חסד אחד

1

זה היה יום טוב לשחרור מהכלא.

את פניו של אֶלוּסיוּס אָרצֶ'ר קידמו הווּש המכני והריח השמנוני של פתיחת דלתות אוטובוס, ולראשונה זה זמן מה הוא נשם לתוכו את אוויר החופש. הוא לבש חליפת ויקטורי חומה ומהוהה, עם שורת כפתורים יחידה ודשים מחודדים, שקנה מהקטלוג של 'סירס, רוֹבּאק אֶנד קוֹמפָּני' לפני שיצא למלחמה. הז'קט היה קצר מהרגיל, והמכנסיים ללא מכפלת, כי מותרות שכאלה דרשו שימוש בבד נוסף, ובימי המלחמה זה לא התאפשר, כך שגם לא הייתה לו חגורה. את המלתחה היחידה שבבעלותו השלימו עניבת חוט, חולצה לבנה, מרופטת ומקומטת, ונעלי אוקספורד פשוטות ומשופשפות היטב במידה 46, עם שרוכים. עננים קטנים של אבק התרוממו מסוליות נעליו כשהשתרך אל האוטובוס. על ראשו נח כובע פֶדוֹרָה מחודד עם גומה ארוכה במרכז וסרט מבד משי דהוי בצבע בורדו שהקיף אותו. הוא קנה את הכובע עם שובו מהמלחמה. זו אחת הפעמים היחידות שהוא העז לבזבז כסף על פריט שכזה. אבל נדמה היה שניצחון כלל־עולמי על הרוע בהתגלמותו מצדיק זאת.

אלה היו הבגדים שלבש כשנכנס לכלא, וכעת הוא משתחרר כשלגופו אותם בגדים. הוא התבדח וקונן על כך שהאנשים הטובים הממונים על הענישה לא ראו לנכון לכבס את הבגדים או אפילו לגהץ אותם, אף שחלף זמן רב. ועל הכובע שלו התנוססו כתמים שלא הביא איתו לכלא. ובכל זאת, אף גבר לא יוכל להיראות בציבור ללא כובע.

המכנסיים נתלו ברפיון סביב מותניו, שהלכו ונעשו צרים יותר ונוקשים יותר במהלך שהותו בכלא. הוא היה כבד יותר ב-12 קילוגרם מאשר ביום כניסתו לכלא, אך המשקל העודף היה כולו שרירים שהשתרגו כעת בזרועותיו, בכתפיו, בחזהו, בגבו וברגליו, כמו קנוקנות עבות של עץ בוגר. ללא נעליים, גובהו עמד על 1.86 מטר. הוא נמדד בצבא, שנים קודם לכן. הם ידעו לחשב גובה בדייקנות רבה. מצד שני, לעיתים קרובות הם כשלו בתפקידם ולא סיפקו לו די תחמושת לרובה ה-M1 שלו, וגם לא די מזון לקיבה, שעה שהוא וחבריו החיילים עשו כל שביכולתם כדי לשחרר חלקים גדולים מהעולם מחבורה של אנשים מטורפים.

בכלא היה חדר כושר פשוט למדי, אך הוא ניצל אותו עד תום. ולא רק כדי לפתח את גופו. כשהרים משקולות או רץ או עבד על שרירי הבטן שלו, זה אפשר לו לשכוח לשעה־שעתיים יקרות ערך שהוא נמצא בתוך כלוב לצד פושעים קשוחים. בכלא היה מחסן ספרים משופע כרכים מרופטים, רבים מהם נטולי כריכה או עם דפים שחסרו בדיוק בשיא המתח, ובכל זאת הם היו יקרים לליבו. הספרים האהובים עליו היו מערבונים שבהם הבחור זכה תמיד בבחורה. וגם רומנים בלשיים, כאלה שבהם הגיבור גם זכה בבחורה וגם תפס את האיש הרע. הוא חשב שזה די אירוני שדווקא ספרים כאלה מבדרים אסירים בכלא. עם זאת, הוא נהנה מאוד מרכיב הפאזל שיש תמיד בספרי מסתורין. הוא ניסה לפענח את הפשע עוד לפני שהגיע לסוף, וגילה שככל שחלף הזמן, הוא עלה על הפתרון הנכון לעיתים תכופות יותר ויותר.

