סרט לבן על כיפה אדומה

1

דלת הזכוכית הכהה הייתה מלוכלכת מאוד, ואני עמדתי מולה חסרת אונים וחיפשתי נקודה נקייה להקיש עליה. לבסוף הוצאתי מהארנק שטר של עשרים שקלים, ליפפתי אותו בזהירות סביב הידית ופתחתי מעט.
משמאלי, על שרפרף לצד הדלת, נחר הומלס. הנחתי בכובעו את השטר הנגוע ופתחתי את הדלת לרווחה בקצה נעלי.
"צהריים טובים!" קראתי לעבר דמות רחוקה בעומק חדר הכניסה, ומצמצתי בכל כוחי כדי להסתגל לתאורה העמומה שבפנים.
הדמות, שישבה מאחורי מכתבה, התבהרה בהדרגה ונתגלתה כבחורה שחורת שיער שמשוחחת בטלפון.
"שלום," אמרה לי ולטלפון גם יחד, הניחה את השפופרת והביטה בי בהפתעה.
"אני מחפשת את משרד ‘הרקיע השביעי'. יש כאן דבר כזה?"
"את מחפשת להשתדך?"
"כן," השבתי.
"למה זה כל כך מפתיע אותך?"
"לא מפתיע. למה מפתיע?" היא הרימה את ברכיה, השעינה אותן על דופן המכתבה והתנדנדה בכיסא.
"אנחנו הרקיע השביעי."
"אתם?"
"אני אהובה, המזכירה. אנחנו עובדים על אחוזי הצלחה גבוהים, כל לקוח שני מתחתן, לקוחות חילוניים, מסורתיים ודתיים, כולם מהמעמד הגבוה."
צעדתי מעט פנימה והתבוננתי על הקירות המתקלפים שהמעמד הגבוה נאלץ לפגוש בשביל להתחתן. "ומה עם איזה שלט בחוץ לרמוז לפונים שאתם כאן?" שאלתי.
"השלט בשיפוצים."
"אז כדאי שתשימו משהו זמני בינתיים," הצבעתי על הדלת.
"כבר התנחל לכם הומלס בכניסה."
המזכירה תופפה בציפורניה על עכבר המחשב. "זה המאבטח. את רוצה להירשם או לא?"
"רוצה," פזלתי במבוכה החוצה. "מה הפרוצדורה?"
המזכירה הניפה טופס. "את ממלאה לי כאן את הפרטים שלך, נותנת לי מאתיים חמישים שקל, ואני שולחת אותך להתראיין אצל לאה המנכ"לית."
פסעתי לעברה על שטיח קטיפה אדום וחלפתי על פני ספת עור דהויה, שניסתה להסתיר כתם כהה וגדול לאורך השטיח. התיישבתי על כיסא חורק, עיינתי בטופס ומילאתי בזריזות את כל הפרטים שלי, מדלגת בנשיות על סעיף הגיל.
כשסיימתי הנחתי לפניה את הדף. "זהו. קיצור תולדות חיי."
"מאתיים חמישים שקל, בבקשה. במזומן." היא הצביעה על שלט קטן שהתנוסס על הקיר, מאחורי ראשה: ‘לא מקבלים ויזה וציקים’.
שליתי מהארנק שלושה שטרות והגשתי לה. "בבקשה."
"קחי את הטופס שלך, לכי במסדרון ותיכנסי לחדר השני.
בהצלחה." היא הרימה את שפופרת הטלפון והתחילה להתקשר.
"אפשר לקבל קבלה?" שאלתי.
"אין עליי קבלות," היא המשיכה להקיש בציפורניה על לחצני הטלפון. "בדרך כלל הלקוחות לא מבקשים."
"אבל אני מבקשת," אמרתי בנימה קלילה.
המזכירה הניחה את שפופרת הטלפון בטריקה ושילבה ידיים. "אני אנסה לארגן לך משהו כשתבואי להחזיר את הקלטות. יש לך עוד בקשות?"
"איזה קלטות?" שמרתי על הקלילות והוספתי מעט סקרנות.
"אחרי שתתראייני ותצטלמי אצל לאה ניתן לך קלטות של מועמדים לקחת הבית, לבחור מי בא לך. עוד שאלות?"
"אין אפשרות לקבל קבלה עכשיו?"
"מה יש לך מהקבלה?"
