איפה את בקיץ

החלון היה פתוח, אולי משם נכנס הקור. הוא שכב על גבו בתוך שלולית דביקה. הדם שלי, הבזיקה בו מדי פעם התובנה. עיניו היו פקוחות, באחת מהן הוא ראה, השנייה היתה מלאה כתמים וריצודים. העיניים שלי, חלפה עוד מחשבה, הן יתייבשו וישרפו. עדיף שימצמץ, אבל שום שריר לא זז. תמצמץ, שלח פקודה לעפעף, אך נתקל בהודעה אוטומטית, אין באפשרותי לענות כעת. הוא בהה בזבוב שחג לצד קיר הסלון שמולו, מתנגש מדי פעם בזגוגית החלון הפתוח למחצה. חבל שהוא גר בדירת קרקע חשוכה, היה יכול להיות נחמד לראות קצת ירוק במקום את קיר הבטון האפור של המקלט הצמוד. בימים גשומים הקיר היה מתמלא בשובלם הרירי המנצנץ של חלזונות חולפים, שרשרת נורות חג שנמרחה. אבל היה קיץ. הכול תמיד מאבד שליטה ביולי, נזכר פתאום. יולי זה החודש שבו כל הדברים המחורבנים קורים. הוא לא הרגיש את הצד הימני של גופו, בקרוב תשתבש גם עינו הימנית, בהחלט דבר מחורבן. טיפוסי ליולי.

מי ימצא אותי? עוד מחשבה. מי בכלל יטרח. "אתה," נזכר במילותיה של ללי, שהוטחו לעברו ביריקה, "משאיר אחריך רק צער ואנשים פגועים." ככל הנראה זה יהיה אחד השכנים, הוא קיווה שהם יזדרזו. הוא שנא את כל השכנים שלו. את כולן, יותר נכון. עם הזקן מדירה שתיים הוא רב רק פעם אחת, רוב הזמן הוא לא הפריע. בנותיו של הזקן הגיעו לבקר אחת לשבועיים והפגינו עניין מופרז בהתקדמות המגעים לתמ"א. איזה נדל"ן עלוב לארוב לו. אבל יתר השכנות? ערימה של כונפות.

הזבוב התקרב אליו בטיסה. הכי הוא שנא את ההיא מדירה חמש, הגבוהה המפחידה. היא נכנסה לדירה קצת אחרי שהוא וללי נפרדו. אחיו, כשהם עוד דיברו, אמר שהיא נראית כמו מישהי שצריכה לחיות במגדל פעמונים. זה הצחיק אותו. מהעלובות שפיתחו יחס חולני לכלב שלהן כי אין להן ילדים. גם לו אין ילדים, איזה מזל. הוא שמע את כל שיחות הטלפון של השכנות, אלה מהן שדיברו בטלפון. הוא הניח שזה בגלל באג אקוסטי כלשהו, אולי בצנרת הבניין. לא שזה עניין אותו, הן גם ככה רק פטפטו פטפוטים משעממים על הריונות, ניסו להרעיל חברות נגד הבעלים שלהן או שיקרו בראיונות עבודה טלפוניים שיש להן אנגלית שפת אם. כמה מלל על כלום ושום דבר. ההיא מדירה חמש היתה הכי גרועה, אבל זאת לידה לא היתה יותר טובה. היא התעלמה ממנו כמעט שנתיים, הסתובבה תמיד עם זוג אוזניות שחובר לטלפון סיני, משהו זול. אחרי מה שהיה ביניהם היא טענה שהוא מטרידן מינית, כאילו הוא יטריד את השמנה הזאת, שתגיד תודה שמישהו נוגע בה. "בכל פעם שאני נכנסת לבניין אני מתפללת לא להיתקל בך," אמרה לו בייאוש. הוא טרק לה את הדלת בפרצוף ואחרי זה, בלילה, עלה לקומה שלה והשתין לה על הדלת, והיא שלחה לו הודעה מגעילה. כשהתחיל הקיץ, היא עברה לחולצות קצרות וחשפה זרועות עבות, מכוסות בקעקועים מכוערים. מאלה שרואים שהם לא תוצר של בחירה אסתטית אלא של משבר נפשי. מפגרת. כל אחד צריך להביא בחשבון שיום אחד הוא יהיה שמן בן ארבעים מרמת גן.

