הקיץ חלחל אל ניו יורק, ואנשים התעוררו מהחורף כמו משינה ארוכה הגורמת לדיס־אוריינטציה והתבוננו בשמש כלא מאמינים, ממצמצים לעבר הכדור הגדול שבשמים.
היתה זו תקופה של שינוי גם בחיי. הייתי בן עשרים ותשע, מבוגר מהגיל שבו היה אבי כאשר הגחתי לעולם, ועבורי היתה זו קריאת השכמה. השכמה לְמה? לא ידעתי בדיוק, אך מאותו ציון דרך והלאה, הכול נראה כאילו רץ לאחור, ריצה במדרון אם תרצו. לא עלה בידי לשים את האצבע על תחילתו של התהליך. התבוננתי במהלך חיי כמי שעומד על מפתנה של דלת זכוכית חלבית, מבחין בצללים שמעברה השני ומנסה לנחש מה מצפה מעבר לה. במבט לאחור אני מבין שמשבר זו המילה המתאימה לתאר את השלב השביר שבו הייתי. רצתי אל האש או ממנה, אין זה משנה באמת. מה שחשוב הוא שהייתי חופשי שוב. כאב הראש בדמותה של לורה, זוגתי, הלך ודעך בפעימות מתרחקות. האישה שנשאתי שוב לא היתה ידידת אמת, והדבק הקטן בן החמש שאיחד אותנו היה נקודת אור יחידה.
הזדקקתי לכמה שבועות נוספים במקום העבודה שהתכוונתי לעזוב. ידעתי שאין בכוונתי להישאר במפעל המשפחתי שאליו נכנסתי מיד עם סיום לימודי. מה שהחל כעבודת סטודנט מזדמנת אצל הג'ונסונים, שלושה אחים שהיו ידידים של אבי, המשיך לשמש לי קן חמים שהגן עלי מפני העולם שבחוץ.
"קראפט" היתה חברה קטנה לייצור מחברות. הג'ונסונים הפיצו אותן לחנויות נוחות קטנות ולמלכודות תיירים בשדרותיה העמוסות של מנהטן. העובדה שנכנסתי לעסקי הדפים הכרוכים בגיל שבע־עשרה לא הפריעה למיק, האח הבכור ומי שלקח על עצמו את ניהול החשבונות בחברה, להתייחס אלי כאל בוגר. הוא הפקיד בידי את בקרת האיכות של התוצר המוגמר. היה עלי ללמוד את המפרטים הטכניים של לפחות שלושים סוגי מחברות. העובדה שחלקן היו כרוכות בעור בעוד אחרות הוחזקו בספירלה לא שינתה דבר בעיניו של מיק. היה עלי ללמוד על כולן, עד לפרט האחרון.
ביומי הראשון בעבודה הוא הושיב אותי על כיסא עץ בלי לומר מילה ויצא מהמשרד הקטן שחלונו השקיף לשדרה החמישית, חלון שאם היית מתכופף דרכו, כך גיליתי בהמשך, ומפנה את מבטך ימינה, היית יכול לראות את קצהו של אולם קרנגי הול ובהמשך את קצה סנטרל פארק. אך כל זאת עוד הייתי עתיד לגלות. בינתיים היה כל עולמי המקצועי חדר צבוע בצהוב בהיר ושולחן בעל חיפוי זכוכית שמיק העמיס עליו קלסרים אפורים. "עליך ללמוד את הסגנונות השונים, את סוגי התפירות השונים של הכריכות ואת מגוון הדפים וסוגי הנייר," זרק מיק לחלל המשרד בקול מקוטע ומתנשף בכל פעם שנכנס ובזרועותיו קלסרים חדשים. על מצחו הגבוה המאדים, הנורדי, בצבצו אגלי זיעה, ואני חשבתי בלבי, במשובת נעורים של בן שבע־עשרה, כמה מוזר שאין הם מנהלים את ענייניהם העסקיים במחברות שאותן הם מייצרים. מתוך כבוד לאבי לא פלטתי את דבר החוכמה מפי.
