הצ'לנית

חלק ראשון:

מוֹדֶרָטוֹ

1.

רחוב ג'רמין, סיינט ג'יימס

שרה בּנקרוֹפט קינאה באותן נשמות בנות מזל המאמינות שהן שולטות בגורלן. עבורן, החיים אינם מסובכים יותר מנסיעה ברכבת התחתית. מכניסים את הכרטיס בשער הכניסה, יורדים בתחנה הנכונה — צֶ'רינג קרוֹס ולא לֶסטֶר סקוֶור. שרה מעולם לא האמינה בקשקשת כזאת. כן, אדם יכול להתכונן, אדם יכול לשאוף, אדם יכול לבחור, אבל בסופו של דבר החיים הם משחק משוכלל של הסתברות והשגחה עליונה. למרבה הצער, היא הפגינה חוסר תִזמון מופלא, בענייני עבודה ואהבה גם יחד. היא תמיד הקדימה או פיגרה בצעד. היא החמיצה רכבות רבות. פעמים אחדות עלתה לרכבת הלא נכונה, והתוצאות תמיד היו הרות אסון.

הצעד האחרון בקריירה שלה עלה בקנה אחד עם הדפוס ביש המזל הזה. לאחר שביססה את מעמדה כאחת מאוצרי המוזיאונים הבולטים בניו יורק, היא בחרה לעבור ללונדון ולקבל על עצמה את ניהולה היומיומי של גלריית "אישרוּוד", סַפּקית ציורים איכותיים של המאסטרים האיטלקים וההולנדים הגדולים מאז 1968. כמנהגה בקודש, זמן קצר לאחר הגעתה פרצה מגפה עולמית קטלנית. אפילו עולם האמנות שעמל לספק את גחמותיהם של עשירי תבל, לא היה חסין בפני פגעי המגפה. כמעט בן לילה נעצרו עסקיה של הגלריה כאילו נפלו קורבן לדום לב. אם הטלפון צילצל, זה בדרך כלל היה קונה או נציגו שביקשו לסגת מעִסקה. כפי שהכריזה אמהּ המרירה של שרה, מאז הגרסה המוזיקלית של "סוזאן סוזאן" בוֶוסט אֶנד, לא היתה לונדון עדה לפתיחה עגומה כל כך.

גלריית "אישרווד" ידעה בעברהּ תקופות קשות — מלחמות, פיגועי טרור, טלטלות נפט, קריסות שוק, פרשיות אהבים הרסניות — ואף על פי כן, איכשהו תמיד עלה בידה לצלוח את הסערה. שרה עבדה בגלריה חמש־עשרה שנה קודם לכן בזמן ששימשה נכס חשאי של סוכנות הביון המרכזית. המבצע בשעתו היה יוזמה אמריקנית־ישראלית משותפת בניהולו של גבריאל אלון האגדתי. בעזרתו של ואן גוך אבוד, הוא החדיר את שרה לפמלייתו של מיליארדר סעודי ששמו זיזי אלבכרי והורה לה למצוא את המוח הטרוריסטי שהסתתר בה. חייה השתנו אז לעד.

בתום המבצע היא העבירה חודשים אחדים בהתאוששות בבית מסתור של הסוכנות בארץ הסוסים בצפון וירג'יניה. לאחר מכן היא עבדה במרכז ללוחמה בטרור של הסי־איי־אי בלנגלי. היא גם נטלה חלק בכמה מבצעים אמריקניים־ישראליים משותפים, כולם לבקשתו של גבריאל. הביון הבריטי היה מודע לחלוטין לעברהּ של שרה ולנוכחותה בלונדון — מה שאינו מפתיע, בהתחשב בכך שנכון לעכשיו, היא חלקה את מיטתה עם קצין אם־איי־6 ששמו כריסטופר קֶלֶר. על פי רוב, מערכות יחסים כאלה אסורות בתכלית, אבל המקרה של שרה זכה לאישור יוצא מהכלל. גרהם סימור, ראש האם־איי־6, היה חבר אישי, וכמוהו ראש הממשלה ג'ונתן לנקסטר. לאמיתו של דבר, זמן קצר לאחר הגעתה ללונדון הוזמנו שרה וכריסטופר לארוחת ערב פרטית ב"מספר עשר", מעונו הרשמי של ראש ממשלת בריטניה ברחוב דאונינג.

להוציא את ג'וליאן אישרווד, בעל הגלריה הקסומה הנושאת את שמו, שאר דרי עולם האמנות של לונדון לא ידעו על כך דבר. ככל שהדבר נגע לעמיתיה של שרה ומתחריה, היא היתה היסטוריונית של האמנות, אמריקנית יפה ומבריקה שהאירה את עולמם לזמן קצר במשך חורף קודר לפני שנים, וזנחה אותם לגורלם עבור אנשים מסוגו של זיזי אלבכרי, ינוח על משכבו בשלום. ועכשיו, מקץ מסע סוער בעולם החשאי, היא חזרה, ושובה מוכיח את טענתה בדבר ההסתברות וההשגחה העליונה. היא סוף כל סוף תפסה את הרכבת הנכונה.