מי ימצא אותו? הוא קיווה שאף אחת מהן. סירנת אמבולנס נשמעה מחוץ לחלון. טוב מאוד, הוא האמין שזה בשבילו, אבל הצליל דעך כעבור כמה שניות. הוא תהה כמה זמן הוא כבר שוכב ככה, על הרצפה הרטובה והדביקה בדירתו הקרה באופן לא אופייני ליולי. המזגן היה דלוק על 16 מעלות, כמו תמיד, אבל אף פעם לא היה לו קר, לא ככה. הזבוב חג מעליו בסקרנות והתיישב על צווארו. אולי תתקשר למד"א, יא זבוב חרא? הוא שנא גם את הזוג מהקומה שמעליו. איזה בניין של שבורים, חשב. מילא הגבר, סתם הייטקיסט גנרי, בפעמים הנדירות שראה אותם יחד הוא השתרך אחריה באטיות, מדוכדך, מובס כְּפיל תיירות. אבל האישה, איכס, היפית מכוערת עם שיער כתום. היה לה עסק ביתי למכירת אגרולים, לא רעים האמת, גדולים ועסיסיים, אבל כל הבניין הסריח מטיגון. כתבו עליה גם באיזה עיתון, בטח מקומון, "פופ אפ האגרולים שמסעיר את רמת גן". כל רביעי בערב החצר התמלאה בסטלנים שלקחו מארז (שלושה פלוס תה קר בארבעים), התיישבו על מפתן הבניין, כמעט על החלון שלו, טבלו אגרולים ברוטב זרחני ונאנקו בעונג. הוא קינא בהם לפעמים. הרבה זמן לא חווה תחושת סנכרון כזאת עם הדבר הנכון שמגיע ברגע הנכון. הוא זכר את זה מכמה פעמים בחיים, מעט מדי. לגימה מפחית זירו צוננת, ההתמכרות הנשית המביכה שלו. שאיפת סיגריה אחרי בדיקת דם. גמירה. רגעים שבהם נתן לגוף את מה שרצה יותר מכול, לא מוקדם מדי כי לא התאפק ולא מאוחר מדי כי סתם לא היה. בדיוק. הוא זיהה את הבדיוק הזה בסאונד הפריך והמתפצח של האגרול שתמיד לווה, מיידית, באנחה. בול פגיעה. איפה הוא היה? השכנה, כן. דירה ארבע. הוא הלשין עליה למס הכנסה. הוא לא ידע אם היא ידעה את זה, אבל היא הפסיקה להשאיר לו אגרולים ליד הדלת אז הוא הניח שכן. היא ובעלה היו בטיפולי פוריות. זה לא הפליא אותו, היה לה פרצוף של עקרה. עור דק־דק.

