הבוסים מסיאטל 2 - האתגר של הבוס

פרק 1

סתמי את ה(ק)פה שלך

אלייזה

יש אנשים שמדמיינים שלחיים שלהם יש פסקול. מנגינת רקע של שירים בעלי משמעות שמבליטים כל דרמה שנוגעת בחייהם.

לא אני. לחיים שלי תמיד היה ריח נלווה, כמו בושם מתוק, ולא הייתי מחליפה אותו בעד שום הון שבעולם. אני אף פעם לא ניגשת לעסקים עד שאני נסחפת לגן עדן בניחוח קפה. "תודה שנתת לי להיכנס מוקדם, ויין. קל יותר להתמקד לפני שאתם נפתחים רשמית." אני מסיטה קווצה עבה של שיער כהה מעיניי.

"מתי שתרצי, אלייזה. אני מת על חברה טובה." ויין מחליק לעברי ספל מהביל של החליטה החדשה ביותר של 'ויירד קאפ', לוקח מגבת מטבח ומנגב את מכונת האספרסו הבוהקת. זאת שגרה מנחמת, מוכרת. צפיתי בה כבר מאה פעמים.

אני מקרבת את הספל אל פי ולוגמת באיטיות. זו לא רק הרדיפה אחרי ה'היי' של הקפאין. מאז ששתיתי את הקפה שבישלה סבתא שלי, זה הטקס שלי כשאני מתעוררת. "קלייה כהה." אני לוגמת עוד לגימה, ממצמצת בשפתיי. "עם רמזים של קקאו?"

"קרוב! זו קליית סומטרה." הוא מגרד את זקנו.

"מחומם בשמונים מעלות?"

הוא מביט בי במבט לעגני שאומר 'כמובן, גברת, איזה מן חובבן את חושבת שאני?'. הוא לא צריך להגיד את זה כדי שאשמע אותו חושב את זה. כשמדובר בקפה, אנחנו מבינים זה את זה. אני בכל זאת מצמצמת את עיניי.

"את רצינית? כן, כל המשקאות שלנו מחוממים בשמונים מעלות. זו המדיניות של החברה."

"זה מה שחשבתי. זה פשוט טוב, יותר מהרגיל." אני עוצרת לרגע, מושכת באופן מוגזם בכתפי. "בשביל רשת, בכל אופן."

ויין צוחק. "סנובית של קפה. ידעתי שיש סיבה לזה שהשארתי אותך בסביבה."

אני מחייכת. "אני לא. אתה יודע שיש לי ראש פתוח. חליטות טובות הן כמו טביעות אצבע, הן נותנות את הזמן, את המקום, את הזיכרון. אתה אף פעם לא יודע איפה תמצא את עצמך עד לספל הבא. קסם."

"שיט, גברת, אל תעלי אותי על כן. אני לא קוסם קפה, רק בחור שמתפרנס." הוא מתחיל לארגן בקבוקים גבוהים של סירופים בטעמים על הדלפק האחורי. כשוויין מחזיר אליי את מבטו, הוא מחמיץ פנים. "זה כאילו צוות הערב בכלל לא עובד," הוא ממלמל. "אם את רוצה קסם, לא תמצאי אותו במקום העלוב הזה. תנסי אולי את 'סוויטר גריינד'. הקפה שלהם מעולה, ושמעתי ששבלולי הקינמון הגדולים האלה שלהם טעימים ברמות."

אני זוקפת גבות. "בחור, אתה לא אמור למכור לי את המתחרים."

"לא משלמים לי פה מספיק כדי שלא אעשה את זה. אבל תקשיבי, אני לא יכול לדבר הרבה היום, אפילו שהייתי רוצה. יש לי בקרוב ישיבה עם ההנהלה, בטח יהיה עוד איזה חרא שיקרע אותי אם לא אביא את המקום הזה למצב מעולה. צוות הערב תמיד גורם לנו להיראות רע."

אני מהנהנת בנימוס ולוגמת עוד לגימה ארוכה מהחליטה הטובה שלי.

