הבוסים מסיאטל 5 - האסון של הבוס

1

שפרד

אי־הבנה קטנה

יש אנשים שפשוט לא יודעים איך לשמור על פשטות הדברים. אני נשען אחורה וכיסא המנהלים חורק כשאני צופה בטאבלט בריאיון המלוכלך האחרון, לחץ הדם שלי כבר מזנק לרמות שיגרמו לרופא שלי לצעוק עליי.

היינו שותפים עסקיים. אנשי מקצוע.

לא יותר, לא פחות.

ונסה דומאס הבטיחה לי מהיום הראשון של ההסדר המטופש הזה שהיא לא מציקה. לא מסובכת. שקל לעבוד איתה. היא הייתה, למיטב ידיעתי, אישה חכמה עם כישרון לאסטרטגיה שהבינה את הפוטנציאל ההדדי שלנו לעזור זה לזה.

כל מה שחשבתי שידעתי היה שגוי לגמרי. היא לא יודעת מה משמעות המילה 'מקצועי'. על המסך רואים את הזבל הצעקני הרגיל. חדר עם ספה אדומה וקירות לבנים ומארחת עם חיוך מסחרר שנראה כאילו היא נכנסה לסט אחרי שהורידה שלושה שוטים של וודקה. המארחת הבלונדינית, מרתה רובינה, עושה ללא ספק כמיטב יכולתה למנוע מהגיל להשאיר חותם על פניה, עם שפתיים מוגדלות ומצח מתוח באופן מלאכותי.

מולה, ונסה עשתה מאמץ מיוחד לקראת ההצגה הזאת. היא תלתלה את שערה ומרחה יותר מדי אודם אדום. היא מלקקת את שפתיה כשמבטה נשלח אל המצלמה ואז הצידה בעצבנות מזויפת.

"את יכולה לספר לנו איך הכול התחיל עם שפרד פוסטר?" מרתה שואלת, רוכנת קדימה כאילו התשובה של ונסה היא הדבר הכי מעניין מאז שאל גור המציא את האינטרנט.

זה שקר, כמובן. קראתי את הכותרות. לא שלמרתה הקשישה והטובה יהיה אכפת. היא רוצה סיפור, קישורים ויראליים ושיחות ליד מתקן המים הקרים במשך השבוע הבא, וונסה יודעת איך לספק את הסחורה.

"הו," ונסה אומרת בקול מתנשם, קול שהיא מעולם לא טרחה להשתמש בו איתי. היא ידעה שהחרא המתנשף והמצחקק הזה הוא לא הקטע שלי. היא ידעה שהיא לא הייתה הקטע שלי.

מערכת היחסים שלנו הייתה זיוף, הבהרתי את זה היטב מההתחלה. הייתי זקוק ל'פלוס אחת' כדי לסתום את הפה לעיתונות וכדי להדוף נחילי נשים פנויות. היא הייתה זקוקה לקשרים שלי, והאירועים השונים שאני מחויב להשתתף בהם היו המיקום המושלם בשביל זה. אם כי עדיף היה בלי אלף הערות מרושעות שנשלחו אחריי. חשבתי שאם תהיה אישה על זרועי זה יסלק את הגולד־דיגריות האמיתיות ואת מחפשי השערוריות בצהובונים, והיא קיבלה הזדמנות להרים את הקריירה שלה אל הסטרטוספרה.

כולם מנצחים, או כך חשבתי. אפילו כיסיתי את כל ההוצאות. שמלות מעצבים, נעליים, תיקי יד נוצצים, כל העסק.

טוב, היא לא קיבלה אותי, אבל זה מעולם לא עמד על הפרק. מערכת יחסים היא הדבר האחרון ברשימת החוויות שלי, ממש אחרי אכילת וומבט מטוגן והתפרצות זיהום שנדבקים בו ממכרסמים. הבהרתי את זה היטב. ונסה ידעה בדיוק למה היא נכנסת. רק עניין עסקי טהור, שום רומנטיקה. ידעתי מה נכון לעשות. אני חכם מדי מכדי שאפול במלכודת 'האהבה המזויפת שהפכה לאמיתית', שלוכדת כל־כך הרבה מיליארדרים בעיר הזאת.