"כלום. למה את מסתכלת עליי ככה?"
"איך אני מסתכלת עלייך?!"
"כאילו את מופתעת," מלמלתי במבוכה. "מהרגע שנכנסתי את מסתכלת עליי עם ההבעה הזאת."
"עשיתי גבות אתמול!" היא צעקה. "יצא לי מופתע! זה לא קשור אלייך! בסדר?!"
"בסדר," נבהלתי. "לא צריך להתרגז. כולה קבלה."
"אין לי קבלות!" היא קמה בתנופה, הכניסה ידיים לכיסי הגיינס שלה ומשכה את הכיסים החוצה. "אין! אין לי! מה תעשי לי?!"
"אל תצעקי, בבקשה. אני מתנצלת. לא התכוונתי לעורר מהומות."
המזכירה עמדה עוד רגע בכיסים משוכים החוצה ואז החזירה אותם למקומם, התיישבה בחבטה והצביעה עם העט שלה לעבר המסדרון. "חדר מספר שתיים וכדאי שתזוזי, למה לאה יוצאת תכף לפגישה מחוץ למשרד. היא לא תחכה לך."
הודיתי לה בנימוס, לקחתי את הטופס ופניתי בזריזות אל המסדרון הקצר. חלפתי על פני דלת סגורה והקשתי על הדלת הבאה אחריה.
"כן," נשמע קול נמוך מבפנים.
פתחתי את הדלת והצצתי פנימה. אישה גדולה עם תלתלים מלאכותיים דלילים ומשקפיים שחורי מסגרת ישבה מאחורי שולחן שניצב מול הכניסה ושוחחה בטלפון. היא לבשה חליפה תכלכלה ומעל תסרוקתה המרוטה חבשה קסקט סגול. חייכתי אליה. "שלום, לאה. אני שרונה. אפשר?" היא הנהנה מעל השפופרת והחוותה לי בתנועת יד להיכנס. פסעתי פנימה, חלפתי על פני שידת קש קשישה עמוסה בתכשירי איפור, התיישבתי מול המנכ"לית והנחתי לפניה את הטופס.
"תודה, אהובה," היא אמרה לשפופרת וסיימה את השיחה. המשכתי לחייך אבל היא לא ראתה. היא סובבה אליה את הטופס שלי ועיינה בו, ואני פניתי להתבונן בסקרנות בחדר שלה.
סמוך לקיר שמול פינת האיפור, על כן מתכת גבוה, ניצבה מצלמת וידיאו. לפניה עמד כיסא עגול, חסר משענת. הצצתי בלאה אך היא עדיין הייתה שקועה בקריאת הטופס, ממוללת באצבעותיה את קצות תלתליה. התרווחתי בכיסא וזמזמתי לעצמי בשקט. מאחורי המצלמה, על הקיר, היה שלט גדול עם הדפס דהוי של זוג מאוהב, ובו ארבע שורות עם שאלות למצטלמת: מה שמך ובת כמה את, מה עיסוקך ותחביבייך, כיצד את אוהבת לבלות בחופשות ובחגים, ומה את מחפשת בגבר שלך.
חייכתי לעצמי, גאה להיות אישה. דווקא במשרד שכוח אל בדרום המפגר לכאורה של העיר יש מודעות לניצחונה של המהפכה הפמיניסטית. במשך הזמן יותר ויותר מקומות ילמדו מהם וישתמשו בלשון נקבה עבור שני המינים.
"שרונה פרוכטר, לא רשום לי כאן בת כמה את," לאה שברה את רגע הקסם הקטן.
"שלושים ומשהו," אמרתי.
"שלושים וכמה?"
"שלושים ואחת־שתיים־שלוש."
לאה רשמה הערה קצרה בטופס והציתה סיגריה. "בואי תספרי לי על עצמך. איך הגעת אלינו?"
"מצאתי את המודעה שלכם על עץ בשכונה, ומצא חן בעיניי שההרשמה לא יקרה יחסית למשרדים אחרים. לא מספיק שאני רווקה, אני אמורה גם להפוך לענייה?"
"אוקיי." עיניה הקטנות נטשו את הטופס וננעצו בי מבעד למשקפיים הגדולים. "נתחיל?"
"בשמחה." התרווחתי בכיסאי וחייכתי אליה. "הכובע שלך נורא נחמד."
"יש לך בעיה אתו?"
