מארז הבוסים מסיאטל 3-5

1

פייפר

נא לא להפריע

אז זה גן עדן. האוויר המלוח חם מאוד, אבל יש מספיק רוח מהאוקיינוס כדי לצנן אותו. אני מניחה את הכוס על השולחן בנקישה ולוקחת את הטלפון. קשה לי להתיק את מבטי מעצי הדקל המתנודדים ברוח ומהמראה הציורי של האוקיינוס. לאנאי הוא משהו, ללא ספק. כמו קסם טהור שהוציאו אותו מחלום, ועכשיו נמס לו בשמש החמה. אפילו עם הדאגות הרגילות, קשה שלא להתענג על הפלא ההוואי. אני שולחת הודעה למייסי.

אני: מה שלום אבא?

מייסי: בחייך, את בהוואי ואת שולחת הודעות על אבא? איך בגן עדן? תשלחי תמונות!

אני: חלומי. לא רציתי שתקנאי, בסדר?

מייסי: תשלחי עוד תמונות!

אני: אבל אבא בסדר?

הטלפון מזמזם בכף ידי לפני שאני מספיקה להניח אותו בצד כדי ללגום עוד קצת מהמאי־תאי האלוהי הזה.

מייסי: אותו זעפן כמו תמיד. אפשר להגיד שהוא ממש דחף אותי החוצה מהדלת הערב בשביל עבודת הצדקה השבועית. את יודעת. כרגיל.

אני: את עדיין מוודאת שהוא לוקח את התרופות ואוכל ירקות? תפוחי האדמה בצ'אודר סלמון לא נחשבים.

מייסי: כן, אימא.

אני: האם הוא לפחות מנסה להתעמל? אומרים שזה מאט את המחלה.

מייסי: פיפה, תפסיקי. לכי ליהנות. תני לי לדאוג לאבא דוב.

אני מהנהנת לעבר המסך, אפילו שאני יודעת שהיא לא יכולה לראות אותי. כזאת ילדה מתוקה. והיא צודקת לגבי זה שהיא בהחלט מסוגלת, והיא בוגרת לגילה. יש לי מזל שיש לי אחות בת שבע־עשרה כמוה שדואגת לאבא בזמן שאני אטבול ביוקרה בימים הקרובים.

אני: אני יודעת שתסתדרי, פשוט לא נעים לי שהשארתי אותך לטפל בכול לבד. ואני עושה את זה לעיתים קרובות מדי, בכל פעם שאני יוצאת לאחת הנסיעות האלה.

מייסי: פיפה, אני גאה בך. זה מגניב לחיות את החלומות שלך. זאת רק ההתחלה.

אני: נראה.

לקחתי את הפרויקט הזה רק מפני שג'ן קורעת את התחת בשיווק. 'וינת'רופ לאנאי' הוא מקום אקסקלוסיבי מאוד, ובכלל לא הייתי פה אם היא לא הייתה שולחת אותי. לא לחינם מכנים את לאנאי בשם 'אי המיליארדרים'.

מייסי: אוף. תזכירי לי להשיג חברה הכי טובה שעובדת בשיווק.

אני צוחקת, יודעת שאני צריכה להביא אותה איתי בנסיעת הביקורת הבאה שלי. נמצא מישהו שישמור על אבא, ולעזאזל המחיר.

אני: אני עייפה וחייבת לנוח, אז אכתוב מאוחר יותר.

אני מסיימת את המשקה ואז קמה וחוזרת אל הסוויטה הנשיאותית שנתנו לי בתקווה שאתן ביקורת זוהרת. באוויר יש ריח של עץ סנדל וסחלבים רעננים. מיטת אפיריון ענקית שולטת על החלק המרכזי של החדר. יש גם אזור ישיבה ענקי ומטבחון, ממש מחוץ לחדר. מעבר למיטה נמצא החלק החביב עליי, דלתות זכוכית כפולות הנפתחות אל פטיו הצופה אל לאוקיינוס. גם הפעם הלסת שלי נשמטת. איך התמזל עליי מזלי ככה? רק על הנוף הזה אני חייבת לג'ן בגדול. המעט שאני יכולה לעשות כרגע זה לצלם כמה תמונות ולשלוח. עוד בקושי הספקתי לחלוץ נעליים ולשבת על כיסא הנוח המפואר שבחוץ והטלפון שלי מזמזם.

