ספירה לאחור

פקד מרב ביטון ניסתה להסדיר את נשימתה בתוך הקסדה. גופה הדק היה נתון בתוך חליפת מגן מסורבלת, ומי שראה את דמותה מתקדמת באיטיות במסדרון הארוך של בית החולים איכילוב היה מתאר אותה כחרק ענק, פרוק רגליים. היא לא נתנה דעתה לכך, והדבר היחיד שעניין אותה ברגעים אלה היה לבצע את המשימה במקצועיות ולצאת בחיים. היא הכריחה את עצמה ללכת בצעדים מדודים, ללא חיפזון. כך לימדו אותה בקורס החבלה וכך היא לימדה את פקודיה. "אני יודעת שזה נשמע אבסורד, הרי בכל שנייה המטען עלול להתפוצץ, אבל מה שצריך זה להגיע אליו ממוקדת, בשליטה, כשהגוף רגוע והשכל עובד. הליכה איטית ומדודה מביאה להלך רוח הנדרש. זה מוסיף עוד כמה שניות, אבל הסיכויים לשרוד עולים בעשרות אחוזים. וסליחה שאני מתפלספת. אבל מי שמפרק פצצות חייב להיות קצת רוחני, עם שכל חד וידיים טובות." כך נאמה לחניכי קורס החבלה של משטרת ישראל, שהיו מביטים בה בהערצה, בקצינת החבלה שאמרו עליה שהיא יודעת לדבר בלחישה עם מטענים קטלניים ולפענח את הטריקים הנבזיים ביותר שעלו על דעתם של השטנים שבנו אותם.

המשך העלילה בסיפור המלא