עכשיו, כשאני רואה איך היא מחייכת אליי בתמימות כזאת, שפתיי מתעקלות בגועל. איך פספסתי את זה? לא ראיתי את זה מגיע. לא דמיינתי שהיא תעשה לי מארב בחלק האחורי של הלימוזינה, שתניח את הרגל שלה בחיקי ותדחף את השדיים שלה לתוך הפרצוף שלי כאילו היו ארוחה של חג ההודיה.

הזיכרון גורם לי לחרוק שיניים.

היינו בפרמיירה של איזה סרט עצמאי שהצליח, והייתי שם רק כי המפיק, דיין ג'ייקובס, עומד גם בראש 'בתים למען סיאטל', אחד מארגוני הצדקה שהחברה שלי תומכת בהם. הלכתי כי הייתי מוכרח והבאתי את ונסה כטובה עבורה. היא גמלה לי עליה בכך שאמרה לי שיש לה הרבה דברים נוספים להציע אם רק אחרוג מהכללים שלי ואתן לה לרכוב על הזין שלי כל הדרך עד ל'חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה'.

זה לא שהיא לא מושכת. רוב הגברים היו יוצאים למלחמה על אישה כזאת, ועדיין, ממש לא רציתי סקס במושב האחורי של הלימוזינה עם מישהי שהייתה עבורי אביזר ותו לא, אחרי אירוע שלא היה לי בו הרבה עניין.

על המסך, היא מסיטה את שערה מעבר לכתפה ומספרת את הגרסה שלה למערכת היחסים שלנו. היא מספרת איך נפגשנו, וזו גרסה כמעט נכונה, וכשהיא מגיעה למה שקרה אחר כך, שם השקרים מתחילים.

"אפילו לא חשבתי שהוא מתעניין בי בהתחלה," היא אומרת. "זאת אומרת, תראי אותו; הוא חתיך ומבריק ועשיר, נכון? לא היה אכפת לי מהעבר שלו, והוא שונא שאנשים מדברים על זה, אז לא אדבר."

פאק, אני עלול לשבור לעצמי את הלסת היום.

"נתקלנו זה בזה באירועי צדקה," היא ממשיכה, מעפעפת בעיניה, "אבל יום אחד הוא משך אותי הצידה, נישק אותי ואמר לי שהוא חושב שנוכל להיות משהו מיוחד."

"וואו, זה נשמע רומנטי," אומרת מרתה.

אני נוחר בבוז, לא מסוגל להתאפק.

"זה היה! חשבתי שאני הבחורה הכי בת מזל." החיוך של ונסה מתפוגג. "הלכנו לכל מקום יחד. אני מתכוונת, ראית את זה."

על המסך מוצגת תמונה של הפעם הראשונה שיצאנו יחד, לפני יותר משמונה חודשים. אני זוכר את הערב ההוא. זו הייתה הפעם הראשונה בנצח שמצלמות כוונו לעברי, אבל הפוקוס לא היה עליי. זו גם הייתה הפעם הראשונה זה זמן רב שהיה להם משהו נוסף לדבר עליו מלבד הנסיקה שלי בעולם העסקים או העבר האפל שלי.

"זאת את, נכון?" מרתה שואלת.

הצחוק של ונסה מעצבן בטירוף. "כן! אף שאני לא יודעת מה הקטע עם הגבות שלי."

"אז מה קרה בין שניכם? נראיתם מאושרים!"

"הוא היה כל מה שחלמתי אי פעם. להיסחף על ידי גבר כמוהו זה היה כמעט כמו בסרט, להתאהב מהר וחזק. לא היה זמן להאט ולחשוב עד... טוב, עד עכשיו, אני מניחה. אחרי שישה חודשים שפרד ביקש ממני להתחתן איתו."

"לא!" מרתה משתנקת, מזייפת הלם. כאילו המפיקים לא קיבלו הצהרה בכתב מוונסה ולא הייתה להם רשימה מאושרת של נושאים לפני שהסכימו להציב אותה בפני מצלמה.

"גם אני הייתי מופתעת, ממש כמו שאת מופתעת עכשיו, אבל אהבתי אותו כל־כך ורק רציתי להיות איתו. את יודעת איך זה. מובן שאמרתי כן, לא הייתה שום תשובה אחרת." היא נאנחת, פניה נופלות. "חשבתי שהוא היה רציני לגביי. חשבתי שנהיה מאושרים יחד."

