חרדים

1.
 

שוד בנק. חטיפת בני ערובה. יריית אקדח בודדת. חדר מדרגות עמוס שוטרים בדרכם להסתער על דירה. מתברר שהדרך לשם לא היתה קשה במיוחד, אפילו הרבה יותר קלה ממה שנדמה לכם. כל מה שהיה צריך זה רעיון אחד מטופש במיוחד.

הסיפור הזה עוסק בכל מיני דברים, אבל בעיקר באנשים מטומטמים. חשוב לציין כבר בראשית הסיפור שקל מאוד לקטלג אנשים אחרים כמטומטמים, בעיקר בשל נטייתנו לשכוח כמה מטמטמים החיים שלנו כבני אדם. בעיקר כשיש סביבנו בני אדם אחרים שלמענם אנחנו משתדלים להיות טובים.

כי רשימת הדברים שמצפים מבן אדם להשתלט עליהם בחייו היא הרי בלתי־נתפסת באורכה. להחזיק בעבודה, שתהיה לו קורת גג, לשלם מִסים בזמן, ללבוש תחתונים נקיים ולזכור את הסיסמה לוַויי־פַיי הדפוק. חלקנו פשוט לא מצליחים להשתלט על הכָּאוס, וכך חיינו פשוט נמשכים, כדור הארץ דוהר במהירות של שני מיליון קילומטרים לשעה ואנחנו רועדים ונאחזים בפני השטח, מוכי אימה, משל היינו גרביים אבודים. הלבבות שלנו הם כמו סבונים שחומקים לנו בין הידיים, מספיק רגע אחד בודד של רפיון כדי שהם יתעופפו ויתאהבו ויתרסקו, ככה סתם. אין לנו שום שליטה על כלום. אז אנחנו לומדים להעמיד פנים, כל הזמן, בעבודה שלנו ובנישואים שלנו ומול הילדים שלנו ובכלל, בכל תחום בחיים. מעמידים פנים שאנחנו נורמלים, שאנחנו משכילים, שאנחנו מבינים במושגים כמו "תשואות פיננסיות" ו"שיעור המדד" ושאנחנו מבינים בסקס. האמת היא שההבנה שלנו בסקס זהה להבנה שלנו בכבלי USB וכולנו יודעים שעם המנוולים הקטנים האלה צריך לנסות לפחות ארבע פעמים לפני שמוצאים את השקע המתאים. (לא שם, לא שם, לא שם, שם!)

אנחנו מעמידים פנים שאנחנו הורים טובים כשלמעשה ההורות שלנו מסתכמת בלהאכיל ולהלביש את הילדים ומדי פעם לנזוף בהם כשהם לועסים מסטיק שהם מצאו על המדרכה. פעם היו לנו דגי נוי באקווריום שמתו כולם, והאמת היא שאנחנו לא מבינים בילדים יותר מאשר בדגי נוי ולכן האחריות הזאת משתקת אותנו מאימה מדי בוקר. אין לנו תוכנית סדורה, אנחנו בסך הכול מנסים לשרוד את היום, כי מחר יבוא עוד אחד.

לפעמים כואב לנו, כואב לנו כל כך, שנדמה לנו שהעור שעוטף אותנו הוא לא שלנו. ולפעמים אנחנו חוטפים התקף חרדה, כי צריך לשלם את החשבונות ומצפים מאיתנו להיות מבוגרים ואחראים ואנחנו לא יודעים איך, כי הרי קל עד כדי גיחוך להיכשל בתפקיד הזה.

כי כולנו אוהבים מישהו וכולנו חווינו לילות מייסרים שבמהלכם התהפכנו במיטה ושאלנו את עצמנו אם אנחנו בכלל יכולים להרשות לעצמנו להמשיך להיות בני אדם. ולפעמים זה גורם לנו לעשות דברים שבמבט לאחור נראים לנו לא הגיוניים בעליל, למרות שבאותו רגע הם נראו לנו ממש, אבל ממש, הגיוניים.

רעיון אחד ויחיד, מטופש ביותר. לא היה צריך יותר מזה.