מה, אני פשוט אמות? עוד מחשבה. אין סיכוי. דברים לא נגמרים ככה. איך ככה? בכזאת אקראיות. ובכלל, אם הוא היה עומד למות, החיים שלו היו חולפים לנגד עיניו, והם לא. מזל. אין שום צורך. באופן כללי השתדל לצמצם מגע עם זיכרונותיו, הוא קיווה שלפני מותו דברים אחרים יחלפו לנגד עיניו. חיים של מישהו אחר אולי. בכל מקרה זה לא היה המצב, כי הוא סתם שנא את השכנים ונתקף, מדי כמה דקות, בכמיהה להציץ בטלפון שלו, שהיה מונח על השידה בכניסה לבית. מי הניח אותו שם? רק מטרים ספורים הפרידו ביניהם, אבל ברגע זה היה מדובר באוקיינוס. חבל. אולי יש לו הודעות. אולי היתה לו התאמה באפליקציה. למרות שהוא היה מזהה את הצליל, הוא היה שונה מהודעה רגילה. הוא נרשם כבן 44 למרות שהיה בן 48, והלך לו לא רע. אולי בגלל שהיה לו הרבה שיער או אולי כי נשים ישכבו עם כל אחד. ללי טענה שגברים ישכבו עם כל אחת, אבל זה היה הפוך. כל עוד הן שותות מספיק, ונשים יודעות לשתות, הן ישכבו עם כל אחד. פעם איזו מטומטמת טענה בפניו שהוא שם לה משהו במשקה. מפגרת. כאילו הוא צריך סם אונס, כאילו נשים לא השתמשו בסם אונס על עצמן שנים לפני שגברים גילו את זה. טוב, אמר בסוף כי רצה לסיים את הוויכוח — כולם ישכבו עם כולם אם הם יהיו שיכורים מספיק. "בודדים מספיק," תיקנה ללי. אולי המכשיר על שקט? חשב בבעתה. כאילו זה משנה. הזבוב טייל על זרועו השמאלית, שאותה עדיין הרגיש. יא זבוב אפס. כבר לא כאב לו, אבל תחושת ההתנדפות היתה גרועה יותר, כאילו נלגם לאטו בקשית.

ללי, הוא חשב, אני לא יודע מה קרה לי. "אין אף אחד," הוא נזכר במילותיה, "אין אף אחד בעולם," היא היתה רצינית מאוד, "שחושב שאתה בן אדם טוב." אבל היא חשבה, לפחות לתקופה. נשים תמיד בטוחות שהן ישנו גברים, והיא היתה בטוחה שיש בו משהו אחר. מהות חיובית כלשהי, חמקמקה וחלקלקה, גרעין לימון שנפל לתוך סלט ושהיא תצליח ללכוד בין שתי אצבעות אם רק תתעקש מספיק. היא לא הצליחה.

מה קרה לי? הוטרד שוב. מערבולת של חבטות וריסוקים שהשאירו פעימות באחורי ראשו. משהו נפתח שם, חשב באי נוחות. שמישהו יתקשר כבר למישהו. אולי עובר אורח יטפס במקרה על גג המקלט ויציץ ישירות אל תוך דירתו? זה כבר קרה כמה פעמים, ואמנם אלה היו עוברי אורח מכיתה ב', אבל זה אפשרי. יש ילדים עם תושייה בגיל הזה, הוא הניח. והם ידווחו שאדם, איש בן 48 אבל עובר כ-44, שוכב בתוך שלולית כלשהי בדירה ברמת גן והוא פעור וזולג. ואולי יגיע תן, הוא חשב. הוא ראה אותם מחוץ לחלונו בלילות, לפחות שניים. אולי הם חיכו לו כל הזמן הזה, בסבלנות אבולוציונית.

הזבוב נחת על אוזנו. הוא דמיין את היצור השחור הקטן מחכך את כפותיו זו בזו, לוחש לו סוד זמזומי. בזז בזז בזז — מגיע לך למות. לך תזדיין, זבוב. בזז בזז, רוצה להיזכר? גיחך לעברו הזבוב. רוצה להיזכר במה שאתה לא רוצה להיזכר בו? לא. הוא לא הצליח לענות, הזבוב גם ככה לא הקשיב. הוא ראה את עצמו תולה את שפופרת המקלחת ומתכופף לעברה. רוצה להיזכר במי שאתה באמת? שאל אותו הזבוב בחיוך מרושע. לא, בבקשה, אני לא רוצה.