בתקופה שלאחר הגעתי גיליתי דברים נוספים על הג'ונסונים. על אופיו של דייל, האח האמצעי, שהיה נמוך ושׂערו כהה משל השניים האחרים, עמדתי דרך הצעקות מאחורי דלת משרדו. בתחילה הייתי סבור כי האיש חמום מוח, כפי שנוהגים לומר על נמוכי קומה. מעין פינצ'ר מגודל. חשבתי שהוא מעמיד במקומם את הספקים או את אנשי התובלה, אך מהר מאוד התברר לי כי שהותו ב"נאם" חוזרת אליו בגלים, בייחוד בימי הקיץ, כאשר הלחות רובצת על שדרות מנהטן כמו שמיכת אדים, ומושא זעקותיו היה חבריו לפלוגה, שבני המזל שבהם חזרו קטועים.
ואילו דיוויד, שנולד בהפרש ניכר מאחיו והיה בגילי, היה לי לאיש סוד ולרע בתוך החברה. לא פעם היינו יוצאים יחד בסיום יום העבודה לאחד הפאבים הסמוכים שבקרבת לינקולן סנטר וג'וליארד. "קדימה, קח את המעיל שלך ובוא, עצלן," היה לוחש לי תוך שהוא משרבב את ראשו דרך דלת המשרד שלי. היינו מתגנבים במסדרון הצר, הטחוב, יורדים בשקט במדרגות ויוצאים לרחוב הקר.
האמת היא שיותר משחיכינו למשקה בתום יום העבודה, שמחנו לראות את תלמידות בית הספר לאמנויות נכנסות ויוצאות, לעתים מזמינות כוס קולה או נהנות ממבטי ההערצה של חבריהן לספסל הלימודים. הן מעולם לא היו תלויות על קיבורות זרועותיהם של גברים, וזה עודד אותנו. אני כמהתי למישהי שתבצע תרגילי הנפת רגליים במיטה או שתכרוך את עצמה סביב מותני כמו על ברי האימונים שפנטזתי שיש להן באולמות בעלי המראות האינסופיות. ביושבנו על הבר היה דיוויד בוחר בעיניו אחת מהן ולוחש לי באוזן את שמה המשוער כמו גם את הביוגרפיה שהמציא לה בו במקום. לא אני ולא הוא מעולם לא ניגשנו לפתוח איתן בשיחה. בעניין זה דמיתי יותר מכול לאבי. זכרתי כיצד היה יושב מאחורי העיתון היומי, משאיר לאמי לבחור את המנות כאשר יצאנו למסעדה ויוצא ממחבואו רק לאחר שההזמנה הועברה למטבח. חששתי מדיאלוג עם אישה, שבו אחרי כל שורה אורבת שתיקה מביכה. תיעבתי את החולשה הזאת שלי. תיעבתי גם את העובדה שאבי השאיר אותי להתמודד איתה לבד כאשר התבגרתי.
שנים מעטות לאחר מכן ימות דיוויד מאיידס בהתקפת האמוק שתטלטל את העיר. דמותו הבלונדינית השבירה תהיה אחת מאותן גופות שישכבו בבתי החולים, מחכות לבני המשפחה שיבואו ויגלו את האמת המרה שהוסתרה מהם על יקיריהם, עולם תת־קרקעי של מחילות ושקרים ובושה, שלרוב נסתר מעיניהם ומתודעתם. רובם פשוט לא ידעו דבר על חייהם של בניהם. נציגי המשפחה היו מגיעים לזהות את הגופה בעיניים אדומות, נקרעים בין העצב על החיים שאבדו לבין התמימות שלנצח נמנעה מהם. ועדיין ניסו אלה לשמור עצמם רחוק ככל האפשר מהזיהום החברתי, מכל מה שמוות מאיידס היה יכול לומר עליך, גם אם היה זה אחיך או דודך או הבן שלך, שקמל בבדידות במחלקה מבודדת.
