אקדמיית ווילו הייטס: האליטה 2 - לבגוד בי

הדבר האחרון שאני רוצה לעשות הוא לפגוע בקוראים שלי, אבל משום שאי אפשר לחזות מראש מה עשוי להוות טריגר עבורכם, אני פשוט אגיד שהספר הזה לא נועד לקוראים בעלי רשימת טריגרים.

הקריאה היא על אחריותכם האישית.

פרק 1

קריסטל

יש את החיים לפני ואת החיים אחרי רויאל. אבל זה לא הסבר נכון, כיוון שחיים ללא רויאל הם לא חיים. ללא רויאל... החיים נפסקים.

"בחייך, קריס, את צריכה לאכול" דיוק אומר כשאנחנו יושבים סביב שולחן בדיינר שמסריח משמן טיגון זול וחיקוי של סירופ מייפל.

"אני לא מסוגלת לאכול" אני ממלמלת ושומטת את הטלפון לתוך התיק ומרחיקה ממני את צלחת הפנקייקים והנקניקיה.

"את רוצה גלידה?" שואל קינג.

"עוד לא צהריים אפילו" אני מציינת "ואין גלידה בתפריט."

"אני מוכן להתערב שאני יכול לדאוג שזה יופיע, בשבילך," הוא אומר ואוחז בידי.

המחשבה על האוכל המועדף עליי הופכת לי את הבטן אבל אני מהנהנת כי אני יודעת שהאחים שלי מנסים להיות נחמדים. אני לא מסוגלת לשאת את המחשבה על כך שאני יושבת כאן ורויאל איננו.

קינג חוזר אחרי דקה עם פרוסת פאי תפוחים חמה שעליה מונח כדור גלידת וניל נמס. "את צריכה לאכול, אחותי הנסיכה," הוא אומר ומניח את הצלחת לפניי.

"אנחנו חייבים לעשות משהו," אני אומרת וטועמת ממה שמונח לפני, אך אני לא מרגישה את הטעם של העוגה החמימה והמתובלת והגלידה הקרירה. כל מה שאני מרגישה זה את התהום העמוקה שנפערה במקום שבו היה הלב שלי, הכול בתוכי חלול לחלוטין.

אני לא מסוגלת לנשום בעוד שדמעות זולגות מעיניי. אני מנסה לבלוע ביס נוסף מהעוגה, אבל ישנו גוש בגרון שלי שמונע ממני לעשות זאת. דמעות זולגות על לחיי, מטפטפות לתוך הגלידה שלי.

"קריס," אומר קינג, מקיף את השולחן ועוטף אותי בזרועו החזקה. הוא יודע שאני לא בכיינית, אבל כרגע... אנחנו לא בנסיבות רגילות כאן. והיום אני כן בכיינית.

לפתע, הגילוי המזעזע של קינג לגבי רויאל וההבנה ששיחקתי תפקיד חשוב בכך — הופכים ליותר מדי. אני מזנקת מהכיסא שלי, מנתקת מגע מאחי, בורחת לעבר הדלת ונופלת על ברכיי בחדר השירותים, מרוקנת את הבטן שלי וממשיכה להקיא עד שרק מרה בוקעת מתוכי וכואב מכדי להמשיך.

כשאני מתיישבת על ברכיי, שלושת אחיי עומדים מאחוריי, מוכנים להחזיק לי את השיער. אבל הדבר היחיד שאני מסוגלת לחשוב עליו ברגע זה הוא... שהם אמורים להיות ארבעה.

הפעם, אין שום דבר שהם יכולים לעשות כדי לשפר את ההרגשה שלי. הפעם, אין מילים נכונות, ושום דבר לא יכול לשפר את המצב. אין דבר שיכול לגרום לי להרגיש משהו.

חשבתי שאיבדתי כל תחושה אחרי שגיליתי שהבחורה שהתעללתי בה, זאת שהייתי חלק מהאנשים שהתחילו את החרם נגדה ניסתה להתאבד. נלחמתי בכל יום בשדים שלחשו לי שנחשפתי, שכולם ידעו שאני מתחזה ומזויפת. האחים שלי עדיין היו בני מלוכה, אבל אני כבר לא הרגשתי כמו הנסיכה לבית דולצ'ה. כשאנשים גילו את זה, הם התחילו להיאבק על כס המלכות שלי. הם רצו להפיל אותי. אחרי הכול, כשאת מאמינה שאת מלכה, את כבר בחצי הדרך מלהיות מלכה אמיתית. היה עליי להאמין שאני ראויה לשמור על הכס — ואני ידעתי שאני לא.