בוקר אחד, דמות עם כובע גרב על הראש יצאה מהבית עם אקדח ביד, מעשה שבדיעבד כמובן היה מטופש להחריד. כי הסיפור אמנם עוסק בחטיפת בני ערובה, אבל לא זאת היתה הכוונה מלכתחילה. כלומר, כן היתה כוונה שיהיה סיפור, אבל לא שיתפתח לכדי חטיפת בני ערובה. הכוונה המקורית היתה לבצע שוד, וכצפוי, הכול יצא משליטה, כדרכם של מעשי שוד רבים. וכך יצא שהדמות בכובע הגרב נמלטה, אבל ללא כל תוכנית מגירה, ועל מי שנמלט ללא תוכנית מגירה חלות העצות שהאֵם של הדמות בכובע הגרב נהגה לחלק לילדיה כשהיו שוכחים את קוביות הקרח והלימון במטבח, "מה שאין בראש כדאי שיהיה ברגליים!" (העובדה שאחוזי הג'ין והטוניק שנמצאו בדמה של האם אחרי מותה היו גבוהים עד כדי כך שבמשרד הקבורה חששו לשרוף את גופתה כנראה מעידה על טיב העצות שחילקה בחייה.) ולכן, אחרי השוד שבעצם לא קרה, המשטרה הוזעקה למקום, והדמות בכובע הגרב לקחה את רגליה ונמלטה במהירות הבזק אל המדרכה ומשם חמקה פנימה דרך הדלת הראשונה שראתה. ואולי עדיין אין בכל אלה כדי לייחס לדמות תכונות של אידיוט גמור, אבל בכל זאת... אתם יודעים. מהלך מבריק זה לא היה. הדלת הובילה לחדר מדרגות, שלא היו בו פתחי מילוט נוספים, ולא היתה ברירה אלא לטפס במדרגות. חשוב לזכור בהקשר זה את כושרו הגופני הממוצע של אדם בן שלושים ותשע, שהוא לרוב ירוד, אלא אם כן אותו בן שלושים ותשע הוא מהטיפוסים שנאבקים בחור השחור בנפשם באמצעות מכנסי רכיבה וכובעי שחייה יקרים להחריד וסדרה של תמונות באינסטגרם. אבל הדמות שלנו היא דווקא צרכנית קמחים וגבינות מושבעת, ולכן עם סיום הטיפוס כל הבלוטות שלה הגירו נוזלים והנשימות שהדהדו בחדר המדרגות הזכירו אווירה של מועדון סגור שבשביל להיכנס אליו צריך ללחוש סיסמה סודית דרך אשנב בדלת. כלומר, סיכוייה להימלט מהמשטרה היו, בלשון המעטה, אפסיים. ולכן הדמות מעדה פנימה דרך הדלת היחידה שהיתה פתוחה, היישר לתוך דירה שבה בדיוק באותו הזמן נערך סיור קבוצתי לקונים פוטנציאליים בניצוחה של מתווכת. הדמות בכובע הגרב, מתנשפת ומיוזעת, נופפה באקדח, וכך קרה שלגמרי בטעות כל הסיפור הזה נהפך לאירוע חטיפה.

ואחר כך, כן, קרה מה שקרה: שוטרים הקיפו את הבניין, עיתונאים צצו מכל עבר, האירוע שודר בטלוויזיה. כל הסיפור נמשך כמה שעות טובות. בסופו של דבר הדמות החשודה בשוד נכנעה, הרי לא באמת היתה ברירה אחרת. וכל שמונת בני הערובה, שבעת הקונים הפוטנציאליים ומתווכת אחת, שוחררו. ואחרי שהם פונו בבטחה מן הבניין, המשטרה הסתערה על הדירה. אבל היא כבר היתה ריקה.

איש לא ידע לאן נעלם השודד.

וזה בעצם כל מה שעליכם לדעת מראש. עכשיו נתחיל את הסיפור.

2.
 

לפני עשור איש עמד על גשר. הסיפור הזה לא עוסק באותו איש. כלומר, אתם לא מוכרחים לחשוב עליו כעת. טוב, ברור לי שעכשיו אתם לא יכולים להפסיק לחשוב עליו. זה כמו להגיד למישהו, "אל תחשוב על עוגיות," כי הוא הרי מיד יחשוב על עוגיות. אל תחשבו על עוגיות!

כל מה שעליכם לדעת הוא שלפני עשור איש עמד על גשר. בקצה המעקה, גבוה מעל המים, בשלהי חייו. ועכשיו אל תחשבו על זה יותר. תחשבו על משהו נחמד יותר.

תחשבו על עוגיות.

3.
 