לונדון קידמה את פניה בזרועות פתוחות וכמעט בלי לשאול שאלות. בקושי היה לה זמן להסדיר את ענייניה לפני פלישת הווירוס. היא עצמה נדבקה בו בתחילת מרס ביריד האמנות האירופי במאסטריכט, ומהר מאוד הדביקה הן את ג'וליאן והן את כריסטופר. ג'וליאן העביר שבועיים איומים בבית החולים יוניברסיטי קולג'. משרה נחסכו התסמינים הקשים ביותר, אך היא סבלה מחודש של חום, תשישות, כאבי ראש וקוצר נשימה שתקף אותה בכל פעם שיצאה בזחילה ממיטתה. שלא במפתיע, כריסטופר יצא בלא פגע בלי שהפגין תסמינים כלשהם. שרה הענישה אותו בכך שכפתה עליו לשרתה יומם וליל. מערכת היחסים שלהם שרדה איכשהו.

ביוני, לונדון התעוררה מהסֶגר. אחרי שלוש בדיקות שליליות כריסטופר חזר לשירות בווֹקסהוֹל קרוֹס, אבל שרה וג'וליאן המתינו עד 24 ביוני, שיאו הרשמי של הקיץ, לפני ששבו ופתחו את הגלריה. היא היתה ממוקמת במרובע שלֵו של רחובות מרוצפים אבן ובתי מסחר המכוּנֶה מייסוֹנ'ס יארד, בין משרדיה של חברת ספנות יוונית קטנה לפאב, שבימי התום לפני המגפה פקדו אותו פקידות יפות למיניהן שרכבו על קטנועים. בקומה העליונה היה אולם תצוגה מרהיב בסגנון הגלריה המפורסמת של פול רוזנברג בפריז, שג'וליאן בילה בה שעות אושר רבות בילדותו. הוא ושרה חלקו משרד גדול בקומה השנייה עם אֵלָה, המזכירה המושכת אך חסרת התועלת. במהלך אותם שבועות ראשונים של שובם לבית העסק, הטלפון צילצל שלוש פעמים בלבד. אֵלָה הניחה לשלוש השיחות להמשיך לתא הקולי. שרה הודיעה לה ששירותיה, ככל שהיו, אינם נחוצים עוד.

לא היה טעם לשכור לה מחליפה. המומחים הזהירו מפני גל שני אכזרי כשמזג האוויר יתקרר, ובעלי החנויות בלונדון התבשרו כי הם יכולים לצפות לסגרים נוספים שתטיל הממשלה. הדבר האחרון שהיה נחוץ לשרה הוא פֶּה נוסף להאכיל. היא היתה נחושה לא לתת לקיץ להתבזבז. היא תמכור תמונה, כל תמונה שהיא, גם אם זה יהרוג אותה.

היא מצאה תמונה, לגמרי במקרה, בזמן שערכה רשימת מצאי של מספרן הגדול להחריד של היצירות שלא נמכרו במחסניו העולים על גדותיהם של ג'וליאן. נגנית הקתרוס, שמן על בד, 152 על 134 סנטימטרים, אולי מהבארוק המוקדם, ציור די פגום ומלוכלך. הקַבּלה הרשמית ומסמכי המשלוח עדיין נמצאו בארכיוניו של ג'וליאן, בצד עותק מצהיב של תולדות הציור. בעליו הידועים המוקדמים ביותר היה רוזן כך־וכך מבולוניה, שב־1698 מכר אותו לנסיך זה־וזה מליכטנשטיין, שמצדו מכר אותו לברון מה־שמו מווינה, שברשותו נותר הציור עד 1962, שאז נרכש בידי סוחר מרומא, שבסופו של דבר נפטר ממנו לטובת ג'וליאן. הציור יוחס, בין היתר, לאסכולה האיטלקית, לתלמיד של קאראווג'ו, ובאופן מבטיח יותר, לחוגו של אוֹרַציוֹ גֶ'נטילֶסקי. לשרה היתה תחושת בטן. היא הראתה את היצירה לניילס דנהאם המלומד מהגלריה הלאומית במהלך שלוש השעות שג'וליאן הִקצה לארוחת הצהריים היומית שלו. ניילס הסכים בזהירות לייחוסה של שרה, בתלות בבדיקה טכנית שיערוך תוך שימוש ברדיוגרפיה ורפלקטוגרפיה אינפרה־אדומה. לאחר מכן הציע לשחרר את שרה מהציור עבור שמונה מאות אלף פאונד.

"הוא שווה חמישה מיליון, אם לא יותר."

"לא כשמשתוללת מגפה שחורה."

"נחיה ונראה."