מהאוכל בכלא הוא נהנה הרבה פחות. מה שלא היה מקולקל או מלא תולעים היה חסר טעם מכדי לפתות אותו. במקום זה, הוא ניזון ממגוון פירות שצנחו מהעצים במטע סמוך, מירקות שנקטפו מהגינה הקטנה שבין כותלי הכלא, ופה ושם מחתיכת עוף מטוגן או מלחם רך ומלביבות תפוחים חמימות שהגיעו לכלא בדרכים מסתוריות. היו שטענו שאת האוכל הביאו נשים רחומות שרק רצו לעשות מעשה טוב, או שאולי קיוו למצוא לעצמן בעל בעוד שלוש עד חמש שנים. את שאר זמנו העביר בהנפת קורנס ובניפוץ סלעים גדולים לסלעים קטנים יותר; באיסוף אשפה בצידי הדרכים, רק כדי למצוא שם את אותה אשפה גם למחרת; או בחפירה מהירה של תעלות שלא הובילו לשום מקום, רק משום שגבר עם רובה ציד כפול קנה, משקפי שמש, כובע רחב שוליים ומבט קר כקרח אמר לו שזו הסיבה היחידה לקיומו.

עדיין לא מלאו לו 30, הוא מעולם לא נישא ולא היו לו ילדים, אבל מבט חטוף במראה הראה לו גבר שנראה מבוגר יותר, עורו שחום ומקומט מהשמש, ומבוגר עוד יותר מרוב שהות מאחורי סורג ובריח. מלחמת העולם, לצד החוויה האכזרית של אובדן חירותו, הותירה בו חותם בל יימחה. שתי החוויות הללו גזלו ממנו בהצלחה רבה את שארית נעוריו, אך גם חישלו אותו בשלל דרכים שעשויות לפעול לטובתו בהמשך דרכו.

שערו היה ארוך כשנכנס לכלא. כבר ביום הראשון הם גזזו אותו עד לתספורת צבאית. ואז הוא ניסה לגדל זקן. הם גילחו גם את זה. הם אמרו משהו על סכנת כינים ועל מקום מסתור לסחורה אסורה.

הוא נשבע שלעולם לא יסתפר שוב, או שלפחות יימנע מלעשות זאת ככל שרק יוכל. מובן שזה היה עניין פעוט בלבד. בראשית חייו הוא התרכז בעיקר בהשגת מטרות גדולות. כעת הוא התמקד בניסיון לשרוד. כל השאיפות הקשות עד הבלתי אפשריות להשגה נדחקו הצידה. מצד שני, השגרתי נראה כעת לארצ'ר לגמרי בר ביצוע.

הוא הרים את ראשו והסיר את כובע הפֶדוֹרָה שלראשו מחשש שיתנגש בתקרת כלי הרכב הרעוע. דלתות האוטובוס נסגרו בלחישה רכה ובחבטה, והוא צעד במעבר שבין המושבים, פתאום רק גבר חופשי שמחפש מקום פנוי לשבת. האוטובוס המתנודד מצד לצד היה מלא להפתיע. בעצם, אולי לא ממש להפתיע. הוא ניחש שאמצעי התחבורה הזה הוא הדרך היחידה להתנייד באזור. זה לא היה מסוג המקומות שבנו בהם שדות תעופה או תחנות רכבת. אפילו אותן רצועות ארוכות ושחורות של כבישים מהירים שחצו את המדינה לאורכה ולרוחבה מעולם לא נסללו במקומות שכוחי אל כמו זה. זה היה אחד מאותם אזורים שאף אחד מיושביו לא החזיק מכונית שמסוגלת לנסוע יותר מ-80 קילומטרים בנסיעה אחת. וממילא אותם בעלי מכוניות לא רצו להרחיק כל כך ממקום מגוריהם. הם חששו ליפול מקצה כדור הארץ.