"בעיה?" התפלאתי. "למה בעיה? הוא חמוד לאללה. יש לי משהו דומה, בצבע אדום."
היא הביטה בי בספקנות ושתקה. "הכול בסדר?" שאלתי.
היא ינקה מהסיגריה, שלחה בועת עשן גדולה לעבר התקרה, נעצה בי מבט חשדני אחרון ורכנה מעל הטופס. "בואי תספרי לי על עצמך. במה את עוסקת?"
"אני מרפאה בשיאצו."
"יפה. ומה ההורים שלך עושים?"
"שום דבר מיוחד. אני יתומה."
"מצטערת." היא עצרה לדקת דומייה קצרצרה והמשיכה. "אחים ואחיות יש?"
"אני בת יחידה."
היא הציבה את הסיגריה הבוערת על גדות המאפרה הגדושה, רשמה הערה ארוכה בדף שלפניה והדליקה סיגריה חדשה. "היית מגדירה את עצמך כטיפוס חברותי או טיפוס שקט וביתי?"
"שקט וביתי, ויש לך כבר סיגריה דולקת."
"מה?"
"כאן." הצבעתי על הסיגריה הבוערת שבמאפרה וצחקתי צחוק קצר.
"אה. אויש." היא כיבתה את הסיגריה החדשה בזהירות, השיבה אותה לחפיסה ונטלה את הסיגריה הוותיקה יותר בין אצבעותיה. "אז מה אמרנו? את גרה בדירה משלך?"
"בשכירות."
"איך זה? ההורים לא השאירו לך את הבית, אם אפשר לשאול?"
"גם הם גרו בשכירות. הם הורישו לי רק טנדר, וכל יומיים אני רצה אתו למוסך. בגלל זה אני צריכה בעל, דחוף." קרצתי אליה באחוות נשים.
היא בהתה בי. "אוקיי. אחים? אחיות?"
"שאלת כבר. אמרתי שאין לי."
"נכון. נכון." היא הביטה שוב בטופס. "מה התחביבים שלך?"
"כמה צריך?"
"תני לי שלושה."
"פְרַיסֶל, סוליטר ולבבות," אמרתי.
"מה זה?"
"משחקי מחשב."
לאה נאנחה. "את אוהבת לקרוא?"
"מאוד." ניסיתי להציץ בטופס.
"את יכולה לרשום שאני תולעת ספרים."
"איזה ספרים אהבת במיוחד?"
הטלפון שצפצף פתאום הציל אותי מהשאלה המפתיעה, ולאה לחצה על כפתור במכשיר. "כן, אהובה."
"כבר חמש ורבע," בקע קולה של המזכירה והדהד בחדר.
"נו?"
"יום שלישי היום. יש לך פגישה בשש בערב מחוץ לעיר."
"תודה, אהובה." לאה לחצה על כפתור הניתוק והציצה בשעון. "בואי נתקדם, שרונה. רצית לספר לי על ספרים שאהבת במיוחד."
"במיוחד? היה אחד... אני לא זוכרת איך קראו לו. אני חלשה בשמות."
"על מה מסופר שם?"
"על בחור שמתעורר בוקר אחד ומגלה שבלילה הוא בלע ג'וק," אמרתי וקמתי. "אני צריכה לשירותים שנייה."
"לא, לא, לא!" לאה הניחה שתי כפות ידיים עבות על השולחן, התרוממה ונעמדה מולי. "אני חייבת לצאת תכף, ואנחנו צריכות להספיק לאפר ולצלם אותך."
המשכתי לעמוד בנחישות. "אל תדאגי, זה לא ייקח לי הרבה זמן, ובינתיים אני אזכר בעוד ספרים שאהבתי. איפה השירותים?"
לאה החמיצה פנים. "ימינה ועד הסוף במסדרון, הדלת האחרונה. תזדרזי."
זינקתי אל המסדרון הצר, נכנסתי אל חדר השירותים וחטפתי מכת ריח. נעלתי את הדלת, השתדלתי לא לנשום יותר מהדרוש, והאזנתי. שקט. הצצתי לתוך שני תאי השירותים ומצאתי שהם ריקים מאדם. לקחתי אוויר, נעלתי את עצמי בתא הפחות מטונף והתקשרתי.
"הלו?"
"זאת אני," לחשתי. "תן לי שמות של ספרים."
"מי זאת?"
"אני. שרונה."