במשך חצי שנה קרסתי, שקעתי ואיבדתי את כל החלקים הטובים שחשבתי שהיו לי. הסתובבתי בבית הספר שלמדתי בו וצפיתי בכס המלכות שלי מתפורר, ראיתי את עצמי נופלת ממנו בהילוך איטי, אבל כבר לא היה אכפת לי.

זה היה לפני שרויאל נעלם.

מה שחשתי אז מתגמד לעומת מה שאני מרגישה עכשיו. אם קינג היה יכול לקחת אותי לאכול גלידה, מצב הרוח שלי היה משתפר. אומנם דיוק עדיין היה יכול להיות מטורלל ולהצחיק אותי עם השטויות שלו, אבל הוא לא רויאל. ועכשיו... גלידה גרמה לי להקיא והמחשבה על צחוק, או על האפשרות להרגיש טוב יותר היא בגדר של בגידה.

"זה היה רעיון רע," אומר קינג, עוטף אותי בזרועו כשאני מסיימת לשטוף את פניי. "תסדרי את האיפור שלך וניסע הביתה."

הביתה... לבית הסמוך לביתו של דוולין דרלינג שניצל אותי, הסיח את דעתי כדי שלא אפריע בזמן שפרסטון...

אני לא אגיד את המילה הזאת, אפילו לא במחשבות שלי. אני לא אחשוב על מה שהוא עשה. אני לא מסכימה לדמיין עולם שבו רויאל דולצ'ה, אחי, התאום שלי, החצי האמיץ והפזיז שלא קיים בי - איננו. אני צריכה להיות בת דולצ'ה המושלמת, לתחזק את התדמית, לחקות את יופייה הבלתי מתאמץ של אימא שלי ולהיות המלאכית הקטנה של אבא שלי. אני לא יכולה להרשות לעצמי להזדיין, ללכת מכות ולשתות עד אובדן הכרה כמו האחים שלי.

אני צריכה לסדר את האיפור ולהדק מחדש את הקוקו שלי, כך שגם אם מבפנים אני מתרסקת למיליון שברי קריסטלים קטנים, כלפיי חוץ אני אעמיד פנים בחזות מושלמת, ללא רבב.

אישה בגיל העמידה עם תספורת קארה מיושנת ובגדים שאמורים להיות עדכניים מנסה להיכנס לחדר השירותים, אבל בארון טורק לה את הדלת בפנים. "קדימה," הוא אומר לי וממשיך להישען על הדלת כדי שאף אחד אחר לא יפריע לנו.

אני עושה את מה שאומרים לי ללא היסוס. אני לא מרגישה את הידיים, אבל הן יודעות מה לעשות גם בלעדיי. כעבור עשר דקות הפנים שלי מסודרות. רק אם מסתכלים ממש מקרוב אפשר לראות שהעיניים שלי עדיין אדומות קצת מהקאה ומבכי.

אנחנו יוצאים מחדר השירותים, מתעלמים מבעל המקום, מהאישה עם הקארה ומבעלה, שצועקים עלינו. אנחנו לא ממהרים, אבל גם לא מתמהמהים. אנחנו יוצאים מהדיינר כאילו שאנחנו ארבעה ילדים שאכלו שם ארוחת בוקר כמו כולם, כמו בכל יום רגיל. כאילו שאח שלנו לא נעלם אמש.

כשאנחנו מגיעים אל הבית, אני מתיישבת בחדות במושב, חגורת הבטיחות מוחצת אותי וצרחה נקרעת מגרוני. ניידת עומדת בחניון שלנו באורות מהבהבים.

פרק 2

קריסטל

אני לא יכולה לאבד את רויאל. לא יכולה לקלוט אפילו את האפשרות הזאת. לאבד את רויאל משמעו לאבד את עצמי. שזה אומר שלמצוא את אחי — זה גם למצוא שוב את עצמי.

