הפאנליסט

״שי תמוז,״ קראה המזכירה הרפואית בתעודת הזהות שלו ולא העיפה בו מבט שני. שמו ופניו לא היו מוכרים לה, לא אמרו לה דבר. ״כשיופיע המספר שלך תיכנס לחדר שלוש,״ היא אמרה, ״רפואה שלמה.״

הוא לא היה חולה, לא שידע לפחות, והברכה שלה הטרידה אותו, כאילו ידעה בשורה רעה שעדיין לא סופרה לו. גם אחר כך, כאשר נכנס מאחורי פרגוד והתפשט ונשאר מכוסה רק בחלוק נייר דק, ובחדר הטיפולים עצמו שבו התכוננו הרופאה ועוזריה, לא עורר תגובה מיוחדת. הוא היה עוד מטופל אלמוני אחד בשרשרת ארוכה של אנשים שעברו את גיל חמישים ונשלחו לבצע את הבדיקה. כאשר שכב על מיטת הטיפולים הזריקו לזרועו חומר מטשטש והחדירו למעיו צינור בדיקה גמיש לבדוק אם נגע בהם הסרטן. הכול עבר בשלום.

כשהתעורר בחדר ההתאוששות אחרי חצי שעה ישבה לידו אלונה, אשתו, ושאלה איך הוא מרגיש. ״נהדר,״ הוא אמר בכנות, ״כאילו מתִּי בשלווה,״ ובליבו חשב שזו דרך נפלאה ללכת והצטער שהתעורר. הרופאה נכנסה וסקרה בפניו את תוצאות הבדיקה שהיו תקינות בסך הכול, למעט פוליפ קטן אחד שהוסר ונשלח לביופסיה, אך היא סיכמה שאין מקום לדאגה, ואמרה שיבוא לבצע את הבדיקה שוב בעוד שבע שנים או אם יופיעו איזה סימנים מדאיגים לפני כן.

כשיצאו משם הציע לאלונה ללכת לשתות קפה, אבל היא מיהרה לעבודה שלה בגלריה ורק ליוותה אותו הביתה וראתה שהוא בסדר ושוכב לנוח.

עומר, הבן שלו, הכין לעצמו חביתה במטבח. השעה כבר הייתה אחרי עשר, ורק עכשיו התעורר ועדיין היה לבוש בבגדים של לילה ומזמן לא התגלח. שי עבד מהבית, וגם עומר נמצא בו כל הזמן. הוא השתחרר מהצבא לפני יותר משנה, וכשנשאל מתי יתחיל ללמוד התחמק והסביר שהיום תואר מאוניברסיטה לא חשוב כמו שהיה פעם. היו לו תוכניות עמומות לאיזה מיזם במחשבים, ובינתיים עבד כמה שעות ביום מחדרו, מאחורי דלת סגורה, בשיווק מוצרים ששי לא ידע מה הם, וגם העדיף לא לבדוק. הוא אפילו לא ידע אם הבן משתכר מזה משהו כי בינתיים כל מחסורו היה עליהם.

״הכול יצא תקין בבדיקה,״ עדכן את הבן, שהקשיב למשהו באוזניות ולא הגיב. ״איפה גוני?״ שאל שי, ופתאום התעצבן. ״אתה יודע איפה היא?״ הרים את הקול ונעמד מול הבן, והוא שלף אוזנייה אחת וענה: ״אני לא יודע, בטח הלכה לבית ספר, למה אתה כועס, רק קמתי.״

שי ניגש לחדר שלה ופתח את הדלת, מעשה אסור בתכלית האיסור, ומהבלגן שהיה שם — חצי ארון שפוך על הרצפה וכוסות קפה לא שטופות ובהן בדלי סיגריות — לא הצליח להבין אם ישנה שם בלילה. הוא התקשר אליה ונענה שהמכשיר לא זמין. הוא התקשר לאלונה, והיא לחשה לו שבדיוק נכנס מישהו לגלריה, והוא התעקש, רק רגע, סליחה על ההפרעה, אולי את יודעת איפה גוני, והיא ענתה שבטח בבית הספר ולמה הוא שואל. ״כי היא לא עונה לי, וכבר לא ראיתי אותה הרבה זמן, היא כמו רוח רפאים,״ אמר, ואלונה אמרה בקוצר רוח שראתה את גוני אמש מחטטת במקרר אחרי שהוא כבר הלך לישון, ושכדאי שיירגע.

