אמנית המוות

אמנית המוות

״איתך אני אמיתי. זה מי שאני באמת. אני מרגיש איתך בנוח להיות עצמי ועם כל היתר אני עוטה מסכה,״ הוא אמר לי כאילו מדובר במחמאה. הוא היה אלוף בלגרום לכל דבר להישמע כמו מחמאה.

היום אני חושבת לעצמי, איך יכולתי להיות כל כך מטומטמת ולהאמין לו? אבל אני מניחה שזה חלק מהמניפולציה. עד שאת קולטת שעבדו עלייך, את כבר עמוק בפנים ולא יודעת איך להיחלץ מהמלכודת שטמנו לך.

אני יודעת שיש לי שתי דרכים לצאת מכאן: או שהוא יהרוג אותי, או שהוא יגרום לי להרוג את עצמי. רוב הזמן אני מרגישה שהאפשרות השנייה היא המועדפת עליו, ככה הוא לא יצטרך ללכלך את הידיים.

כשהתחלתי להעז לחשוב שאולי יש גם אפשרות שלישית עבורי, כזאת שתשאיר אותי בחיים, התקווה חזרה אלי.

אני אישה חזקה. האחרונה שיאמינו עליה שזה קרה לה. עצמאית, בטוחה בעצמי, חכמה. אבל אחרי חמש שנים איתו נשאר ממני אבק, הוא נטרל אותי לאט ובשיטתיות בלי ששמתי לב. בתחילה הרחיק אותי מהבית, מהמשפחה ומהחברים שלי. בהמשך שכנע אותי לעזוב את הלימודים ולמצוא עבודה שתממן את אורח החיים שלו. הוא רוצה לחיות בשכונה הכי יקרה, בבית הכי יקר, לאכול כל יום במסעדות יוקרה, ללבוש מותגים ולטוס מדי חודש לנופש. יש לו חור קבוע בבטן שצריך למלא, ונדמה שאף פעם שום דבר אינו מספיק.

כשהכסף שהרווחתי כבר לא הספיק לו, הוא ניסה לשכנע אותי לקחת הלוואות ולבקש כסף מהורי. ככל שסירבתי והתנגדתי, כך הוא לחץ יותר. אסור לי לקבל שום החלטה בעצמי, הכול הוא חייב לאשר. לפעמים אני מרגישה שאסור לי אפילו לחשוב על שום דבר שלא ימצא חן בעיניו כי גם את זה הוא ידע.

ליד חברים ואנשים זרים הוא פתאום נהיה מקסים, חייכן, הגבר המושלם שרוצה לעזור ולהצחיק ומתנהג כל כך יפה ומנומס לכולם. אני משתפת פעולה עם ההצגה הזאת. בחוץ אנחנו נראים כמו זוג מושלם, אנשים מאמינים שאני מאושרת. אני אפילו לא יודעת למה אני עושה את זה, למה אני משקרת לכולם?

מה לא הייתי עושה כדי לתלוש ממנו את המסכה, לחשוף אותו כמו שהוא בפני כולם. לפניו לא האמנתי שמישהו מסוגל לזייף רגשות כל כך טוב.

לפני שהתחתנו, בכל פעם שהוא היה פוגע בי, הוא היה מתיישב על הרצפה ומתחנן שאסלח לו, פניו התעוותו, כתפיו נעו מעלה ומטה וקול של בכי יצא מגרונו, אולם מעיניו לא זלגו דמעות. בפעם הראשונה שזה קרה, שאלתי אותו, ״מה אתה עושה? אתה בוכה?״ והוא ענה שכן.

בתמימותי עוד ציינתי, ״אבל אין לך דמעות.״ ״ככה אני בוכה,״ ענה. ״גברים לא אמורים לבכות, אז אני בוכה בלי דמעות.״ רק מאוחר יותר הבנתי שבכי היה תצוגת הרגש היחיד שהוא לא הצליח לזייף עד הסוף.

היום הוא לא טורח לזייף בכי עבורי, או כל רגש למעשה. מיד לאחר החתונה הכול השתנה והוא לא ניסה יותר להעמיד איתי פנים. אז הסיוט האמיתי התחיל.