תקשיבו לי

1

אֵיימי

הייתי צריכה לנעול מגפיים, היא חשבה כשיצאה מספריית סְנֵל וראתה את שכבת הבוץ והשלג הטרייה שכיסתה את הקמפוס. בבוקר כשיצאה ללימודים היום היה קר אבל נעים, אחד מרצף של ימים אביביים שבגללם חשבה שהחורף נגמר סוף־סוף, והיא הגיעה לקמפוס בג'ינס כחול, קפוצ'ון ונעלי עור שטוחות, ורודות וחדשות לגמרי. אבל בזמן שעבדה כל היום בפנים על המחשב הנייד שלה, החורף חזר להרעים בחוץ. עכשיו היה חשוך, והרוח המקפיאה שהכתה בחצר הבטיחה שהמדרכה תהיה בקרוב חלקלקה כמו משטח קרח.

היא רכסה באנחה את הקפוצ'ון והעלתה אל כתפיה את תיק הגב שלה, שהיה כבד מספרים וממחשב. אין דרך אחרת, קדימה. היא ירדה בזהירות במדרגות הספרייה ונחתה עד קרסוליה בשלג בוצי. כפות רגליה כבר נרטבו ועקצצו כשהתקדמה לאורך השביל בין אולם היידן לאודיטוריום בלקמן. הנה הלכו הנעליים החדשות. מטומטמת, מטומטמת. זה מה שקורה למי שלא בודקת בבוקר את התחזית. למי ששוכחת שחודש מרס בבוסטון יכול לשבור את הלב.

כשהגיעה לאולם אֵלי היא עצרה פתאום. הסתובבה. האם שמעה צעדים מאחוריה? היא בהתה לרגע בסמטה שבין שני הבניינים, אבל ראתה רק מַעבר שומם מאדם, בוהק תחת אור פנסים. חושך ומזג אוויר גרוע רוקנו את הקמפוס, ולא צעדים היא שמעה עכשיו מאחוריה אלא אוושוש גשם עם שלג ורחש רחוק של מכוניות שנוסעות בשדרות הַנטינגטוֹן.

היא הידקה את הקפוצ'ון שלה והמשיכה ללכת.

חצר הקמפוס הייתה חלקלקה ומבריקה ממעטה הקרח, ונעליה הבלתי הולמות להחריד גרסו את הכפור ובוססו בשלוליות שהתיזו מי קרח על הג'ינס שלה. היא כבר איבדה תחושה בבהונות.

כל זה היה באשמתו של פרופסור הרתוּרן. בגללו היא העבירה את כל היום בספרייה, בגללו היא לא בבית עכשיו, אוכלת ארוחת ערב עם הוריה. היא כאן, עם בהונות מאובנות, עם חשש לכוויות קור, וכל זה רק כי עבודת הגמר שלה — שלושים ושניים עמודים שהיא עבדה עליהם חודשים — לקויה, לדבריו. חסרה, לדבריו, מפני שהיא לא התייחסה אל האירוע המכריע בחייה של ארטֶמיזיה גֶ'נטילֶסקי, הטראומה משַנת החיים שהטמיעה בציוריה כוח אלים ומתפרץ: האונס שעברה.

כאילו נשים הן חומר חסר צורה שרק חבטות והתעמרות מעצבות אותו ומקנות לו חשיבות. כאילו ארטמיזיה נהייתה אמנית רק בזכות התקיפה המינית הזאת.

כעסה על הרתורן הלך וגבר ככל שהתקדמה בדרכה בחצר והתבוססה בשלוּגיות. מה זקן יובשני כמוהו יודע בכלל על נשים ועל כל ההטרדות המתישות והמעצבנות שהן נאלצות לסבול? על כל העצות הכפויות של גברים שיודעים תמיד טוב יותר מה יועיל להן?

היא הגיעה למעבר החציה ועצרה ברמזור שבדיוק התחלף לאדום. הכול הולך לה הפוך היום. מכוניות חלפו על פניה, וצמיגיהן התיזו מים. שלג רטוב הצטבר על תיק הגב שלה, והיא חשבה על המחשב הנייד שלה, שאם יירטב תלך לאיבוד כל העבודה שהשקיעה היום. כן, זה בהחלט יהיה סיום הולם ליום הזה. זה מה שמגיע לה כי לא בדקה את תחזית מזג האוויר. כי לא לקחה איתה מטרייה. כי נעלה את הנעליים המטופשות האלה.