מה שאני שותה זה מה ש'ויירד קאפ' עשתה הכי טוב במשך עשרות שנים. קפה טוב ואמין בלי שום קישוטים או שיגעונות של היפסטרים. יש סיבה לכך שזו רשת הקפה השנייה בגודלה בסיאטל. גם האנשים כאן דומים מאוד לקפה. ויין, למשל. הוא בריסטה טוב, תמיד זוכר איזה קפה אני מזמינה ונותן לי בנדיבות את המרחב השקט הזה לחשוב, לנשום ולהתנסות, והוא מתייחס לעבודה שלו ברצינות. הוא כמעט כמו חייל שהקרבות הקשיחו, שלא מתרגש מהטחינה היום־יומית.

כדאי שאניח לו. אני לוקחת את הקפה החם ביד אחת ואת התיק שלי ביד האחרת, והולכת אל שולחן ליד הקיר, במקום שבו לא אפריע. התיק שלי מיטלטל ממרפקי, מספיק גדול כדי להיות בעל אזור מיקוד משלו, הולם בירכי עם כל צעד. ברגע שאני מתיישבת, אני נותנת לו לצנוח לרצפה ומוציאה מחברת ועט, וגם צנצנת זכוכית קטנה שבה אני מחזיקה את כל הדברים.

אני יודעת, זה לא מנומס להביא משקאות אחרים למקום כזה, אפילו לא משקאות שאני הכנתי לבד. מזל שלוויין לא אכפת. וגם, 'ויירד קאפ' הוא מקום תאגידי, כך ששרירי המצפון שלי לא ירעדו יותר מדי.

אני פותחת בדיסקרטיות את צנצנת הזכוכית שבה אני מחזיקה את התערובת החדשה ביותר שאני חוקרת, ולוגמת לגימה ארוכה מהנוזל הכהה והחזק שבפנים. שלום לך, עיר הטעמים שבה אני התושבת היחידה.

אני לגמרי גאה בעובדה שהקפה שלי, שנקלה באש, הוא בעל טעם חלק יותר ממשי, ובזה שהוא חזק בערך פי מאה יותר מהקפה שמציעים ב'ויירד קאפ'. מעושן, קולני, ומספיק עוצמתי כדי לגרום לבהונות שלי להתכווץ בנעליי.

או שאני מכורה מדי לתפקיד שלי ככימאית קפה, או שאני זקוקה נואשות לזיון. ידי נשלחת שוב לחליטה של 'ויירד קאפ'. הטעם החדש הוא ללא ספק טוב בשביל רשת של בתי קפה. אבל עדיין יש בו משהו גנרי מדי. אני מוציאה בקבוק מים כדי לנקות את החך ואז לוגמת מכוס הנייר לצורך ההשוואה. כן. רמזים של קקאו, חלשים כמו לחישה.

זה ההבדל הגדול בין 'הטעם החדש' לבין קפה הפילטר הרגיל שלהם. הקקאו נחמד וחלק בתור קלייה כהה, והוא מעמיד פנים שהוא מוקה לייט. כנראה האדם הממוצע עדיין יזדקק לשני ספלים של זה כדי לעבור את הבוקר. אני בטוחה שאני אזדקק לארבעה. אבל זה נותן לי רעיון.

קפה ס'מורס. אם אשלב את היצירה האחרונה שלי עם כמות המתיקות המדויקת, זה יכול לעבוד. אני עובדת על חליטת המדורה הזאת כבר חודשים, מאז שבחור ממחנה חסרי הבית הציג בפניי את הגרסה המקורית. זה מעניק לפולים משהו ייחודי שאף רשת כמו 'ויירד קאפ' לא תוכל לשחזר לעולם גם אם יתחשק לה לנסות.

ומה אם מעט קקאו הוא המרכיב החסר שאני צריכה כדי להפוך את הדבר הזה לאורגזמה לפה?

אני מחייכת. כמה פולי קקאו שאוסיף לתערובת המדורה, פלוס וניל וסוכר מקורמל. ניקח עם זה עוגייה משוקולטייר בלגי, במקום 'גרהם קרקר'.

כן, כן.

המוזה שלי לוהטת היום. אפילו אם הקפה לא יעבוד, ובואו נודה בזה, חלק מהדברים שאני רוקחת הם די מטורללים, לא יהיה קשה למצוא טועמים בעיר הזאת, אם נצרף לזה עוגיות בלגיות. אני לוגמת לגימה גדולה מהצנצנת, מנסה לא לגנוח. טוב כל־כך. יש לזה טעם של טיול קמפינג בקיץ, עם קפה של פעם, שבושל על ידי שני חוטבי עצים סקסיים בחולצות פלנל. קפה ס'מורס. יכול להיות שזה יהיה מדהים. אני צריכה לעבוד על שם מתאים. ס'מורקפה?