לפני המון שנים, כשהיה סטודנט, התחיל שי לעבוד בעיתון כעורך חדשות זוטר. מישהו שהכיר המליץ עליו. אינטרנט עוד לא היה, אולי רק במעבדות של מדענים באמריקה, וטלפון חכם נמצא רק בדמיון של סטיב ג'ובס. העולם היה אחר, וכל בני האדם קראו עיתונים מודפסים על נייר. הוא רצה לכתוב, וכשנקרתה ההזדמנות התחיל לסקר מופעי מוזיקה. סגנון הכתיבה שלו היה משוחרר וצעיר, ויחד עם זאת היה לו חשוב לספק מידע מועיל לקורא. הוא הושפע מעיתוני מוזיקה מארצות הברית ומאנגליה שהיה קונה משומשים בדיזנגוף סנטר. הכתבות שלו הדהדו באזורים שבהם הסתובב בעיר ואצל האנשים שאיתם נפגש, ושי הרגיש שעוצמה מצטברת אצלו בידיים. הוא נשבע לעצמו שינצל אותה רק לטובה. בעקבות הכתבות הזמינו אותו לטלוויזיה לתוכנית ניסיונית בענייני תרבות להגיש פינה על דברים מעניינים שקורים. למשל על אביב גפן שהופיע במועדון קטן עוד לפני שמישהו הכיר אותו, ועל להקות מהדור הצעיר של הרוק כמו "איפה הילד". זימנו אותו על תקן פנים חדשות שמביאות את קולו של הדור הצעיר וביקשו שילבש חולצה צבעונית. ההופעות שלו היו מהוססות ושפת הגוף מבוהלת. הוא רק רצה לעבור את זה בשלום ושלא יבחינו בכתמי הזיעה שנקוו מרוב מתח בבתי השחי שלו. הוריו וכמה חברים אמרו לו שהיה טוב. אחרי כמה פעמים הורידו מלוח השידורים את כל התוכנית, לא רק את הפינה שלו, ושי שכנע את עצמו שזה היה ניסיון מועיל ולא כישלון. הטורים שלו בעיתון, לעומת זאת, השתכללו והיו מעניינים וצבעוניים, והעורך שלו ביקש ממנו שיכתוב גם על נושאי תרבות נוספים, כמו תיאטרון וספרים, ומכיוון שממילא התעניין בהם הרגיש מספיק נוח כדי להסכים. כשיצא בערבים לעיר התקרבו אליו מוזיקאים צעירים ושחקנים מתחילים ואנשי ספרות וכאלה שקשורים אליהם ושמחו שהוא יושב ביניהם. היו לו פתאום הרבה חברים מעניינים.

שי הכיר את אלונה באחד הלילות האלה, כשישב על מדרכה מחוץ לבר במורד רחוב בלפור, בתוך חבורה מעשנת של עיתונאים ואמנים צעירים ונספחיהם. זה היה הקיץ של 1995, והעולם נראה להם מזמין ופתוח. הם דיברו על ניק קייב, ושי סיפר דברים שקרא בעיתונים מחו״ל. אלונה באה לשם עם חברה. זה עתה הגיעה העירה להתחיל ללמוד, והסתכלה סביב בסקרנות ללמוד את הסצנה החדשה. העיניים הזוהרות שלה לכדו אותו, והוא השתתק וניסה לשמוע את קולה בזמן שדיברה בשקט עם החברה שלה ושתתה בירה, אבל המוזיקה הייתה חזקה מדי. פתאום כל השיחה והרכילויות והצחוקים מסביב לא עניינו אותו, רק היא.

אחרי חצות ראה אותה ואת החברה שלה קמות ומתרחקות לכיוון האורות העצובים של רחוב אלנבי. קום, אמר לעצמו, לך אחריה, אבל הרגיש כאילו הוא כבול לכיסא על המדרכה המלוכלכת תחת משקולת של טונה. מה שוות כל המילים שלך אם לא העזת להגיד לה שלום, חשב. הוא ישב בין האנשים האחרים ושמע את הדיבורים השתויים שלהם והתכנס בתוך עצמו. הוא קיווה לראות אותה שוב, דיבר ערב־ערב את הדיבורים שלו ושתה ועישן, עד שכעבור כמה שבועות נתקל בה בלילה במקום צפוף אחר עם אותה חברה. היא דיברה וצחקה, והפנים שלה האירו ביופי ובתבונה בין כל הפרצופים המחוקים. אחד מהאנשים שישבו איתו בחבורה ראה שהוא בוהה בה בלי הפסקה ולחש לו: ״גש אליה כבר, אתה מסתכל עליה כמו עגל בתול,״ ושי עבר רוגז ומבויש לפינה אחרת אל אנשים אחרים שגם רצו שיכתוב עליהם בעיתון. הוא ראה אותה קמה ולוקחת את התיק ומפלסת עם החברה דרך ליציאה, וקם בכבדות והרגיש מסורבל ואבוד, ופתאום מצא את עצמו על המדרכה ממש מאחוריהן. החברה הייתה גבוהה מאלונה, וגזרתה עוררה יותר את הדמיון, אבל זה לא עניין את שי, הוא נלכד בעיניים ובמבע.

