מונליט רידג' 1 - מעתה ועד עולם

פרק 1

ריבר

קול זמזום מכשיר הקעקועים הדהד בסטודיו שלי. השמש כבר שקעה מזמן והחשכה נשקפה מהחלונות. האור בעמדה בהק בעוצמה והאיר את האזור הקטן על כתפו של הלקוח שלי, בזמן שקעקעתי עליו יצירת אומנות. השעה הייתה כמעט עשר, אבל העדפתי לקבוע את הפגישות שלי לשעה מאוחרת, כששקט ופחות אנשים הסתובבו בחוץ.

נשענתי קדימה בריכוז כדי שההצללה תצא מושלמת. איכשהו יצא שהלקוח שלי היה גם אחד החברים הכי ותיקים שלי, טרנט לוסון. זה היה המפגש הרביעי שלנו, ועבדנו על כיסוי גולגולת ישנה בדיוקן של אשתו.

"הקעקוע הזה עומד להיות פאקינג מגניב," אמרתי לו כשנעצרתי בפעם השנייה כדי לנגב את הדיו העודף ואת הדם שטפטפו מהקעקוע.

הוא ירה לעברי חיוך יהיר ממקומו על הכיסא. "זה בגלל שעדן שלי פאקינג מגניבה. זה לא יכול להיות אחרת..." הוא הרים גבה באדישות. "אלא אם כן, תצליח איכשהו לדפוק את הפנים היפות שלה."

פלטתי צחוק גס כשנשענתי לאחור והתחלתי להעביר את המחט על העור שלו. "אני חושב שלא היית יושב בכיסא שלי אם היית חושב שיש סיכוי לזה." אני מקעקע את טרנט כבר שנים. עוד מהימים ששנינו התרוצצנו ברחובות אל־איי.

הבחור היה מכוסה מכף רגל ועד ראש, וכמעט כל קעקוע על הגוף שלו היה בזכותי.

הוא היה מבוגר ממני בכמה שנים. בעבר אני וחלק מהצוות שלי היינו חברים במועדון האופנועים שלו.

הוא הציל לי את התחת כמה פעמים, בדיוק כמו שאני הצלתי את שלו. ככה זה היה בחיים ההם, ואשקר אם אומר שלא הייתי חייב לו את החיים שלי, והוא היה אחד האנשים המעטים שסמכתי עליהם.

הוא גם היה אחד האנשים המעטים מחוץ למעגל הפנימי שלי, שידע את הפרטים האמיתיים על מה שאני והצוות שלי הפכנו להיות. מה עשינו.

הסטודיו לקעקועים שלי, ריבר אוף אינק, היה לא יותר מאשר כיסוי לזה, למרות רשימת ההמתנה של שנתיים שהייתה כדי לזכות בהזדמנות לשבת בכיסא שלי.

אהבתי את העבודה שלי והתגאיתי בעובדה שאנשים הגיעו מכל רחבי תבל כדי שאקעקע אותם. לקעקע היה השלווה שלי. הזמן היחיד בו המוח שלי יכול היה לנדוד, וחלק מהמתח שכיווץ את בטני התפוגג. כשרוחות הרפאים לא צרחו חזק כל־כך.

איכשהו הזמזום הקבוע של המחט, שהפיחה חיים באומנות, העניק לי נחת.

נחת שממש לא הגיעה לי.

שלווה.

לא כששימשתי כלי הרס. סוכן של חורבן.

לפעמים תהיתי איזה מין אדם הפכתי להיות, כי לא הרגשתי אפילו טיפת בושה מהדם שעל ידיי. הנשמה שלי הייתה מטונפת והלב שלי מוכתם.

כשסיפרתי לטרנט בסוד מה קורה, הוא עודד אותנו להגיע כל הדרך לפה, לצפון קליפורניה, היכן שנוכל לחיות בשקט. להסתתר מתחת לרדאר.

מונליט רידג' הייתה עיירה קטנה במרחק של כשעה מרידמפשן הילז, המקום בו טרנט ומשפחתו גרו.

הטיתי את הראש והתמקדתי בקו עמוק יותר, כשניסיתי לקעקע את השיער שלה כמו שצריך.