לא, צריך עוד לעבוד על זה. אבל זה כן בוקר של קיץ. בוקר רגוע.

אין לי שום מועדי הגשה שמלחיצים אותי, כך שאני לא נואשת לכך שהקפאין יתחיל לפעול, והחליטה של 'ויירד קאפ' עדיין חמה. אני הולכת אל הבר, מוסיפה סוכר וחלב ומתיישבת. זה לא קפה המדורה של אלייזה אנג'לו, אבל זה נחמד מספיק.

אני מתחילה לרשום הערות ביומן העור השחור והממורטט שלי, שבתוכו נמצאות שלוש השנים האחרונות של מתכוני הקפה שלי. יום אחד היפים שלי יחיו למען קהל גדול יותר. עם שכר של עוזרת אישית וירטואלית ייקח זמן רב עד שאוכל לממן בית קפה משלי, אבל כשאוכל, יהיו לי משקאות ומאפים.

"אלוהים, אבא. עדיין מוקדם ואני כבר משועממת," נשמע קול צווחני בבית הקפה. הוא נשמע יותר מדי כמו 'אחת שיודעת' מכדי שזה יהיה ויין.

"דסטיני, שבי," גבר עונה בכעס.

אני מרימה את ראשי מהיומן שלי. כל האווירה בבית הקפה השתנתה והמתח באוויר עלול לגרום לאוויר להחמיץ. חבורה שלמה של גברים בחליפות עומדת מול ויין, מקובצת יחד כמו עדת זאבים.

אה, הוא באמת הזכיר ישיבה עם ההנהלה, ועובדי הבוקר שלו עדיין לא כאן, וזה קצת מוזר. אבל די דמיינתי לעצמי דווקא מנהלת בגיל העמידה, טיפוס של אימא שמסיעה את ילדיה לחוגי כדורגל אחר הצהריים, שקיבלה זיכיון, לא את טיפוסי וול סטריט האלה. אפילו שאני תוהה לגבי הילדה ששמעתי ולמה היא בחברת חבורת כרישי התאגיד האלה.

אני סורקת במהירות את החדר. ילדה בגיל העשרה, לבושה בשמלה שחורה, עוברת בין השולחנות, שכולם ריקים מלבד השולחן שלי. היא מתיישבת ליד השולחן שמולי עם ספר, כנראה מפני שכל יתר הכיסאות עדיין הפוכים על השולחנות. טכנית, המקום עדיין לא פתוח.

חבורת המנהלים הבכירים עומדת בשורה מסודרת מול הדלפק. הם נועצים מבטים בכל הדברים, כאילו הם חותרים לשליטה בעולם, ולא בודקים את בית הקפה. המוח הקרימינלי שלי צועק שיש כאן טלטלה במאפיה או עקיצה של הסי־איי־איי.

ויין מחליק ספל על פני הדלפק, חיוך מאולץ שמעולם לא ראיתי על פניו. גבר גבוה עם שיער בצבע החול שנראה כמו מנהיג הלהקה מושיט יד אל המשקה. מצידו האחד עומד גבר ומהצד השני אישה. שניהם מתרחקים כאילו אסור להם לחלוק את אותו מרחב נשימה עם המלך. הז'קט הכחול שלו נמתח על גוף עמוס שרירים כשהוא מרים את הספל. לשנייה אחת קצרה עיניו פוגשות בעיניי.

האוויר נתקע בריאותיי. הוא ממש לא טיפוס המנהל השפוף בדרג הביניים שלא יזיק לו לרדת עשרים קילו במשקל. הבחור הזה צעיר יותר וללא ספק נאה יותר ממרלון ברנדו, עם פנים שיכולות לאתגר דון מאפיה אמיתי. פנים מפוסלות, אף נשרי, עיניים שמתחרות בשמיים הצלולים. הן מסתירות את מה שהוא באמת חושב על הבחורה המוזרה שתקועה לה בפינה ומנסה נואשות לא להסמיק.