זהו היום שלפני ערב השנה החדשה בעיר לא גדולה במיוחד. שוטר ומתווכת דירות יושבים בחדר חקירות בתחנת המשטרה. השוטר נראה בן עשרים אבל הוא ככל הנראה מבוגר יותר, המתווכת נראית בת ארבעים פלוס אבל היא ככל הנראה צעירה יותר. השוטר לובש מדים שקטנים על מידותיו, ואילו המתווכת מתהדרת בחליפה גדולה מדי. נראה שהמתווכת היתה רוצה מאוד להיות במקום אחר, ובתום חמש־עשרה דקות של חקירה נראה שגם השוטר היה רוצה שהמתווכת תהיה במקום אחר. כשהמתווכת מחייכת חיוך חרדתי ופותחת את פיה כדי לדבר, השוטר נושם ונושף באופן שמקשה עלינו להבין אם הוא נאנח או מקנח את אפו.

"פשוט תעני על השאלה וזהו," הוא מבקש.

המתווכת מהנהנת נמרצות ושואלת, "המצב?"

"פשוט תעני על השאלה, זה מה שביקשתי!" חוזר השוטר על דבריו בהבעת פנים ששכיחה אצל גברים שמתישהו בילדותם התאכזבו מהחיים ומאז לא התגברו על האכזבה.

"שאלת מה השם של משרד התיווך שלי!" מתעקשת המתווכת ומתופפת בציפייה באצבעותיה על משטח השולחן באופן שמעורר בשוטר רצון להשליך עליה חפצים חדים.

"לא, זה לא מה ששאלתי, שאלתי אם החוטף..."

"השם של המשרד הוא המצב! הבנת? כי כשאתה קונה דירה אתה רוצה לדעת מה המצב שלה, נכון? ולכן כשאני עונה לטלפון אני אומרת 'שלום, הגעתם למשרד תיווך המצב! מה המצב שלך היום?'"

השוטר מזכיר לעצמו שהמתווכת נחלצה לפני רגע מאירוע טראומטי, היתה נתונה לאיומי אקדח והוחזקה בת ערובה, סביר להניח שכל אחד היה מאבד את זה. ולכן השוטר מתאזר בסבלנות. הוא לוחץ בשני אגודליו על הגבות שלו, משל היו שני כפתורים שבתום לחיצה בת עשר שניות יחזירו אותו למציאות אחרת.

"אוקיי. אבל עכשיו אני מוכרח לשאול כמה שאלות על הדירה ועל השודד," הוא גונח.

גם עליו עבר יום לא פשוט. תחנת המשטרה קטנה, המשאבים דלים, אבל זה לא משפיע כהוא זה על כישורי הצוות. הוא ניסה להסביר את זה לִמפקד של מפקד של מפקד מיד עם היוודע החטיפה, אבל לא היה בכך שום טעם. הם בכל זאת ישלחו צוות מיוחד מסטוקהולם שייקח את המושכות מעתה ואילך. המנהל לא הדגיש את המילים "צוות מיוחד" אלא את "סטוקהולם", כאילו ההגעה מעיר הבירה כשלעצמה מבטיחה כוחות־על כלשהם. אגודליו של השוטר עדיין צמודים לגבות, זאת ההזדמנות האחרונה שלו להוכיח למפקדים שהוא יכול להסתדר בכוחות עצמו, אבל איך לכל הרוחות הוא יצליח במשימה אם כל העדים נשמעים כמו המתווכת?

"אוקי־דוקי!" מצייצת המתווכת.

השוטר מצמצם את עיניו אל הרישומים בפנקס.

"לא קצת מוזר להביא לקוחות לסיור בדירה ביום כזה? יום לפני ערב השנה החדשה?"

המתווכת מנידה בראשה ומחייכת חיוך רחב. "אין ימים לא טובים במשרד תיווך המצב!"

השוטר מתרכז בנשימות עמוקות, שוב ושוב.

"אוקיי. נמשיך. כשנתקלת בשודד, מה היתה תגובתך הראש..."

"לא אמרת שקודם תשאל שאלות על הדירה? אתה אמרת 'הדירה והשודד', כך שהנחתי שקודם נדבר על הדיר..."

"אוקיי!" נוהם השוטר.

"אוקיי!" מצייצת המתווכת.

"אז לגבי הדירה: את מתמצאת במבנה שלה?"

"בוודאי, אני המתווכת!" משיבה המתווכת, אבל מצליחה להתאפק ולא להוסיף, "ממשרד תיווך המצב! אז מה המצב שלך היום?" כי היא חוששת שהשוטר עלול לעשות שימוש באקדח הטעון שלו.