שאר הנוסעים באוטובוס נראו מרופטים לפחות כמוהו, אולי אף יותר. מי יודע, אולי הם ישבו מאחורי סורגים משלהם באותו יום, בזמן שהוא השאיר את הסורגים שלו מאחור. כולם לבשו בגדים מלפני המלחמה או קרוב מאוד למלחמה. ציפורניהם היו מלוכלכות, עיניהם טרוטות ומבטיהם רעבים, ללא שביב קטן של תקווה. זה הפתיע אותו, כי עכשיו הם היו כבר רחוקים כמה שנים מאותו ניצחון מופלא וכלל־עולמי, ומצב העניינים החל להירגע. אבל שוב, ניצחון לא אומר שהשגשוג ירד פתאום על כל קצווי הארץ. כמו בכל מקום אחר, היו שהצליחו יותר מאחרים. ונראה שלפחות לעת עתה, הוא נסע באותו אוטובוס עם כל ה״אחרים״.

כולם הביטו בו בחשש, ואולי בחשדנות, ולפעמים גם זה וגם זה. הוא לא ראה בקהל ולו ארשת פנים ידידותית אחת. אולי המין האנושי השתנה בזמן היעדרותו. ומצד שני, אולי המין האנושי נותר בדיוק כשהיה. הוא עדיין לא ידע לומר, רגליו עוד לא עמדו יציבות על הקרקע.

ארצ'ר הבחין במושב ריק ליד גבר מבוגר בסרבל בלוי שלבש מעל גופייה מוכתמת. כובע קש נוקשה נח בחיקו של האיש, לרגליו היו מגפי עבודה בגודל של תינוקות ותיק קנבס גדול שהחזיק בידו המיובלת. הוא נעץ בארצ'ר את עיניו הבולטות מחוריהן, ולא הסיר את מבטו ממנו עד שזה הגיע אל המושב הפנוי. רגע לפני שאחוריו של ארצ'ר צנחו על הבד המוכתם של המושב, שכנו פישק את רגליו והתפרש במקומו כמו סיר שעולה על גדותיו, והכריח את ארצ'ר להתיישב על הקצה באי נוחות.

אבל זה לא הפריע לו. תאו בכלא היה אמנם גדול יותר מהשטח שתפס כעת, אך הוא חלק אותו עם ארבעה גברים נוספים, ואף אחד מהם לא הלך לשום מקום.

אבל הנה, עכשיו אני הולך לאנשהו.

״רק השתחררת?״

״סליחה?״ שאל ארצ'ר ונעץ מבט ארוך בגבר שבהה בו. שערו של שכנו הלבין בהדרגה, ואילו שפמו וזקנו כבר עשו את כל הדרך לשם.

״עלית בתחנה של בית הכלא.״

״באמת?״

״כן, בטח. אז כמה זמן ישבת?״

ארצ'ר הסב את מבטו ובהה מבעד לשמשה הקדמית בבוהק המסמא והכואב של אור השמש, ובשמיים האדירים שהשתרעו מעל המישורים רחבי הידיים, שמיים שלא הכתים ולו ענן אחד.

״ישבתי מספיק. תגיד, אולי במקרה יש לך סיגריה שאוכל לשאול?״

״אתה לא יכול לשאול סיגריה, אתה יכול רק לקבל סיגריה. אבל גם ככה אסור לעשן פה."

״מה זאת אומרת אסור?״

האיש הצביע על שלט שנכתב בכתב יד על קרטון, נתלה מעל לראשיהם ואסר עליהם לעשן בתוך האוטובוס.

עוד חוקים.

ארצ'ר הניד את ראשו. ״עישנתי ברכבת, בספינה של חיל הים. אפילו בכנסייה, לעזאזל. אבא שלי עישן בחדר ההמתנה כשנולדתי, ככה לפחות סיפרו לי. והוא טען שלאימא שלי היה פּאל־מאל בפה כשיצאתי לאוויר העולם. אז מה הקטע, ידידי?״

״היו להם בעיות בעבר, אתה מבין?״

״כמו מה?״

״כמו איזה טמבל שנרדם עם סיגריה בפה וכל האוטובוס נשרף.״

״יופי, ובגללו כולם צריכים לסבול.״

״גם ככה אומרים שזה לא טוב לבריאות,״ אמר האיש.