נכון?

אני חומקת מתוך הרכב לפני שהם עוצרים אותי, לבושה בטרנינג שגנבתי מדוולין. אני מועדת ונופלת מהרכב, קורסת על הידיים והברכיים, צרחה תקועה לי בגרון. זרועות חזקות עוטפות אותי וקינג מרים אותי על רגליי.

"לא בחצר," הוא אומר, מבטו משתהה על הבית של דוולין. יש בעיניו של אחי משהו שלא ראיתי שם קודם ואני יודעת שאיש מאיתנו לא יהיה יותר כפי שהיה מקודם. אנחנו לא בפרק של 'משחקי הכס', לא בתחרות שאמורה להכריז מי ינהל את העיירה הזאת. זאת המציאות.

אבא פוסע לעברנו, טלפון בידו האחת, הבעת פניו עצבנית.

"ניסיתי להשיג אתכם כל הלילה," הוא גוער בנו, עיניו נעוצות בי.

"אוקיי, כל השאר בטוחים ונוכחים," הוא אומר לשוטר בלונדיני בן בערך ארבעים שאני מזהה במעורפל מתקופת חיים אחרת. אה, נכון. זה אותו אחד שדיקסי אמרה שהוא חמוד, ראינו אותו במשחקי הפוטבול. יש לו ילד שמשחק בקבוצה? האם זה מה שהיא אמרה? לא, היא אמרה משהו לגביו ולגבי הדרלינגים...

"אמרתי לך שדיברתי איתם," קינג אומר לאבא בזעם. "אמרתי לך שהם בסדר. כולנו בסדר. איפה רויאל לעזאזל?"

ראשי מסתחרר והמחשבות שלי מעורפלות. הלב שלי פועם בטירוף, משתולל בבית החזה שלי בקצב של שתי ההברות של שמו.

רו-יאל. רו-יאל.

השוטר ניגש אלינו ואני מתנודדת על רגליי. הפעם זו ידו החזקה של דיוק שעוטפת את כתפיי, לוחצת חזק כל כך שאני בקושי מסוגלת לנשום.

"אני רוצה שתדעו שאנחנו נעשה הכול כדי לאתר את הבן שלך," אומר השוטר.

מה שאומר שהוא לא מת. הוא לא. כי אם הוא היה מת, אומנם העולם היה ממשיך להסתובב, אבל אני לא הייתי כאן כדי לראות את זה. אם רויאל היה מת, הייתי יודעת. הייתי מתה גם כן.

"ועכשיו, נשאל אותך שאלות. בטח הילדים כאן יכולים לעזור למצוא איזה קצה חוט".

"זאת לא אמורה להיות העבודה שלכם?" שואל דיוק.

השוטר מחייך ומושיט את ידו. "זאת בהחלט העבודה שלנו," הוא אומר. יש לו מבטא דרומי כבד, ולא מהסוג העדין של משפחת דרלינג. "אני קצין המשטרה גאן, וזה הקצין רוזווד, ואנחנו כאן עושים את העבודה שלנו, שזה להבין לאן אח שלכם נעלם. כך שאם יש משהו שאתם יכולים לספר לנו שיכול לעזור לנו לאתר אותו, כדי שאנחנו נוכל להחזיר אותו הביתה בהקדם."

הוא גבוה ורחב כתפיים, נראה מושלם במדים שלו — ואם מוסיפים לכך את הזיפים הזהובים על לסתו המסותת — אני מבינה לחלוטין למה דיקסי חושבת שהוא מושך, למרות המבטא שלו. לא אכפת לי בכלל איך הוא נראה, או מאיזה צד הוא של העיירה. אם הוא ימצא את אחי, אני אשתחווה בפניו ואהלל אותו כגיבור עד סוף ימי חיי.

"אתה חושב שהוא בסדר?" אני פולטת במהירות, לא מסוגלת להכיל את השאלה היחידה שחשובה.

"אני לא יכול לענות על זה," אומר הקצין גאן. "אבל אני כן יכול להגיד לך שבתשעים אחוז מהמקרים, כשנערים יוצאים מעט משליטה, הם עדיין חוזרים הביתה לקראת ארוחת הערב."