הרמזור נשאר אדום. מקולקל? שתתעלם ממנו ופשוט תחצה את הכביש בריצה?

כל כך מרוכזת הייתה ברמזור שלא השגיחה כלל בגבר שעמד מאחוריה. עד שמשהו בו משך את תשומת ליבה. אולי רשרוש מעיל הניילון שלו או ריח האלכוהול שנדף מפיו. ופתאום הייתה מודעת לנוכחותו והסתובבה כדי להביט בו.

פניו היו מכוסות כל כך מפני הקור — צעיף כרוך עד מעל האף וכובע משוך מטה עד הגבות — שהיא ראתה רק את עיניו. הוא לא חמק ממבטה אלא החזיר לה מבט נוקב כל כך שהיא הרגישה מחוללת, כאילו המבט שלו שאב מתוכה את כל סודותיה הכמוסים ביותר. הוא לא עשה שום תנועה לעברה, אבל די היה במבט שבעיניו לגרום לה אי נוחות.

היא הביטה אל העסקים שמעברן האחר של שדרות הנטינגטון. מסעדת הטאקו הייתה פתוחה, חלונותיה מוארים ובתוכה כמה לקוחות. מקום בטוח, ובו אנשים שתוכל לפנות אליהם אם תזדקק לעזרה. היא יכולה לחמוק לשם כדי להתחמם קצת ואולי להזמין מונית שתיקח אותה הביתה.

הרמזור סוף־סוף התחלף לירוק.

היא ירדה מהר מדי מהמדרכה, וסוליות העור של הנעליים השטוחות שלה החליקו באחת על הכביש החלקלק מקרח. זרועותיה התנפנפו והיא התאמצה להישאר עומדת, אבל תרמיל הגב הוציא אותה משיווי משקל והיא צנחה ארצה על אחוריה, שטבלו בתוך שלולית. ספוגת מים ורועדת היא קמה והתנודדה על רגליה.

היא לא ראתה כלל את אורות המכונית שהסתערה לעברה.

2

אנג'לה

כעבור חודשיים

אם רואים משהו חשוד, מדווחים. את העצה הזאת שמענו כולנו כבר כל כך הרבה פעמים, שבכל פעם שאנחנו מגלים חבילה חשודה שנראית לא במקומה או מבחינים בזר שאורב בשכונה, תשומת ליבנו נפנית אליו מייד. זה בהחלט נכון לגביי בכל אופן, במיוחד משום שהבת שלי שוטרת והחבר שלי, וינְס, הוא שוטר בגמלאות. שמעתי מהם הרבה סיפורי זוועות, אז אם אני רואה משהו, בלי שום ספק אדווח. זה כבר הפך אצלי להרגל, לפקוח עין על השכונה שלי.

אני גרה בעיר רֶווִיר, שהיא לא ממש חלק מהעיר בוסטון אלא משהו כמו בת דודה צפונית בת השגה של בוסטון. ברחוב שלי יש בתים פרטיים צנועים ודחוקים זה לצד זה. מנה ראשונה, כך קרא פרנק (שהיה לבעלי לשעבר) לבתים האלה כשעברנו הנה לפני ארבעים שנה, רק שמעולם לא התקדמנו למשהו גדול יותר. גם לא אגנֶס קמינסקי השכנה ליד, או גלֶן דרוּקמֶייר שמת בבית ממול והבית היה בשבילו ההפך ממנה ראשונה. עם השנים ראיתי משפחות נכנסות ואחר כך יוצאות. הבית מימיני שוב ריק ועומד למכירה, מחכה למשפחה הבאה שתעשה בו סיבוב. משמאלי גרה אגנס, שהייתה החברה הכי טובה שלי עד שהתחלתי לצאת עם וינס קוֹרסאק, מה שזעזע את אגנס כי הגירושים שלי עוד לא סופיים וזה הפך אותי בעיניה לאישה נואפת. ולא משנה שפרנק הוא זה שפירק את הנישואים שלנו בגלל אישה אחרת. בלונדינית. אבל מה שבאמת עצבן את אגנס הוא שאני כל כך נהנית בלי פרנק. אני נהנית מזה שיש בחיים שלי גבר חדש להתנשק איתו בחצר האחורית. מה אגנס חושבת לעצמה שהייתי צריכה לעשות אחרי שבעלי עזב אותי? להתעטף בשחורים כמו אישה חסודה ולשׂכל רגליים עד שהכול שם למטה יתייבש? היא ואני כבר בקושי מדברות, אבל גם אין בזה צורך. אני כבר יודעת בדיוק מה היא עושה, השכנה שלי. את אותם דברים שעשתה תמיד: מעשנת סיגריות וירג'יניה סלימס, צופה בערוץ הקניות ומבשלת זמן ארוך מדי את הירקות שלה.