פתאום שמע מתוך שכרות את עצמו אומר, כמו קול של איש זר: ״סליחה, קוראים לי שי, אולי אפשר לקבל את הטלפון שלך?״ ושתיהן הפנו את ראשיהן אליו והסתובבו, והייתה לרגע מבוכה כי לא היו בטוחות אל מי פנה, עד שזיהו אותו בחשיכה וחייכו זו אל זו, ואלונה אמרה במעשיות: ״אה, זה אתה, יש לך איך לרשום?״ והוא אמר לה: ״לא, אבל אני אזכור.״ לא היה להם אז צורך בטלפונים ניידים, ושתיהן חיפשו בתיקים שלהן ומצאו זו פתק וזו עט, ואלונה כתבה על הפתק את המספר ומעליו את שמה ונתנה לחברתה שתמסור לו. החברה ניגשה אליו עם הפתק, והוא אחז בו בזהירות בקצות אצבעותיו. פעם כשהיה ילד קיבל אביו כרטיסים לכל המשפחה לקונצרט, מקהלה גדולה ניצבה בדירוג על הבמה מעל לתזמורת הפילהרמונית. עכשיו מילאה שירת ההללויה שלה את האוויר הלח של העיר. ״תודה רבה,״ אמר, ״להתראות,״ ושתיהן הצטחקקו והתרחקו ממנו. הוא חצה את הכביש והפתק מונח בכיסו כמו שלל עצום של צייד.

חודשיים אחר כך, במוצאי שבת, נחו אלונה ושי בריח המתוק של המיטה שלה בדירה השכורה. למראית עין הוא היה נינוח, אבל עוד לא התרגל לכך שמצא חן בעיניה. גם לא יתרגל. השותפה נסעה לסוף שבוע אצל הוריה. אלונה שאלה אם הוא רוצה ללכת לעצרת בכיכר, ושי ענה שהוא אמנם תומך בממשלה אבל לא אוהב את הרעיון שהשלטון מארגן הפגנת תמיכה לעצמו, שזה דומה למשטרים קומוניסטיים. הוא למד באוניברסיטה תיאטרון ומדעי המדינה, והיו לו מחשבות כאלה בראש. העורך שלו התקשר אחר כך בזמן שהכינו בנחת פסטה במטבח ושתו יין, ואמר שירו ברבין ושהוא צריך ממנו חמש מאות מילה. אבל אני לא כותב על פוליטיקה, שי מלמל, הידיעה הממה אותו, והעורך אמר שהעיתון יורד לדפוס עוד שלוש שעות, והוא צריך למלא אותו ושלא יבלבל במוח. הטלוויזיה בדירה שלה הייתה מקולקלת, והם ירדו לפיצוצייה למטה וצפו שם בשידור עד שהודיעו שרבין מת.

״אני צריך ללכת למערכת לכתוב,״ אמר לה, והיא בכתה ושאלה בשקט אם אפשר לבוא איתו. הוא לא ידע מה להשיב, הראש שלו כבר היה בטור, למחרת יתפרסמו המון דברים של טובי הכותבים, והוא רצה להתבלט מעל כולם. זה היה עיתוי מוזר להביא לעבודה את אהובת חייו. ״כן,״ אמר, וקיווה שתוותר, אבל היא צעדה לצידו ונאחזה בידו. הרחובות היו אבלים, ומכל הבתים נשמעו טלוויזיות, והוא אמר לה שהארץ כבר לא תהיה אותו דבר. הוא חשב מה חלף במוחו של רבין בשבריר הרגע אחרי שהבין שירו בו ועד שאיבד את ההכרה. עד שהגיעו לעיתון כבר היה הטור כתוב במחשבתו, ורק היה צריך לפרוק אותו למחשב.

למחרת פורסם הטור במסגרת בעמוד הראשון. היה בו משהו מרענן ומקורי שלא חזר על הקלישאות שהעיתונים האחרים פרסמו. הקריאו את הטור במלואו ברדיו בתוכנית בוקר, ועיתונאית ותיקה שמקורבת למשפחת ראש הממשלה המנוח סיפרה לו שנגע לליבם.