אך כל זאת היה נחלת העבר הרחוק, וכעת ניצבתי על סִפה של תקופה חדשה. אם להיות ציוריים, סגרתי את מחברת "קראפט" האחרונה והנחתי אותה בצד. סיכמתי עם דייל ומיק על גובה הפיצויים שמגיעים לי לאחר עבודה של שתים־עשרה שנים ב"קראפט", סכום שהיה אמור להספיק למחיה דחוקה של כארבעה חודשים. בשבועיים האחרונים שלי בחברה השתדלתי להשאיר אחרי שולחן נקי. אמונם של הג'ונסונים בי במשך השנים גדל ואִפשר לי להגיע לתפקיד סמנכ"ל התפעול, בעיקר מפני שהצלחתי לשלש את תפוצת המחברות ולפתוח את החברה ללקוחות חשובים נוספים. עם כל מסמך שסיימתי לסכם חשתי את הדגדוג של החופש שנח מעבר לפינה מתערבב בעולמי, כמו תחושת הקור המפתיעה על גופך כאשר אתה רוחץ במפגשם של שני נהרות. הכול היה פתוח בפני בעצם. ואם להיות כן, לא היה לי מושג לאן מועדות פני. יכולתי לצאת למסע סביב העולם, כמו גם לענוב עניבה ולחפש עבודה רצינית. לא פעם הרגשתי כיצד הרעפים הפריכים של השגרה מתפצפצים תחת רגלי.
באחד הימים נשארתי לבד במשרד. נטלתי את מעילי מעל המשענת, כיביתי את האור ויצאתי למסדרון שבסופו שכנה עמדתה המבוצרת של ג'יין, מזכירת החברה. רגע לפני שסגרתי את הדלת מאחורי נח מבטי על שולחן הקבלה. היתה עליו מעטפה חומה, בינונית בגודלה, ועליה התנוסס שמי, דניאל אוסטר, בטוש אדום. בתחילה ביטלתי את העניין. כסמנכ"ל בחברה לא היה זה עניין נדיר למצוא את שמי על מסמכים שונים. אך לאחר שיצאתי ונעלתי את הדלת שב העניין וניקר במוחי. אולי היתה זו הבליטה במעטפה שסקרנה אותי. היתה לי תחושה שמשהו מונח שם. לא דפים, אלא משהו בעל גוף.
הייתי כבר בחצי הדרך במורד המדרגות כאשר שבתי על עקבותי, ביטלתי את האזעקה ופתחתי שוב את הדלת. הדלקתי את מנורת הקריאה הקטנה של ג'יין, והיא האירה את פינת המעטפה. לקחתי אותה בידי וחשתי שמשהו נופל בקול נקישה אל חלקה התחתון. התלבטתי ביני לביני. בכל שתים־עשרה שנותי בחברה מעולם לא הרשיתי לעצמי להציץ במסמכיהם האישיים של האחים. אך על המעטפה הזאת היה רשום שמי וידעתי שבמוקדם או במאוחר אראה את קרביה. לבסוף החלטתי לפתוח אותה ולנסות להשאיר מקום לסגירה חוזרת, כזאת שתטשטש את עקבותי. השתמשתי בסכין המכתבים של ג'יין כדי להסיר בעדינות את הדבק שאטם את שפתה העליונה. לבסוף עלה בידי לפתחה. הטיתי אותה וצרור מפתחות קטן גלש ממנה. שני מפתחות סטנדרטיים על טבעת ועוד מפתח קטן מוזהב. להפתעתי הם היו ניטרליים לגמרי, ללא תווית או מדבקה שיוכלו להעיד על ההקשר. והרי מפתח ללא הקשר הוא כמו מחברת חדשה שדפיה עירומים לחלוטין.
מתוך סקרנות הצצתי לתוך המעטפה הריקה. בפנים המתינה לי הפתעה נוספת. דף לבן, מקופל לשניים. כאשר פתחתי אותו הופתעתי לגלות מכתב הנושא את שמי. זיהיתי מיד את כתב ידו האלכסוני של דייל. עיני התרוצצו על הדף.