הוא לא הטיפוס שלי. יש לי בכלל טיפוס? הוא בולדוזר אנושי דחוס בחליפה יקרה, גבר שנראה כאילו מדען מטורף עם חלומות גדולים לעצב את היצור המושלם שמשמיד איברים נשיים יצר אותו והפיח בו חיים.

לשנייה אחת אני מצטערת שאני לא הז'קט הכחול שמחבק את קווי המתאר של השרירים המשורגים האלה, אבל ההבעה הזועפת שהוא עוטה עלולה להפחיד את הצבע שעל הקירות. פיו נעלם מאחורי הספל בלגימה אחת ארוכה שמסתיימת בגניחה של אי־שביעות רצון. הוא מסיר את מכסה הפלסטיק מהספל ושואל, "לזה אתם קוראים קלייה ייחודית?"

הוא נשמע כמו איזה תובע שמאשים את ויין בדריסת תינוק. אני כועסת ודואגת לחבר שלי. בטח ישימו לו ראש של סוס במיטה הלילה, הודות לבוס המנוול הזה.

המתבגרת מנמיכה את הספר שלה, פוגשת בעיניי ונושכת את שפתה התחתונה כדי להימנע מלצחוק? להתכווץ? אני לא בטוחה. החיוך שהיא מנסה להסתיר מבליט את גומות החן שלה. "אל תדאגי, הוא במצב רוח טוב היום," היא לוחשת.

אם זה מצב רוח טוב, איך הוא מתנהג כשהוא במצב רוח רע? לפחות יש סביבו אווירה של נבל סקסי, אבל מלבד זאת, כל מה שאני קולטת ממנו זה שמוק מודרני שמשחק אותה כאילו הוא אוזי מנדיאס מהשיר של פֶּרְסִי שֶלִי. 'ראו מפעלותיי, בני שחץ, והימלאו ייאוש!'. החברה שלי והשכנה שלי לשעבר, דקוטה, הייתה צוחקת עד שראש המשוררת הקטן שלה היה נופל. הלוואי שהיה לי קפה חזק מספיק כדי להחיות את פֶּרְסִי שֶלִי ולהעמיד את הבחור הזה במקומו. 'סנדק' זה לא התיאור המתאים לזבל שיוצא לו מהפה. 'זעפן' נשמע לי מדויק יותר.

אני מופתעת מכך שהוא טורח לטעום שוב את הקפה. חבורת החליפות שסביבו נועצת בו מבטים מלאי יראת כבוד, או שאולי זו אימה? שני מתמחים צעירים שיושבים מאחוריי נעים מצד לצד בעצבנות.

והנה הלך לו הבוקר הרגוע שלי. אני מעיפה מבט ביומן שלי, נושכת את שפתי התחתונה ומתאמצת בכל הכוח להתעסק בעניינים שלי. אני צריכה פשוט לגמור לפרק לגורמים את הקפה הזה ולחמוק החוצה דרך הדלת האחורית, להשאיר את ויין לגורלו. הוא בחור גאה, ואנחנו חברים הכי טובים בענייני קפה, אבל אנחנו לא חברים באמת. הוא לא ירצה שאלחם את הקרבות שלו כמו איזו אחות מגוננת מדי.

לפחות הוא עומד על שלו נגד 'פרצוף רוטן'. יש לו סבלנות של כומר, באמת, מסתתר רוגע מאחורי החיוך הדק והרגוע באופן מוזר, שנראה עייף יותר מכל דבר אחר. הוא מכחכח בגרונו, ממתין למוות הבלתי נמנע באמצעות עלבון.

זעפן נאנח ומטיח את הכוס על הדלפק. "זה עובר בקושי. זה פשוט לא מה שאנחנו מחפשים כדי להתקדם. זה רגיל, במקרה הטוב."

אני מסיטה את עיניי כשוויין מביט לעברי. בעיקרון בלתי אפשרי להתרכז במה שכתבתי כשהבוס שלו נשמע שערורייתי ממש כמו שהוא נראה. אני גם לא מעריצה גדולה של גסות רוח, אבל הבחור הזה עושה מאמץ מיוחד להרגיז אותי. זאת חנות רשת, למה הוא מצפה? לחליטה בעבודת יד שנלקחה מחבילה קטנה של פולי קפה שנקלו ביד? "רגיל בתחת שלי," אני לוחשת ומגלגלת עיניים, שוכחת שהילדה עדיין בטווח שמיעה עד שאני שומעת את הגיחוך שלה.