"מה קרה?" פניה של מרתה מתמלאות קמטי דאגה.

ונסה משפילה מבט. "אני לא יודעת. אולי הוא פגש מישהי אחרת. אולי הוא פשוט השתעמם מהסקס." היא מלטפת את אצבעה, כאילו היא מחפשת אחר טבעת שמעולם לא נתתי לה. לעזאזל, היא משחקת את זה טוב באופן שטני. אם השולחן שלי לא היה משטח שיש קשה, אגרופי היה הולם בו ברגע זה.

"את מתכוונת שזה היה פתאומי? הוא פשוט זרק אותך בלי שום הסבר?"

"בלי שום מילה," ונסה אומרת בדרמטיות.

אלוהים אדירים. אם זה הניסיון הראשון שלה במשחק, היא מצליחה בו מאוד, על חשבוני.

"אני לא יודעת מה קרה, מרתה. לפעמים אני חושבת שזו הייתה רק העמדת פנים בכל פעם שהוא אמר שהוא אוהב אותי. הוא איש קר. זאת לא רק אשמתו, אבל הוא חסר לב. לא ידעתי שמישהו מסוגל להיות כזה אכזרי."

"מוזר. אני לא ידעתי שמישהי יכולה להיות כזאת מעצבנת," אני ממלמל ומשתיק את הקול בריאיון. מספיק.

כאילו הייתי שוקל אי פעם לכבול את עצמי לכל החיים לאישה תוקעת סכינים בגב כמוה. איך ההיסטוריה חוזרת על עצמה ככה? עוד חומר לאין־ספור השמועות על שפרד פוסטר, המנכ"ל של חברת 'הום שפרד בע"מ'.

הייתי צריך להקשיב לתחושת הבטן שלי ולא לעשות איתה את ההסדר המטופש ההוא מלכתחילה. החיים שלי הם לא סרט קומדיה רומנטית. אם באמת הייתי מתאהב, זה היה מוכרח להסתיים בטרגדיה. "טוב, תני לי את זה." אני מקיש על המסך באצבעי המורה. "כמה רחוק הזבל הזה התפשט?"

האנה צ'ו, העוזרת האישית שלי, נעמדת דום ליד השולחן. היא מחכה בסבלנות כבר חמש דקות בזמן שאני רותח. אם לא הייתי יודע אחרת, הייתי אומר שיש לה עמוד שדרה מפלדה.

"רחוק מדי מכדי שאפשר יהיה לעצור את זה," היא אומרת. "אתה צופה בתוכנית הבוקר הגדולה ביותר בצפון אמריקה, וזה אומר שמאוחר מדי למחוק את זה מהאינטרנט. יותר מדי עיניים ראו את זה, שמרו את זה, צייצו את זה והעלו את זה בטיקטוק."

נפלא.

"אתה עכשיו שפרד פוסטר, מנכ"ל מבריק ושובר לבבות ערמומי. ברכותיי." היא משתהה רגע כדי לנשום. "אני מצטערת לומר שבעיני אנשים מסוימים אתה אחד שמתעלל בנשים."

"לא נגעתי בה אפילו פעם אחת!"

"התעללות רגשית, אדוני."

"אף פעם לא הייתי מעורב רגשית איתה. כל ההסדר היה מזויף."

"ידעתי את זה מהרגע שהיא טענה שהתנהגת כלפיה כמו נסיך החלומות. זה לא אתה, מר פוסטר." היא מהנהנת נמרצות. "למרבה הצער, אני חוששת שיהיה לך קשה לשכנע את האינטרנט. והאמירה שמדובר בתחבולה לא יזכה אותך בנקודות."

אני מתכווץ כי היא צודקת. עידן המדיה החברתית משמעו שאף סוד לא נשאר מקודש למשך זמן רב, ויש שקרים שאין להם תאריך תפוגה. גרוע מכך, זה עידן המארב.

לא ידעתי מה ונסה עשתה אחרי שנפנפתי אותה, אלא רק אחרי שזה כבר התפרסם בציבור. "מהן האפשרויות שלנו? הגיע משהו ממחלקת יחסי הציבור?" אני דורש לדעת.

הפה של ונסה נע על המסך כשהיא מספרת עוד שקר שלא מתחשק לי להקשיב לו. אין ספק שהיא מקשקשת על זה שהיא חשבה שהיינו נפלאים יחד, ואיך היא הייתה בטוחה שאנחנו מאוהבים בטירוף.

