אל תסתר פניך ממני

אל תסתר פניך ממני

היא חיכתה ליוסף על הכורסה בסוף השבוע שבו יצא הביתה, ולפני שהגדוד שלו החל בפינוי גוש קטיף. הם זכו בכורסה בחלוקת הרכוש של סבתא שלו שנפטרה, וכך מילאו מעט את הקרוואן. היא נרדמה מרוב שהיה מאוחר, ולפחות פעמיים קמה לבדוק שהדלת נעולה כי חשבה ששמעה רחשים מבחוץ, וידעה שבלילות הן רק הנשים על הגבעה, מחכות לגברים שיחזרו מהצבא או מהישיבה. יוסף הזדחל פנימה וכשהתעוררה ישב מולה על הרצפה. התיק הענק שמוט לצידו, ורצועת הנשק עדיין תלויה על כתפו. "הגעת מזמן?" הקול שלה התפנק פתאום. היא רצתה שיחבק אותה וישמח שהם יחד, אבל יוסף רק בהה בה. "הם הולכים להרוס את הבתים", מלמל והיא קמה והתיישבה לידו. הגוף שלו לא הגיב לה. היא נצמדה אליו כמעט בכוח, וצחוק התפרץ ממנו עד שהרעיד את שניהם. היא נבהלה וליטפה את ראשו ושפתותיה נשפו ששששש ארוך, רק בגלל שלא הייתה בטוחה מה היא אמורה לומר. "הם עוד מתלבטים מה עדיף", הצחוק שלו התגבר והמילים השתנקו מפיו, "שהצבא יהרוס את הבתי כנסת או שהערבים יחללו אותם אחרי שנצא". הוא לא הסכים לקום באותו הלילה מהרצפה. היא ליטפה את ראשו והסבירה שאם יתקלח ירגיש טוב יותר. אבל יוסף נרדם על הרצפה עם הנשק בין הרגליים, ומידי פעם התעורר בצעקות שהיא ניסתה לגרש ממנו עם הידיים.

בבוקר קם מוקדם והלך לבית הכנסת. היא גררה את עצמה למקלחת ואז צנחה למיטה והתעוררה כשהגוף שלו צמוד אליה מאחור, והנשק שלו דוקר אותה בגב בקרירותו. היא ניסתה לומר לו שיניח אותו בצד אבל יוסף לא הקשיב, התנועות שלו הלכו והתגברו והנשק חבט בה עד שפחדה שתיפצע. הריח שלו, ריח שומני של חיילים, השתלט על חדר השינה ואיים לחנוק אותה, כמו הצעקה שאצר בגרונו כשגמר בתוכה. כשהתקלחה חשבה שהוא לא שאל אותה על המקווה. תמיד היה מוודא שהלכה. הוא היה חוזר הביתה וקורא בקול משועשע "האני, איים הום" והיא הייתה רצה אליו, ורגע לפני שהיו מתאחדים היה מחייך ושואל "דיד יו גו טו זה מקווה?" ושניהם היו צוחקים ומתחבקים ומגלים יחד את עונג הגופים. אבל באותה יום הוא לא שאל. ולא התקלח אחרי. רק קם מהמיטה ולקח את הטלפון שלה והכניס צלצול חדש. ליוסף היה קטע שבגללו התאהבה בו, ובגללו שנאה אותו אחר כך כל כך — להתאים שירים למצבי הרוח שלו. "זה היה ביתי עם גינה ולול היה ביתי..." הצלילים מילאו את חדר השינה. ממרחק השנים ידעה שזה היום שבו בועז נוצר, ומאז פחדה על הילד שנולד מתוך השבר.