ארוחה משפחתית

ארוחה משפחתית

הנסיעה לשם תמיד התארכה, לפחות כך היה נראה לו. הם ישבו מאחור וההורים שוחחו מלפנים. כאשר עלו הטונים ביניהם, לעיתים קרובות עד בכי, הייתה אמו מסובבת ראשה ונועצת בהם מבט חד. מיד השתתקו. לעיתים גם הוסיפה צביטה כואבת שמשום מה אף פעם לא היה מוכן לה. לפנים נמתח הכביש שחור וארוך, נראה היה לו שאינו נגמר. מצידיו פסיפס שדות מעובדים ושדות בור. מדי פעם נגלה הים ולפעמים נעלמו השדות והופיעו בתי ישובים שלא ידע את שמם.

״צריך לנסוע,״ הייתה אמו פוסקת אחת לתקופה ארוכה. לא ‘רוצים’, אלא ‘צריך’, הוא שם לב. ותמיד היא, למרות שנסעו אל הורי אביו.

כאשר היה קטן אהב לטפס אל מאחורי המושב, להידחק לרווח הצר בין המדף הקטן מעל תא המטען לשמשה האחורית. בכל פעם הופתע שלא פקדו עליו לחזור לשבת. כל כך הרבה אסור ודווקא מעשה מוזר מותר. צמוד אל השמשה הסתכל מנקודת מבט השמורה רק לו, מדמיין שהוא לבד והעולם בחוץ הוא סרט המוקרן לכבודו.

בסוף הדרך הגיעו לשביל חול צהבהב שם היה הרכב מעט שוקע, משתלב בתלמים רכים שהותירו גלגלי מכוניות, עגלות וטרקטורים שעברו שם לפניו. בבית האחרון, לפני השדות, היה אביו מחנה את הרכב. ליד המכונית החונה היו קשורות בחבל רפוי שתי העיזים של השכנה, שזיכו אותם במבט משועמם בזמן שניסו ללחך עשב שמזמן נאכל. אחרי שיצאו והתמתחו מהנסיעה הארוכה, הייתה אמא סוקרת אותם. מוודאת שהחולצה נותרה תחובה במכנסיים, דשי הצווארון במקומם, השרוולים עודם מקופלים. אם דעתה לא הייתה נוחה, הייתה ניגשת לסורר ובתנועות אחדות נמרצות מחזירה אותו למוטב. אסור היה להתלונן, רק להזדקף בהכנעה. אם צריך הייתה מעבירה יד בשיער אחד מהם. אביו היה צועד קדימה, חוצה את שביל החול לעבר הבית, כאילו העניינים אינם נוגעים אליו. הוא אהב לפסוע על החול, נותן לרגליו לשקוע, נהנה לראות גרגרים דקים מתפזרים למדרך נעליו והן מתכסות בזרזיף צהוב. אם התעכב הייתה אמו גוערת בו שהוא מתמהמה.

המשך הפרק בספר המלא