דניאל היקר,
אם אתה קורא את המכתב הזה, סימן שיש לך עין מעולה לפרטים, כזאת שלא נופלת מזו של אביך. תמיד ציינתי בפני דיוויד ומיק שאתה אכן בנו של בלש פרטי. אנא ראה הערה זו כמחמאה. בתוך המעטפה מצאת צרור מפתחות ואתה בוודאי תוהה מה הם פותחים. ובכן, זו המתנה שלנו לך. אני מדבר גם בשם מיק כאשר אני אומר שאנחנו מעריכים מאוד את הנאמנות שלך לאורך השנים והחלטנו לגמול לך על התרומה הרבה שתרמת ל"קראפט". אם תלך לבית מספר 2623 בברודוויי (קרוב לפינת רחוב 100 מערב), תמצא שאחד המפתחות הגדולים בצרור פותח את דלת הכניסה. בקומה השנייה נמצאת דירה 5A. המפתח הגדול השני יפתח אותה. אינני יודע אם האזור או הבניין אומרים לך משהו. זו היתה הדירה של דיוויד, הוא רכש אותה ב-1981 כאשר הגענו לרווחי שיא בחברה. היא אמנם לא גדולה, אבל תשרת אותך, כך אנחנו מאמינים. אם עוד לא הבנת, היא שלך. המפתח הקטן הנוסף פותח את תיבת הדואר. בימים אלה אנחנו מטפלים בהעברת הבעלות על שמך. אנא הסר דאגה מלבך בעניין הזה. דיוויד אהב והעריך אותך מאוד, ואנחנו בטוחים שהוא היה שמח לדעת שקיבלת אותה. אם תחפוץ, עד המעבר מהדירה הנוכחית שלך ישנו מעבר לכביש, בברודוויי 2628, מלון קטן שיוכל לספק את כל צרכיך עד שתסתדר. השהות עלינו. אנא קבל מתנה זו באהבה.
שלך, דייל ומיק (וגם דיוויד, כמובן)
ראשי הסתחרר. הייתי שקוע כל כך במכתב ובסערת הרגשות שהוא חולל בי, עד כי לרגע שכחתי שאני עומד בפתח המשרדים, כאשר הדלת פוערת את פיה מאחורי. התביישתי בעצמי שפתחתי את המעטפה ועוד יותר התביישתי להיות צפוי כל כך, שהרי דייל ידע מראש שאפתח אותה. המחווה ריגשה אותי עד דמעות ומיד החזירה את זיכרון פניו של דיוויד, את השפתיים בצבע בורדו־סגול ואת השיער הבלונדיני הדליל שהזדקר מעל מצח גבוה. אהבתי אותו כמו אח, אף שלא ידעתי עליו כמעט כלום. אבל יותר מכול, הרגשתי אשם. אשם על שלא הייתי שם בשבילו, שלא שמתי לב לדגלים הקטנים שהוא נופף בהם, כמו פושע הרוצה להיתפס. הייתי עיוור וחשבתי רק על עצמי ועל חיי, שנראו לי מסובכים. הוא נהג לשבת עמי ולהקשיב לצרות המדומיינות שלי, ולי לא היה מושג כי בתוכו מתחוללת סערה. אולי כבר היה חולה וידע, ואני לא ראיתי. מה באמת ידעתי עליו?
תחבתי את המפתחות ואת המכתב לתיקי. התכופפתי מעבר לדלפק, לקחתי עט ושרבטתי על צדה השני של המעטפה, "תודה! בוא נשב לדרינק על העניין הזה". לאחר מכן ניגשתי למשרדו של דייל, הנחתי את המעטפה על שולחנו, סגרתי את הדלת, צעדתי לדלת הראשית, יצאתי החוצה, נעלתי את הדלת, ירדתי במדרגות ויצאתי לרחוב בדרכי הביתה.
בימים שלאחר מכן התגלגלו העניינים מהר מכפי שצפיתי. חשבתי על הדירה בזמן המקלחת, חשבתי עליה בזמן ארוחת הבוקר וחשבתי עליה כשאוננתי לתוך ממחטת נייר שדבורים קטנות הוטבעו בה.
לקראת סוף אותו שבוע קרא לי דייל אליו למשרד ויחד עם מיק שוחחנו על המתנה שהחליטו להעניק לי, שיחה שכמובן גלשה בסופו של דבר גם לסיפורים על אבי ועל מה שכבר ידעתי על הקשר בין משפחת ג'ונסון לבין מולידי, שכבר לא היה בין החיים. אבי כבד הגוף, שהתנייד ברחובות ברוקלין כפינגווין ממהר; אבי, שהשתעמם מדיבור על תוצאות ליגת הבייסבול כשהבאתי אותן לשולחן ארוחת הבוקר; אבי, שלא יכולתי לציירו בדמיוני כשחקן בייסבול צעיר.