על פי רוב יצירה של אמן מרכזי שהתגלתה מחדש היתה מוצגת בשוק בקול תרועה רמה, במיוחד אם האמנית נהנתה מפופולריות גואה בעת האחרונה בשל סיפורה האישי הטרגי. אבל בהינתן התנודתיות ששררה בשוק — שלא לדבר על כך שהציור שהתגלה מחדש התגלה בגלריה שלו עצמו — ג'וליאן החליט להתמקד במכירה פרטית. הוא השליך פיתיון אל כמה מלקוחותיו המהימנים ביותר, אבל אף אחד מהם אפילו לא ניסה לנגוס בו. בנקודה זו שרה יצרה בחשאי קשר עם אספן מיליארדר שהיה חבר של חבר. הלה הביע עניין, ומקץ כמה פגישות תוך שמירה על ריחוק חברתי במעונו שבלונדון, הם סיכמו על מחיר משביע רצון. שרה ביקשה דמי קדימה בסך מיליון פאונד, בין היתר לכיסוי עלות השחזור, שהיה צפוי להיות נרחב. האספן ביקש ממנה לבוא למעונו בשמונה בערב לאסוף את ההמחאה.

כל אלה חוברים יחד להסביר מדוע מצאה את עצמה שרה בנקרופט, בערב גשום של יום רביעי בשלהי יולי, ישובה לשולחן פינתי בבר שבמסעדת "וילטונ'ס" ברחוב ג'רמין. מצב הרוח בחדר היה לא ברור, החיוכים מאולצים, הצחוק סוער אך איכשהו כוזב. ג'וליאן היה רכוּן במקומו בקצה הבר. בחליפה יוקרתית ושפעת תלתליו האפורים, הוא היה דמות אלגנטית אם גם מפוקפקת, מראה של שחיתות מכובדת. הוא לטש עיניים בסַנסֶר ששתה והעמיד פני מקשיב למשהו שג'רמי קראבּ, מנהל מחלקת המאסטרים הגדולים ב"בּוֹנהמס", המה בהתלהבות באוזנו. אמֶליה מארץ' מ"אַרטניוּז" צותתה לשיחה בין סיימון מֶנדֶנהאל, מנהל המכירות הראשי דמוי־הבובה ב"כריסטי'ס", וניקי לאבגרוֹב, יועצת אמנות לעשירים עד־פשע. רוֹדי הצ'ינסוֹן, שרבים ראו בו את הסוחר הכי חסר מצפון בלונדון, ניסה לצוד את תשומת לבו של אוליבר דימבּלבּי הגוץ. אבל אוליבר לא שם לב לכך כמדומה, שכן הוא עצמו היה שקוע במישוש הדוגמנית־לשעבר היפה להדהים, שהיתה עכשיו בעליה של גלריה מצליחה לאמנות מודרנית ברחוב קינג. בדרכה לדלת היא הפריחה אל שרה נשיקה מהוגנת בשפתי הארגמן המושלמות שלה. שרה לגמה ממרטיני שלושת־הזיתים שלה ולחשה, "בּיץ'."

"שמעתי את זה!" למזלה, זה היה רק אוליבר. חנוט בחליפה אפורה מחויטת, הוא ריחף אל שולחנה של שרה כמו בלון התראה והתיישב. "מה יש לך נגד העלמה ווטסון המקסימה?"

"העיניים שלה. עצמות הלחיים שלה. השיער שלה. הציצים שלה." שרה נאנחה. "להמשיך?"

אוליבר פטר את הדברים בביטול בתנועת יד שמנמנה. "את הרבה יותר יפה ממנה, שרה. בחיים לא אשכח את הפעם הראשונה שראיתי אותך חוצה את מייסוֹנ'ס יארד. כמעט עצרת את לבי. אם זיכרוני אינו מטעני, יצאתי די אידיוט אז."

"ביקשת את ידי. כמה פעמים, למעשה."

"הַצעתי בעינה עומדת."

"זה מחמיא לי, אוֹלי. אבל אני חוששת שזה לא בא בחשבון."

"אני מבוגר מדי?"

"בכלל לא."

"שמן מדי?"

היא צבטה את לחיו הוורודה. "האמת, בדיוק במידה הנכונה."

"אז מה הבעיה?"

"אני בקשר."

"כלומר?"

"במערכת יחסים."

נראה כאילו צירוף המילים אינו מוכר לו. התסבוכות הרומנטיות של אוליבר לרוב לא החזיקו מעמד יותר מלילה או שניים. "את מדברת על הבחור ההוא שנוהג בבנטלי הראוותנית?"

שרה לגמה מהמשקה.

"איך קוראים לו, לחבר הזה שלך?"

"פיטר מרלו."

"נשמע מומצא."

בצדק, חשבה שרה.

"מה הוא עושה לפרנסתו?" פלט אוליבר.

"אתה יכול לשמור סוד?"

"שרה יקירתי, יש בראשי יותר סודות מלוכלכים מלאם־איי־5 ואם־איי־6 גם יחד."

היא נרכנה מעל השולחן. "הוא מתנקש מקצועני."

"באמת? עבודה מעניינת, לא?"

שרה חייכה. זה לא היה נכון, כמובן. עברו כמה שנים מאז עבד כריסטופר כרוצח שכיר.

"הוא הסיבה לכך שחזרת ללונדון?" דחק אוליבר.