האנה מהססת. "אני חוששת ש..."

"בטוח יש טובות שאפשר לגבות." אני דוחף את הכיסא אחורה וצועד על השטיח האפור שמתאים בצבעו לעיצוב של הבניין. "יש לנו כמה חברים בתקשורת, אולי אפילו ברשת שמשלמת את המשכורת של מרתה רובינה."

"זה כבר שודר, אדוני. תצטרך להביא מקל גדול ולעשות הרבה רעש כדי להחזיר את הפקק לבקבוק הזה."

והמחלקה המשפטית תשמח מאוד להכות בי במקל גדול אם אפילו אשקול להגיש תביעה בעניין הזה, בהתחשב בכך שהרעיון הדפוק שלי הוא זה שהתחיל את העניין. "אז מסיבת עיתונאים," אני אומר. "אפנה היישר לאנשים. אספר להם את הצד שלי, ואהיה קולני בדיוק כמוה."

האנה משלבת את ידיה מאחורי גבה ואני יודע מניסיון שזה אומר 'ממש לא' עוד לפני שהיא אומרת מילה אחת.

"לא, אדוני," היא אומרת. "אם תגיב, תיתן לה עוד תשומת לב. ככל שתמחה יותר, כך תיראה אשם יותר, ובהתחשב בעבר שלך..." היא מכחכחת בגרונה.

"אל תגידי את זה. תאמיני לי, אני יודע," אני מסנן. "ככל שאצעק חזק יותר, כך אנשים יחפרו בזה יותר." אני מתמודד עם הזבל הזה במשך כל חיי הבוגרים, מאז אותו היום שבו עזרתי להפיל את דוד איידן. וזה עוד היה לפני הבלגן הדפוק עם סרינה. העבר המסוים הזה שלי דרש להזיז הרים כשהיו אקדחים וגופות וכל העולם ידע שהדוד שלי היה בוס במאפיה האירית. שלא נזכיר כאן את כל העניין הטרגי עם הרעיה המתה. אני מתאפק שלא להטיח משהו בקיר. "אז מה, את רוצה שאשמור על שתיקה בזמן שהיא מלכלכת עליי ללא הפסקה?"

"אני רוצה שתתעלה מעל זה, מר פוסטר. מנכ"לים של חברות ברמה שלך לא מגיבים על שמועות קטנוניות," האנה מסבירה בסבלנות. "אם תעשה את זה, זה רק יעניק להם עוד דלק."

אני מעביר את ידי בשערי ובולם את כל המילים העוקצניות שאני רוצה להטיח בוונסה, שעדיין ממשיכה לדבר על המסך, חיוך זחוח על פניה, חיוך שאומר לי כמה היא נהנית מזה.

מה השתבש? רק רציתי שזה יהיה פשוט.

"יש עוד אפשרות אחת." האנה מכחכחת בגרונה. "זה ברור שוונסה רוצה משהו. אני חושדת שהיא משתמשת בזה כדי להכניס רגל אצל בכירים בטלוויזיה ולהזניק את הקריירה שלה."

זאת הבעיה. אף אחד לא משתמש בשפרד פוסטר. "אני עזרתי לקריירה שלה. זו הייתה העסקה." אני חורק שיניים. "כשהבאתי אותה לאירועים זה העניק לה את תשומת הלב שהיא לא הייתה מקבלת אחרת. אם זה היה איטי מדי, או שהיא לא הצליחה לפתח את זה הלאה, זאת לא אשמתי."

"מעולם לא אמרתי שכן, אדוני."

"אני לא מתכוון לקנות את השתיקה שלה, מיס צ'ו. היא עלתה לי מספיק כסף."

"נראה שלא."

אני נועץ בה מבט. היא נמצאת איתי מספיק זמן כדי לדעת שהייתי מעדיף להילחם בלהקת חיות טרף כשידיי קשורות מאחור מאשר להתכופף בשביל מישהו. אולי חלקים מסוימים מהחינוך העקשני שקיבלתי לא ימותו לעולם. מלבד זאת, אם מישהו יגלה שהענקתי לוונסה טובות תמורת השירות שלה זה יהיה גרוע יותר, לא? "אין עסקה. אני לא מתכוון לשחד אותה בעוד טובות או בעזרת כל דבר אחר. לא אשפיל את עצמי לטקטיקות מלוכלכות."