הוא ומיק הכירו בחטיבת הביניים, את זה שמעתי ממנו שנים רבות קודם לכן. כשהיו בכיתה ז' או ח' כנראה. מיק היה למעשה חברו הטוב ביותר. השניים שיחקו יחד בליגת הבייסבול המקומית לנוער והכירו בדרך שונה מזו שבה נערים נעשים לרוב לחברים הכי טובים. אבי, שהיה גדל מידות כבר בנעוריו, ועל כן קיבל לידיו את המחבט, נכנס באחד המשחקים לוויכוח כלשהו עם השופט על פסילת חבטה. מיק נכנס לעימות הזה מן הצד השני, כזורק, והתקרב אל אבי ללא כל פחד ומורא מגודלו. בהמשך נרשמו חילופי גידופים ומהלומות הדדיות. בתום המשחק, השופט, ולאחר מכן גם מנהל הליגה, נאלצו לקרוא לשני הפרים הצעירים ונוטפי הזיעה למשרד כדי להביאם ללחיצת יד. וכמו שקורה לא פעם, הכעס ההדדי הוביל לסקרנות שהובילה לעניין משותף - גיבור־על אחד או שניים וספרי הבלשים שהשניים אהבו לקרוא. לא עברו שבועיים ואבי בילה לילה אצל הג'ונסונים בביתם שבברוקלין, שם התוודע לדייל הקטן, שנדבק לשניים כי התעניין בתעלומות המדומיינות שיצרו הבלשים הצעירים, ולבסוף, בלית ברירה, נוסף לחבורה כצלע שלישית.
פרדריק, אביהם של השלושה, שהיה נוצרי על הנייר ואתיאיסט בפועל, ברח מנורווגיה מיד לאחר פלישת הנאצים. הוא היה איש גבוה ושתקן, שבגלל עיוות בלסת, שפתו התחתונה תמיד כיסתה מעט את העליונה, אפקט ששיווה לו, כך זכרתי מן התמונות, מראה של אחת החבובות של ג'ים הנסון. מעט לאחר שהגיע לניו יורק פגש את דברה, נסיכה יהודייה אמריקאית. למרות התנגדותם של הוריה השמרנים, השניים נישאו ב-1947. הוריו של פרדריק, פרד, כפי שכונה בפי בני המשפחה, הגיעו לחתונה. ההנצחה היחידה של כל המשפחה הצעירה יחדיו היתה תמונה דהויה במקצת שנתלתה על הקיר בסמוך לגרם המדרגות שהוביל לחדריהם של הבנים.
אבל כעת, במשרדם של האחים, ישב דייל על הספה והחזיק בידו כוס קוניאק. הוא כבר היה שתוי כהרגלו, על אף שעת הצהריים המוקדמת. מיק הביט בו במבט שניכר בו חוסר שביעות רצון. "תראה, דניאל," פנה אלי דייל ועל פניו מבט מרוחק. "בסופו של דבר עשינו מה שאבא רצה. הוא תמיד טען שמחברות הן הדבר החשוב ביותר שיש לאדם, ולא משנה אם אלה פנקסים קטנים או ספרי ניהול חשבונות לעסקים. זה קצת כמו לייצר סירים, לא?" הוא לגם מעט והמשיך, "אנשים שופכים פנימה את מה שיש להם - סודות, מכתבי אהבה, תרגולים ראשונים של השפה, תככים פוליטיים, רשימות קניות. מה שתרצה. ואם אנחנו יכולים לספק להם את הפריווילגיה הזאת, מה טוב. אבל אני מעולם לא האמנתי שזה מה שנועדנו לעשות. כשאני חושב על מה שאבא שלך עשה, אני נתקף צמרמורת של עונג וכן, גם של קנאה."
השפלתי את עיני.
"אל תתחיל," אמר מיק, אך מיד הושתק על ידי דייל בהנפת יד מתריסה. כל ניסיון להשתיק את דייל, ידענו כולנו, היה צפוי להיתקל בהתנגדות בוטה מצדו.