עדן הייתה פאקינג פצצה ובחורה מקסימה. לא האשמתי אותו בכלל שהוא רצה להנציח אותה על העור שלו.

טרנט נרתע פתאום.

"התחלת להתרכך לי?" הקנטתי.

אמירה מגוחכת לאור העובדה שהבחור היה מפחיד בטירוף. לא היה שום דבר רך בגבר הזה.

הוא נהם. "היית מת, גבר. נראה לי שפשוט נהיית קצת אגרסיבי עם היד הכבדה שלך."

הנדתי בראשי, משועשע.

"לא יודע, אחי... אתה מתחיל להזדקן."

הוא נהם שוב. "כל עוד אני עושה את זה עם עדן, גייג' וקייט לצידי, לא תשמע אותי מתלונן."

"אני חייב להודות, חיי משפחה הולמים אותך" אמרתי והתכוונתי לזה. הגבר היה חיה רעה לפני שפגש את אשתו.

הוא נשף אוויר. "זה לא נתפס בעיניי שאני בר מזל מספיק לקרוא להם משפחה, אז אתה יכול להיות בטוח שבחיים לא אפספס את זה." הוא היסס לפני שנימת קולו השתנתה. "מה איתך? איך אתם... מתמודדים עם הכול?"

אי־נוחות התפשטה בתודעתי וגרמה לי פאקינג צמרמורת כשהנושא עלה עכשיו, ככה, אבל טרנט תמיד יהיה שם בשבילי, הגבר הזה היה משפחה יותר מכל דבר אחר.

בגידה לא הייתה בלקסיקון שלו.

"אוטו מוסר חבילה, בזמן שאנחנו מדברים," סיפרתי לו.

היו חמישה אנשים בצוות שלי. לפני שנים, הפכנו להיות אחים, למרות העובדה שלא זרם לנו אותו דם בוורידים.

חמשתנו כרתנו ברית. חיינו על הברית הזו, וגם נמות עליה. לכל אחד מאיתנו הייתה אחריות שונה, אף שהמטרה הייתה זהה.

מוזר שזה החלק היחיד שהיה טוב בי, ועדיין הייתי מושחת לחלוטין.

טרנט היסס לפני שלחץ. "החרא הזה מסוכן, גבר."

"לא היית מצפה מאיתנו לעשות שום דבר אחר, נכון?"

ברגע שידענו? ברגע שהתחלנו? אי־אפשר היה לסגת.

אנחה נפלטה ממנו. "נראה שלא, אבל אתה בטח יודע שיש לך דברים חשובים יותר לדאוג להם."

הלב שלי נחמץ. ידעתי בדיוק למה הוא התכוון.

נעצרתי והשתהיתי עם המחט, לפני שנשענתי שוב וחזרתי לקעקע אותו.

"אתה יודע שאני נזהר, אחי," מלמלתי בשקט.

הוא התחיל לענות, אבל מייד השתתק כשקול צפצוף מערכת האזעקה נשמע כשדלת הכניסה נפתחה.

היה מאוחר, אבל זה לא היה נדיר שאחד האחים שלי נכנס בשעה כזו.

נשענתי לאחור בשרפרף שלי כדי להציץ לעבר דלת הכניסה. זה לא היה אחד מאנשי הצוות שלי.

זו הייתה אישה.

אישה שנראתה באמצע שנות העשרים לחייה, לחוצה בטירוף, הסתכלה סביב ושיחקה עם האצבעות שלה. היה לי ברור שהיא מרגישה לא בנוח ולא שייכת.

היא הייתה בעלת שיער ערמוני חלק וארוך עם שביל באמצע, ופנים בצורת לב שגרמו לה להיראות פאקינג תמימה כל־כך שהרגשתי אשמה רק מלהסתכל עליה.

היא הייתה גבוהה עם רגליים ארוכות, ולגופה מכנסיים קצרים לבנים, ז'קט ג'ינס לבן עם גופייה אדומה מתחת ונעלי ספורט לבנות.

היא לא הפסיקה לכרסם את השפה התחתונה האדומה והעסיסית שלה, שאפילו ממרחק הייתי בטוח שהיא בשלה למציצה. גל של תאווה הכה בי משום מקום, והזין שלי התעורר למראה המהפנט.

