מצולקת

מצולקת

הוא היה הגבר הראשון שלה אחרי שפתחו וסגרו לה את הבטן. המצולקת יחד עם חברתה הוואגינה היו סגורות למגע של גבר. והוא ידע ורצה להחזיר לבטן ולה את האמון במגע, ובעודה שכובה על המיטה עם חזייה ותחתונים הוא נשק לצווארה והאצבעות שלו, אלו שרק אתמול חיבקו אותה, הגיעו אל בטנה. עכשיו תורה ליהנות.

היא הייתה בת שלושים כשבתי חולים הפכו לשגרת חייה. רווקה, גרה לבד בדירה שכורה בעיר קטנה, עבדה בתחום הפרסום בעיר הגדולה אבל תמיד חזרה לקן הקטן והחמים שלה. מילים היו הכוח שלה, בעבודה, בדייטים הכושלים, בחיים.

והמחלה שפשתה בגופה, כרסמה את נשיותה. היא פגעה באיבריה הפנימיים, העדינים, הרכים. הארורה התיישבה באיבר שממנו מביאים חיים ולא ויתרה. ובמלחמה ביניהן המחלה הפסידה, אבל גם היא יצאה חבולה, סופרת את מה שאין.

האצבעות שלו עברו על הקווים שחרטו סכיני רופאים, נגעו בקו חייהם ומותם ובטנה נענתה לו בהנאה, הוא הוריד את התחתונים שלה ובעודה מנסה להתנגד הוא השתיק ולחש שעכשיו תורו. תורו לאהוב את הגוף שלה. היא עצמה את עינה ונתנה ללשונו להרטיב את הקווים.

ואז הוא הגיע למשולש שנסגר אוטומטית,

"עוד לא", היא לחשה והרימה את ראשו בשתי ידיה,

"תנשק אותי", היא ביקשה ורצתה להגיד לו שהיא צריכה להרגיש אותו לפני שהוא פולש לתוכה. ביד אחת הוא ליטף את פניה וביד השנייה נכנס לתוך הפות. כאב לה. היא גנחה ולא מהנאה והאצבעות שלו חיפשו את החם והרך וקיבלו קשה וכועס והוא לא ויתר, מחכה לנצח אותה, את הבטן הכועסת, להוכיח לבטן שהאצבעות שלו יכולות לחולל קסמים.

"את חייבת לפתוח יותר את הרגליים", הוא אמר לה, "את מקשה עלי לענג אותך", וקול הרופאים שבדקו אותה שוב ושוב וציוו עליה לפתוח רגליים התמזג בקולו.