ג'ן: נעים לך בלאנאי? מלבד החדר הכי סקסי בעולם, אני מתכוונת.

אני: זה קסום. תודה רבה לך, שוב!

ג'ן: חחח. אם לתחת העמוס שלי הייתה חופשה בתשלום, הייתי שם איתך. אבל לפחות אני יכולה לחיות דרך התמונות שלך.

אני: את בוודאות באה בנסיעה הבאה.

ג'ן: כאילו אוכל לעזוב את המשרד לשבוע שלם מתישהו במאה הנוכחית. אבל לכי לשתות משהו על המרפסת ותעלי לאינסטגרם את ההוכחה כדי שאוכל להעמיד פנים שאני איתך שם ברוחי.

אני: כן, גברתי.

אני בהחלט מתכננת ליהנות מהמרפסת הזאת, אבל העייפות מהטיסה שארכה שבע שעות גורמת לרגליי להיות כבדות כעופרת. אחרי עוד עשרים דקות של צפייה בשמש המחליקה לעבר האוקיינוס אני נכנסת לחדר וקורסת על הענן בצורת מיטה, מחבקת כרית גוף לבנה ותפוחה וגולשת לתוך השינה.

אני ישנה שינה עמוקה במשך כמה שעות. כשאני מתעוררת, כוכבים זוהרים ביותר מחליפים את השמש, תלויים מעל האוקיינוס כמו יהלומים מנצנצים.

אני פושטת את מכנסיי, מחליפה לחולצת טי ואז מארגנת את עצמי מחדש בתוך הקן שלי. ברגע שאני עוצמת עיניים, אני נרדמת שוב.

* * *

אני צפה על סירה קטנה. היא דומה לסירות הדיג האלה שאבא נהג להשיט אותנו בהן לפני שנים, כשהיה בשיא כוחו. הצחוק שלו היה מידבק בכל פעם שתפסנו דגים והעלינו אותם על הסיפון. הקשקשים הכסופים שלהם זהרו באור כמו נייר כסף.

אלא שכאן לא החוף הקריר והאפור של וושינגטון. אין כאן אבא צוחק, אחות קטנה וצווחנית או דגים מפרפרים שעומדים להיות ארוחת הערב של מישהו. כאן שטוף שמש וחמים. אני רוצה לספוג כל פיסת שמש טרופית שזורחת עליי. אני רק מקווה שהבאתי מספיק קרם הגנה.

אני מתחילה לחפש בתיק שלי, ואז... טראח!

הלב שלי מזנק לגרוני. מה, לעזאזל, זה היה? זה נשמע כאילו משהו גדול הכה בתחתית הסירה שלי. עיניי מתרוצצות סביב בבהלה, בודקות לראות אם יש דליפה.

טראח!

אני לופתת את חזי ויוצאת מחדר השירותים הזעיר אל הקבינה. אולי יש בעיה בצנרת. אני מתחילה להתקרב לתא כדי לבדוק.

טראח, טראח, טראח!

הצליל מכאיב לאוזניי, והעולם כולו מסתובב ברחש של מים זורמים. אנחנו טובעים, וכל מה שאני מצליחה לעשות זה לצרוח.

* * *

אני מזנקת, מצחי שטוף זיעה. חשוך לגמרי כשאני פוקחת את עיניי. איפה אני?

אה, כן. שום ספינה טובעת, רק מיטת המרשמלו הענקית הזאת. אני מושיטה יד אל הטלפון ומקישה על המסך כדי שיהיה לי אור. בעזרת הפנס אני סורקת את החדר. זה רק חלום. אני נאנחת, מוחה את מצחי. העייפות הכתה בי חזק יותר משחשבתי.

אני מחייכת מהמחשבה על הטיפשות שלי. אף אחד אף פעם לא אמר שחסר לי דמיון. הגרון שלי יבש. אני מניפה את רגליי מהמיטה כדי ללכת לשתות מים.

טראח!

שוב?

מה, לעזאזל? האם אני עדיין חולמת? אני צובטת את ירכי כדי לגלות ומתכווצת.

אאוץ'. או־קיי. זה קורה באמת.

טראח.