פאק, היא נראתה טעימה כל־כך.

שה קטן ואבוד שנכנס למאורת השטן.

הדבר האחרון שהיא הייתה צריכה זה להסתובב פה, אז לא טרחתי לעמוד כשקראתי, "אנחנו סגורים."

התחלתי להסתובב חזרה למשימה שלי, כשקול חושני ומתנשם פילח את האוויר, ובזווית העין ראיתי אותה מרימה את הטלפון הנייד שלה ומנענעת אותו מולה. "כתוב שאתם פתוחים עד עשר, והדלת לא הייתה נעולה." היא אמרה בביישנות ובבלבול, אבל גם בנחרצות.

טרנט הטה את ראשו לעבר הלובי כאילו לא הוטרד מההפרעה.

"מה?" מלמלתי אליו.

עיניו נפערו בצורה מודגשת. "למה אתה תמיד כזה שמוק?" הוא מלמל בשקט מספיק כדי שלא יהיה סיכוי שהיא תשמע. "לא יזיק לך לבדוק מה היא רוצה, נכון?"

ידעתי שטרנט לא ישחרר, אז התנשפתי ולחשתי בסדר בזמן שקמתי וצעדתי שני צעדים אל הכניסה לעמדה שלי.

לצערי הרב, זה רק גרם לי לראות אותה טוב יותר.

עיניים בצבע קרמל מומס עם שבבי קינמון נפערו לרווחה כשהיא הסתכלה עליי. יכולתי להרגיש שבריר של פחד מפלח אותה, והלחץ שהדהד ממנה הפך לפתע את האוויר לדחוס.

היא הסתכלה מאחוריה על הדלת כאילו התלבטה אם לצאת חזרה.

כן, כדאי לה לברוח.

נשענתי עם הכתף על המשקוף. "את רוצה לקבוע פגישה עם אחד האומנים שלי?"

היא המשיכה ללעוס את השפה הארורה שלה, והסנטר שלה התרומם קלות. "קיוויתי לעשות קעקוע הערב."

לא יכולתי לעשות דבר כדי לעצור את תשומת הלב שלי מלשוטט לאורך הגוף הקטן והחטוב שלה, לחפש בכל מילימטר חשוף של עור, והפה שלי החל לפתע לרייר כי אף שלא יכולתי לראות הרבה, הייתה לי הרגשה שלבחורה הזו היה עור בתול.

שום זכר לקעקוע.

אני הייתי הבן זונה החולני שהאצבעות שלו עקצצו מהמחשבה שאסמן אותה בפעם הראשונה.

הייתי חייב להוציא אותה מפה במהירות. ליצור מרחק של שמונה פאקינג קילומטרים בינינו ולעשות את זה מהר. ידעתי היטב שלא כדאי לי לחשוב אפילו להתקרב לבחורה כזו.

בחורה שהפגיעות נטפה ממנה.

מתיקות שיכולתי להריח ורציתי לטרוף כאילו שייכת לי.

למרות זאת עמדתי שם והצעתי לה משהו שידעתי שלא כדאי לי להציע. "אני עם לקוח כרגע. תצטרכי לחזור מחר."

לא. לא ציינתי שיש לי רשימת המתנה של שנתיים.

אכזבה חלפה על פניה, שהיו פאקינג רכות מדי, עדינות בצורה קיצונית, למרות ההבעה המיוסרת שגרמה לי להידרך. אולי זה מה שגרם לי לרצות להתקרב, לרצות להיכנע ולהגיד לה שאעשה כל דבר שהיא פאקינג תבקש.

אבל לא הייתי בקטע של להתקרב, והייתי חייב לזכור את זה לעזאזל.

לפני שהיא הספיקה לענות, הרגשתי תזוזה מאחוריי. הבטתי לאחור וראיתי את טרנט מתרומם לעמידה, כל המטר ושמונים ושתיים סנטימטרים שלו מילאו את החלל הצפוף, אף שהיה עדיין נמוך ממני בחמישה סנטימטרים.

הוא הרים את החולצה שלו מגב הכיסא ולבש אותה.

"מה אתה חושב שאתה עושה לעזאזל? אנחנו באמצע קעקוע."