כי טרופית, משקה שובב, כל שקית שווה זהב, הזדמזמה נעימת ילדות בראשו. פרסומת ישנה שקפצה לו פתאום. משב רוח נדיר חדר דרך החלון, נושא עמו תשורה — עלה שנראה כמו נוצה. הוא הביט בו כמה שניות מיטלטל באוויר עד שחמק מטווח ראייתו המוגבל וצנח, יש להניח בהתחשב בחוקי הפיזיקה, על הרצפה. כי טרופית משקה שובב, טרופית! הוא ואחיו היו שרים את זה יחד על הספה. חבל שזה לא הסתדר עם אחיו. גם עם ללי זה לא הסתדר. "החיים איתך," אמרה לו כששבר אותה סופית, "היו איומים. מלכודת של סבל ואכזבות." הוא תהה אם היא מאושרת וקיווה שלא. היא בטח שמנה היום, חשב. מראש היא היתה בסיכון, אז בטח היום. כמה זמן עבר מאז שראה אותה בפעם האחרונה? שנים? כמה זמן? בטוח דאבּה.

רגע, החיים שלי כן חולפים לנגד עיני, חשב פתאום בצער. מכרו לו את הקונספט באופן הרבה יותר מהודר, אבל זה מה שזה, ככה זה נראה. וטוב שכך, לפחות זה לא רצף של סרטונים ביתיים, הוא מעדיף אלף פרסומות על פני הזבל הסנטימנטלי הזה. יש לי מספיק ביצים כדי למות לבד, עודד את עצמו. למרות שמה זה משנה, זה לא שהפרס על זה הוא לא למות. הוא הרגיש רפרוף קל על סנטרו, תחושת דגדוג שטיפסה בזריזות על לחיו, הגיעה לריסיו והחלה מטיילת בעינו השמאלית. זבוב הולך לי בתוך העין, חשב בפליאה מסוימת, אז ככה זה הולך להיגמר.

חלק 1

תקופה

"את צריכה עזרה?" זוהרה שאלה את הילדה שנעה בחוסר נוחות בחנות, מביטה בעצבנות לעבר הדלת.

"אה, אמא שלי תבוא לקחת אותי עוד מעט," השיבה הילדה. מבחינת זוהרה היא יכלה להיות בת שמונה או בת 13, גיל כלשהו שבו הפרצוף עדיין לא מגיע להסכמה עקרונית בינו לבין עצמו. כל עוד היו נמוכים ממנה, כל הילדים נראו לה זהים לחלוטין. ילדיהן של חברותיה שנאו אותה כי המתנות שלה אף פעם לא היו תואמות גיל. היא הביאה ספרים מורכבים מדי לילדים שעדיין היה להם חבר דמיוני ופאזלים מטופשים לבני נוער זעופים שתרו אחר שעת כושר לשרוף תחנת משטרה. הילדה לבשה טייץ ורוד ארוך וחולצת טריקו אפורה שזוהרה לא איתרה עליה סמל של בית ספר, אבל היא הניחה שהילדה אמורה להיות באחד כזה. היא בטח קמה בבוקר עם כאב גרון או בטן, בטח בטן כי קיץ. היא נשארה בבית עם אמא שלה, שגם הגדילה לעשות ולקחה אותה איתה לסידורים כדי שהיא תוכל להדביק את המוכרים בכל החנויות ברמת גן במי יודע מה.

"את רוצה לקנות משהו?" שאלה זוהרה בקור.

"אה, אולי מתנה?"

"אוקיי, אבל את יודעת שזה הכול יד שנייה, כן?"

"מה זה אומר?"

"כל הספרים פה הם משומשים. יש כאלה שלא ירצו להביא במתנה ספר משומש, בגלל זה אני אומרת."

"אה. יש הארי פוטרים?"

"אולי." זוהרה הניפה את ידה אל חלל החנות כמסמנת לילדה שהיא מוזמנת לחפש בעצמה. להגנתה, חשבה, זה לא שללקוחות בגירים היא נעימה יותר. החנות לא חרתה על דגלה שירותיות, אלא האמינה בנבירה ובחיטוט עצמאיים.

