כישורי חיים

כישורי חיים

לאריאלה אין ידיים, אבל יש לה יופי של מרפקים לדחוף את העולם הזה. כשהיא דוהרת במעברי מחלקת הבישום של המשביר לצרכן, צמותיה העבות — חבלים של ממש — מסתחררות סביבה. תמיד היא אומרת למוכרות, מותק, את יכולה להשפריץ לי על הצוואר קצת מקרולינה הררה החדש? ומנופפת בגדמים שלה כדי להוכיח שהיא לא סתם מפונקת.

וזאתי, כשהיא מריחה טוב אין דבר בעולם שיעצור אותה. את החיה שבה היא שומרת לימי חמישי, אחרי הסידורים. כשהכל מוכן לשבת והכביסה של השבוע שחלף מתערבלת בתוף הנירוסטה של אלקטרה, היא יוצאת לרחוב. רק ביום חמישי שכזה, כשהאוויר קצת יותר נוח, היא מרכיבה את הפרוטזות: שתי זרועות תמנוניות, סיליקוניות בדרגת קשיחות של שמונה מתוך עשר. הן מאפשרות לה לאחוז אך לא לשבור, ללטף בלי לפצוע, להתעגל סביב החפצים וסביב החיים. היא ביקשה אותן כך מהרופא הצעיר בתל השומר שהתמחה ״בקשר שבין הפיזיולוגיה של הגדומים ובין ריאקציה רגשית של הסובבים אותם״. היא אהבה את המגע של אצבעותיו הדקות והגרומות על עורה המעוגל והחסר. כשהתקין את הפרוטזות הוא ניסה להיות הכי עדין איתה, אבל היא מצידה רצתה שהוא יהיה הכי אלים. שיאחז אותה בשני הגדמים ויגיד לה שהוא...

כשאריאלה מריחה טוב, והכביסה כאמור מתערבלת, והרחוב נושם, היא מתיישבת על הספסל ברוטשילד וצופה בעוברים ושבים. כך מישהו צייר אותה פעם, אפילו שלא הבחינה בו: נעלי הסירה שלה נמוכות וצידן האחורי שחוק מהסרה מהירה של רגל ברגל. מכנסי קורדרוי ירוקים שמסתיימים קצת מעל לקרסול. חולצה לבנה קצרה של בנטון ובמרכזה משפט באנגלית בכיתוב שחור; שדיה הצנומים מחדדים את האותיות ומנקדים אותן בחיריק כפול. ידי הסיליקון שלה מונחות בחיקה — לא בהסתרה, אלא בהתרסה. היא אוהבת ילדים בוהים וכלבים מרחרחים והורים מבוהלים מסיטואציות שכאלה. יש לה תשובות מוכנות לכולם, למשל: ״הידיים שלך יותר טובות? בוא הורדת ידיים אם אתה מעז״ או: ״עוד לא שמעתי אף אחד מתלונן עליהן, תאמין לי״ או: ״הידיים זה בגלל שיצאתי מסרט מצויר.״ זה בשביל הילדים.

ככה, ברווחים שבין השבועות ובסדקים שבין הזמנים, היא מצליחה לפעמים לחשוב את הידיים שלה שוב. כשהיא שקועה בהרהור ועיניה בוחנות את בוטקה הקפה הרוחש או את הבניין החדש של בנק הפועלים שמעבר לכביש, היא שוב שם, בחיים שלפני. מדגדג לה להוריד את התותבות הרכות ולהביט בציפורניים המשוחות בלק סגול. הציפורניים של שרדינגר, היא קוראת להן וצוחקת בלב, יודעת שאם תסיר את הסיליקון, היא תמצא אותן שם. ואולי לא. כך הן קיימות וגם לא, וזה עדיף מלא מוחלט, מריק.

תמיד כשהיא כמעט מצליחה להצמיח אותן שוב, כשהאמות ההן שלה תופחות ומתגיידות ונהיות עבות שוב, מגיע איזה עובר אורח ודופק את הכל. כמו מחושים של חילזון שילד סקרן נגע בהם, האמות מתקפלות וזולגות אל עצמן. ההרהורים מתכנסים בחזרה אל תוך הסדקים והשריון נעטה. היא מחייכת את החיוך הטוב שלה מתוך רחמים אל האחרים הללו, שאינם מסוגלים לכבוש את הסקרנות או את החוצפה. כי ילד זה ילד, אבל מבוגר ילדי זה בכלל לא חינני.

בשנה הראשונה לאחר הכריתה ליאורה הייתה איתה. אישה נחמדה וסלחנית לרוב מצבי הרוח של אריאלה. היא טיפלה בה היטב. לא שליאורה לא התעצבנה לפעמים. היא לא איזו רכרוכית מכילה במאת האחוזים. אריאלה זוכרת שהיא דווקא אהבה את זה בהתחלה, כי רחמים צבועים בצהוב מכורכרם היו הדבר האחרון שהיא רצתה מעצמה או מהעולם. אני הולכת לזיין את העולם הזה, עם ידיים או בלי, היא אמרה לליאורה יום אחד מתוך ערפילי המורפיום. בתחת, ליאורה ענתה לה, ושתיהן צחקו. או אולי רק ליאורה צחקה. קשה לצחוק עם מורפיום. אחר כך הזיון של העולם בתחת נראה כבר קצת מסובך יותר. כי אם את עושה את זה עם הגדם או בלי, את הולכת להתלכלך. ככה לפחות היא אמרה לעצמה.

חודשיים אשפוז. תחבושות. כאב פועם. סירי לילה וקטטר. ליאורה אוחזת במותניה ומורידה אותה אט־אט מהמיטה בכותונת לבנה מוכתמת. היא לוקחת אותה למקלחת ולשירותים. עצב, צעקות וזריקת הרגעה אחת, שבועיים אחרי. כל כך כאב לה על הכל. אישה בת שלושים ואחת. בשיאה, כמו שאומרים. בת יחידה ורווקה שבקושי אמרה את המילה הראשונה, ובטח שלא את האחרונה. עכשיו הדירוג שלה צנח לתהום, לגירודי שומן הדגים מתחתית החבית.