"אתה צודק, מר לנקסטר, אבל אני יכול להשתפר," אומר ויין. "אני מתרגש לקראת המשקאות החדשים שהרשת תכניס."

האופן שבו הוא אומר את זה חסר חיים ואני מנסה לא לצחוק. כשחושבים על זה, 'ויירד קאפ' הוא המקום שבו שתיתי את ספל הקפה הראשון שלי כשרק עברתי לסיאטל. ויין הכין לי אותה. בבתי קפה יש לפעמים תחלופת עובדים גרועה יותר מאשר במזללות, אבל ויין נמצא כאן כבר שנים, מגיש קפה עם בדיחה או מעניק אוזן קשבת בגשם או בשמש. טוב, יותר בגשם כי זאת סיאטל. אם אי פעם היה בריסטה אמין, זה הוא. לא מגיע לו, מה שהוא סופג כאן.

מי בדיוק המנוול הזה חושב שהוא? לפי המראה שלו, הוא יושב באיזה משרד ומסתכל כל היום על מסך. הוא לא היה יודע שום דבר על קפה טוב, גם אם זה היה מתיז עליו בפרצוף היפה והמטופש והזועף שלו.

הוא מרים את הספל ומרחרח אותו לפני שהוא מעביר אותו לאישה. "קייטלין, תגידי למו"פ שיבדקו את המשקה הזה. אני רוצה לראות מה עוד הם עשו בפיתוח, אם הם מצאו אי פעם משהו כדי לחזק לזה את הטעם."

מקסים. אז הוא אחד הבחורים האלה. כולו ניירת תאגידית ונוטה להתעצבן כשהמציאות לא תואמת את המודלים שמופיעים לו על מסך המחשב. או שאולי הוא סתם איזה מנהל אזורי פלצן. הכרתי הרבה כאלה בעבודות השונות שבהן עבדתי במהלך השנים. גם יצאתי עם כאלה. הם חושבים שהם מחרבנים יהלומים, ושזה נותן להם את הזכות לתת פקודות לכפופים להם. זה גורם לי בחילה. זה גם מזכיר לי למה אף פעם לא אעבוד יותר אצל איזה מנוול מתחסד.

בתוכנית הגדולה של הדברים, מה זה מנהל אזורי של חברת קפה מדרג ב'?

הוא לוגם שוב מהקפה ואומר, "לעזאזל. אם הקיץ שלנו תלוי בזה, 'בת הים' תאכל אותנו חיים."

זו לא בדיחה. 'בת הים הירוקה הגדולה' היא רשת בין־לאומית. 'ויירד קאפ' עדיין מחזיקה בנתח שלה בעוגת הקפה בחוף המערבי, בעיקר משום שצפון המערב הפסיפי לא סוגד לרשתות בין־לאומיות.

"בשביל הפרוטוקול, הכנתי את זה בדיוק לפי המתכון," ויין אומר, מפגין קצת אומץ. אני מחייכת אליו. בדיוק ככה, חבר. תחזיר את זה אליו.

"באמת?" זעפן מקמט את מצחו.

"כמו שאמרתי, אני יכול להשתפר," אומר ויין. "אם אתה רוצה שאכין אחד חדש עם ההתאמות האישיות שאנחנו אוהבים בבית הקפה, אני פשוט – "

"לעזאזל עם ההתאמות האישיות." המנוול אפילו לא נותן לו לסיים. "אתה בריסטה אחד בבית קפה אחד בסיאטל. קליית סומטרה היא עמוד השדרה של הרשת ואתה לא יכול לשפר משהו משעמם, לא משנה עד כמה אתה טוב בהכנת משקאות. פולי הקפה האלה כבר נשלחו עד בויזי. אני בספק אם יהיה להם טעם הרבה יותר טוב במקום אחר. חרא זה עדיין חרא."

הקפה לא כזה גרוע.