הוא משך את אותה כתף שקעקעתי, ולא הזיז לו שהיא נטפה דיו ודם. מעולם לא היה לו אכפת מהחרא הזה, לא משנה כמה פעמים איימתי עליו שלא אקעקע אותו יותר אם הוא ימשיך ככה.

"נראה שמישהו צריך את המקום הזה קצת יותר ממני. חוץ מזה, הזרועות שלי פאקינג בוערות. אני צריך הפסקה. אסמס לך בשבוע הבא כדי לקבוע פגישה."

הוא נעץ בי מבט כאילו הוא עושה לי טובה.

זעפתי לעברו כי הדבר המזדיין האחרון שהייתי צריך זה להיות כלוא בחלל הזה לבד עם הבחורה הזו.

"כן, וזה יהיה בעוד שנתיים," רטנתי לעברו, וחצי ממני רצה להתווכח איתו שלא יעזוב, אבל החצי השני היה בטוח שלא אצליח להוציא אותו משם מספיק מהר.

הוא גיחך וטפח על גבי. "אה, נראה לי שתמצא זמן בשבילי."

"תן לי לפחות לחבוש לך את זה," אמרתי לו, והוא התיישב חזרה והפשיל את השרוול בחולצה שלו. עשיתי את זה מהר בזמן שהוא ישב שם וחייך, כאילו המניאק ידע משהו שאני לא, ובשנייה שכיסיתי את הקעקוע, הוא עקף אותי וחצה בצעדים נונשלנטיים את הלובי בסטודיו שלי.

חוסר ודאות הסתחרר סביב הבחורה, כשהמבט שלה זז בינינו, ולא היה לי ספק שהיא מתחילה להתחרט על כך שהיא מסתובבת לבד ברחבי העיר בשעה מאוחרת כל־כך.

לא משנה שמונליט רידג' הייתה ספונה לבדה בתוך ההרים, והאזור היה מבודד והקרין אנרגיה בטוחה.

דברים רעים קורים בכל מקום.

אף אחד לא ידע את זה טוב ממני.

"כולו שלך, מתוקה," אמר טרנט לבחורה, וירה לעברי מבט יודע כול לפני שפתח את הדלת ויצא.

הדלת נסגרה מאחוריו.

בשנייה שהיא נסגרה, הכול בהק במין אנרגיה מעורפלת, כשבהיתי בבחורה הזו שעמדה שם ובהתה בי חזרה, ועיניים חומות ולחוצות עשו דברים פרועים.

המבט הזה שוטט על כל גופי כאילו היא ניסתה לפענח כל דבר בי, ויכולתי לראות שהיא שואלת את עצמה מה לעזאזל היא עושה פה.

משהו החזיק אותה במקומה, נעה בעמידתה בחוסר נוחות, מין מתח חשמלי שפעל במרחק שבינינו. זה משהו שלא אמור היה להיות מוחשי, אבל אפילו מהצד השני של החדר ראיתי אותו חולף על פני גופהּ.

חי ופועם.

לא ידעתי מה לעזאזל עובר עליי כי אהבתי את הנשים שלי קשוחות ומהירות בלי שום התחייבויות, והיה לי ברור שהיא לא אף אחד מהדברים האלה, אבל האצבעות שלי עקצצו מהדחף לקלף ממנה את הבגדים ולגלות עד כמה העור הזה באמת בתולי.

רעב וסוטה, בידיעה שאקרע אותה.

היא הסתכלה עליי כאילו היא פוחדת, אבל גם סקרנית.

"קעקעו אותך בעבר? שאלתי בקול שקט.

היא הנידה בראשה לאט. "לא."

חשקתי שיניים. בדיוק כמו שחשבתי. עור בתולי.

"ואת רוצה לשנות את זה הערב?" הקול שלי חרק כמו חצץ.

"בגלל זה אני פה."

הורדתי את הכפפות מהידיים והשלכתי אותן לפח. התרוממתי מהמשקוף וחציתי את הלובי דרך קרני האור שהשתקפו מבחוץ.

העיניים הפראיות ההן הלכו ונפערו ככל שהתקרבתי, והנשימות שלה החלו להתקצר.

כשהייתי במרחק של כשלושים סנטימטרים ממנה, חטפתי סטירה מהריח המפתה שנדף מהגוף שלה.