אבל זה הרי לא ענייני.

הבית הכחול בפינה מעֵבר לרחוב שייך ללארי ולוֹרֶלֵיי לאופולד, שגרים כאן כבר בערך עשרים שנה. לארי מלמד ספרות בתיכון השכונתי. אני לא יכולה להגיד שאנחנו מקורבים, אבל אנחנו משחקים יחד שבץ־נא כל חמישי בערב, אז אני מכירה היטב את אוצר המילים העשיר של לארי. הבית הסמוך לזה של משפחת לאופולד הוא זה שגלן דרוקמייר מת בו, והוא בדרך כלל מושכר. ובבית אחריו, שנמצא בדיוק מולי, גר ג'ונאס, רווק בן שישים ושתיים, לוחם לשעבר ביחידת אריות הים של הצי, שעבר הנה לפני שש שנים. לא מזמן לורליי הזמינה את ג'ונאס לשחק שבץ־נא אצלי בבית — מה שהיה אמור להתקבל בהחלטה קבוצתית, אבל ג'ונאס התגלה בסופו של דבר כתוספת מצוינת. הוא תמיד מביא בקבוק יין קבּרנה אֶקו דוֹמאני, יש לו אוצר מילים טוב, והוא לא מנסה להגניב מילים זרות שצריך בכלל לאסור להכניס. שבץ־נא הוא הרי משחק אמריקאי. אני חייבת להודות שהוא גם בחור נאה, אבל למרבה הצער הוא יודע את זה, ואוהב לכסח את הדשא הקדמי שלו בלי חולצה, בחזה תפוח ושרירי זרועות בולטים. אני כמובן לא מסוגלת לא לצפות בו, והוא יודע את זה. כשהוא רואה אותי בחלון שלי, הוא מקפיד לנופף לי בידו, ובגלל זה אגנס קמינסקי חושבת שיש בינינו משהו — ואין. אני פשוט שכנה ידידותית לכולם, ואם מישהו עובר לרחוב שלנו, אני תמיד מתייצבת אצלו ראשונה עם חיוך ולחם זוקיני. אנשים מעריכים את זה, הם מזמינים אותי להיכנס לביתם, מכירים לי את הילדים שלהם, מספרים לי מהיכן באו ובמה הם עובדים, ומבקשים ממני המלצות על אינסטלטור או רופא שיניים. אנחנו מחליפים בינינו מספרי טלפון ומבטיחים להיפגש בקרוב. ככה זה תמיד התנהל עם כל השכנים שלי.

עד שמשפחת גרין הגיעה הנה.

הם שוכרים את בית מספר 2533, הבית הצהוב שגלן דרוקמייר מת בו. הבית עמד נטוש שנה שלמה, ואני שמחה שמישהו סוף־סוף גר בו. בית שנשאר ריק זמן ארוך מדי — זה אף פעם לא רצוי. זה משפיע על כל הרחוב, משַווה לו ניחוח של מקום לא נחשק.