המתבגרת הצווחנית משמיעה צליל נשיפה עצוב ומנידה בראשה, מטלטלת את שערה הבלונדיני והארוך על פניה כדי להסתתר. היא מניחה את הספר על השולחן ומוציאה טלפון מהתיק הוורוד והאופנתי שלה. אני רואה בזה סימן לקחת את התיק שלי ולקום. אין סיכוי שאוכל להתרכז כשהדרמה הזאת מתחוללת כאן, אבל לפני שאני יוצאת, אני צועדת אל לוציפר הקפה בכבודו ובעצמו. "היי, אני יכולה לשאול אותך משהו?" אני ממתינה עד שהמוות כחול העיניים יראה אותי. "מה הבעיה שלך?" הלסת של ויין נשמטת. אני מחייכת אליו. אל תדאג, חבר. אני איתך.

זעפן מטה את ראשו ונועץ בי מבט נוקב כאילו היה רוצה שאצנח מתה על הרצפה. "זה תלוי. מי שואל?"

אני מגחכת בבוז. "הייתי רוצה לשאול אותך את אותה שאלה. אני פשוט תוהה איזה מן סוג של ליצן עשיר מתחרמן מזה שהוא מתחיל את הבקרים שלו בכך שהוא מתעלל מילולית בבריסטה?"

"הסוג שהוא הבעלים של המקום."

"הבנתי." אני צוחקת צחוק גס. הבחור הזה חושב שהוא משהו מיוחד. אם כבר מדברים על לנפח את התואר שלך. כאילו הבעלים של רשת 'ויירד קאפ' כולה, תאגיד ששווה מיליארדי דולרים, מופיע בבתי קפה אקראיים רק כדי לכעוס על אנשים שמשתכרים שכר מינימום פלוס טיפים.

אין מצב. אני בטוחה שאדון מנכ"ל מקבל אספרסו שנדחס באופן מושלם על מגשים של כסף בזמן שהוא שוכב ליד בריכה באיזו וילה אקזוטית במקום רחוק מאוד מכאן.

"סיימת? את לא צריכה להידחף לתוך עסק שהוא לא עניינך."

"ואתה לא צריך להתנהג כמו מנוול כלפי הבריסטה. הקפה בסדר. אין בו שום דבר לא בסדר. הוא תמיד בסדר כשוויין ליד ההגה. הוא בקלות העובד הכי טוב כאן," אני אומרת בטון עובדתי.

הוא נועץ בי מבט. "אין לי שום דבר להוכיח לך, מי שלא תהיי," הוא ממלמל.

אני מרימה את ספל הנייר שלי. "תראה, הרגע שתיתי ספל מאותו משקה חדש שאתה שתית ממנו. אין בקפה שום דבר לא בסדר. בשביל רשת גדולה, הוא ממש טוב. אני מצטערת שהקפה לא עומד בסטנדרטים הגבוהים והמהוללים שלך, אבל זה המתכון שלך, לא?"

מבטו ארסי כל־כך עד שאני צריכה לכחכח בגרוני כדי להמשיך לנשום.

"כל מה שאני אומרת זה שאתה לא צריך לחפש שעיר לעזאזל. למה להוציא את זה על אדם שעובד קשה כדי למכור את המוצר שלך בזמן שהוא מתמודד עם לקוחות גסי רוח ונכווה מנוזל רותח כל היום?"

זעפן לא מתרשם מהמשוב שלי. עיניו לא ממצמצות אפילו. העובדה שהאיש יכול לנצח בתחרות נעיצת מבטים גם ינשוף מרמזת על כך שכדאי כנראה שאסתום ואלך. אני מניחה שיש אנשים שאי אפשר לדבר איתם בהיגיון. חבל מאוד שעדיין לא סיימתי. "כמו כן, אני בספק אם היית מזהה ספל קפה טוב גם אם היו זורקים לך את הפולים בפרצוף." אני משלבת זרועות, נמתחת על קצות אצבעותיי כדי להתקרב יותר אל גובה העיניים שלו.

"כבר קלעת למטרה לגבי כל מה שלא בסדר," הוא אומר.

"אני מה?"

"הקפה בסדר. אין שום דבר לא בסדר איתו בשביל רשת גדולה," הוא מטיח בי בחזרה את המילים שלי ברוגע מקפיא שגורם לי צמרמורת בגב. "אבחנות חדות מאוד ממישהי שאין לה שום פילטר. המכירות צונחות בקרב הקהל הצעיר יותר. קפה שהוא 'בסדר' לא יספיק בעוד כמה שנים. אף אחד מתחת לגיל שלושים לא רוצה להיתפס מת עם משקה מרשת גדולה בסיאטל ובפורטלנד. הם מאנסטגרמים רק בתי קפה קטנים וחמודים."