תהילת העבר של שי נשכחה, ולטלוויזיה לא הוזמן אף פעם. הטורים שלו עדיין פורסמו בעיתון אבל לא הפכו נושא לשיחה בשום מקום. שכרו קוצץ פעם אחר פעם. מדי פעם שלחו לו את טבלת ההקלקות באתר הדיגיטלי, ושלו גירדו את התחתית. הבעלות בעיתון עברה ידיים כמה פעמים, מספר הקוראים הצטמק, ורק מעטים מהקוראים הוותיקים עוד העריכו את כתיבתו המתונה והמאוזנת. אבל בהנהלה עשו חשבון שיהיה יותר יקר לפטר אותו מלהמשיך להעסיקו במשכורת הזעומה שקיבל. כדי להצדיק את השכר ביקשו ממנו לכסות גם את תחום התיאטרון, במקום עיתונאי צעיר שעקר סופית לברלין. ״כבר כתבתי על תיאטרון,״ אמר שי לעורך הזוטר שהתקשר אליו, ״'פעם מזמן, כשרק התחלתי, הייתי יותר צעיר ממך,״ והעורך השיב לו בחיוך: ״מצוין, אולי זה יפיח בך רוח נעורים.״ הוא התבייש לספר על כך לאלונה. היא גילתה זאת רק בזמן שהציצה בחטף בעיתון בזמן ששתתה קפה ראשון של בוקר במטבח.

״חזרת לכתוב על תיאטרון?״ שאלה, והוא שמע פליאה ומיאוס בקולה, ״ריאיון עם כוכב עולה של מחזות זמר?״ שי הסביר שזה בנוסף לכתיבה הפוליטית הרגילה ושביקשו ממנו לרענן את המדור.

״מה עם המחזה שלך?״ אלונה שאלה, ושי ענה שנקלע למבוי סתום במערכה השנייה, וברגע שיהיה לו קצת זמן פנוי יחשוב איך להיחלץ ממנו.

״מבוי סתום במערכה השנייה יקבור אותך בשלישית,״ היא צחקה. היא הייתה יפהפייה בעיניו, אפילו יותר משהייתה כשהכירו, והוא רצה בה כל הזמן. אבל כשדיבר אליה עיניה הצטמצמו ופיה התכווץ, והוא הרגיש שהיא נוטרת לו טינה על כישלונותיו. אולי כבר לא אוהבת. פרץ של צרבת עלה בחזהו, והוא מיהר לקחת כדור ממגירת התרופות בחדר האמבטיה.

כמה שנים לפני כן עברה המערכת של העיתון מחוץ לעיר. שי המשיך לנסוע לשם מדי בוקר למרות הפקקים והדלק, כדי שתהיה לו סיבה להתלבש ולצאת מהבית. עד שיום אחד שאל אותו אחד העורכים הצעירים למה בעצם הוא מגיע, כשאפשר לכתוב מהבית ולשלוח במייל, כמו שעושים כל הכתבים האחרים. ״קשה לי לכתוב מהבית,״ אמר שי, ״הילדים, והבלגן, והעוזרת שבאה פעם בשבוע, אני צריך לשנות אווירה כדי להתרכז.״

אבל כשהתחילה המגיפה לא הייתה לשי ברירה. הוא הכשיר לעצמו פינת עבודה בחלל קטן שבין המטבח לסלון, עם שולחן ומחשב וכיסא. כדי שתהיה לו פרטיות בזמן הכתיבה הניח סביבה מחיצה קלה בסגנון יפני. אלונה שנאה את הסידור הזה, והם התפשרו שכאשר יסיים לעבוד יקפל את המחיצה ויניח אותה בצד. אחרי כמה ימים השתקע בפינה הזו כמו בקן חמים. כשהתיישב לכתוב ופתח את המחשב שקע במהירות ברשתות החברתיות ובאתרים של חדשות וחיטט בהם שעות כמו במוגלה. הוא קרא את התגובות לכתבות שלו, שלא היו רבות, בדק כמה בעד וכמה נגד וניסה לשווא לזהות את הכותבים מאחורי השמות הבדויים. אחר כך היה מחפש אזכורים חדשים שלו ברשתות החברתיות, אולי מישהו דיבר עליו, כל כך היה צמא לתשומת לב ולחיבה. כאשר מצא אזכור חדש שלו, דבר די נדיר, התענג עליו גם אם היה שלילי. העיקר שמישהו זוכר. לפעמים נכנס במחשב להקלטות ישנות מתוכניות הטלוויזיה שבהן השתתף, ותמיד הופתע לגלות כמה צעיר היה שם, השיער היה כהה ומלא והפנים חלקות. בסך הכול הייתי די נאה, חשב שי, וישבתי שם שאנן כאילו הובטח לי המקום באולפן לנצח. אבל צליל קולו הצעיר בהקלטות לא מצא חן בעיניו, הוא נשמע גבוה מדי כמו של נער מקהלה, וגם תנועות הידיים המוגזמות והחיוך המאולץ. היום הייתי מופיע בצורה הרבה יותר טבעית ומכובדת, חשב, אם רק היו מזמינים אותי.