"אה. את בסדר?"
"לא." סגרתי בשקט את מכסה האסלה והנחתי עליו פיסות נייר טואלט. "אני צריכה למצוא שידוך ואין לי ידע כללי ותחביבים."
"את לא צריכה למצוא שידוך, שרונה. את צריכה להפסיק להתנהג כמו תמהונית."
סיימתי לכסות את מכסה האסלה בנייר נקי, והתיישבתי עליו. "למה תמהונית?"
"איפה את נמצאת?"
"בשירותים של משרד שידוכים."
"בבקשה."
"צפריר!" לחשתי בכעס. "יש לי הרגשה חזקה מאוד שבמשרד הזה אני הולכת למצוא את הבחור הזה."
"כל שבועיים יש לך הרגשה חזקה."
"לא בעוצמה שאני מרגישה עכשיו. יש במשרד הזה משהו אפלולי, משהו שמושך טיפוסים אפלים וזוממים. יש להם ריהוט של בית זונות והם לא נותנים קבלות."
שמעתי את צפריר מצית סיגריה. "תגידי לי. בשביל מה את ממשיכה להטריד אותי בנושא הזה? לא הבהרתי כבר את דעתי?"
"אני לא מבינה מה הבעיה שלך. כל מה שאני צריכה ממך זה שמות של ספרים. ומהר. אני נחנקת כאן מהריח."
"שרונה, פאני מבלה בחו"ל."
"כן? קיבלת ממנה טלפון? מכתב? גלויה?"
"אני לא צריך לקבל ממנה כלום. היא אמרה לי במילים ברורות ומפורשות שהיא נוסעת לזמן בלתי מוגבל עם הבחור הזה שהיא הכירה."
"בסדר, צפריר. תאמין במה שאתה רוצה. אני ממשיכה לחפש את הבחור הזה ואני מבקשת שתעזור לי."
"אני לא מעוניין לעזור לך. את לא מבינה? אני לא מעוניין לקחת חלק בטירוף שלך."
הרמתי רגליים ועברתי בזהירות לישיבה מזרחית. "אתה מקנא?" שאלתי בשקט.
"שרונה, אל תתחילי."
"למה מפריע לך שאני נרשמת למשרדים האלה בזמני החופשי? אתה מפחד שאני אמצא במקרה איזה שידוך חתיך?" צפריר נאנח. "די, נו, אנחנו כבר לא ביחד."
"למה?"
"את יודעת למה."
"לא, אני לא יודעת." הרגשתי את הדמעות עולות וממלאות את עיניי. "בגלל הדעות שלי? זאת סיבה לזרוק לפח כל מה שהיה לנו?"
"אין לי זמן עכשיו לשיחה הזאת."
"אני חשבתי על זה קצת, צפריר, והבנתי משהו."
"לא עכשיו."
"אתה יודע למה הרגשת שאני מביכה אותך? בגלל שאין לך ביטחון עצמי."
"הרגשתי שאת מביכה אותי כי הבכת אותי!" הוא צעק לפתע, ונאלצתי להרחיק את הטלפון מאוזני. "את בחורה מביכה, שרונה! אני לא יכול להיות עם אישה שמדברת שטויות ונרשמת כל יומיים למשרד שידוכים אחר ומכניסה אותי לגבס!"
"אה. אז זה העניין? השיאצו?"
"שיאצו?!" הוא צרח. "אני עשיתי לך טובה, שרונה! רציתי להחזיר לך את הכבוד העצמי, שתרגישי שאת שוב עובדת! נתתי לך לעשות לי טיפול! ואיך גמלת לי? שברת לי את הרגל!"
"זאת ריאקציה, צפריר. בטיפולים הראשונים תמיד יש החמרה במצב."
"איזה מצב?! הרגל שלי הייתה בסדר גמור לפני שקפצת עליה ושברת אותה!"
"חשבתי שאני יפה בעיניך."
"מה הקשר?" הוא השמיע קולות של סבל. "אוף, שרונה, את אדם טוב. אני לא רוצה לפגוע בך. עדיף שנסיים את השיחה." עצרתי את דמעותיי בכוח. "יש לך עדיין רגשות אליי?"
"להתראות, שרונה. אני עסוק. תעזבי אותי. פשוט תניחי לי."
"אז תן לי לפחות שם של ספר."
"הכלה המשחררת. ביי."