"מאנסטגרמים?" אני חוזרת.

המתבגרת צוחקת. "הוא מתכוון 'מעלים לאינסטגרם'. אבל זה טיפשי, נכון? אף אחד בשנות העשרים לחייו כבר לא מעלה דברים לאינסטגרם."

"דס, מספיק," הוא מסנן.

"וואו. אני מתנצלת, אדוני. נראה שטעיתי בך לגמרי," אני אומרת, דמי מתלהט. הוא מביט בי במבט שואל. "חשבתי שאתה רק איזה בחור בחליפה שיש לו בוקר רע, אבל לא מספיק לך לנזוף בוויין, אתה פשוט מוכרח לצעוק על הילדה כי היא צודקת. ואגב, אני מתחת לגיל שלושים, וחציתי את העיר על אופניים רק בשביל קפה הפילטר הייחודי והגדול שאני קונה פה. בבקשה."

הוא מביט בילדה במבט כועס. "כולם באינסטגרם. המדדים לא משקרים. אם אנחנו רוצים שהמכירות שלנו ישתפרו אי פעם, המוצר צריך להוביל את הדרך."

עכשיו תורי. "בזמן שאתה תקוע על שיפורים, אנחנו יכולים לדבר על הגישה שלך?"

הוא מביט בי, נטול מילים. תפסתי אותו. "בדרך כלל ה'גישה' שלי מצילה אותי מקבלת עצות איומות מזרים שמרגישים צורך בוער להתערב בעסקים פרטיים, אבל רק הפעם אתן לך הזדמנות להאיר את עיניי. איפה כולם מסתובבים ברשת?"

"בטיקטוק," הילדה ואני אומרות יחד. זעפן מביט בי במבט נוקב. הוא מפנה את ראשו אל ויין ואז מחזיר את מבטו אליי.

"טיקטוק? למה אני לא מופתע שיש לך טעם דומה לזה של בת חמש־עשרה במדיה החברתית?" הוא מניד בראשו.

אני מגלגלת עיניים. "מישהו צריך. בדיוק כמו שמישהו צריך לעשות לך בדיקת גישה. נשמע כאילו כל האחרים נותנים לך לדרוך עליהם. ולא שמעתי פתרון אחד מאז שנכנסת לכאן."

הוא שוב נועץ מבט בוויין, נחיריו רוטטים. "אני מקווה שהיא לא עובדת כאן, ואם היא לא עובדת כאן, למה היא כאן? בית הקפה הזה היה אמור להיות סגור בשביל הפגישה שלנו."

ויין מסמיק ומרכין את ראשו. "אני... אולי שכחתי לנעול כשנכנסתי הבוקר. התכוונתי, כמובן, אבל ברגע שהדלתות פתוחות ההרגל משתלט." הוא מגרד את עורפו. "אם זה עוזר, אלייזה היא אחת הלקוחות הטובות ביותר שלנו. לא חשבתי שזה יזיק אם היא תשתה את הקפה שלה כאן. אה, אל תפטר אותי?" ויין שולח מבט עצבני ברחבי החדר, מושך בקצות זקנו הסבוך.

זעפן סוקר אותי כאילו הוא בוחן איזו חיה דרוסה. "יכול להיות שהחברה שלך צודקת לגבי שינויי הגישה שדרושים בסניפים שלנו."

רגע, מה? לא אמרתי שבתי הקפה זקוקים לשינוי גישה. אמרתי שהוא זקוק לה, אבל ייתכן שעכשיו זה לא הזמן הכי מתאים להצביע על זה כי ויין נראה כמו ביצה קשה שצבעו אותה בוורוד ולא התכוונתי להרוס לו את כל השבוע. רציתי לעזור לו, לא לגרום לפיטוריו.

"צריך להיות יותר כבוד לכללים, קודם כול," הזעפן אומר כשאוזניי חוזרות אל השיחה. הילדה ממלמלת משהו, אבל אני לא מצליחה להבין מה. אני כמעט מתחרטת שהתערבתי ושונאת את זה שמאוחר מדי לסגת.