״אני אוהב ליהנות מדי פעם מהרבה דברים שלא טובים לבריאות.״

״מה עשית שזרקו אותך לכלא? הרגת מישהו?״

ארצ'ר הניד את ראשו. ״בחיים לא הרגתי אף אחד.״

״אני בטוח שכולם אומרים את זה.״

״אני בטוח שאתה צודק.״

״אז אתה בטח חף מפשע.״

"לא, האמת עשיתי את זה," הודה ארצ'ר.

״מה עשית?״

״הרגתי מישהו.״

״למה?״

״הוא שאל אותי יותר מדי שאלות.״

אבל ארצ'ר חייך, כך שהאיש לא נראה מבוהל מדי מהאיום המובלע.

״לאן אתה נוסע?״

״לכל מקום, העיקר לא להישאר פה,״ אמר לו ארצ'ר. הוא פשט את הז'קט, קיפל אותו בזהירות והניח אותו בחיקו כשכובעו מונח מעליו.

״זה כל מה שיש לך, הבגדים שאתה לובש?״

״זה כל מה שיש לי.״

״מה כתוב בכרטיס שלך?״

ארצ'ר פשפש בכיסו ושלף החוצה את כרטיס האוטובוס.

הטמפרטורה בחוץ נעה סביב 26 מעלות, והאוויר היה יבש, אבל בתוך האוטובוס שררו 37 מעלות לפחות, גם כשהחלונות פתוחים למחצה. הבריזה שנוצרה הייתה כמו חום שעולה מתנור, והריחות שהתערבבו זה בזה היו... מוזרים. ובכל זאת, ארצ'ר לא ממש הזיע, כבר לא, בכל אופן. בכלא היה חם יותר, והרבה יותר... מוזר. הנקבוביות וחוש הריח שלו עברו כנראה כיול מחדש.

״פּוֹקָה סיטי,״ הוא קרא את היעד שעל הכרטיס הדקיק.

״אף פעם לא הייתי שם, אבל שמעתי שהמקום ממש צומח. פעם זה היה חור אמיתי. אבל מאז הוא התקדם והפך משדה של מרעה בקר לעיירה אמיתית. הכול בזכות האנשים שהגיעו לאזור אחרי המלחמה, אתה מבין.״

״ומה הם עושים כשהם מגיעים לשם?״

״כל מה שאפשר, אחי, כדי להתפרנס.״

״נשמע כמו תוכנית טובה.״

האיש המבוגר יותר בחן אותו ארוכות. ״היית במלחמה? אתה נראה כמו אחד שהיה שם.״

״הייתי.״

״בטח ראית עולם, הא?״

״נכון מאוד. אבל לא תמיד מקומות שרציתי להיות בהם.״

״אני יצאתי מהמדינה הזאת בדיוק פעם אחת. כשנסעתי לקנות ראשי בקר בטקסס.״

״בחיים לא הייתי בטקסס.״

״הי, היית בניו יורק?״

״כן, הייתי.״

האיש הזדקף במקומו. ״באמת?״

ארצ'ר הנהן בראשו כלאחר יד. ״עברתי שם בזמן המלחמה. ראיתי את פסל החירות. עשיתי תצפית מבניין האמפייר סטייט. עליתי על המתקנים בקוני איילנד. אפילו ראיתי כמה מה'רוֹקֶטס' שהסתובבו ברחוב בתלבושות שלהן וכל זה.״

האיש ליקק את שפתיו. ״תגיד לי משהו. הרגליים שלהן באמת כאלה ארוכות, כמו שאומרים?״

״עוד יותר מזה. רגליים של בֶּטי גרֵייבֶּל ופנים של לָאנה טרנר.״

״שככה יהיה לי טוב. מה עוד?״ שאל האיש בשקיקה.