ואני ערה לגמרי עכשיו, עם ההכרה האיומה שהחבטות האלה הן לא בתוך הראש שלי. מישהו מסתובב בתוך הסוויטה שלי. אני עוצרת את נשימתי ומחכה. החבטות נפסקות, אבל יש רעשים קטנים יותר, מעומעמים, כאילו מישהו מעביר חפצים כבדים ומנסים להיות בשקט.

לא טוב. אני תמיד נועלת את הדלת, ואני בטוחה שלא פספסתי הפעם. נכון?

אני בולעת את הגוש העצבני שבגרוני. זה כנראה מישהו שעובד כאן, שלוח הזמנים שלו בענייני התחזוקה השתבש. או שזה רוצח סדרתי. אין אפשרויות אחרות. אני מדמיינת זר עגול של פרחי לוויה זוהרים מונח כמו הילה סביב תמונת הפרופיל שלי באינסטגרם, ושלוש מילים בתוך בועה. נוחי לך בשלום.

זה בדיוק המזל שלי, לקבל את החדר הכי טוב בלאנאי רק כדי שמישהו יקרע אותי לגזרים. עיניי משוטטות בחשיכה, ועכשיו כבר הסתגלו קצת יותר טוב. אם הבחור הזה רוצה חתיכה ממני, אני לא מתכוונת ללכת בקלות. מר פולש המטורף יצטרך לפחות להסתכל לי בעיניים לפני שהוא יצבע את החדר הזה בדם שלי. אני נעצרת, מתמקדת במקום שממנו בוקע הרעש. חדר האמבטיה?

אולי בכל זאת זה שירות הניקיון?

אבל למה שינקו לי את החדר בשתיים וחצי בלילה? הדם אוזל מפניי. חזרנו אל תיאוריית הרוצח הסדרתי כי זה הדבר ההגיוני היחיד. אם אהיה בשקט, אולי אצליח לזנק עליו לפני שהוא יבחין בי. אני צריכה לתת את המכה הכי טובה שאני יכולה או לפחות לעשות קצת מהומה, כדי שאולי מישהו אחר בקומה יתקשר אל דלפק הקבלה.

כן, אבא שלי לא גידל פחדנית. אני מעיפה אותו מהחדר שלי או שאמות תוך כדי ניסיון. קדימה, אדון מטורף. בחרת את הבחורה הלא נכונה להתעסק איתה היום.

אבל המחשבות שלי אמיצות יותר משאר החלקים שלי. הלב שלי מתוח עם כל צעד שאני עושה לעבר חדר האמבטיה, שממנו בוקע הרעש. אני עומדת מול הדלת הסגורה למחצה וקופאת כי אני בטוחה שלא השארתי אותה ככה.

מאחר שגורלי ככל הנראה כבר נחרץ, אז כדאי כבר שאפתיע את הרוצח העתידי שלי. אבל לא כדאי שאעשה את זה בידיים ריקות, את זה אני מבינה בשנייה האחרונה. ראיתי יותר מדי סרטי אימה משנות התשעים עם מייסי מכדי שאהיה הבחורה הטיפשה שמוצאת את עצמה בסוף כארוחת הערב של מישהו. אני מעיפה מבט בחדר, מחפשת משהו כל דבר שבו אוכל להשתמש כנשק, אבל זה חדר במלון, גם אם הוא חדר מרהיב. אין כאן הרבה מלבד כמה מנורות ויצירות אומנות. פסל הדג הירוק מקרמיקה המונח על השולחן בהחלט יכול לפצח גולגולת, אבל קרוב לוודאי כבד מדי עבורי.

אני יכולה להוציא בקבוק יין מהמקרר, אלא שהבקבוקים קטנים ואני לא חושבת שהם יכולים לפצוע מישהו. אני מניחה שאני יכולה לקחת כיסא מפינת האוכל, אבל הכיסאות מעץ מלא, קשה לסחוב אותם ובטח להניף אותם על מישהו.

אם אשרוד את הדבר הזה, בפעם הבאה אארוז איתי משהו חד. העיניים שלי נוחתות על השולחן שלצד המיטה, על מנורת הקריסטל הגבוהה והנאה. אני לוקחת אותה וצועדת לעבר חדר האמבטיה, אלא שלא חשבתי להוציא אותה קודם משקע החשמל. התנועה שלי מותחת את החוט ומושכת אותי אחורה. כל הכבוד, פיפה, אני חושבת כשהשולחן מתנדנד.