ביום שאני רואה את משאית ההובלה של משפחת גרין עוצרת שם, אני אוטומטית שולפת מהפריזר כיכר של לחם הזוקיני המפורסם שלי. בזמן שהוא מפשיר, אני עומדת על המרפסת ומנסה לראות את השכנים החדשים. קודם אני רואה את הבעל יוצא ממושב הנהג: גבוה, בלונדיני, שרירי. לא מחייך. זה הפרט הראשון שנחרת בי. אתה לא אמור לחייך כשאתה מגיע לבית החדש שלך? אבל בִּמקום זה הוא סוקר בקרירות את השכונה, מסובב את ראשו מצד לצד, ועיניו מוסתרות מאחורי משקפי שמש עם עדשות מראָה.

אני מנופפת לשלום, אבל הוא לא משיב מייד בברכה. רק עומד ומסתכל עליי לרגע. בסוף הוא מרים את זרועו בנפנוף מכני, כאילו השבב במחשב המוח שלו ניתח את הסיטואציה והחליט שהתגובה הנכונה היא לנופף בחזרה.

טוב, בסדר, אני חושבת. אולי אשתו ידידותית יותר.

היא יוצאת ממושב הנוסע של המשאית. בתחילת שנות השלושים לחייה, שיער בלונדיני בהיר, רזה ולבושה ג'ינס כחול. גם היא בוחנת בעיניה את הרחוב, אבל במבטים מהירים, מתרוצצים, כמו של סנאי. אני מנופפת לה בידי, והיא מחזירה לי בנפנוף מהוסס.

זו כבר הזמנה מַספקת מבחינתי. אני חוצה את הכביש ואומרת, "אשמח להיות הראשונה שמקבלת את פניכם בשכונה!"

"נעים מאוד," היא אומרת. ומעיפה מבט בבעלה כאילו היא מבקשת רשות לומר עוד משהו. האנטנות שלי מזדקרות, כי משהו קורה בין השניים האלה. הם לא נראים בטוב יחד, והראש שלי הולך מייד לכל המקומות שנישואים עלולים להשתבש בהם. מי כמוני מכירה את זה.

"אני אנג'לה ריזולי," אני אומרת להם. "ואתם?"

"אני, אֶה, קֵרי. וזה מאט." התשובה שלה מגומגמת, כאילו היא צריכה לחשוב על כל מילה לפני שהיא אומרת אותה.

"אני גרה ברחוב הזה ארבעים שנה, אז אם תרצו לדעת משהו על האזור, יש לכם את מי לשאול."

"ספרי לנו על השכנים שלנו," מאט אומר, ומעיף מבט במספר 2535, הבית הכחול הסמוך. "איך הם?"

"אָה, משפחת לאופולד. לארי ולורליי. לארי מלמד ספרות בתיכון, ולורליי היא עקרת בית. רואים כמה החצר שלהם מטופחת? לארי טוב בזה, לא משאיר אף עשב שוטה בגינה שלהם. אין להם ילדים, אז הם שכנים נחמדים ושקטים. מהצד השני שלכם גר ג'ונאס. גמלאי מיחידת אריות הים של הצי — תוכלו לשמוע ממנו הרבה סיפורים. ובצד הרחוב שלי, בבית שלידי, גרה אגנס קמינסקי. בעלה מת מזמן והיא לא נישאה בשנית. טוב לה ככה, כנראה. פעם היינו חברות טובות, עד שבעלי..." אני קולטת שאני חופרת, ומשתתקת לרגע. הם לא צריכים לשמוע עכשיו על מה אגנס ואני רבנו. אין לי ספק שהם עוד ישמעו על זה ממנה. "אז יש לכם ילדים?" אני שואלת.

זו שאלה פשוטה, אבל קרי שוב מציצה בבעלה כאילו היא זקוקה לרשות לענות.

"לא," הוא אומר. "עדיין לא."

"אז אתם לא צריכים הפניות לבייביסיטר. בכל מקרה נהיה ממש קשה להשיג בייביסיטרים." אני פונה אל קרי. "תשמעי, יש לי כיכר יפה של לחם זוקיני בהפשרה במטבח שלי. המתכון שלי מפורסם כאן, אפילו שאני מעידה על עיסתי. אני אקפוץ להביא לכם."

הוא עונה בשם שניהם. "נחמד מצידך, אבל לא תודה. אנחנו אלרגיים."

"לזוקיני?"