״אכלתי ארוחת צהריים ארוזה באמצע סנטרל פארק. ישבתי על שמיכה עם איזו חתיכונת שעבדה בכולבו 'מייסיז'. שתינו משקאות קלים, ואז היא שלפה בקבוקון קטן מתוך הגרבונים שלה. מה היה לה שם? זה היה הרבה יותר טוב ממשקה ענבים, אני מבטיח לך. בילינו ביחד יום נחמד. ולילה נחמד עוד יותר.״

האיש גירד את לחיו. ״אם ככה, מה אתה עושה פה?״

״לפעמים החיים מובילים אותך למקומות מטורפים. וכמו שאמרת, הרבה אנשים הגיעו לכאן אחרי המלחמה.״

האיש, שנראה כעת סקרן להיטיב ולהכיר את שכנו, הזדקף עוד יותר ואפשר לארצ'ר להיטיב את תנוחתו על המושב.

״והמלחמה הייתה לפני הרבה מאוד זמן, או שזו ההרגשה, בכל אופן,״ המשיך ואמר ארצ'ר, שהתרווח במקומו. ״אבל חיים רק פעם אחת, נכון? אלא אם כן מישהו שיקר לי.״

״רגע, בכנסייה אומרים לנו תמיד שחיים פעמיים. פעם אחת עכשיו, ועוד אחת אחרי שמתים. 'חיי נצח' הם קוראים לזה.״

״אני לא כל כך בטוח שזה מה שמצפה לי.״

״מי יודע.״

״אה, אני חושב שאני יודע.״

ארצ'ר הטה את ראשו לאחור, עצם את עיניו ותפס את התנומה הראשונה שלו כאדם חופשי לאחר זמן רב.

2

כעבור שבע שעות ועצירות רבות מספור, ארצ'ר ירד מהאוטובוס בפּוֹקָה סיטי. אנשים עלו, ואנשים ירדו. הם עצרו לארוחת ערב והפסקת שירותים בדיינר שעמד לצד הדרך, ומאחוריו גם בית שימוש נפרד, ושניהם נראו כאילו יעופו גם בבריזה הקלה ביותר. השעה הייתה כעת כמעט שמונה בערב. הוא עמד לצד הדרך ללא ניע, שעה שהאוטובוס עם אותו כפרי חטטן וכל שאר הנוסעים העצבנים שאחזו בחוזקה במיטלטליהם דהרו אל תוך הלילה בחיפוש אחר אוצרות זהב לאורך כבישים מאובקים, אף שלא היה שם לֶֶפּרֶקוֹן אחד לרפואה.

טוב שנפטרתי מהם, חשב ארצ'ר. וכעבור שנייה הוסיף גם הצד הנדיב ורחב הלב שלו: ושישחק לכם המזל.

כולנו זקוקים לטיפת מזל פה ושם, כך האמין בכל ליבו. וייתכן שכעת הוא נזקק למזל עוד יותר מכולם. השאלה הייתה אם המזל יאיר לו פנים.

או שאולי אצטרך ליצור את המזל שלי בעצמי, ולקוות שהמזל הרע לא ירדוף אחריי במקומו?

הוא חבש את כובעו ואז לבש את הז'קט שלו, והביט סביבו. הוא הגיע לפוקה סיטי משום שברשות בתי הכלא קבעו שכאן עליו להשלים את השחרור שלו על־תנאי. הוא שלף את הדפים שקיבל עם שחרורו. בראש כל עמוד התנוססו המילים רשות בתי הכלא, באותיות שמנות ובולטות. ומתחת הודפסה רשימה קצרה מאוד של "עשה" לצד רשימה ארוכה הרבה יותר של "אל תעשה". אלו הכללים שאמורים לנהל את חייו בשלוש השנים הבאות. הוא היה אמנם חופשי, אך החירות הזו הייתה מחוברת ללאסו, וכללה תנאים משפטיים שברובם הוא לא מצא את הידיים ואת הרגליים. מי היה מאמין שהכלא יכול להידבק אליך ככה, כאילו נלכדת בבוקר בקורי עכביש, ונופפת לכל עבר בניסיון להשתחרר מהקורים הדקיקים, וכל אותה עת גם פחדת שמשהו ארסי עומד לתקוף אותך.

