לו תג השתייך לאדם ששמו אמנון מוקד, מורה להיסטוריה, גר בהדר, בלי משפחה ובלי ילדים, ולמרבה הצער נפטר בגיל שבעים ואחת מאי ספיקת לב. אלא שאז טניה אמרה: "אבל שוכבות כאן שתי גופות בלי תגים." קותי גיחך, כאילו פלטה איזו שטות, אבל מייד לאחר מכן נמחק לו החיוך מהפנים. רק אז קלטו השלושה שיש עשרים וחמש גופות במקום עשרים וארבע הגופות שברשומות.
 
דוקטור שצ'ופק ביקש ממני רשות לגשת רגע למשרד שלו ולעדכן את דקאן הפקולטה במתרחש. כשהוא נעלם מהמקום סוף סוף נכנסתי למעבדה. ריח הפורמלין היה נורא. הוא הזכיר לי את עננת הסירחון שעולה ממתחם בתי הזיקוק שבמפרץ: ביצים מקולקלות, טעם של מתכת בפה וצריבה בעיניים. המעבדה עצמה הייתה קפואה. עשרים וחמש גופות שכבו בתוך שקים פתוחים על שולחנות נירוסטה. הראש שלהן פנה מעלה. הפנים היו מכוסות.
 
הסתכלתי על שתי הגופות נטולות התגים, בהתחלה ממרחק, ולאחר מכן סקרתי אותן מקרוב. אלו היו שני גברים. בית החזה שלהם היה פתוח, והזרוע מרוטשת מחתכים. איבר המין של האחד היה כהה ביחס לשאר הגוף שלו, ואיבר המין של השני נראה כמו פקק שעם שסותם חור באזור החלציים. צבע העור שלהם היה נחושתי, כמעט כמו בשר מעושן.
 
אני מצטערת על הפרטים, אבל כשאני עוצמת עיניים אני עדיין יכולה לראות את הגופות האלה. דווקא את אלה. ולא שלא הייתי בזירות רצח יותר רציניות.
 
הסרתי את הכיסוי מהפנים שלהם, אבל בגלל החתכים הרבים והאיברים הפנימיים שהוציאו מהגולגלות שלהם, היה קשה לשחזר הבעה אנושית. לא היו להם אישונים, ולא מוח, והפה שלהם היה פעור בחיוך עקום ונורא. מתוך כף היד שלהם בלטו כמה צינורות שכנראה היו גידים, והעור שלהם השתפל כמו נייר אריזה קרוע. אפילו את הגיל שלהם לא היה אפשר לנחש.
 
שוב, אני מצטערת על התיאורים הגרפיים, אבל רק לפני רגע האשימו אותי בהיעדר מסוגלות הורית, ולאור הטענות שהטיח בי עופר, ברור שבשביל להכיר אותי צריך להכיר את העבודה שלי. אין לי כוונה לשקר לך. אני יודעת מה היית רוצה לשמוע. היית רוצה לשמוע אותי אומרת שעבודה זה עבודה ובית זה בית. אני באמת מקנאה באנשים שיכולים לעשות את ההפרדה הזאת. אבל אצלי זה לא ככה. הגופות האלה שראיתי במעבדה לאנטומיה — הן הולכות איתי. ואם בשביל מסוגלות הורית אני צריכה להיות מסוגלת לקבוע גבולות בנפש שלי, אז אני מודה, אין לי את המסוגלות הזאת.
 
ההסבר ההגיוני ביותר שעלה לי בראש באותו רגע היה מתחום הבירוקרטיה: בסך הכול אבדו שני תגים מרגליהן של שתי גופות. ומכאן ייתכן מאוד שהגופה החסרה, זו של המורה להיסטוריה, היא למעשה אחת מהשתיים הלא מסומנות. ואם כך הוא הדבר, נותרה רק בעיית הגופה המיותרת, שוודאי שייכת לרשימת מלאי אחרת. כנראה שבאמת שורר כאוס מוחלט בנוהלי החוג לאנטומיה. אולי הגיע משלוח גופות חדש ומישהו בלוגיסטיקה נרדם? אולי נותרה גופה משנים קודמות? אי סדר אינו דבר נדיר במחוזותינו, גם אם בטכניון הייתי מצפה שזה יהיה אחרת.
 
לא התכוונתי לגעת בגופות. אם בכל זאת תיפתח כאן זירה, אסור לי לזהם אותה. מה אני צריכה עכשיו שחיליק מישורי ממז"פ ינבח עליי שאי אפשר להיכנס לאותה זירה פעמיים? ולכן מוטב שהוא יהיה הראשון שייכנס ולא אנחנו. אלא שבכל זאת המקום עדיין לא הוכרז באופן רשמי כזירה, ובבניין קרוב עוד סעדו הסטודנטים בקפטריה.
 
הרשיתי לעצמי להתקרב. היה משהו משונה בעור של אחת הגופות הלא מזוהות. בהתחלה זה נראה לי כמו דבק או כתם דיו ליד אחד החתכים באזור המותניים. אבל כשהארתי את המקום בפנס הבחנתי בסוג מסוים של כיתוב, שהזכיר לי את הקעקוע שעשתה לאחרונה רוני. יום אחד הבת שלי הופיעה עם השם Jeremy מקועקע על הכתף שלה. כששאלתי אותה לפשר העניין, היא ענתה במיאוס: "מה יש לך? זה שיר של פרל ג'אם שאני אוהבת. את בטח לא תכירי."
 
נכון. לא הכרתי.
 
הארתי שוב את המותניים, ועכשיו ראיתי בבירור שמדובר בקעקוע. הציור לא היה ברור כיוון שנחתך בדיסקציות של הסטודנטים, אבל בכל זאת היו לו גבולות מובחנים. משהו לא הסתדר. רק אנשים מבוגרים רשאים להקדיש את גופם למדע, ולרוב הזקנים שאני מכירה אין קעקוע באזור המותן. הסתכלתי על שאר הגופות. אבל אלומת האור מהפנס שלי שוטטה ללא תועלת באולם המעבדה, שלא היה אלא חדר מתים גדול.
 
הייתי עייפה. השעה הייתה אחת ועשרים בצהריים, אבל הגוף שלי היה כבד והשרירים רפויים. אבא שלי. הדיור המוגן. הנישואים שלי, שכאמור היו בתקופה קשה. הילדים. העבודה הזאת. הקיץ. השגרה שמתחוללת מדי יום באיזה כוח בלתי ניתן לעצירה, ואני נגררת מכאן ולשם. והנה עכשיו מספיקה מילה אחת שלי והכול נגמר בשלום ולא נפתחת זירה. האוניברסיטה תקבל צו אזהרה. ניתן להם יומיים להסביר את הבלבול. ועד אז כולם ילכו הביתה, ואני אפתיע את רוני וגילי בארוחת צהריים חמה. ככה אימהות מתפקדות אמורות להיות, לא?
 
יצאתי החוצה ועדיין הרגשתי את קור המעבדה אף שהיום היה לח וחמים. התקשרתי לסנדלר. "יקירי," אמרתי לו בהחלטה של רגע, "זה לא נראה כמו בעיה של רשימות מלאי. צריך לבדוק את זה יותר לעומק."
 
"אברמוב," הוא אמר לי בקול מאוכזב, "את בטוחה שזה בכלל עניין למשטרה?"
 
"אולי לא," אמרתי לו, "אבל זה עניין שלי."
 
ככה באמת הרגשתי.