"אתה חושב שאבא שלי היה מרוצה?" שאלתי, מאתגר אותו.
"אני יודע שהוא היה מרוצה," השיב דייל, "כי הוא אמר לי את זה במפורש. כל העניין הזה של לקבל מקרה שאינך יודע עליו דבר וחצי דבר, להתחיל לקלף את השכבות של ההסתרה ולצרף פרט לפרט - הוא פשוט אהב את זה."
"אבל תראה לאן זה הוביל אותו," המשכתי.
פניו של דייל התקדרו ויכולתי למנות את הקמטים שנחרשו בהן. מיק הסמיק מעט ותחושת חוסר הנוחות התבטאה בישבנו. ידעתי שהאחים לא נתנו לעצמם לקלקל את הרומנטיקה שאפפה את עיסוקו הבלשי של אבי עם המציאות המרה שאליה נקלע בסופו של דבר. בוודאי היתה שם גם לא מעט קנאה.
בניגוד לאחים, אני ידעתי היטב "לאן זה הוביל אותו". את הספֵירה הפרטית, המשפחתית, את מה שמתרחש בתוככי הבית והמשפחה, מאחורי הדלתות הסגורות, גם חבריך הקרובים לא יודעים לרוב. וגם אם לא הסתרנו פנסים בעיניים או התנהגות חריגה, הרי שהיו אלה הריבים הקטנים והלילות שבהם היה אבי יושב שבור ועובר על מודעות הדרושים בעיתונים, שהיו הקשים מכול. "פול," היתה אמי ממיסה את כתפיו, "בוא." והוא סירב. סירב וסירב, עד הלילה ההוא.
"אני רוצה להגיד לך משהו, דן," אמר דייל, מנער אותי מן המחשבות. עכשיו הוא קם ופסע לעבר הכורסה שבה ישבתי. הספיקו לו רק שני צעדים כדי להגיע אלי ולהתכופף - אפו כמעט נוגע באפי, עיניו השחורות מול עיני. ריח האלכוהול החם הכה בי. "אל תחשוב אף פעם שאביך לא היה מאושר בחלקו." הוא התרומם והתנודד קלות. "כל אחד מאיתנו הלך בדרכים שונות ולא פשוטות, אבל הוא מעולם לא קינא בנו על כך שאנחנו נאלצים להגיע יום־יום לאותו משרד ולעבור על אותם ניירות. הוא העריך את החופש. כן! החופש, דן." הוא התמתח בפראות והקוניאק כמעט ניתז מתוך הכוס שבידו. הוא חזר לספה. "תנצל אותו, מי יודע מה יהיה מחר. תראה את דיוויד."
"טוב, זה מספיק." קולו של מיק הדהד בחדר והוא קם בעודו מנקה את מכנסי הג'ינס שלו. "דן, תוכל להישאר עד סוף החודש? נותרו עוד עשרה ימי עבודה עד אז."
"בוודאי," עניתי. "אין שום בעיה. אבל מה לגבי הדירה? מישהו היה שם מאז..."
"אל תדאג," ירק דייל. "המיטה שלו כבר לא שם."
"דייל!" נזף בו מיק, ועל צווארו הופיעו כתמים ארגמניים. "מספיק."
עכשיו קמתי גם אני על רגלי, יישרתי את חולצתי ובלי להביט בפניהם הודיתי להם על המחווה הנדיבה. סיכמנו את הפרטים האחרונים בנוגע למעבר ולבעלות על הדירה.
"לפני שאנחנו מסיימים," אמר מיק כשכולנו כבר עמדנו נבוכים. "יש עניין אחד. בקשה אם תרצה, שחשובה לי אישית."
"בהחלט," אמרתי. "כל דבר."
"אנא, אל תספר לאיש על הנסיבות שבהן קיבלת את הדירה. די אם תאמר שאתה שוכר אותה מחבר של המשפחה." הבקשה הפתיעה אותי. ידעתי כי נסיבות מותו של דיוויד רגישות מבחינת שני האחים, אך לא שיערתי עד כמה. הסכמתי לבקשתם, כמובן. וגם אם חשתי מעט לא נוח כלפי חברי המת, לא עלה בדעתי לסרב.