ארצ'ר שוחרר מהכלא הרבה לפני שריצה את עונשו במלואו, גם בשל התנהגות טובה וגם משום שצלח את ההופעה הראשונה שלו מול ועדת השחרורים. הוא נכנס לחדר הקטן והמחניק, עם השולחן הרעוע ושלושת הכיסאות שעמדו מאחוריו, ועוד כיסא אחד מלפניו, ולא ממש ידע למה לצפות. שני סוהרים חסונים ליוו אותו פנימה. הוא לבש את מדי האסיר הרגילים, ונדמה שכל נקבובית של הבד המוכתם מזיעה צרחה שהוא ״אשם״ וגם ״סכנה לציבור״.

מאחורי השולחן ישבו שלושה אנשים, שני גברים ואישה אחת. הגברים היו נמוכים ומוצקים והזיעו ללא בושה בחדר המחניק ממילא. הם נראו משועממים ונפוחים מחשיבות עצמית, כשינקו בתאוותנות מהסיגרים השמנים שבפיהם. האישה ישבה במרכז החבורה הקטנה של נותני חירות או שולליה, ונראתה כמו מטרונית גבוהה עם כובע אופנתי וציפור בד שקישטה את צידו, וגם עם שועל מת סביב כתפיה הרבועות.

ארצ'ר הבין מייד שהיא מקור הכוח האמיתי ומיקד בה את מלוא תשומת ליבו. החרטה שלו הייתה אמיתית, הכאה על חטא מוחלטת. הוא בהה בעיניה הגדולות והחומות, וכשאמר את שלו הוא דיבר מכל הלב והקפיד להדגיש כל מילה, עד שהבחין ברעד בזוויות עיניה, והציפור המזויפת והשועל החלו לרעוד קלות. לאחר שסיים, ואז ענה על כל שאלותיה, ההתייעצות בין חברי הוועדה הייתה זריזה ונטתה לטובתו, והגברים נכנעו מהר מאוד לקביעתה הנחרצת של האישה.

כזה היה מחיר החופש, והוא שילם אותו בשמחה.

מלון 'דֶרבּי' נמצא בדיוק במקום שאמרו לו ברשות בתי הכלא. בלית ברירה, נקודה לטובתם. האדריכלות הזכירה לו מבנים שראה בגרמניה. זה לא מצא חן בעיניו. ארצ'ר לא נלחם שנים כה רבות כדי לחזור הביתה ולראות כאן אלמנטים מתרבותם של המנוצחים. הוא חצה את הרחוב, וחומו של היום טיפס לכפות רגליו הארוכות. השמיים היו כעת כהים, אבל נותרו נקיים מעננים. האוויר היה יבש כל כך, עד שעורו כמעט נסוג לתוך עצמו. לארצ'ר נדמה היה שהבחין גם באבק שנפלט עם נשימותיו. שני גברים זקנים וכמושים למראה ישבו כפופים מעל שולחן דמקה שעמד משום מה בצילה של מזרקה גדולה, ונראה לא שייך. המזרקה נבנתה ברובה משיש אפור־לבן, עם כרובים שמנמנים ועירומים שנתלו במרכזה וניגנו בנבל ובחליל, אלא שאף טיפת מים לא זלגה מתוך אינספור הזרבוביות.

שני הזקנים הגניבו לעברו מבטים וצפו בו כשקרב אליהם. ארצ'ר דשדש לעברם במקום ללכת. בכלא, כל הליכה למרחקים ארוכים, כלומר יותר מאשר לשירותים, חייבה שימוש בשלשלאות לרגליים. לכן לא נותר לך אלא לדשדש. זה היה משפיל, ללא ספק, וזו גם הייתה כל המטרה. ארצ'ר התכוון להיפטר מהדשדוש החושפני הזה, אבל זה לא היה קל כמו שזה נשמע.

הוא חש היטב במבטיהם הבולשים אחריו, כמו טפילים אילמים שינקו את החיים מגופו גם ממרחק, כשסקרו את האיש המוזר הזה עם הבגדים הזולים והמקומטים וההליכה המשונה.

תחנת בית הכלא. היזהרו, רבותיי, זה אסיר לשעבר שמדשדש פה לפניכם.