"הבן שלי לא יוצא משליטה," אומר אבא שלי בעוינות. זה לא לגמרי נכון. אבל רויאל היה אומר לנו אם הוא היה הולך לאנשהו. לא לאבא, אבל לקינג. אנחנו תמיד מספרים דברים לקינג. הוא יודע עלינו הכול.

"אז אתה טוען שהוא מעולם לא נעלם ככה בלי להגיד לאן הוא הולך?" שואל הקצין גאן.

איש מאיתנו לא יכול להכחיש כיוון שרויאל אכן עשה את זה — אינספור פעמים. אנחנו עוד בבוקר שאחרי, ואני יודעת שאני צריכה להירגע, ושהוא בטח יגיע בכל רגע, סובל מהנגאובר ואולי פנס בעין, כפי שהיה בפעמים הקודמות. אבל משהו רומז לי שזה לא יקרה הפעם. אני מרגישה את זה, וגם אבא שלי בוודאי מרגיש את זה, כי השעה היא רק שעת צהריים, והוא כבר התקשר למשטרה.

"הוא עדיין קטין," אני אומרת במהירות. "לא אמורים לערב בזה את הבולשת הפדרלית או משהו? זאת חטיפה!"

"טוב, בואי לא נקדים את המאוחר, לא צריך להגזים," אומר גאן ביד מונפת. "כל הרשויות הדרושות עודכנו, וחלפו רק כמה שעות. בני נוער עושים דברים פזיזים לפעמים. תסמכי עליי, אני יודע. יש לי כמה מהם בעצמי."

"הוא לא ברח," אני נוהמת.

"שוב, אני לא אומר שכן," אומר השוטר, ידו עדיין מורמת. "אבל מעבר למקום חדש יכול להיות קשה לבן נוער. האם הוא היה מרוצה מהמעבר? הוא מסתדר בבית הספר?"

"אתה יודע את התשובה לזה," אומר אבא, מתקדם לעבר השוטר, כך שעכשיו הוא מתנשא מעליו, גבותיו מכווצות בזעף עז.

"יצרתם קשר עם אימא שלו?" שואל השוטר גאן. "יש סיכוי ש..."

"שמה?" אני שואלת ומחווה בידי לעבר החנייה של הבית. "שהוא נסע לניו יורק בלי הרכב שלו?"

דיוק מצמיד אותי אליו, אחיזתו מתהדקת. אסור לי להתפרק. אפילו עכשיו, אני חייבת לשמור על איפוק.

"מובן שדיברתי עם אשתי," אומר אבא, קולו נוקשה.

"אני מבין באיזו מצוקה אתה נמצא עכשיו," אומר גאן. "אבל אנחנו מחויבים לשאול ולברר, לבדוק מה שאפשר."

אנחנו מעדכנים אותו במהירות, חולקים את מעט הפרטים שיש לנו — השעה המשוערת שבה יצאנו מהנשף, מתי ראינו אותו בפעם האחרונה, באיזו שעה הוא כתב בפעם האחרונה לכל אחד מאיתנו. הבטן שלי מתהפכת ומתכווצת עם כל תשובה, בחילה לופתת את קרביי. זו אשמתנו. אנחנו נטשנו אותו שם. אני חלאה. עזבתי את אחי התאום וקפצתי לרכב עם מישהו שאני אפילו לא מחבבת, מישהו שרק פגע בי בכל רגע עד אתמול בערב. נסעתי באוטו שלו, נהנית מכל רגע. פאקינג חגגתי בזמן שהתאום שלי...

לפני שאני מספיקה לסיים את המחשבה הזאת בראש, הרכב הקטן עם הגג הנפתח שדוולין קנה במקום השברולט בל אייר ההרוס נכנס לרחוב. הבטן שלי מתהפכת, זרועו של דיוק נשמטת למותניי, עוטפת אותי בחוזקה, כאילו שהוא חושב שאני מתכוונת לברוח לתוך הבית ולהתחבא. זה מה שמתחשק לי לעשות. אני לא רוצה להראות את הפנים שלי שוב לעולם. בעיקר לא בפניו. לא מגיע לו לראות את הכאב שלי.