"אחת הסיבות. האמת היא שהתגעגעתי נורא לכולכם. אפילו אליך, אוליבר." היא בדקה מה השעה בטלפון. "אחח, לעזאזל! תהיה מתוק ותשלם על המשקה שלי. אני מאחרת."

"לְמה?"

"תתנהג יפה, אוֹלי."

"למה לי לעשות את זה, למען השם? זה כל כך משעמם."

שרה קמה, ובלוויית קריצה אל ג'וליאן יצאה לרחוב ג'רמין. הגשם התחזק פתאום, אבל מהר מאוד נחלץ נהג מונית להצילה. היא המתינה עד שישבה בפנים לבטח לפני שמסרה לנהג את כתובת היעד.

"שֵיין ווֹק, בבקשה. מספר ארבעים ושלוש."

2.

שֵיין ווֹק, צ'לסי

בדומה לשרה בנקרופט, גם ויקטור אורלוב האמין שהחיים הם מסע שמוטב לצאת אליו ללא עזרת מפה. הוא גדל בדירה נטולת חימום שחלקו ביניהן שלוש משפחות במוסקבה, והיה למולטי־מיליארדר בזכות שילוב של מזל, נחישות וטקטיקות אכזריות, שאפילו סנגוריו כינו חסרות מצפון אם לא פושעות. אורלוב לא הסתיר את העובדה שהוא חיית טרף וברון שודד. למעשה, הוא עטה את התגיות הללו בגאווה. "אילו נולדתי אנגלי, אולי הכסף היה בא לי בצורה נקייה," הוא סיפר כלאחר יד למראיין בריטי, אחרי שקבע את מעונו בלונדון. "אבל נולדתי רוסי. ועשיתי לעצמי הון רוסי."

לאמיתו של דבר, ויקטור אורלוב נולד כאזרח של ברית המועצות ולא של רוסיה. הוא היה מתמטיקאי מבריק ולמד במכון היוקרתי למכניקה ואופטיקה מדויקת בלנינגרד, ולאחר מכן נבלע בתוכנית הנשק הגרעיני של ברית המועצות, שם תיכנן טילים בליסטיים בין־יבשתיים בעלי ראשי נפץ מרובים. בהמשך, כשנשאל מדוע הצטרף למפלגה הקומוניסטית, הודה שעשה זאת מטעמים של קידום הקריירה בלבד. "אני מניח שיכולתי להיעשות גם מתנגד משטר," הוא הוסיף, "אבל הגולאג אף פעם לא נראה לי מקום מושך במיוחד."

כחבר האליטה המפונקת, אורלוב היה עֵד להתנוונות המערכת הסובייטית מבפנים, וידע שזה רק עניין של זמן עד שהאימפריה תקרוס. כשהגיע הסוף לבסוף, הוא ויתר על חברותו במפלגה הקומוניסטית ונדר להתעשר. בתוך שנים ספורות עלה בידו להרוויח הון לא קטן מיבוא מחשבים ושאר סחורות מערביות לשוק הרוסי המתפתח. לאחר מכן השתמש בהון הזה כדי לרכוש את חברת הפלדה הגדולה ביותר שהיתה בבעלות המדינה ברוסיה ואת "רוּזוֹיל", ענקית הנפט הסיבירית. לא עבר זמן רב, ואורלוב היה לאיש העשיר ביותר ברוסיה.

אבל ברוסיה הבתר־סובייטית, ארץ ללא שלטון חוק, הונו של אורלוב סימן אותו באופן מובחן. הוא שרד לפחות שלושה ניסיונות התנקשות, ועל פי השמועה הורה להרוג אנשים אחדים כנקמה. אלא שהאִיום הגדול ביותר על אורלוב עתיד לבוא מן האדם שירש את מקומו של בוריס ילצין בתפקיד הנשיא. הלה היה סבור שוויקטור אורלוב ואוליגרכים אחרים גנבו את נכסי המדינה היקרים ביותר, וכוונתו היתה לגנוב אותם בחזרה. לאחר שהנשיא החדש התמקם בקרמלין, הוא זימן את אורלוב ודרש ממנו שני דברים: את חברת הפלדה שלו ואת "רוזויל". "ואל תדחוף את האף לפוליטיקה," הוא הוסיף בצורה מבשרת רעות. "או שאני אחתוך לך אותו."

אורלוב הסכים לוותר על האינטרסים שהיו לו בפלדה, אבל לא על "רוזויל". זה לא שיעשע את הנשיא. הוא הזדרז להורות לפרקליטות לפתוח בחקירת הונאה־ושוחד, ובתוך שבוע הוצא צו מעצר לאורלוב. הלה, בתבונתו, נמלט ללונדון, שבה היה לאחד ממבקריו הקולניים ביותר של הנשיא הרוסי. במשך שנים אחדות נותרה "רוזויל" מוקפאת מבחינה חוקית, מחוץ להישג ידם של אורלוב והשליטים החדשים בקרמלין גם יחד. בסופו של דבר הסכים אורלוב למסור את החברה בתמורה לשלושה סוכני ביון ישראלים שהוחזקו בידי רוסיה. אחד הסוכנים היה גבריאל אלון.