הוא הנהן לעברם כשהוא ונעליו המטונפות התקרבו אל מזרקת הכרובים ואל שני שחקני הדמקה כפופי הגו. אף אחד לא הנהן בתגובה. נראה שפוקה סיטי לא הייתה מקום מהסוג הזה.

הוא הגיע אל המדרכה שבחזית המלון, פתח לרווחה את דלת הכניסה והניח לה להיסגר אחריו. הוא חצה את המבואה, שטיח הקטיפה העמוק כמו שאב אותו פנימה, ואז צלצל בפעמון שנח על דלפק הקבלה. הצלצול דעך לאיטו, והוא הביט בשלט שנתלה על הקיר והבטיח נעליים מבריקות בזריזות ובמחיר טוב. גם את זה וגם גילוח ותספורת, כולל אפטר שייב.

מאחורי וילון מרופט בצבע בורדו יצא גבר קירח בגיל העמידה כדי לקדם את פניו, לבוש חולצה לבנה ולא לגמרי נקייה מתחת לווסט אפור ועם מכנסי קורדרוי דהויים. שרווליו היו מופשלים, ואמות ידיו היו השעירות ביותר שארצ'ר ראה מעודו. הוא נראה כאילו התיישבו עליו זחלים שמנים ופלומתיים. הציפורניים שלו נזקקו לקרצוף הגון, ונדמה שאותה שכבת אבק שכיסתה את ארצ'ר כיסתה גם אותו.

״כן?״ שאל האיש, שאמד את ארצ'ר מכף רגל ועד ראש, וניכר בו שהוא לא מרוצה בשום צורה.

״אני צריך חדר.״

״ניחשתי את זה. המחירים תלויים שם על הקיר. זה מתאים לך?״

״יש לי ברירה?״

האיש נתן בו מבט, שעה שארצ'ר מישש את הדולרים המקומטים שבכיסו.

״שלושה לילות.״

האיש הושיט את ידו וארצ'ר מסר לו את הכסף.

הוא הכניס את השטרות לקופה, וסובב לעברו ספר אורחים כבד. ״תחתום בבקשה, כולל כתובת נוכחית.״

״אני חייב?״

״כן.״

״למה?״

״זה החוק.״

נדמה היה שידו הארוכה של החוק נמצאת כיום בכל מקום.

ארצ'ר נטל בחירוק שיניים את העט השמנמן שהאיש מסר לו. ״מה הכתובת שלכם?״

״למה?״

״כי זו הכתובת הנוכחית שלי, זה למה."

האיש נחר בבוז וחזר על הכתובת.

ארצ'ר שרבט אותה בצייתנות, וחתם את שמו בכתב עגול ומחובר.

האיש הביט בחתימה ההפוכה. ״זה באמת השם שלך?״

״למה אתה שואל? כי רוב הלקוחות שלך הם סמית וג'ונס שמגיעים בחברת נשים צעירות ושוכרים חדר לכמה שעות?״

״הי, בחור, זה לא מקום מהסוג הזה.״

״כן, ברור, אתם הכי קלאסה. כמו תינוקות השיש העירומים שעומדים שם בחוץ.״

״תגיד לי, מאיפה הגעת?״ שאל אותו האיש והזעיף את פניו.

״מפה ומשם. כרגע אני מפה.״

האיש פתח מגירה והוציא מתוכה מפתח פליז שמן. ״חדר מספר 610. קומה עליונה. המעלית נמצאת שם.״ הוא הצביע לשמאלו.

״והמדרגות?״

״גם שם.״

ארצ'ר פנה ללכת, והאיש שאל, ״רגע, אין לך ציוד?״

״אני לובש אותו במקום לסחוב אותו,״ ענה לו ארצ'ר מעבר לכתפו.

הוא עלה במדרגות, לא במעלית. מעליות היו רק תאי כלא קטנים, כך לפחות האמין. ואולי דלתותיהן כלל לא ייפתחו כשירצה בכך. ואז מה הוא יעשה?

יש דבר אחד חשוב שהכלא גוזל ממך, וזה האמון.

