ארוחת חג

ארוחת חג

הדבר הראשון שראיתי הייתה תסרוקת. גדולה, מפוארת, מהודרת, נפוחה, חגיגית. ומתחתיה פנים חמודות, מפודרות, מחייכות בנחישות שאינה יודעת פשרות. "אפשר להיכנס לרגע?" היא שאלה, ואני, שלא היה לי מושג מי היא, עניתי בפיזור נפש, "בוודאי, בוודאי, תיכנסי בבקשה".

"אני קלרה", היא הכריזה בחגיגיות, "מהנהלת חשבונות".

"נעים מאוד, נעים מאוד", מלמלתי, משתדל להאיר פנים, "נעים להכיר".

"אגש ישר לעניין", היא אמרה בתוקף, ואני נדרכתי קצת, תוהה מהו העניין שלשמו באה. "אנחנו", הצהירה, "רוצות שתצטרף לארוחת החג". הרגשתי נבוך. הרי עוד מעט פסח, ואחרי כל ההתחשבנויות הרגילות, אלה שנערכות במרירות ובקנאות קפוצת שיניים מדי שנה, הסכמנו שהפעם חוגגים את הסדר אצל עדנה, דודתה של עינת. ופתאום הגברת הזאת, המהודרת והלא מוכרת מהנהלת חשבונות, מזמינה אותי בשמה ובשם עוד נשים לא מוכרות לארוחת החג אצלה. איך עלה על דעתה להזמין אותי, ואיך עלה על דעתה שאוכל לזנוח את כל המחויבויות שלי, ואיך נכנסתי לצרה הזו כבר בשבוע השני לתפקידי כראש המחלקה, ואיך אומר לה בנימוס ובכבוד המתבקשים שבכל זאת יש לי חיים ויש לי משפחה משלי.

"קלרה", אמרתי, "קלרה. אני חושב שקצת מאוחר בשבילי לשנות את התוכניות שקבעתי לפסח", כחכחתי בגרוני והתחלתי להתנצל, אוי, כמה שהרגשתי לא נעים באותו רגע.

"איזה פסח בראש שלך, אדון מנהל מחלקה", אמרה קלרה, ולקולה התגנבה נימת ניצחון. "את הנוֹרוֹז אנחנו חוגגות, את ראש השנה האיראני, אני ועוד כמה חברות פרסיות מהנהלת חשבונות. זה יוצא כמה ימים לפני פסח, תבוא, תבוא, יהיה אוכל טוב".

אני לא יודע מה עבר לי בראש, בדרך כלל אני שומר מרחק מאירועים כאלה, של נשים מבוגרות מהעבודה, אבל הפעם באתי. 21 במארס, היום בו מתחיל האביב, והנה אני בסמטה צרה בגבעתיים, רחוב קטן, מתפתל, עצי פיקוס גדולים כובשים את המדרכה, מכוניות קטנות חונות בצפיפות. השמש נוטה לשקוע, מטילה זוהר של חסד על בתי הדירות הישנים. צללי העצים מתארכים, אפלולית צוננת יורדת על הרחוב, ואני, מתנשם אחרי טיפוס של שלוש קומות, עומד מול דלתה של גברת קלרה, מחזיק בידי בונבוניירה, שוקולד במילוי ליקר דובדבנים, מתנתי לכבוד ראש השנה הפרסי.

"שלום, שלום!" קיבלה אותי קלרה בפנים מאירות, תסרוקתה עוד יותר נפוחה ומפוארת מכפי שזכרתי. "חג שמח! תכיר, אדוני, תכיר את מאדאם שרה ואת מאדאם ליזה ואת מאדאם ורדה. כולנו", הצהירה בגאווה, "מהנהלת חשבונות. עוד לא הכרת אותנו, רק נכנסת לתפקיד, אבל בטח תגיע לביקור. רק תגיד יום קודם ונדאג שיהיה כיבוד כמו שצריך, כמו שאנחנו יודעות. ותכיר גם את מרדכי, הנכד של מאדאם ליזה, שיודע לדבר פרסית כמו איש גדול", אמרה וצבטה את לחיו של נער שמנמן שתחב ממש באותו רגע עוגייה גדולה לפיו, אבקת הסוכר מכתימה בלבן את האפודה הסרוגה שלו, "ותכיר את אדון רחמים. הוא בעלה של מאדאם שרה", עברה ללחישה, "הוא לא כל כך בסדר, אבל השם ייתן לו בריאות", חזרה לקולה הרגיל, כבר לא ממתיקה סוד. רחמים ישב זקוף ליד אשתו, חולצתו הלבנה רכוסה עד צוואר, והוא ממלמל משהו לא ברור, פניו קורנות, גופו הצנום זקוף.