עבור נדיבותו קיבל אורלוב דרכון בריטי ופגישה אישית עם המלכה בארמון בקינגהאם. לאחר מכן פתח במסע שאפתני לשקם את עושרו האבוד, הפעם תחת עיניהם הפקוחות של פקידי הרגולציה הבריטים, שפיקחו על כל עסקה והשקעה שעשה. האימפריה שלו כללה עכשיו עיתונים לונדוניים מכובדים כגון ה"אינדיפנדנט" ו"איבנינג סטנדרד" כמו גם "פייננשל ג'ורנל". הוא גם רכש מניות שליטה בשבועון התחקירים הרוסי "מוסקובסקיה גאזטה". בזכות תמיכתו הכספית של אורלוב, שב המגזין להיות ארגון החדשות העצמאי המוביל ברוסיה וקוץ בישבנם של אנשי הקרמלין.

כתוצאה מכך אורלוב חי יום־יום בידיעה ששירותי הביון מטילי האימה של הפדרציה הרוסית זוממים להורגו. לימוזינת המרצדס־מייבאך החדשה שלו היתה מצוידת באמצעי אבטחה השמורים על פי רוב לכלי רכב ממלכתיים של נשיאים וראשי ממשלות, וביתו בשיין ווֹק ההיסטורי בצ'לסי היה אחד הבתים השמורים ביותר בלונדון. ריינג' רובר שחור עמד במנוע דולק סמוך לשפת המדרכה, פנסיו כבויים. בפנים ישבו ארבעה שומרי ראש, כולם לוחמי קומנדו לשעבר מיחידת העילית המיוחדת של חיל האוויר, שהועסקו בידי חברת אבטחה פרטית שבסיסה במייפֶר. זה שישב ליד ההגה הרים יד לעבר שרה כשיצאה מהמושב האחורי של המונית. היה ברור שחיכו לה.

הבית במספר 43 היה גבוה וצר ומכוסה ויסטריה. בדומה לשכניו, הוא היה מרוחק מן הרחוב, מאחורי גדר ברזל מחושל. שרה מיהרה בשביל הגן מתחת למחסה העלוב שסיפקה מטרייתה הקטנה. הלחיצה על הפעמון הניבה צלצול מהדהד בפנים, אך לא תגובה. שרה שבה ולחצה על הפעמון, אך לשווא.

על פי רוב היתה משרתת פותחת את הדלת. אבל ויקטור, פחדן־מיקרובּים ידוע עוד מלפני המגפה, קיצץ מאוד את שעות העבודה של עובדי משק הבית כדי לצמצם את הסיכוי שיידבק בווירוס. כרווק נצחי הוא בילה את רוב הערבים בחדר עבודתו בקומה השלישית, לפעמים לבד ולעתים קרובות בחברתה של בחורה צעירה באופן בלתי הולם. הווילונות זהרו מאור מנורות. שרה חשבה שהוא בטלפון. לפחות כך קיוותה.

היא שבה וצילצלה בפעם השלישית, ומשלא קיבלה תשובה, הצמידה אצבע לקורא הביומטרי ליד הדלת. ויקטור הוסיף את טביעת האצבע שלה למערכת, בלי ספק מתוך תקווה שמערכת היחסים ביניהם אולי תימשך לאחר מכירת הציור. הציוץ האלקטרוני בישר לה שהסריקה התקבלה. היא הזינה את הקוד האישי שלה — זהה לזה שהשתמשה בו בגלריה — והבריחים נפתחו בן רגע.

היא הנמיכה את המטרייה, סובבה את ידית הדלת ונכנסה. הדממה היתה מוחלטת. היא קראה בשמו של ויקטור אבל לא קיבלה תשובה. היא חצתה את המבואה ועלתה בגרם המדרגות המפואר לקומה השלישית. דלת חדר העבודה של ויקטור היתה פתוחה חלקית. היא דפקה. לא היתה תשובה.

היא נכנסה לחדר, ממשיכה לקרוא בשמו של ויקטור. החדר היה העתק מדויק של חדר העבודה הפרטי של המלכה בדירתה בארמון בקינגהאם — הכול פרט לקיר הווידיאו, שחדשות פיננסיות ונתוני שווקים מרחבי העולם היבהבו עליו. ויקטור היה ישוב מאחורי שולחנו בפניו לעבר התקרה, כאילו הוא שקוע במחשבות.

שרה התקרבה לשולחן, אבל הוא לא זז. לפניו היו מונחים שפופרת הטלפון הקווי, גביע יין אדום שנשתה כדי מחציתו וערימת מסמכים. פיו וסנטרו היו מכוסים קצף לבן, וקיא הכתים את חזית חולצתו המפוספּסת. שרה לא ראתה שום סימן לנשימה.

"אוי, ויקטור. אלוהים אדירים."

במהלך שירותה בסי־איי־אי, היא עבדה על מקרים שהיו כרוכים בנשק להשמדה המונית. היא זיהתה את התסמינים. ויקטור נחשף לגז עצבים.

