הזיכרון המוקדם ביותר

הזיכרון המוקדם ביותר

בכל פעם ששאלתי את הסטודנטים שלי מהו הזיכרון המוקדם ביותר שלהם, שאלתי את אותה שאלה גם את עצמי. בכל פעם ששאלתי את הסטודנטים שלי על הזיכרון המוקדם ביותר שלהם ביקשתי מהם גם לכתוב אותו, ובכל פעם שביקשתי מהם לכתוב אותו ניסיתי לכתוב גם את הזיכרון המוקדם ביותר שלי.

והזיכרון המוקדם ביותר שלי במשך כל השנים היה לידת אחותי. אז יש לי תאריך מדויק: כשהיא נולדה הייתי בת ארבע וחצי. ליתר דיוק, הזיכרון הזה עשוי מהערב שלפני לידת אחותי ומשלושה ימים אחרי לידתה. בערב שלפני הלידה, אבא העיר אותי משינה אחרי שהביא את אמא לבית החולים וחזר להיות איתי. היינו רק שנינו בבית, הוא ואני. מתי אי פעם זכיתי לזה? אבי לא היה הרבה בבית. הוא עבד מבוקר עד ערב, וזה כלל גם אימוני כדורגל ובסופי שבוע נסיעה עם הקבוצה שלו למלון לנוח, ולמחרת, בשבת, נערך המשחק. אם הקבוצה הייתה מנצחת — אבא היה מגיע שמח, אוסף את אמא ואותי והיינו נפגשים במפגש הפלאפל עם כל השחקנים האחרים ומשפחותיהם לחגוג. אם הפסידו — אבא היה חוזר שפוף, מסוגר, ודי מהר פורש לישון. בשני המקרים הוא לא הרבה לדבר. אבל אם ניצח הוא היה שר, והיו לו שירים שמחים של הארי בלפונטה והיינו רוקדות איתו, אמא ואני. במיוחד אהבנו כשברקע הזמר המקורי ואבא, שהיה בעל קול ערב, מצטרף אליו. באמצע הייתה גם קריאת ביניים קצבית ומדרבנת, שם קולו של אבא היה גובר על קולו של בלפונטה: "הוציגנה", ואנחנו היינו מחרות מחזיקות אחריו וצועקות הוציגנה. האמנו שגם הארי בלפונטה קורא: הוציגנה. תמיד חיכיתי לקריאה הזו העליזה והשוקקת חיים. שרק כשבגרתי ולמדתי אנגלית התבררה כ: ONCE AGAINA במבטא הג'מייקני הנפלא שלו.