האנה לא ממצמצת. 'אני לא הדוד הארור שלי', זה מה שהיא שומעת.

"מובן שלא, מר פוסטר. לא הייתי מעלה בדעתי לרמוז דבר כזה."

אני נועץ בה מבט נוקב, אבל הבעת פניה לא משתנה. היא אישה שקשה לפענח, אבל זה מה שאני הכי אוהב אצלה. היא העוזרת האישית הטובה ביותר שהייתה לי, וחלק מהסיבה לכך הוא, שהיא אדישה לזבל שאני משליך עליה. אם לא הייתי יודע אחרת, הייתי אומר שהיא רובוט ביולוגי שתוכנת באופן מושלם להיות מקצועי, מנומס, נדיב ומוכשר. היא לא חמימה, בהכרח, אבל אני לא זקוק לחיוכים חנפניים. אני זקוק ליעילות, והכישורים של האנה הם כאלה באופן כמעט מבעית.

אני יודע שהיא לא כאן כדי למסור את החדשות הרעות בלי שאיזשהו רעיון לאופן התגוננות מתבשל במוחה. פטפוט סתמי הוא לא האופן שבו האנה עושה דברים. היא מוכוונת פתרון, ממש כמו שציד שמשתמש בקשת יודע לכוון את החץ. היא כבר מיפתה את כל האפשרויות לגבי איך העסק הזה עשוי להתגלגל היום, מחר ובשלוש השנים הקרובות. "את מוכנה לשבת?" אני מחווה לעבר הכיסא. "תגידי לי מה את באמת חושבת."

האנה מתיישבת על הכיסא. תסרוקת הקארה שלה מבריקה, כל שערה במקומה, וחולצת התחרה שמציצה מחליפת המכנסיים צמודה לצווארה. היא הפשטות בהתגלמותה, בלי שטויות, ואני אוהב את זה. התכשיט היחיד שהיא עונדת זו שרשרת כסף שקיבלה מסבתא שלה, עם תליון של ברבור.

"יש לי רעיון," האנה אומרת. ידעתי שיהיה לה. "כזה שלא כולל מסיבת עיתונאים שלא תוכננה טוב מספיק או חולשה כלשהי מצידך."

אני מתופף באצבעותיי. "תמשיכי."

"זה כולל את תוכנית 'משפיענים צעירים'."

"את מה?"

היא נאנחת, כאילו היא מצפה לזה שאהיה חסר מושג לגמרי. "תוכנית הצדקה האחרונה ש'הום שפרד' פרשה עליה את חסותה. היא מאפשרת למשפיעני מדיה חברתית צעירים המתעניינים בעבודה פילנתרופית לעבוד לצידו של המנכ"ל במשך כמה חודשים כדי שיוכלו לרכוש ניסיון ניהולי שיעזור להם לנהל ארגון ללא מטרות רווח."

מה, לעזאזל? אני הסכמתי לדבר כזה? "כן," אני משקר. זה לא מעלה בי אפילו שמץ של זיכרון. אני לא מאמין שחתמתי על משהו שיגזול ממני זמן.

"הכוונה היא לתת למשפיענים צעירים מבט מבפנים על מנהיגות. הם יזכו לראות איך עובדות תוכניות פילנתרופיה בדרג שלנו, והם גם יקבלו הזדמנות ליהנות מהתובנות שלך," היא מסבירה.

"אני מבין את הרעיון." על הטאבלט שלי, ונסה עדיין מתלוננת על ההבטחה שהופרה. אני מנסה לא לנהום בכעס כשאני מכבה את המכשיר ודוחף אותו הצידה. "תראי, את יודעת מה אני חושב על משפיענים." זה עולם שאני בז לו לא פחות מעולם הרכילות. כל מטחנות השמועות והפנים היפות עם המניעים הנסתרים. הסוג הגרוע ביותר של תהילה מפוקפקת. זה דוחה, האופן שבו הם מתעלקים על אנשים כדי לזכות בצפיות. כל דבר בשביל לשפר עמדות.

"אני יודעת, מר פוסטר," האנה אומרת.