כמעט בכל יום היה שי מצייץ משהו, לפעמים פעמיים ביום, ברשת זו או אחרת, משתף תובנות בענייני הארץ והעולם, והשתדל שיהיו עמוקות יותר מהציוצים השטחיים הרגילים של כל היתר. הוא ניסה להכניס בציוצים שלו פיקנטיות וברק שימשכו תשומת לב, משהו רענן, כי ראה עמיתים ותיקים שלו שהציוצים שלהם עוררו חמלה, ופחד להיזרק איתם למגרש הגרוטאות. שי קיווה להחיות את הקריירה שלו דרך הרשת, היו כמה שעשו את זה, אבל לא הצליח לפרוץ וקיבל בדרך כלל רק עשרים או שלושים לייקים מקוראים קשישים. זה השפיל אותו, ומדי פעם היה מחליט להיעלם מהרשת לכמה שבועות, אולי אפילו חודשים, אבל הפיתוי היה חזק מדי וכעבור כמה ימים לא התאפק וצייץ משהו חדש שזכה לתגובה קרה ומועטה. השוטטות האובססיבית באתרים וסביב עצמו התישה אותו, ועד שהגיע לכתוב את הטקסט לעיתון הרגיש מחוסר כוחות ועיניו שרפו. אפילו משה רבנו או ישוע מנצרת היו מקוששים היום בקושי כמה עשרות לייקים, ניסה לנחם את עצמו, דבריהם היו טובעים בים הפטפטת, ואולי לא. היה להם בשפע מה שלך חסר.

כמה שבועות אחרי שעברה לתל אביב מצאה אלונה עבודת סטודנטית בגלריה ברחוב בן יהודה. היא פשוט עברה בין הגלריות והציגה את עצמה ושאלה אם יש להם עבודה בשבילה. בעל הגלריה התרשם ממנה וטיפח אותה והכיר לה את האמנים שאיתם עבד: ותיקים וידועים כמו תומרקין וגרבוז, וחדשים ומבטיחים כמו מרים כבסה ועדי נס. ״זאת אלונה, היא מבאר שבע,״ הציג אותה בפניהם כאילו הוא גוגן והיא יפהפייה אקזוטית מטהיטי.

כמה ימים אחרי שהתחילה לעבוד בגלריה הביאה תיקייה מלאה עבודות שלה, ציורים ותצלומים, וקיוותה שיגלה אותה כאמנית. בעל הגלריה העיף בהן מבט מקצועי ואמר שיש לה טכניקה טובה ולא הוסיף דבר. הוא לימד אותה להתנהל עם לקוחות ואמנים ולתת לזה ערך כלכלי. היא אהבה את העבודה בגלריה והרגישה שמצאה את המקצוע שמתאים לה. הייתה לה תשוקה לאמנות, אבל אחרי שהכירה מקרוב אמנים הבינה שאין לה את היצירתיות הנואשת שיש להם. כאשר סיימה את התואר באוניברסיטה אמר לה בעל הגלריה שישמח אם תישאר לעבוד אצלו, אבל כדי להתקדם במקצוע הזה היא צריכה לראות עולם. באמצעות קשריו הענפים סידר לה בעל הגלריה התמחות במשרדים של בית המכירות כריסטי'ס בניו יורק. שי התלהב כי גם הוא רצה להימשח בזוהר של אמריקה. לקראת הנסיעה התחתנו, ושי סיכם עם העיתון שיכתוב להם משם.

זה היה סוף האלף. הם גרו בדירה קטנטנה בדרום מנהטן, זה מה שיכלו להרשות לעצמם, אבל הסביבה הייתה מלאה בתי קפה מעודנים וחנויות ספרים קטנות, ומהחלון שלהם נשקפה גינה ירוקה. אלונה השתלמה במחלקת אמנות מודרנית שמכרה עבודות במיליונים, ושי כתב לעיתון על פוליטיקה ותרבות אמריקאית והרגיש חופשי. בסופי השבוע הארוכים הם גילו את העיר וטיילו אל הטבע השופע בחוץ. העולם היה פתוח, והם היו קרובים ומאושרים.

המשך העלילה בספר המלא