קינג מביט בנו בזעף, ברור שהוא שם לב שהולך כאן משהו שהוא עדיין לא יודע עליו. אלוהים. הוא לא יודע מה עשיתי הלילה. והוא יהרוג אותי כשיגלה. כי למרות שממש לא מתחשק לי, אצטרך לספר לו.

הרכב של דוולין נוסע בנינוחות לעבר שביל הגישה, הוא נוסע לאט בלי למהר, דואג לוודא שנראה אותו, נראה שהוא ממש לא מתכוון להסתתר מאיתנו. הגוף שלי נדרך כמו אגרוף ולא מרפה עד שהוא מקיף את הבית ונוסע לעבר המוסך המקורה.

"אתם לא מתכוונים לדבר איתו?" אני שואלת את השוטר גאן.

אבא מעיף לעברי מבט תקיף, אבל לא אכפת לי. לא מעניין אותי שאני לא מתנהגת כמו הנסיכה המושלמת. ברגע זה, כל מה שאני רוצה זה להחזיר את אח שלי.

"יש משהו במה שהיא אומרת," אומר אבא שלי מבעד לשיניים חשוקות, מביט בזעם לעבר בית משפחת דרלינג. "לאדון דרלינג הייתה בעיה איתי מהרגע שעברנו לכאן. הוא אפילו הביא לסגירה של אתר הבנייה שלי בטענה שיש איזושהי מחלוקת לגבי השטח."

"מה?" שואל קינג, מסתובב ומביט באבא.

"כן," אומר אבא. "אחד מהדרלינגים המנוולים האלה חטף לי את הקרקע מתחת לאף, הציע מחיר גבוה יותר בדיוק על השטח שבו אני בונה משרדים חדשים."

"זה היה אבא של דוולין?" אני שואלת.

"לא," הוא אומר. "דרלינג אחר. יש שבעה מהבני זונות האלה, וכל אחד מהם גרוע ומושחת יותר מהאחר."

"מי מהם?" מתעקש דיוק. "זה היה אבא של פרסטון? כי פרסטון היה היחיד שלא ראינו אתמול בערב."

"זה הוא," מסכים איתו אבא, הווריד ברקתו מתחיל לבלוט מעצם העלאת שמו של האדם שמתברר שעושה כל מאמץ כדי להשמיד את העסקים שלו כאן בפוקנר.

"מה זאת אומרת?" אני שואלת בחרדה. "אנחנו חוזרים לניו יורק?"

"לא," מפטיר אבא בכעס. "זה אומר שאנחנו שמים יותר כסף עכשיו ומראש, ואנחנו לא משחקים מלוכלך מאחורי הקלעים כמו שהבן זונה הזה עושה. ואם הבן שלי נפגע, והוא זה שארגן את זה..."

"אני מציע לך שלא לסיים את המשפט," מזהיר אותו השוטר גאן ביד מונפת.

אבא מציץ לעברו ואני רואה בעיניו את החישובים המנטליים שהוא עושה, מנסה לשער האם אפשר להשפיע על השוטר הזה או לא. אני לא יודעת יותר מדי על ההתנהלות העסקית של אבא, אבל אני יודעת שעצם העובדה שדוד בני היה חלק מהכוחות המשטרתיים בני יורק עזר מאוד למשפחתנו. לפחות ככל שזה נגע לנושאים אישיים — כמו כל הפעמים שעצרו את האחים שלי על הכביש או אפילו לקחו אותם למאסר, הוא הציל אותנו כל פעם מחדש. כאן זה קשה יותר, כי השוטרים כבר עמוק בכיס של משפחת דרלינג.

בתיאום מושלם עם המחשבה הזאת, הדלתות של בית משפחת דרלינג נפתחות בתנופה, דוולין והוריו חוצים את המדשאה, מתקרבים אלינו. אני מנסה לבלוע בחוזקה את הרוק, אבל הגרון שלי מתכווץ. מעולם לא ראיתי את מר דרלינג מקרוב, אבל ככל שהם מתקרבים אני רואה שהוא נראה בדיוק כמו הבן שלו, בתוספת עשרים שנה. הוא עדיין רזה וחטוב, הוא נראה אדם ישיר וענייני, ולסתו נדרכת במתח בעודו מתקרב. גברת דרלינג אוחזת בזרועו, מדברת בקול נמרץ כשהם חוצים את המדשאה רחבת הידיים.