הוא פתח את הדלת של חדר 610 וסקר אותו לאיטו, לוקח את הזמן. היה לו עכשיו כל הזמן שבעולם. אחרי שבשנים האחרונות ספר כל דקה, כל שעה וכל יום, כבר לא היה לו צורך בכך. עם זאת, זה היה הרגל שקשה להיפטר ממנו. הוא חשב לעצמו שהוא עוד עלול להתגעגע לזה.

הוא בדק את המיטה: רעועה, חורקנית. המיטה שלו בכלא הייתה יציקת בטון שהתחזתה למזרן, כך שזה היה בסדר גמור. הוא פתח מגירה ומצא שם את כתבי הקודש, לצד נייר מכתבים ועט כדורי.

יופי, את ענייני ישו וכתיבת מכתבים כבר כיסינו.

הוא פשט את הז'קט, תלה אותו על וו והניח מעליו את הכובע. הוא שלף מכיסו את שטרות הכסף המקופלים. הוא פרש אותם בקפדנות על המיטה, בהתאם לשוויים. לא נותרו לו שטרות רבים אחרי ששילם על החדר הזה. אנשי רשות בתי הכלא היו קמצנים, בדרכם היעילה.

הוא יצטרך לעבוד כדי לשרוד. ועבודה הגונה תמנע ממנו להידרדר בחזרה לפשע. הוא לא היה צריך לנחש את זה.

ארצ'ר שלף שוב את מסמכי השחרור שלו. זה הופיע ממש בפסקה הראשונה:

עבודה מכניסה תמנע ממך לחזור שוב לדרכיך הנלוזות, ומשם לכלא. אל תשכח את זה.

הוא המשיך לסרוק את הדף.

הפגישה הראשונה נקבעה למחר בבוקר בתשע בדיוק. בבניין המוניציפלי ובית משפט השלום של פוקה סיטי. זה היה שם ארוך, ומשום מה הוא גם עורר בארצ'ר פחד, מפני חוקים וכללים ומפני יותר מדי דברים שקשה לזכור. או לעשות בעקביות.

אֶרנֶסטין קראבּטְרי היה שמה של קצינת המבחן שלו.

אֶרנֶסטין קראבּטְרי. יופי של שם.

עבור קצינת מבחן.

הוא פתח את חלון חדרו מסיבה אחת בלבד. החלון שלו בכלא מעולם לא נפתח. הוא שאף לקרבו את האוויר החם והיבש, והביט סביבו בפוקה סיטי. גם פוקה סיטי הביטה בו בחזרה, אך לא גילתה בו שום עניין. ארצ'ר תהה אם כך תמיד יהיה, לאן שלא ילך.

הוא השתרע על המיטה. אבל שעון היד שלו מתוצרת אֶלגין גילה לו שעדיין מוקדם מדי לישון, וכנראה מאוחר מדי לקנות משקה, אם כי סעיף מספר 14 ברשימת ה״אל תעשה״ של רשות בתי הכלא היה בלי ברים ובלי משקאות חריפים. מספר 15 היה בלי נשים. וכך גם מספר 16, כלומר במובן מסוים, כי שם היה איסור ספציפי על נשים ״מפוקפקות״. אנשי רשות בתי הכלא צברו כנראה אוסף אדיר של נתונים סטטיסטיים שהוכיחו בבירור מדוע לא יֵצא שום דבר חיובי מהמפגש בין משוחררים טריים לאלכוהול ולגברים נוספים ששותים גם הם משקאות חריפים. ואם תוסיף למשוואה גם נשים, וליתר דיוק נשים מפוקפקות, התוצאה היחידה תהיה כנראה אפוקליפסה.

למותר לציין שבאותם רגעים הוא התאווה בעיקר למשקה המסוכן ביותר.

ארצ'ר לבש את הז'קט שלו, חבש את כובעו, אסף את כספו ויצא לחפש לעצמו משקה.

ואולי גם את אותן נשים מפוקפקות.

גבר במעמדו לא יכול להרשות לעצמו להיות בררן, או להדחיק את תשוקותיו.

ביום הראשון של החופש שלו, הוא אמר לעצמו שהחיים קצרים מכדי לחכות.