"אז תגידי לי למה אני לא זוכר שאישרתי את התוכנית הזאת, ותוך כדי כך תזכירי לי מתי אי פעם הייתי מסכים לבלות זמן עם מישהו שמכור למדיה החברתית."

"לא אישרת, אדוני, כי הרגע המצאתי את התוכנית."

אני בוהה בה. היא טובה מדי. זה גם מסביר כמה דברים. אף שזה לא מסביר למה היא חושבת שזה רעיון טוב. "אתן לך שתי דקות," אני אומר. "אני מזהיר אותך, מיס צ'ו. תצטרכי הרבה נימוקים כדי לשכנע אותי."

האנה מיישרת קמט בלתי נראה במכנסיים שלה ומרימה אליי את מבטה. בשנים שבהן אנחנו עובדים יחד, אף פעם לא הצלחתי להבין אם אני מעצבן אותה, וכמה. אני חושד שככה היא רוצה שזה יהיה, אבל זה תולש אותי מאזור הנוחות שלי כמו התנגשות בין מכוניות. אני רוצה לדעת למה היא חושבת שזה רעיון טוב.

מתעלמת ממגבלת הזמן שהצבתי, היא לוקחת דקה כדי לאסוף את המחשבות שלה, משלבת אצבעות לפני שהיא מתחילה. "אנחנו זקוקים לגישה רעננה ביחסי הציבור שלנו, במיוחד כשמדובר בך. עקב טיבן של השמועות האלה והעובדה שלא תפסנו אותן לפני שהן נחשפו, אנחנו צריכים לחשוב באופן יצירתי."

"ואת חושבת שכמה משפיענים הם התשובה? זה ממש יצירתי," אני אומר בחדות.

"אני מבינה שאתה לא המעריץ הכי גדול, אבל יש להם יכולת מינוף. אתה יכול להשתמש בזה לטובתך. כמו כן, נמיין ביסודיות את המועמדים כדי לוודא שהם אכן היו מעורבים בעבודות צדקה בעבר."

אני שוב נוחר בבוז. "מה גורם לך לחשוב שמישהו מהם יגיד משהו חיובי עליי?"

"כי הם יתחרו על מקום בתוכנית החדשה. אפילו אם יש שערורייה שנקשרה בשמך, אדוני, זה לא מפחית מהעוצמה ומהיוקרה של 'הום שפרד'. במיוחד אם התגמול על סיום בהצלחה של תוכנית ההתמחות הזאת יהיה תרומה משמעותית לארגון צדקה שהם בעצמם יבחרו."

"אני מבין." אני שונא את זה שאני לא יכול להתווכח. אני שונא את זה שזה לא נשמע רע בכלל והאנה יודעת את זה כשהיא מחייכת אליי חיוך רגוע.

"די מבריק מצדךָ לחשוב על משהו כזה נדיב, הא?"

אני משלב את זרועותיי ומביט בה בזעף. איזה אידיוט שמבלה את ימיו בהעלאת סרטונים על גורים ממקלטים לבעלי חיים ילך אחריי כל הזמן, יתלונן וידרוש תמונות סלפי. נפלא. כל משפיען עם מוח עובד ירצה משהו שלא אוכל לתת. אני לא עומד ומחייך למצלמות שעשויות באותה המידה לירות לי בפרצוף. הם יטריפו את דעתי תוך כמה ימים.

ומה? זה שהם ידברו על הזדמנות עבודה נפלאה זה הדבר שיצליח לעמעם את הבולשיט של ונסה?

להזכיר לעולם בפעם המיליון שאני נקי ונדיב וכל הזבל השמח הזה?

"אתה עדיין ספקן," האנה אומרת.

"איך את יודעת?"

"תראה בזה הסחת דעת מתוכננת," היא עונה. "נכון שלא תוכל להתייחס באופן ישיר להאשמות שוונסה הטיחה בך ולצאת כשידך על העליונה, אבל תוכל להזכיר לאנשים את מה שאתה עושה כאן. במנהיגותך חסרת הפחד, 'הום שפרד' עשתה הרבה טוב בעולם הזה."

"הם לא ישכחו את ונסה בקלות. הם אף פעם לא שוכחים. לא מאז איידן מרפי ומשפט המאה." הזיכרון מר כל־כך, עד שאני מרגיש את זה בפה.