אלוהים, ממתי היא הפכה לארוכה כל כך? יש לי הרגשה שהם לעולם לא יגיעו אלינו. ובמשך כל הזמן הזה, אני מסרבת לתת לדוולין יותר מאשר מבט חטוף. הוא משתרך מאחוריהם, הבעת פניו טרודה, ידיו תחובות לתוך הכיסים ומבטו נעוץ אי שם באופק מאחורינו.

"תחקור אותם," אני אומרת, מניפה לעברם את ידי. אני שומעת את ההיסטריה הקלה בקולי, אבל זה לא עוצר אותי. "ואת פרסטון דרלינג. דיברת איתו? כי הוא לא היה איתנו אתמול בערב. והוא שונא את רויאל. הוא יכול היה להיות כאן או מר דרלינג. הרי הוא גבר גבוה ובלונדיני שגר ממש לידינו, לא? אתה לא אמור לתשאל אותו ולא אותנו ממש ברגע זה?"

זה בדיוק הרגע שבו הדרלינגים מגיעים לקצה שביל הגישה שלנו, מרחק של צעדים ספורים מהשטח שלהם. צעדים ספורים מעבר לשיחי הלילך ותיבת הדואר שהוחלפה מאז שרויאל התנגש בה. אני עוצמת את עיניי ושואפת נשימה חדה ורועדת. כשאני פוקחת את עיניי, מר דרלינג מביט בי, שפתיו משוכות לקו דק, ניכר שהוא לא מרוצה ממה שהוא שמע.

טוב שכך. לא הייתה לי שום כוונה להיות תחמנית. אני חושבת שהמשפחה שלו עומדת מאחורי זה, ואני לא מתכוונת להסתיר את זה, ולא משנה עד כמה משוגעת אני נראית.

אבל אביו לא מתייחס אליי בכלל. הוא פונה לאבא שלי, דרוך כאילו מחכה למהלומה. "עבר זמן מה, נכון, טוני?" הוא שואל, ידו מושטת ללחיצה.

"אמרתי לו מזמן לבוא ולברך את פניהם של השכנים החדשים," מזמרת גברת דרלינג בקולה המתקתק. "אבל אתה יודע איך הם, הגברים של משפחת דרלינג. כל כך עקשנים." היא נצמדת לכתפו של בעלה בעודו לוחץ את ידו של אבא שלי בקצרה, ואז נסוג לאחור ופונה לקצין גאן.

השוטר מסיר את כובעו ומחייך לעבר גברת דרלינג בהתנצלות. "אני ממש מצטער שאני מטריח אותך ככה ביום ראשון, גברתי."

היא מצחקקת בקול רך וטופחת על זרועו.

"זו ממש לא טרחה, אדוני השוטר," אומר מר דרלינג ומושיט את ידו ללחיצה. "אני שמח לעזור בכל דרך שאני יכול."

"אז תן להם לעשות חיפוש בבית שלך," אני אומרת, המילים פורצות מתוכי בעודי מנסה להחניק התייפחות. "הגופה של רויאל בטוח נמצאת במקפיא שלו. אתם פסיכופתים חולי נפש, כולכם!"

"טוב, אני מציע שנירגע," אומר הקצין בהינף יד. "אין לנו שום סיבה לחשוד שהתרחש כאן פשע. אני מבין שאת נסערת, גברת דולצ'ה, אבל פאניקה לא תעזור לנו כרגע."

"אתה יכול לעשות חיפוש בבית שלי," אומר מר דרלינג, מעביר את מבטו בין אבא לשוטר. "אני מוכן לעשות כל דבר כדי להקל עליכם. אני לא יכול לתאר אפילו עד כמה זה קשה, לתהות איפה הילד שלך." אם מר דרלינג באמת ניסה לגנוב את הרעיונות של אבא, אני מבינה למה הוא עשוי להיות נבוך לפגוש אותו אחרי כל הזמן הזה. למרות זאת, אני מוכרחה להגיד שהוא בכלל לא נראה אשם. למעשה, הוא נראה לגמרי כנה ברצון שלו לעזור למשטרה.