סביר להניח שגם שרה.

היא מיהרה לצאת מהחדר, ידה על פיה, והזדרזה לרדת במדרגות. שער הברזל המחושל, לחצן הפעמון, הסורק הביומטרי, לוח המקשים: כל אחד מהם היה עלול להיות נגוּע. גזי עצבים פועלים במהירות רבה להפליא. היא תדע בתוך דקה או שתיים.

שרה נגעה במשטח אחד אחרון, ידית דלת העופרת של ביתו של ויקטור. בחוץ, היא נשאה את פניה אל הגשם היורד וחיכתה לפרץ הבחילה המבשר. אחד משומרי הראש יצא מהריינג' רובר, אבל שרה הזהירה אותו לא להתקרב יותר. אחר כך היא הוציאה את הטלפון מתיק היד וחייגה מספר מרשימת אנשי הקשר המועדפים שלה. השיחה הועברה ישירות לתא הקולי. חוש העיתוי שלה היה ללא דופי, כרגיל, היא חשבה.

"סלח לי, אהובי," היא אמרה בשלווה. "אך חוששתני שאולי אני גוססת."

3.

לונדון

בין השאלות הלא פתורות הרבות שאפפו את מאורעות אותו הערב נכללה זהות האיש שטילפן לקו החירום של משטרת לונדון. הקלטה אוטומטית של השיחה חשפה שדיבר אנגלית במבטא צרפתי כבד. מומחים לבלשנות יקבעו בהמשך, שסבירות גבוהה לכך שהיה דרומי, אבל אחד מהם הציע שהוא בעצם מן האי קורסיקה. כשהתבקש למסור את שמו, הוא ניתק באחת את השיחה. מספר הטלפון הנייד שלו, שלא הותיר שום נתונים במערכות, לא היה ניתן לשחזור.

הניידות הראשונות הגיעו לזירה — שיין ווק 43 בצ'לסי, אחת הכתובות האלגנטיות ביותר בלונדון — כעבור ארבע דקות בלבד. מה שקידם את פניהם הוא מראה יוצא דופן. בשביל המוליך לבית הלבֵנים האלגנטי עמדה אישה במרחק צעדים אחדים מדלת הכניסה הפתוחה. בידה הימנית היה טלפון נייד. בשמאלית היא קירצפה בחמת זעם את פניה, שנטו מעלה לעבר הגשם היורד בעוז. ארבעה גברים בנויים לתלפיות בחליפות כהות הביטו בה מעבר לגדר הברזל המחושל כאילו השתגעה.

כשאחד השוטרים ניסה להתקרב אליה, היא צעקה לו לעצור. אחר כך הסבירה שבעל הבית, איל ההון והמו"ל יליד רוסיה, ויקטור אורלוב, נרצח בגז עצבים, קרוב לוודאי ממקור רוסי. האישה היתה משוכנעת שגם היא נחשפה לחומר הרעיל, ומכאן התנהגותה. המבטא שלה היה אמריקני, ושליטתה בלקסיקון הנשק הכימי יסודית. השוטרים הסיקו שיש לה רקע בתחום הביטחוני, דעה שהתחזקה בעקבות סירובה להזדהות או להסביר מדוע באה לביתו של מר אורלוב באותו הערב.

עברו שבע דקות נוספות עד שראשוני צוותי האב"כ בחליפות הירוקות נכנסו לבית. בחדר העבודה למעלה הם מצאו את המיליארדר הרוסי ישוב לשולחנו באישונים מכווצים, רוק על הסנטר, קיא על החולצה — כולם סימנים לחשיפה לגז עצבים. הצוות הרפואי לא ערך שום ניסיונות החייאה. נראה שאורלוב מת זה שעה לפחות, קרוב לוודאי עקב חנק או דום לב בעקבות אובדן שליטה בשרירי הנשימה בגוף. בדיקות ראשוניות של החדר איתרו זיהום על משטח השולחן, רגל גביע היין ושפופרת הטלפון. לא נמצא שום סימן לזיהום על גבי כל משטח אחר, ובכלל זאת דלת הכניסה, לחצן הפעמון או הסורק הביומטרי.

מה שרמז לחוקרים שגז העצבים הוכנס ישירות לחדר עבודתו של אורלוב בידי פולש או מבקר. צוות האבטחה של המיליארדר סיפר למשטרה שהיו שני ביקורים באותו הערב, שניהם של נשים. אחת מהן היא האמריקנית שגילתה את הגופה. האחרת היתה רוסייה — לפחות כך הניחה חוליית המאבטחים. האישה לא הזדהתה, ואורלוב לא סיפק להם שם. הם הסבירו שאף אחד משני הפרטים אינו יוצא דופן. אורלוב נהג בחשאיות מטבעו, במיוחד בכל הקשור לחייו הפרטיים. הוא בירך את האישה לשלום בחמימות בדלת הכניסה — כולו חיוכים ונשיקות בסגנון רוסי — וליווה אותה למעלה לחדר העבודה שלו, שבו סגר את הווילונות. היא נשארה כרבע שעה ויצאה בעצמה, גם זה לא יוצא דופן מצד אורלוב.