"הם כן ישכחו כשהסיפור שלה לא ישתנה, או במיוחד אם הוא כן, ואתה לא תתייחס אליו." היא רוכנת קדימה. "לשמור על פרופיל נמוך ולעשות מה שהחברה הזאת עושה הכי טוב זאת התגובה שלך, מר פוסטר. אני לא חושבת שאתה מבין כמה משקל יש למשפיענים האלה."

יותר מדי. אבל התוכנית הזאת של המשפיענים תהיה זמנית. זו רק דרך לייצר קצת חדשות טובות לעיתונות שהשם 'שפרד' צמוד אליהן. אני יכול להקריב עבור זה קצת זמן, אם זה יפתור את הבעיה שיצרה ונסה ויאפשר לי להתמקד שוב בעבודה. ובכל מקרה התכוונתי להרחיב את מפעלי הצדקה של החברה.

כרגע, אנחנו מציגים רווחי שיא, הודות למערכת האבטחה שלנו. כל בית יוקרתי בצפון אמריקה רוצה תאורה מותאמת שמשמשת גם מצלמת דלת המופעלת באנרגיה סולארית. זה לא נראה לי נכון להכניס את כל הכסף הזה רק לכיסים שלי. גם ככה הם כבדים מספיק.

אולי זאת תחושת האשמה שמגיעה כשאתה גדל כאחיין של בוס במאפיה. אולי זו הכפרה שלי על חטאים שלא ביצעתי. או שאולי אני עושה את מה שאני תמיד עושה הכי טוב, בורח מכל ניחוח קל של דרמה, כל דבר שמפריע לכסף נקי ולרעיונות חדשים.

בכל זאת, אין לי זמן לחרושת שמועות מתמשכת. "בסדר," אני אומר, "אם את חושבת שזה רעיון טוב, אני לא מתכוון להתווכח איתך."

"בחירה מעולה, אדוני."

אני נועץ בה מבט זועם. האנה אפילו לא ממצמצת. "אם את מתכוונת לבחור מישהו מהמדיה החברתית שילך אחריי כמו כלבלב אבוד, לפחות תוודאי שזה מישהו עם מוניטין נקי כשלג," אני מזהיר. "לא אכפת לי מי זה, כל עוד הוא יעשה את העבודה כמו שצריך."

היא מרשה לעצמך חיוך קטן. "כמובן. האם אי פעם אכזבתי אותך?"

אני לא מזכה את זה בתשובה שהיא לא זקוקה לה. היא כבר יודעת שאני מחזיק אותה כאן כי כשהיא תופסת פיקוד, אני יכול להסיר את ידיי מההגה, ואני שונא לוותר על שליטה. "תבטלי את כל מה שיש לי בסוף השבוע. אני מתכוון לנקות את הראש," אני אומר, דוחף את הכיסא אחורה, קם ולובש את ז'קט החליפה.

שמש הערב הכתומה שוקעת מתחת לאופק הנוצץ של סיאטל. אם אני רוצה לצאת מכאן לפני החשיכה, אני צריך לזוז.

כמו תמיד, היא מקבלת כל דבר בהנהון מנומס. "עוד אחד מהמסעות שלך, אדוני? אני לא יכולה להגיד שאני מאשימה אותך."

"כן. אחזור ביום שני."

"עד אז יהיו לי כמה מועמדים בשבילך."

"יפה." אני מכבה את המחשב ומשאיר את הטאבלט על השולחן בלי להעיף בו מבט נוסף.

איזה כאב ראש דפוק. למה הוצאתי את עצמי מהתוכנית להגנת עדים אחרי שהכול נגמר עם דוד איידן? אם הייתי מחזיק בשם בילי ג'ורדן, הייתי יכול לחיות חיים נחמדים ומשעממים בגילברט, אריזונה. הייתי יכול להתחתן ולהתפשר על הכנסה נחמדה של המעמד הבינוני עם כמה עצי תפוז בגינה. בלי שום מטען פלילי. בלי סרינה והבלגן שלה. בלי מיליארדים דפוקים ונשים חסרות מעצורים שחושבות שהמחשוף שלהן יוכל לאתחל מחדש את הלב שלי.

במקום זה, יש לי את הכסף של שפרד פוסטר ואת הבעיות שבאות איתו, ושום עץ תפוזים. יש לי רשימת חרטות באורך קילומטר, ורק דבר אחד מצליח להסיח את דעתי מהן.