"תוכלי לתאר אותה?"

פניה מאירות.

"חלום של מקום! אנחנו מדברים על אפשרות נדירה לרכוש דירה יוקרתית בשכונה שקטה אך עם זאת קרובה לדופק של מרכז העיר. שטחים פתוחים! דירה מוארת!"

השוטר קוטע אותה.

"התכוונתי אם יש מזווה, מקומות אחסון נסתרים מן העין, דברים כאלה..."

"אתה לא אוהב שטחים פתוחים? אתה מעדיף קירות? אין שום דבר רע בקירות!" מעודדת אותו המתווכת, אבל מנימת קולה אנו למדים שלדעתה אנשים שאוהבים קירות הם גם אנשים שאוהבים חומות.

"אולי יש ארונות בגדים שלא..."

"כבר הזכרתי שהדירה סוּפּר־מוארת?"

"כן."

"מחקרים מראים שאור מסב אושר לבני אדם. ידעת את זה?"

נראה שהשוטר לא רוצה שיכפו עליו אור. ישנם אנשים שמעדיפים לקבוע בעצמם את מידת אושרם.

"אפשר שנהיה ממוקדים?"

"אוקי־דוקי!"

"האם ישנם אזורים בדירה שלא מופיעים בשרטוט האדריכלי?"

"והאזור כולו ממש מתאים לילדים!"

"ובאיזה אופן זה בדיוק קשור לענייננו?"

"רציתי רק לציין את זה. כי המיקום, אתה יודע. ממש ידידותי לילדים! כלומר... חוץ ממה שקרה היום כמובן. אבל אם נשים את האירוע הזה בצד: אזור מאוד ידידותי לילדים! וילדים, אתה יודע, מתים על ניידות משטרה."

המתווכת מנופפת בזרועה ומחקה בקולה צליל של סירנה.

"נדמה לי שזאת המנגינה של האוטו גלידה," מציין השוטר.

"אבל אתה מבין את הכוונה שלי," מתעקשת המתווכת.

"אני חייב לבקש ממך שתעני על השאלות."

"סליחה. אז מה היו השאלות?"

"מה הגודל המדויק של הדירה?"

המתווכת מחייכת חיוך מבולבל.

"לא התכוונת לשאול אותי שאלות על החטיפה? חשבתי שעל זה אנחנו עומדים לדבר."

השוטר נושך שפתיים ונראה שהוא מנסה לנשום דרך הציפורניים של כפות רגליו.

"בוודאי. אוקיי. תספרי לי על השתלשלות העניינים. מה היתה תגובתך הראשונה כש..."

המתווכת קוטעת אותו בהתלהבות. "השתלשלות העניינים? כן! בעיצומו של הסיור פרצה דמות חמושה לתוך הדירה וכיוונה לעברנו אקדח. אתה יודע בזכות מה?"

"לא."

"בזכות המרחב הפתוח! לולא המרחב הפתוח לא היה ניתן לכוון את האקדח על כולנו בו־זמנית!"

השוטר מעסה את גבותיו.

"אוקיי, ננסה כיוון אחר: יש מקומות מסתור טובים בדירה?"

המתווכת ממצמצת באִטיות רבה כל כך עד שאפשר לחשוב שהיא למדה כרגע איך לעשות זאת.

"מקומות מסתור?"

השוטר נשען לאחור ונועץ מבט מאופק בתקרה.

אמא שלו תמיד אמרה לו ששוטרים הם בסך הכול בנים שלא המציאו לעצמם חלומות חדשים. כל הבנים הרי נשאלים, "מה תרצה לעשות כשתהיה גדול?" וכמעט כולם משיבים ללא היסוס בשלב מסוים, "שוטר!" אבל רובם גדלים ומאמצים חלומות מוצלחים יותר. לרגע הוא מצטער שהוא לא נמנה עם הילדים האלה, כי אז אולי ימיו היו מורכבים פחות, וכנראה גם היחסים שלו עם בני משפחתו. אמו תמיד היתה גאה בו, חשוב לציין, היא מעולם לא הביעה מורת רוח מבחירותיו המקצועיות. רק אבא שלו לא רצה שילבש את המדים. ייתכן שהאכזבה של אביו עדיין מכבידה על השוטר הצעיר, כי הוא נראה תשוש כשהוא שב וממקד את מבטו במתווכת.

"כן. זה מה שאני מנסה להסביר לך: אנחנו חוששים שהשודד עדיין בדירה."