"לגלוטן. לכל דבר שעשוי מחיטה." הוא מניח יד על הכתף של אשתו ודוחק בה להתקדם לכיוון הבית. "טוב, אנחנו צריכים להתארגן. נתראה, גברתי." ושניהם נכנסים לבית וסוגרים את הדלת.

אני מסתכלת על המשאית, שהם עדיין לא פתחו אפילו. כל זוג אחר היה להוט להכניס את הדברים שלו לבית, לא? אני הייתי דבר ראשון פורקת את מכונת הקפה ואת קנקן התה שלי. אבל לא, קרי ומאט גרין השאירו הכול בתוך משאית ההובלות שלהם.

המשאית חונה ברחוב כל אחר הצהריים, נעולה ומסוגרת.

רק אחרי רדת החשכה אני שומעת קרקושי מתכת, מציצה אל מעבר לכביש ורואה את הצללית של הבעל מאחורי כלי הרכב. מאט מטפס פנימה, וכעבור רגע יורד על כבש המשאית, מגלגל עגלת משא עמוסה בקרטונים. למה הוא חיכה עד שיחשיך כדי לפרוק את המשאית? מה הוא לא רוצה שהשכנים שלו יראו? במשאית אין כנראה הרבה דברים, כי לוקח לו עשר דקות לסיים את העבודה. הוא נועל את המשאית וחוזר לבית. האורות בפנים דולקים, אבל אני לא יכולה לראות שום דבר, כי הם סגרו את התריסים.

בארבעת העשורים שלי ברחוב הזה כבר היו לי שכנים אלכוהוליסטים ונואפים ואחד שהיה מכה את אשתו. אולי שניים. ומעולם לא פגשתי זוג כל כך לא ידידותי כמו קרי ומאט גרין. אולי נדחפתי מדי. אולי יש להם בעיות בחיי הנישואים והם לא מעוניינים כרגע בשכנה חטטנית. ייתכן בהחלט שבאשמתי לא התחברנו.

אני אצטרך להניח להם קצת.

אבל למחרת, וביום הבא וביום שאחרי, אני לא מסוגלת להתאפק ומשקיפה אל בית מספר 2533. אני רואה את לארי לאופולד יוצא לעבודתו בתיכון. אני רואה את ג'ונאס מכסח את הדשא שלו, בלי חולצה. אני רואה את האויבת המושבעת שלי, אגנס, מעשנת סיגריה כשהיא חולפת על פני ביתי בצעידה דו־יומית של הפגנת מורת רוח.

אבל הזוג גרין? הם מצליחים לחמוק ממני כמו רוחות רפאים. אני רואה אותו רק בחטף מאחורי ההגה של טויוטה שחורה כשהוא נכנס לחניה שלו. אני מבחינה בו כשהוא תולה תריסים ונציאניים בחלונות הקומה השנייה. אני רואה משלוח של פֶדֶקס שמגיע אליהם הביתה, והנהג מספר לי שהחבילה נשלחה מחנות צילום בניו יורק (אף פעם לא מזיק לדעת שנהג הפדקס השכונתי שלך משוגע על לחם זוקיני). אני לא רואה לעומת זאת שום סימן שהאנשים האלה עובדים. אין להם חיים סדירים, הם באים והולכים בלי סדר יום קבוע, מתנהגים כאילו הם גמלאים.

אני שואלת עליהם את הזוג לאופולד ואת ג'ונאס, אבל הם לא יודעים שום דבר שאני לא יודעת. הזוג גרין הם תעלומה בעיני כולנו.

את כל זה כבר הסברתי בטלפון לבת שלי, גֵ'יין — חשבתי שהיא תגלה לגביהם סקרנות ממש כמוני. אבל היא מציינת שאין שום דבר פלילי ברצון להתרחק מחטטנים שכונתיים. היא גאה באינסטינקטים שלה בתור שוטרת, גאה ביכולת שלה להרגיש מתי משהו לא כשורה, אבל אין לה שום כבוד לאינסטינקטים של אימהות. כשאני מתקשרת אליה פעם שלישית בעניין משפחת גרין, היא כבר מאבדת את הסבלנות.

"תתקשרי אליי כשבאמת קורה משהו," היא מתפרצת.

כעבור שבוע נעלמת טרישה טאלי בת השש־עשרה.