אני מנסה לשחרר את הכבל המפותל סביב רגל השולחן, והשולחן כולו מתהפך ברעש מחריש אוזניים.

אני מנסה להתעשת, אוחזת במנורה בשתי ידיי ומוכנה לחבוט לפולש בראש, אבל כשאף אחד לא רץ לעברי, אני מסיימת לשחרר את המנורה מהקיר. ואז אני שוב מתגנבת לעבר חדר האמבטיה. רגע, האם דלת חדר האמבטיה סגורה לגמרי עכשיו? יש רק פס דק של אור, מספיק כדי שאפשר יהיה להציץ פנימה.

אני מצמידה את פניי אל חריץ האור, רועדת. אני ללא ספק שומעת מים זורמים. הבהונות שלי חורקות. אני מניחה יד על הדלת, מוכנה לפתוח אותה ולהשלים עם גורלי. אני פותחת אותה עוד כמה סנטימטרים.

מישהו מתקלח שם! אפשר לשלול את המחשבה שמדובר בטעות תמימה של איש אחזקה. אני פותחת את הדלת רחב יותר, אוחזת במנורה כאילו היא מחבט. שיחקתי סופטבול לפני שנים, אני יודעת איך עושים את זה. אילו רק משהו בעולם היה מכין אותי לקראת מה שאני מוצאת. האם יש דבר כזה, רוצחים סדרתיים סקסיים? כי הבחור הזה הוא דוגמן מוסמך של מגזין 'ג'י־קיו'. קיר שרירים בגובה של מטר שמונים וחמישה או יותר, מוקף אדים. הוא כנראה אוהב את המקלחות שלו לוהטות.

כל הגוף שלו חטוב ומתוח ומסותת על ידי פסָל מטורף שהחליט ליצור את הגבר המושלם. ידיו הגדולות מפזרות קצף על שרירי זרוע גדולים יותר מהראש שלי. אני מוכרחה לנתק את עיניי כשהוא עומד מתחת למים הניתזים בעיניים עצומות, מחייך כאילו הוא נהנה קצת יותר מדי. עם גוף כזה, אני בטוחה שנרקיסיזם מגיע באופן טבעי.

מבטי גולש במורד החזה הרחב שלו, שרירי הבטן החטובים, ועצם החיק המפוסלת, עד ל... אוי, לא. להט מתפשט בלחיי. אני שונאת את זה שאני נושכת את שפתי, אבל מעולם לא ראיתי גבר שהוא בחציו סוס הרבעה. לאף סוס הרבעה אין סיכוי מול הפריק הזה, המצויד היטב. לשנייה אחת אני תוהה איך זה לכרוך את ידי סביב משהו גדול כל־כך. אם בכלל אצליח לסגור את ידי, שלא לדבר על לעשות משהו אחר.

אבל בחזרה לעניין ההוא של רוצח סדרתי... האם הוא אסיר? האם התרחשה לאחרונה בהוואי בריחה גדולה מהכלא שלא שמעתי עליה?

גופי מתפתל מהמחשבה, עדיין תקועה באופן נורא על גוליית ועל החיצוניות הסקסית הטיפשית, המפחידה שלו, שגורמת לי להתנהג כמו טיפשה. אין מילה אחרת לתאר את זה כשמנורת הקריסטל מחליקה מידיי המזיעות ומתנפצת על הרצפה. "אוי," אני לוחשת.

הכול מתרחש בהילוך איטי. ראשו של גוליית מוסט לעברי והוא נועץ בי מבט נוקב כמו טיגריס שמישהו העיר אותו בגסות משנתו.

כשהנשק האחד והיחיד שלי מנופץ על הרצפה, אין שום תקווה שהוא לא יראה אותי. האינסטינקט הטהור משתלט. אני צורחת עוד לפני שאני קולטת שאני עושה את זה. אני צורחת במשך עשר שניות תמימות עד שאוזניי מצלצלות ואני חסרת נשימה. ואז אני כושלת אחורה.