השעה כבר היתה כמעט עשר בערב כשהקצין הבכיר בזירה דיווח על ממצאיו הראשוניים לסקוטלנד יארד. מנהל המשמרת התקשר לסטֶלה מקיוּאן, מפקדת משטרת לונדון רבתי, ומקיואן מצדה התקשרה לשר הפנים, שהתריע על כך בפני רחוב דאונינג. השיחה לא היתה נחוצה, שכן ראש הממשלה לנקסטר כבר היה מודע למשבר המתפתח; הוא תודרך רבע שעה קודם לכן בידי גרהם סימור, ראש האם־איי־6. ראש הממשלה הגיב לחדשות בזעם מוצדק. נדמה שזו הפעם השנייה בפרק זמן של שנה וחצי בלבד, שהרוסים מבצעים התנקשות בלב לונדון תוך שימוש בנשק להשמדה המונית. לשתי ההתקפות היה לפחות גורם אחד במשותף: שֵם האישה שגילתה את גופתו של אורלוב.

"מה היא עשתה בבית של ויקטור, למען השם?"

"עסקת אמנות," הסביר סימור.

"אנחנו בטוחים שזה הכול?"

"אדוני ראש הממשלה?"

"היא לא עובדת בשביל אלון שוב, נכון?"

סימור הבטיח ללנקסטר שלא.

"איפה היא עכשיו?"

"בבית החולים סיינט תומאס."

"היא נחשפה?"

"נדע בקרוב מאוד. בינתיים חשוב לדאוג ששמה לא יגיע לתקשורת."

מאחר שהיה מדובר בתקרית מקומית, יריביו של סימור באם־איי־5 קיבלו את האחריות העיקרית לחקירה. הם מיקדו את חקירתם בראשונה משתי המבקרות אצל אורלוב. בעזרתן של מצלמות האבטחה הפזורות בעיר כבר עלה בידה של משטרת לונדון לקבוע שהיא הגיעה לביתו של אורלוב במונית בשעה 18:19. סקירה נוספת של מצלמות אבטחה קבעה שהיא נכנסה למונית הזאת ארבעים דקות קודם לכן בטרמינל 5 בהית'רו, לאחר שהגיעה בטיסת בריטיש איירווייז מציריך. ביקורת הגבולות זיהתה אותה כנינה אַנטוֹנוֹבה, בת ארבעים ושתיים, אזרחית רוסייה המתגוררת בשווייץ.

מאחר שבריטניה לא דרשה עוד מנוסעים נכנסים למלא טופסי נייר עם כניסתם, לא היה בנמצא מידע על משלח ידה. אבל חיפוש פשוט באינטרנט גילה כי נינה אנטונובה עבדה כעיתונאית חוקרת ב"מוסקובסקיה גאזטה", השבועון המתנגד לקרמלין בבעלותו של לא אחר מוויקטור אורלוב. היא ברחה מרוסיה ב־2014 לאחר ששרדה ניסיון התנקשות בחייה. ממעוזה שבציריך היא חשפה דוגמאות רבות מספור לשחיתות שמעורבים בה חברי המעגל הפנימי של הנשיא הרוסי. היא היתה מתנגדת־משטר לפי הגדרתה שלה, והופיעה בקביעות בטלוויזיה השוויצרית כפרשנית לעניינים רוסיים.

אלה לא היו קורות חיים של מתנקשת טיפוסית ממרכז מוסקבה. אף על פי כן, בהתחשב בהיסטוריה של הקרמלין, היה בלתי אפשרי להוציא זאת מכלל אפשרות. חקירה משטרתית שלה בהחלט התבקשה, מוקדם ככל האפשר. לפי מצלמות האבטחה, היא עזבה את מעונו של אורלוב ב־18:35 ועשתה את דרכה ברגל למלון קדוגן ברחוב סלואן. כן, אישר פקיד הקבלה, נינה אנטונובה אכן קיבלה את חדרה מוקדם יותר הערב. לא, היא אינה נמצאת בו כעת. היא יצאה מהמלון בשבע ורבע, כנראה לארוחת ערב שנקבעה מראש, ועדיין לא חזרה.

מצלמות האבטחה במלון תיעדו את עזיבתה. בהבעה רצינית על פניה, היא התכופפה ונכנסה למושב האחורי של מונית שזימן שוער במעיל גשם. המכונית הסיעה אותה לא למסעדה כי אם לנמל התעופה הית'רו, שבו עלתה בשעה 21:45 לטיסת בריטיש איירווייז לאמסטרדם. שיחה לטלפון הנייד שלה — משטרת לונדון השיגה את המספר מטופס הקבלה בבית המלון — לא נענתה. בנקודה הזאת נעשתה אפוא נינה אנטונובה לחשודה העיקרית ברצח איל ההון ומו"ל העיתונות ויקטור אורלוב, יליד רוסיה.