"ואם זה בשבילי? מה כדאי לי לקרוא?" שאלה הילדה בביישנות. "אני אוהבת ספרים של פעם, במיוחד חבורות, קראתי את כל החבורות, ג'ינג'י, החמישייה, הכול."

"קלאסי אצל ילדות בכורות," ציינה זוהרה.

"אני בת יחידה," אמרה הילדה.

"עדיין תופס. בת כמה את?"

"12 ו-11 חודשים." בגילה זוהרה היתה בטירוף של ספרות שואה, אבל בדיעבד זה היה מוקדם מדי.

"מה הנושאים שמעניינים אותך? תעלומות? אהבה?"

"חרדה ודיכאון."

"אם ככה, 'גבעת ווטרשיפ'."

"על מה זה?"

"חרדה ודיכאון." זוהרה הגישה לה כרך עבה ומרופט. "זה רק החלק הראשון, 33 שקלים."

"אה, אין לי פה כסף. אמא שלי תביא לך." הילדה לקחה את הספר והתיישבה על הרצפה, מצטנפת בין שתי כונניות בפינת החנות.

"למה כל כך חם פה?" שאלה.

"המזגן מקולקל," השיבה זוהרה. הוא היה מקולקל כבר שני קיצים. בכל פעם שניסתה להדליק אותו, הוא השמיע אוושה חלושה ומעוררת רחמים ונדם מיד. היא לא הצליחה להביא את עצמה להתקשר לטכנאי, ולכן הסתפקה במאוורר ישן ומרעיש עם ראש מסתובב שמילא את חלל החנות בתלתלי אבק מרקדים. החום לא הפריע לה. הוא היה מסוג הדברים שהצליחה להתעלם מהם, כמו לכלוך או נוכחותם של לקוחות.

"אין פה מספיק אור," הילדה המשיכה להתלונן. זוהרה התעלמה ממנה.

למרות שעבדה בחנות ספרי ילדים ונוער, לא יצא לה לדבר עם יותר מדי ילדים או נוער. הלקוחות היו מעטים וכללו לרוב אמהות או סבתות. הילדים עצמם, לשמחתה, לא ששו לנהל איתה אינטראקציות, וכשכן עשו זאת, הם היו בלתי נסבלים. רובם ניסו לטפס על הדלפק, הרעוע גם כך, או להיצמד אליה בדרכים שונות ומטנפות. אלה שניסו לדבר איתה תמיד שילבו בין מידע אישי מדי על עצמם לבין פריט ידע כללי גנרי. לרוב זה נשמע כמו "את יודעת שאמא ואבא רבו אתמול ונשברה כוס?" — האם מסמיקה ומביטה באימה בילד, שמוסיף, "יפן היא ארץ השמש העולה." אבל הילדה הנוכחית שקעה מיד בכרך הראשון והממורטט של "גבעת ווטרשיפ" ושכחה מקיומה. זוהרה חשבה שהיא מזכירה לה מעט את עצמה, היא הצטערה בשבילה.

"שעת סיפור", חנות לספרי ילדים משומשים ברמת גן, היתה על סף סגירה באופן תמידי ומוצדק. אמנם ההוצאות לא היו גבוהות במיוחד אבל עדיין קיימות, וההכנסות היו אפסיות. זוהרה תמיד חשבה שלבעלים, אהובה וצביה בלאס, צמד אחיות קשישות ושיפוטיות שירשו את העסק מאביהן, לא היה נעים לעשות את הדבר הכלכלי ופשוט להיפטר מהחנות. זה היה עסק סנטימנטלי, הן לא היו שם בשביל ההצלחה אלא כדי להיכנס לחנות אחת לחודשיים שלושה, להעביר יד על אחד ממדפי העץ הכבדים, להיאנח עמוקות, לומר, "נראה לי שהשנה נסגור, זוהרל'ה" ולהסתלק משם כדי לאסוף איזה נכד מהגן. לזוהרה זה היה נוח, עד כמה שנוח לעבוד בחנות ספרים גוססת בגיל ארבעים. זאת הרי בכלל היתה אמורה להיות עבודה לחורף אחד, שתאושש אותה כלכלית אחרי הגירושים ותאפשר לה פנאי לכתיבה וללימודים, אבל היא מעולם לא סיימה את הלימודים, או כתבה, או התאוששה כלכלית. היא פשוט עבדה שם.

