משפחה

משפחה

היינו משפחה קטנה. מה שנשאר ובגבנו כל המתים. שובל ארוך של רוחות רפאים, תינוקות, ילדים, זקנים, שחלקן הלכו ונשכחו עד שאיבדו אף את שמן. הורי שעלו לפני המלחמה נאחזו בשארים המעטים, וכך כל בן דוד דרגה ג’ הוזנק בזמנו לדרגה א’, כמו שדה קרב רב חללים שבו כל טוראי הופך לקצין. היו לנו סניף חיפאי וסניף ירושלמי, האח של אמי בטבעון והמשפחה העשירה לשעבר של אבי ברחוב הס וסניף אחי אמי בלונדון. ובכל אחד מהם משתתפים בודדים.

ליתר ביטחון ומתוך הרגל של מהמר נואש, האזינה אמי באדיקות ל״מדור לחיפוש קרובים״. והצליל הזה, של אותה תוכנית רדיו ותיקה שהלכה ונדחקה לאיטה מן השידורים עד שנעלמה סופית כשהייתי בן שש־עשרה, הדהד ברמקול המטבח שנבנה על ידי תלמידי אבי במגמת נגרות באורט. רק אמי המשיכה לחפש, כי באה משבט גדול מאוד וידעה שהעולם הוא כאוס ואולי אחות אחת משבע שרדה. היא חיפשה עד שאיתרה בארצות הברית שרידי משפחה ומאז לא הרפתה מהם.

רמקול המטבח, שהיה מחובר בחוט גלוי שרץ על הקיר אל מכשיר הרדיו של אורט חשמל בחדר השינה של הורי, שידר בעיקר חדשות ותוכניות מלל. לא מוזיקה, כמו הייתה המוזיקה אסורה בבית אבלים שלא העזו לקונן בגלוי על מתיהם. החדשות היו מחוברות אצלנו תמיד לאכילה והפרשה כי הרמקול, העשוי מסגרת עץ שעליה מתוח בד ירוק, היה תלוי על הקיר המשותף למטבח ולבית השימוש הצמודים. חלונות שני החדרונים פנו לאותה מרפסת אחורית צרה. מי שאכל מצד אחד ומי שנאנח בצד האחר שמעו את הקול הדרמטי של קרייני החדשות ומלאכת העיכול המשפחתית סבלה מן החיבור. לא היו אצלנו כאבי ראש, רק מיחושי בטן. האמנתי כי זהו מין עניין פולני גנטי שהכל הולך לבטן, שהיא היא המרכז הרגשי של הגוף. לא משאבת הלב. מעי רגיש. גזים ועצירות וכדורי פחם.