אבל אני יכולה להציל את זה. "סליחה, אבל ויין הוא אוצר. הוא הסיבה לכך שהסניף הזה נשאר פתוח ושחצי מהשכונה חוזרת וקונה כאן. הוא כמו גיבור־על של קפה. אל תגיד לי שאתה מתכוון לפטר את הבריסטה הכי טוב שיש לך? אם אתה רוצה לחזק את העסקים, זאת הדרך הכי גרועה לעשות את זה."

איש החליפה הנפוח מהדק את שפתיו. "פגשתי דביבונים מתסכלים פחות ממך."

אני מזייפת השתנקות ומניחה את ידי על פי. "אוי! הם גם נשכו אותך? כי יש לי דחפים."

הוא מצמצם עיניים ואז פולט אנחה וצובט את גשר אפו. "את ממש מעצבנת."

"טוב. אתה שחצן."

הוא מניד בראשו. "אני צריך לאסור עלייך להיכנס לכל הסניפים למשך כל החיים."

ליבי מחסיר פעימה. אני לא יודעת אם לצחוק, לדאוג או לחבוט באידיוט הזה בפרצוף. "קדימה. מייד אחרי שתעשה את זה אכנס לטיקטוק ואכתוב סקירה על הקפה ה'טוב מספיק בשביל רשת גדולה'. אקפיד לציין למה אסור לי להיכנס. אתה רוצה לראות מספרים גדולים במדיה החברתית? חכה לדרמה הזאת."

"זהו, סיימת?" הוא שואל בשקט, שיניו חשוקות.

"לא. בזמן שנחכה לפיצוץ בטיקטוק אתקשר ליתר ביטחון לתאגיד. מישהו צריך להגיד לאנשים עם הכוח שאיזו מפלצת אזורית עם זין בעובי עיפרון מסתובבת לה ומעמידה פנים שהיא הבעלים ומציקה ללקוחות ולעובדים. איך זה נשמע?"

כמה השתנקויות רועדות נפלטות מהקהל סביבנו. הוא מרים גבה. או שהוא משועשע באופן דוחה, או שהוא עומד להפיל אותי על הרצפה. כמו כן, יש לו את העיניים הכי כחולות שאלוהים יצר אי פעם.

חבל שהעיניים האלה מחוברות אל גרון שמפיק טון מתנשא מספיק כדי לגרום לשערי להתקרזל כשהוא אומר, "כשתעשי את זה, תדברי עם קייטלין סטורם, העוזרת האישית הנחמדה שלי. היא מטפלת בשיחות הנכנסות שלי. היא תגיד לך שהמפלצת בעלת זין העיפרון חותמת על המסמכים שלה בעזרת כלי שהוא גדול יותר מענף של עץ אלון. כי אני הבעלים."

אני נשבעת, זה רק הזעם שגורם לי להסמיק ולהיות אדומה יותר מוויין המסכן. "אתה יכול להפסיק עם השטויות. אין מצב שאאמין שמנכ"ל של חברה גדולה כזאת פשוט נכנס לאיזה סניף במרכז העיר. אתה שקרן גרוע."

הוא נועץ בי מבט. אני מחכה שקרני לייזר יישלחו מעיניו. "את באמת לא מאמינה לי, גברת?" קולו הוא סערה מתגלגלת.

"גברת? ככה אתה מדבר ללקוחות שלך? חשבתי שבצפון המערב הם מתקדמים יותר."

"מה?"

"אתה אפילו לא מכיר אותי," אני מטיחה בו.

"כן, והלוואי שלא היינו נפגשים אף פעם. את צודקת לגבי הסיבה לכך שרשתות נכשלות, אנחנו לא מכירים את הלקוחות שלנו. מאיפה את?"

"סן דייגו במקור. באתי לכאן לפני כמה שנים."

"זה מסביר את זה. אנשים מסיאטל הם לא כאלה בוטים."

אני נועצת בו מבט, מנסה לפענח מה שנשמע כמו עלבון מוסתר. עוד כמה בריסטות שמגיעים לשעת העומס של הבוקר מופיעים מאחורי הדלפק. הם עומדים סביב ויין במבוכה, עיניהם נשלחות אל כרישי התאגיד בעודם תוהים לתוך מה הם נכנסו כאן.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*