זה לא היה פרחים או משהו נשי.

זה היה חמים — קינמון וציפורן — בדיוק כמו העיניים ההן — וזה פגע לי בלשון כמו הלגימה הראשונה מאולד פאשנד איכותי.

הכרחתי את עצמי לשמור על המרחק בינינו. "מה שקורה פה בפנים — אין ממנו דרך חזרה. את בטוחה שאת רוצה להישאר?"

משהו עוצמתי מילא את מבט הקרמל שלה, והתגובה שלה כמעט הפילה אותי מהרגליים. "כל הבחירות שאנחנו עושים — אין מהן דרך חזרה."

"ובגלל זה אנחנו צריכים לשקול אותן בזהירות." לא הייתי בטוח את מי מאיתנו אני מזהיר.

ההנהון שלה היה קצר. "אני יודעת... וזו אחת שאני צריכה לעשות."

"אז בסדר גמור, מהממת, יהיה לי העונג להעניק לך את זה."

הושטתי יד לדלת ונעלתי אותה.

פרק 2

צ'רלי

הקליק של המנעול הדהד באוויר שנדחס מהמתח, והחזה שלי התכווץ בצורה שהקשתה עליי לנשום.

באותו רגע הבנתי שאני נושמת את ההילה שלו.

הנפיצות הבוערת הזאת שרפה את ריאותיי והשאירה את גרוני שרוט בזמן שנאבקתי להכניס אוויר, כשהוא עמד ובהה בי.

הגבר היה חד כמו תער ומגולף כמו צל.

עיניים שחורות משחור ושיער באותו הצבע. הפנים שלו היו מפוסלות בזוויות קשות ויפהפיות. עורו היה חיוור והשפתיים היו ורודות ומלאות עד גיחוך.

"כדי שלא נצטרך לדאוג שיפריעו לנו," הוא הסביר, ונתן לידו ליפול מהמנעול.

חשבתי שהוא אמר את זה אולי כדי לנחם אותי, אבל זה עדיין הדהד בי כמו איום.

הפה שלי התייבש והלב שלי השתולל בפראות בתוך כלוב הצלעות.

ברור שהייתי צריכה לברוח. לפתוח את הדלת במהירות ולעוף מפה, כי היה בבחור הזה משהו שגרם לי להרגיש מעורערת.

הדחקתי את הנחירה המזלזלת על עצמי.

מעורערת?

הברכיים שלי רעדו, ולא הייתי בטוחה כל־כך למה.

אולי כי הבחור היה מפחיד בטירוף. מבעית בצורה מהפנטת ומכשפת.

הוא העביר לשון על השפה התחתונה שלו כשבחן שאותי, והראש שלו נטה הצידה כאילו הייתי טרף והוא שקל מה הדרך הכי טובה לתקוף. "כמה זמן את חושבת על זה? אני לא אוהב להיות חלק מהחלטה אימפולסיבית, במיוחד כשזה הראשון שלך."

יכולתי לטעום כמעט את הסכנה שקרנה ממנו, ועדיין לא פספסתי את האכפתיות בקולו המחוספס. הגבר היה ניגוד בוטה של השניים.

"ניסיתי למצוא את האומץ להיכנס לפה בארבעת החודשים האחרונים." הווידוי שלי רעד אבל חשבתי שאין סיבה להסתיר ממנו את האמת.

עיני הדיו השחורות, שסערו כמו ים חשוך, התרככו כאילו הוא הבין.

"בסדר גמור. תני לי דקה לנקות פה ולסדר את עמדת העבודה שלי. תתרווחי בינתיים."

"אוקיי," הצלחתי להגיד, והוא הטה לעברי את הסנטר שלו כשהסתובב וחזר אל הלובי.

לא יכולתי להסיט את עיניי כשהתבוננתי בו הולך.

הוא היה גבוה והגוף שלו היה מוצק. שרירים בלטו מתחת לחולצת הטי השחורה שלו ולמכנסי הג'ינס השחורים והצמודים. כל סנטימטר של עור שיכולתי לראות היה מכוסה קעקועים, כל־כך הרבה שלא הצלחתי להבחין ביניהם, חוץ משורה של חמישה כוכבים קטנטנים על הרקה לאורך הצד הימני של קו השיער שלו.