היא קילפה בעייפות עטיפת כריך שהביאה מהבית כשמסך הטלפון שלה הואר. הודעה מיערה. היא חייבת לפגוש אותה. "זוזו, זה דחוף", הוסיפה. היא ענתה לה שהיא סוגרת בארבע. היא ידעה שאם זה חשוב, יערה פשוט תצוץ בחנות, אבל הניחה שהמחשבה על הפקקים תפחית משמעותית את הדחיפות. היא נזכרה שיערה ניסתה לשדך לה איזה מכר שלה, שלפני שבוע כתב לה הודעה שעליה לא השיבה. זוהרה קיוותה שיערה עסוקה מכדי לזכור לנזוף בה על זה. היא עברה שוב על התמונות של הבחור ברשת החברתית שבה כתב לה, תחילתה של קרחת במרכז ראשו תפסה את תשומת לבה. זה בטח מדיר שינה מעיניו. ממתי הוא שם, העיגול הדליל הזה על קודקודו? כולם תמיד ראו ואיש לא גילה לו? היא ניסתה לתפוס את ההידלדלות ההדרגתית בתמונות לאורך השנים. איזה משבר! חשבה, לא בלי עונג מסוים. אדם מאבד את מה שתמיד היה לו נדמה כמובן מאליו. הנה הוא נער, עם שיער ארוך, חלק ויפהפה. שני עשורים לאחר מכן הוא חובש כובעים בשמונים אחוז מהתמונות. איזה חוסר אונים, כמה בלבול. אם היתה עונה לו להודעה, היתה כותבת רק — כן, תגלח את כל הראש. אבל לא בגלל זה לא ענתה, היא לא היתה עונה לאף דרגה של סמיכות שיער או צפיפות שורשים. היא היתה עייפה מדי. אני בתקופה, אמרה למכרים שהתעניינו, אם כי אלה פחתו בחלוף הזמן. איזו תקופה? תקופה.

תקופה, היא הניחה שלא כולם ידעו, יכולה להימשך בין אחר צהריים לבין חיים שלמים. היא יכולה להיות תולדה של התמודדות עם אובדן, של טראומה או של טעות בחשבון בארוחת בוקר זוגית. היא יכולה להיות תוצר של מאורע חיצוני, כמו אלה שהתרחשו באופן תדיר במדינה, או לנבוע מדרמה פנימית כלשהי, אסון טבע נפשי. תקופה יכולה להוביל לשינוי ויכולה שלא, היא יכולה להיות טובה או גרועה, למרות שכשהיא טובה, אנשים לא נוטים לראות את התקופתיות שבה ונוטים לייחס לה מאפיינים אישיותיים קבועים, בעוד שדווקא מה שאחרים יכנו תקופה גרועה הוא לעתים, למרבה הצער, פשוט האופי שלהם.

זוהרה חשבה בהתחלה שהתקופה היא תוצאה של הגירושים, הפרישה מהתואר והמלחמה שהפכה, לצערה, את הדיכאון שלה לסטנדרט לאומי מפוקפק. אבל ההבנה שחלחלה אליה אט־אט היתה שכל אלה היו רק הסוואה. התקופה תמיד היתה שם, פשוט רצופה הסחות דעת שהיתה צריכה לעקור. ברגע שפינתה את הגזם הרגשי הזה, נגלתה התקופה כקו רציף, כמלווה עקשנית. הפסיכולוגית שלה ניסתה לכוון לדיכאון כרוני כלשהו, אבל זוהרה כלל לא הרגישה עצובה. היא פשוט היתה ריאלית, מפוכחת. היא הבינה הכול, את מנגנוניהם החשופים של אנשים ואת אחורי הקלעים של החיים, שהיו לא יותר מאפיזודה מעושה ומלאכותית, מופע שהסב לה אי נוחות ומבוכה.