אולי האופי המחורבן של דוולין מגיע מהצד השני של המשפחה.

"לא, אין בזה צורך," הקצין גאן ממהר למחות. "ואתה יודע, אבא שלך..." הוא נראה אשם ועצבני, כאילו שיתכן שמישהו מקליט אותו עכשיו וכל מילה שהוא אומר יכולה לשמש נגדו בבית המשפט.

זוויות פיו של מר דרלינג מתהדקות. "אין לנו בעיה עם זה," הוא אומר. "אני מאשר לך לעשות חיפוש. אנחנו נשמח לעזור בכל דרך שאנחנו יכולים."

נכון. ברור שבמשטרה מכירים את הדרלינגים. הם יודעים שאין להם מה להסתיר, כי אנשי החוק עצמם יעזרו להם להחביא את מה שצריך. הם בטוח מחזיקים את כל השוטרים בכיס הקטן שלהם. הם מנהלים את העיר הזאת. זה מה שכולם אמרו לי. ולפתע אני מבינה עד כמה זה חסר תקווה, ואני נאלצת לגייס את כל המאמצים שלי כדי לא לפרוץ בבכי מול דוולין וכל המשפחה שלו. אני נושמת עמוק כי אין שום סיכוי שאתן להן לפרוץ. לא שרויאל לא ראוי לדמעות שלי, אלא משום שדוולין לא ראוי לראות ממני אף שביב של רגש. נתתי לו את כל מה שהיה בי. אני לא אתן לו גם את זה. אני לא אתן לו את העונג לראות אותי חלשה שוב.

"לא צריך לעשות חיפוש בשום בית," אומר הקצין גאן. "אבל אם אפשר לשאול אותך, האם יש משהו שאתה יכול לספר לנו על ליל אמש שאנחנו לא יודעים עדיין?"

עיניו של דוולין ניתקות מהאופק לראשונה, ואני יודעת שהוא לא היה חסר עניין כפי שהוא ניסה להיראות. הוא דרוך, גם כשהוא בוהה למרחק, מעמיד פנים שלא אכפת לו ממה שקורה. הוא מפנה את תשומת ליבו אליי. מבטו טורף את גופי ביסודיות דוחה, כאילו שהוא עדיין רואה אותי עירומה על המיטה שלו, מגישה לו את עצמי כמו קורבן על המזבח.

"אני לא יודע על זה שום דבר," הוא אומר, גיחוך יהיר מותח את זוויות שפתיו. "לא הייתי כאן אתמול בלילה. הייתי עם קריסטל... כל... הלילה."

ועכשיו הכול ברור לי כל כך. הקרבתי את הבתולים שלי כדי לשמש בתור האליבי שלו.

המשקל של דבריו שוקע בכבדות ואני רואה את קינג ואת אבא שלי קופאים על מקומם.

"קריסטל?" אומר אבא.

אני מהנהנת פעם אחת, פניי לוהטות מתערובת של מבוכה ושנאה טהורה יוקדת. אני משפילה את המבט לעבר רגליי הנעולות בנעלי עקב של מעצבים שפעם היו חשובות לי מאוד, גם אם הן שימשו רק בתור תחושת סיפוק רגעית כשהייתי מקישה את מספר כרטיס האשראי ולוחצת על כפתור ה'תשלום'.

הקצה המחודד של הנעל שלי מופנה כמו חץ משונן לעבר נקודה יחידה של דם.

הראש שלי מתערפל ואני מתנודדת על רגליי. מישהו ישלם על זה, ועוד איך. אולי כולנו. אבל אנחנו לא נהיה היחידים. אני לא אנוח עד שאח שלי יחזור אלינו, וכל משפחת דרלינג יהיו הרוסים עוד יותר ממני, מרוסקים לאלפי רסיסים, חשופים בכל הזוהמה שלהם. אני אגרום להם להצטער על כך שהם אפילו שמעו את השם דולצ'ה. גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה. אני אגרום להם לשלם.