אשמה

אשמה

מילים שאסור להגיד אצלנו בבית: מחדל, קונספציה, כישלון, התרעות, ועדת חקירה.

מילים שמותר להגיד בבית: אכלת משהו? הצלחת לישון קצת? אולי בכל זאת תתגלח? דיברת עם מיה?

מיה היא הבת שלנו. היא עזבה את הבית לפני שלושה חודשים ועברה לישון על ספה בסלון של אורי, הבן הגדול שלנו, בדירה שהוא חולק עם שני שותפים נוספים. כל דבר היה עדיף מבחינתה מאשר הבית הקודר שלנו, שמקירותיו נודפת אשמה ומחלונותיו נושב יגון.

אני מחפשת את המילים שיתארו את קשת הרגשות של איתן, צֵל האדם שחי איתי. דיכאון? בושה? חרפה? אשמה? אף מילה לא קולעת ואף מילה גם לא עוזרת. ניסיתי הכול: "זה לא רק אתה. היו מעליך. כולם נכשלו. כולם אשמים". איתן לא מגיב למילים הריקות שלי. בהתחלה עוד דיבר קצת, ניסה להסביר, אבל מהר מאוד השתתק. האשמה רובצת על כתפיו, מבצבצת מזוויות הפה השמוטות, נוזלת מהעיניים הכבויות. הוא כל כך רצה להיהרג במלחמה. כל כך קיווה שהמוות יגאל אותו מהאשמה הצורבת הזו, אבל גם בזה הוא נכשל. הוא נשאר בחיים.

עכשיו הוא תקוע בבית עם הפרצוף האשם והמבט המיוסר. רוב הזמן הוא שותק, בוהה בטלפון בלי לקלוט מה הוא רואה, מת מהלך. בימים הראשונים עוד ריחמתי עליו, אבל עם הזמן הכעס התגבר על הרחמים. איך זה קרה? איך לא ידעת? מה עשית שם עשרים וחמש שנה? איך נכשלתם ככה, אתה וכל החברים שלך ששרצו אצלנו ימים שלמים, עושים חיקויים במבטא ערבי וצוחקים מבדיחות שלא רציתי להבין. איש מהם כבר לא מגיע יותר. כולם התאדו. אף אחד לא רוצה שהכישלון ידבק גם בו.

אני מתביישת לצאת מהבית. כולם יודעים למי אני נשואה ומה התפקיד שלו. כשמישהו מהשכנים רואה אותי, הוא מסיט את מבטו הצידה. אני יודעת מה חולף לו בראש: הנה אשתו של האשם במחדל, מסתובבת לה ברחוב כאילו כלום לא קרה. אני משפילה מבט ואז עולה בי שוב הזעם הנורא כלפי איתן. בגללו הפכתי למצורעת. מנודה. מוחרמת. אני שומעת את זה בקולן של החברות שלי. האמפתיה של הימים הראשונים הפכה מהר מאוד לקרירות ולכעס כבוש. המילים המנחמות בווטסאפ נעלמו ובמקומן אני מקבלת אייקונים קרים של פרח או אגודל מופנה מעלה.