הוא נכנס לחדר הקטן שממנו יצא כשנכנסתי לפה. היו עוד חדרונים בצד הזה של סטודיו הקעקועים ובכולם האורות היו כבויים, חוץ מזה שלו, שהיה הכי קרוב לחלון.

הוא התחיל להסתובב ולסדר את החדר.

אחרי שהוא נעלם פנימה ויכולתי להסתכל על משהו אחר חוץ ממנו, בחנתי את הסטודיו. הוא היה תעשייתי וגם יוקרתי. ספה שחורה רכה ושני כיסאות עמדו מתחת לחלון שהשקיף על הרחוב הראשי והאופנתי של מונליט רידג', ובמרכזם שולחן קפה ממתכת עם ערמה של מה שהנחתי שהיו תיקי עבודות. הקירות היו מכוסים באומנות, ובאמצע הלובי היה ארון תצוגה בצורת פרסה.

התקדמתי אליו והצצתי דרך הזכוכית על מאות תכשיטי הגוף השונים. הייתי צריכה לנשוך את השפה התחתונה כדי שהסומק לא יתפשט על לחיי, כשהבנתי למה שימשו חלק מהם.

זה זעזע אותי, ולא הייתי בטוחה שאי פעם הרגשתי כל־כך לא שייכת למקום.

אבל לא היה לי מקום, וניסיתי למצוא אחד, ולהיות פה היה חלק קטן מזה.

נבהלתי כשהרגשתי את הנוכחות העוצמתית שלו מתפשטת שוב בחדר, והמבט שלי קפץ אל הכניסה לעבר העמדה שלו. הגבר נשען שם בנונשלנטיות, אבל לא היה בו שום דבר נונשלנטי.

"את מוכנה בשבילי, או שאת מתחילה להתחרט על כך שאסמן את העור היפה הזה שלך?" מילותיו שרטו את האוויר כמו אות מבשר רעות, כאילו אחרי שיקעקע אותי הוא גם ישאיר חתיכה ממנו חרותה על העור שלי.

"לא מתחרטת," אמרתי בכוח, ונשמתי כשהזדקפתי וחציתי את הלובי עד שעמדתי מולו, קפואה, כחצי מטר ממנו.

הראש שלו נטה. "את בטוחה?"

"כן."

יהירות עיגלה את השפתיים המלאות מדי שלו. "ילדה אמיצה."

אם הוא רק היה יודע שבקושי עמדתי.

זזתי קצת לצד כדי שאוכל לעבור על פניו, ותוך כדי כך היד שלי התחככה בשלו.

זרם חשמלי התפשט במעלה זרועי, וכמעט מעדתי. הנוכחות שלו פגעה בי כמו גל הדף. ייצבתי את עצמי ונזכרתי למה אני נמצאת שם. מה הרגע הזה סימל בעצם.

"שבי." הוא החווה לעבר כיסא גדול שהיה עשוי עור ומתכת, ונראה מתכוונן לתנוחות שונות.

צייתּי והתיישבתי במבוכה על קצה הכיסא.

הוא משך שרפרף מתגלגל קרוב אליי והתיישב עליו.

זה השאיר אותו בגובה העיניים שלי, והכתפיים המסיביות שלו עלו כשהוא שפשף את ידיו יחד, כמו מבקש להוציא מהן את האנרגיה. קולו היה שקט כשהוא מלמל, "קוראים לי ריבר."

"אני צ'רלי."

ההנהון שלו היה איטי. "אני רוצה שיהיה לך נוח."

פלטתי צחוק קטן וחנוק. ניסיתי להוסיף נופך קליל יותר לקול שלי. "אומר ספָּק הכאב."

הוא נרתע בהפתעה לפני שחיוך קטנטן משך את קצה שפתיו. "את לא יודעת שיש יופי בכאב?"

"אני חושבת ששמעתי את זה פעם."

הוא נראה כמו הדוגמה הקלאסית.

הוא כחכח בגרונו. "אז איפה הולך להיות הקעקוע הזה?"