בצעד אחרון של השפלה, סמנתה קוּק מה"טלגרף" המתחרֶה היא שפירסמה את סיפור ההתנקשות בחייו של אורלוב, אך תיאורה הכיל פרטים מעטים בלבד. ראש הממשלה לנקסטר, בהופעתו מול כתבים מחוץ ל"מספר עשר" למחרת בבוקר, אישר שהמיליארדר נרצח באמצעות רעלן כימי שעדיין לא זוהה, כמעט בוודאות מתוצרת רוסית. הוא לא הזכיר את המסמכים שהתגלו על שולחנו של אורלוב, או את שתי הנשים שבאו לבקרו בליל הרצח. אחת מהן נעלמה כמדומה בלי להותיר עקבות. האחרת נחה בנוחות בבית החולים סיינט תומאס. ועל כך, לפחות, היה ראש הממשלה אסיר תודה מעומק הלב.

היא היתה רטובה כולה כשהגיעה ורעדה מקור. צוות החירום לא קיבל את שמה או משלח ידה, רק את פרטי הלאום וגילה המשוער. הוא הפשיט אותה מבגדיה הרטובים, הניח אותם בשקית אדומה של פסולת זיהומית ונתן לה חלוק ומסכה. האישונים הגיבו, מעברֵי האף היו נקיים. קצב הלב והנשימה היו שניהם מוגברים. האם יש לה בחילה? לא היתה לה. כאבי ראש? טיפה, היא הודתה, אבל קרוב לוודאי בגלל המרטיני ששתתה מוקדם יותר באותו הערב. היא לא אמרה איפה.

מצבה רמז כי שרדה חשיפה לגז העצבים בלא פגע. אף על פי כן, ליתר ביטחון, למקרה של התפתחות תסמינים מאוחרת, נרשמו לה אטרופין ופרלידוקסים כלוריד, שניהם בעירוי לווריד. האטרופין ייבש את פיה ועירפל את ראייתה, אבל פרט לכך לא היו לה תופעות לוואי רציניות.

אחרי ארבע שעות השגחה נוספות היא הועברה לחדר בקומה העליונה עם נוף לתמזה. השעה היתה כמעט ארבע לפנות בוקר כשנרדמה סוף־סוף. זרועותיה המתחבטות הבהילו את אחות משמרת הלילה — עוויתות שרירים הן תסמין של הרעלת גז עצבים — אבל זה היה רק סיוט, המסכנונת. שני שוטרים במדים עמדו על המשמר מחוץ לדלת ועמם גבר בחליפה כהה עם אוזנייה באוזן. בהמשך תכחיש הנהלת בית החולים את השמועה שתפשוט בין העובדים כאש בשדה קוצים, על כך שהקצין השתייך ליחידת המשטרה האחראית להגנה על בני משפחת המלוכה וראש הממשלה.

השעה היתה כמעט עשר בבוקר כשהאישה התעוררה. אחרי ארוחת בוקר קלה של קפה וטוסט, נערכה לה בדיקה נוספת. אישונים מגיבים, מעברי האף נקיים. קצב לב, נשימה ולחץ דם כולם נורמליים. הרופא אמר שנראה כי יצאה מכלל סכנה, כנהוג לומר.

"זה אומר שאני יכולה ללכת?"

"עדיין לא."

"מתי?"

"בשעת אחר צהריים מאוחרת, לכל המוקדם."

ניכר בה שהיא מאוכזבת, אבל היא השלימה עם גורלה בלי שמץ של מחאה. האחיות עשו כמיטב יכולתן להנעים עליה את זמנה, אבל כל הניסיונות לקשור איתה שיחה מעבר למצבה הרפואי נהדפו במיומנות. היא שמרה כמובן על נימוס עילאי, אבל גם על איפוק וריחוק. היא הקדישה חלק ניכר מהיום לצפייה בחדשות הטלוויזיה שסיקרו את ההתנקשות במיליארדר הרוסי. נראה שהיתה מעורבת בכך איכשהו, אבל רחוב דאונינג היה נחוש לא לחשוף את התפקיד שמילאה. הסגל הוזהר לא להוציא על כך מילה לתקשורת.

זמן קצר אחרי חמש היא קיבלה שיחת טלפון לחדרה. השיחה היתה מ"מספר עשר" — ראש הממשלה בכבודו ובעצמו, לדברי אחת המרכזניות, שנשבעה ששמעה את קולו. כמה דקות אחרי תום השיחה הופיע גבר במראה נערי שהזכיר כומר כפרי, עם בגדים להחלפה ותיק כלי רחצה. הוא כתב משהו בלתי קריא ביומן המבקרים והמתין עם השוטרים במסדרון בזמן שהאישה התקלחה והתלבשה. היא עברה בהצטיינות את הבדיקה האחרונה וקיבלה אישור רפואי לשחרור. הגבר בעל המראה הנערי מיהר לקחת את הטופס והורה לאחות הראשית למחוק את התיק של האישה ממערכת המחשב. כעבור רגע נעלמו התיק והאישה כלֹא היו.