"זאת החנות שלך?" הילדה צצה מולה בפתאומיות, וזוהרה קפצה בבהלה.

"לא. למה את עוד פה?"

"אמא שלי תבוא עוד מעט."

"את לא אמורה להיות פה כל כך הרבה זמן."

"למה?"

"את בת 12, את צריכה להיות בבית ספר." או בדיכאון, חשבה זוהרה, או לפתח הפרעת אכילה.

"עכשיו יולי. התחיל החופש הגדול."

"אין קייטנות?"

"יש, אבל אני חולה," אמרה הילדה, שנראתה בריאה למדי.

"טוב. בואי נתקשר לאמא שלך, אוקיי? אני ממש עסוקה פה."

"במה?" הילדה הביטה בספקנות בחנות הריקה. "את אוהבת לעבוד פה?"

"בסדר, את יודעת, עבודה זמנית כזאת."

"כמה זמן?"

"שנתיים," ענתה זוהרה במבוכה.

"הלוואי שהייתי יכולה לעשות את זה גם," הכריזה הילדה.

"כשתהיי גדולה תוכלי," חייכה זוהרה.

"אני לא," פניה של הילדה קדרו.

"למה?"

"כי אני ארצה עבודה טובה."

"טוב, יש לך עוד זמן בשביל זה," סיננה זוהרה באיבה.

"את רוצה שאני אכין לך צמיד גומיות?" הילדה נופפה בזרועה, האזוקה בשלל צמידי גומי צבעוניים.

"לא," ענתה זוהרה. "אני צריכה לצאת לרבע שעה, שנתקשר לאמא שלך?"

"היא בלי טלפון. אבל תצאי, אני אשאר פה."

"לא נראה לי."

"זה בסדר, גם ככה רציתי להמשיך לקרוא."

זוהרה היססה. היא בכל מקרה לא תכננה לנעול את החנות, אבל להשאיר שם את הילדה נראה לה לא אחראי.

"אני אחראית מאוד," אמרה הילדה, כאילו קראה את מחשבותיה. זוהרה תהתה מתי מגיע השלב שבו מקובל להתקשר למישהו או לחלופין, לגרש ילדים לרחוב. אם היא היתה דמות בקומדיה מיושנת, היא היתה אמורה להיות אישה קרייריסטית בת ארבעים עם דירת יוקרה בעיצוב קר שמאמצת בניגוד לרצונה ילדה בת 12 שננטשה בחנות, לומדת להכין לה פנקייקים (מונטאז' שמסתיים במטבח מלוכלך) ונהפכת, דרך הטיפול באחר, לאדם שלם יותר. אבל זאת לא היתה התוכנית שלה.

"אוקיי, אז אני ממש פה בכניסה ליד, בפיצוצייה עם חברה, אם יש שריפה, את פותחת את הדלת וקוראת לי."

"כן, גם אם ייכנס מישהו."

"אף אחד לא ייכנס."

"יש מחבלים," ציינה הילדה ביובש.

"גם מחבלים לא ייכנסו לפה," הבטיחה לה זוהרה. "את רוצה שאני אביא לך משהו? חטיף?"

"שרשרת סוכריות, משם," הצביעה הילדה מעבר לכביש, על חנות ממתקים בשם "סוויט בייט" שזוהרה מעולם לא טרחה להיכנס אליה ותמיד נרתעה מהממתקים המיושנים שנערמו בחזיתה, מעורבבים זה בזה ללא עטיפה או מיון הגיוני. קברי אחים של קוקוסים ורודים, מרמלדות וסוכריות תרנגול.

"אוקיי, סבבה, זה ספציפי."

"השרשרת הגדולה," הבהירה הילדה, "לא השעון." היא לקחה את הספר וצללה בחזרה אל בין המדפים.