בלעתי את הגוש שעלה בגרוני, והורדתי את ז'קט הג'ינס שלי בזמן שניסיתי לא לפגוש את המבט שלו. הרמתי את זרוע שמאל והעברתי את האצבע המורה הימנית שלי לאורך החלק הפנימי שלה. "פה."

ההנהון שלו היה בוחן. "ואני מבין שיש לך משהו בראש?"

"רק משפט," לחשתי.

גבה כהה התקמרה, והכוכבים על קו השיער שלו רקדו. "כן? איזה?"

"כתבתי את מה שאני רוצה." היד שלי רעדה כשפתחתי את התיק שלי והוצאתי את הדף המקופל שעליו כתבתי את המילים. הייתי בטוחה שהוא יכול להרגיש את כל האיברים הפנימיים שלי רועדים, כשהוא לקח ממני את הנייר.

הוא הסתכל עליי פעם אחת כשפתח את הדף, ואני נשבעת שהגרון שלי נחסם, כשדמיינתי מה הוא יחשוב כשיקרא את המשפט. הרגשתי חשופה ושברירית, כאילו קילפתי את עצמי כדי לחשוף את מה שבפנים.

זה משהו שלא עשיתי מעולם.

אבל ידעתי שלהגיע לכאן יהפוך אותי לפגיעה.

היה נדמה לי שראיתי את השרירים שלו מתכווצים כשהוא בחן את המילים, או אולי הוא סתם חשב שאני קלישאה ודרמטית.

גם בצער עלינו לחיות

אבל זו הייתה האמת שלי, אלה היו המילים שלי, הוא אולי יהיה זה שיקעקע אותן עליי, אבל אני זו שאצטרך לשאת אותן. להאמין להן.

בעוד שעה אצא מפה, וכנראה לא אראה אותו יותר לעולם, אז זה לא משנה מה הוא חושב.

הוא בהה בנייר במשך הרבה זמן לפני שהרים יד וגירד את הלחי שלו באצבע מקועקעת. "את יודעת איזה פונט את רוצה?"

"אתה יכול להשאיר את זה בכתב יד ככה?" רציתי את זה בכתב היד שלי.

עיניו הבזיקו לעברי, ושמתי לב לגוונים של אפור פחם בתוך השחור, כמו השמיים במונסון. צמרמורת חלפה בעמוד השדרה שלי.

"כן, אפשר בהחלט לעשות את זה. תני לי דקה להדפיס שבלונה. תמלאי את הטופס הזה בינתיים."

הוא הסתובב להרים טאבלט מהדלפק שנמצא מאחוריו והעביר לי אותו כדי שאוכל למלא את הפרטים שלי ולחתום על טופס ההסכמה. אחר כך, הוא סובב את השרפרף והתגלגל על העקבים במגפיים שלו לחלק נמוך יותר ששימש כשולחן.

הוא היה עם הגב אליי כשהוא עבד, ושתיקה מתוחה עטפה אותנו.

לאחר כמה דקות, המדפסת התעוררה לחיים, ואז הוא הסתובב חזרה והתגלגל על עקביו קרוב יותר, כשהושיט לי את השבלונה.

בקושי הצלחתי לנשום.

"תשכבי לאחור ותרימי את הזרוע שלך מעל הראש."

רעדתי כשהוא נשען קרוב יותר והניח את השבלונה על העור שלי בדיוק בנקודה שרציתי. הוא הסתכל עליי עם העיניים הסוערות שלו. "בסדר?"

הנהנתי לעברו בצורה מגושמת. "כן."

הוא הצמיד את הנייר בזהירות לזרועי, ובדיוק מוקפד העביר אליה את העיצוב. אחר כך הוא עטה זוג כפפות שחורות והזיז כמה דברים על מגש דיו בצבעים שונים. הוא שפך את השחור הכי שחור לתוך מְכל קטן, ואז הפעיל את המכונה.

הוא נשען לעברי, פיו מתחכך כמעט בתנוך שלי, והעוצמה הגברית שלו בלעה אותי בשלמותי.

מילים צרודות נאמרו, מכות בי בצורה שלא היו צריכות. "הזדמנות אחרונה, מהממת, לפני שאסמן את העור הבתולי והמושלם הזה."

כבר הייתי מצולקת. הוא רק לא יכול היה לראות את זה.

אז מלמלתי, "תעשה את זה."