למרבה התדהמה, גוליית עדיין לא יצא מהמקלחת. זה אומר שעדיין יש לי זמן. אני צריכה לרוץ כמו מטורפת למעלית. אני מזדקפת ופוקדת על רגליי לנוע, אבל אז דלת המקלחת נפתחת והאדוניס הקטלני יוצא, חוטף מגבת ממתלה המגבות וכורך אותה סביב מותניו מהר יותר מכפי שאני מספיקה למצמץ.

אני מסתובבת לעבר הדלת, ממש מזנקת לעברה. "תישארי, או שזה יהיה הרבה יותר גרוע!" הוא שואג.

אני יודעת כעובדה שאין עליו נשק. האם כדאי שארוץ כל עוד אני יכולה? אבל הוא גבוה וחזק ממני בהרבה, אני בספק אם אצליח לרוץ מהר יותר ממנו. האם הגיע הזמן להסתפק בזה שלא יענו אותי? אני נאנחת וקופאת על מקומי.

"מה, לעזאזל, הבעיה שלך? הגעת לכאן כדי לגנוב ממני דברים?"

על מה הוא מדבר? אני כבר מטילה ספק בתיאוריית הרוצח הסדרתי. שתי תיאוריות אחרות צצות במוחי. או שהוא מסטול, או שהוא חווה התמוטטות נפשית.

"איך נכנסת לכאן? תגידי לי עכשיו," הוא דורש, מבטו הזועם מאיים לשרוף אותי כליל, אבל הוא לא בדיוק נע לעברי בצורה עוינת. ההיסוס שלו נותן לי להתעשת מספיק כדי לנעוץ בו מבט זועם משלי.

"אני צריכה לשאול אותך את זה! השתמשתי בכרטיס המפתח שלי."

"כרטיס מפתח?" גבותיו מתכווצות, הבעה של גועל מוחלט על פניו.

אם אני עומדת למות, אז לפחות אגיד לו את דעתי. אני מתקרבת, אבל כף רגלי מחליקה על שבר קריסטל. "איי!"

"פאק." הוא מתקרב בזהירות. "גברת, את בסדר?"

אני ממצמצת, מתכווצת מכאב. "אני חושבת שדרכתי על חתיכת מנורה. לא שזה עניינך."

"את תחליפי אותה במנורה אחרת," הוא אומר בכעס.

"ממש! המלון יכול לתבוע אותי. אשמח לראות את זה קורה. אם הם לא היו נותנים למטורף להיכנס לחדר שלי באמצע הלילה, לא הייתי לוקחת את המנורה מלכתחילה! פחדתי. שמעת פעם על הגנה עצמית, אידיוט?"

הוא נוחר בבוז ומעביר יד בשערו הרטוב. "מותק, את אולי הרבה דברים, אבל מפחדת הוא לא אחד מהם. אני עדיין מחכה לשמוע איך נכנסת לחדר שלי," הוא מסנן. "מה את רוצה בכלל?"

"החדר שלך? וואו. אתה באמת מתכוון לשחק את זה ככה? כמה טיפשה אתה חושב שאני?"

הוא מטה את ראשו. "הצלחת לחמוק מהאבטחה ולהיכנס איכשהו לסוויטה הנשיאותית. אני בספק אם את טיפשה, אבל את העלית את זה, אז זה אומר דרשני, זה החוק הראשון בעסקים. בואי נקל את העניין לשנינו. למה את כאן, צופה בי מתקלח? מה את רוצה?"

"ברגע זה, אני רוצה שתצא מהחדר שלי." הכעס שלי מתלקח. "ורק לידיעתך, לא צפיתי בך מתקלח, פשוט הייתי צריכה לדעת מי נמצא בחדר שלי!"

"החדר שלך?" הוא צוחק. "עמדת שם במשך דקה שלמה אחרי שראית אותי ונהנית מההצגה."

העיניים הכחולות הזוהרות ביותר שראיתי אי פעם קודחות בתוכי. הוא מבוגר ממני, אולי בתחילת שנות השלושים לחייו. "ראיתי אותך בודקת אותי במראה. חיכיתי שתעשי את המהלך הראשון כדי שאוכל לראות אם יש לך נשק. נשק אמיתי, אני מתכוון." אני מהדקת את שפתיי ומביטה בו במבט נוקב עוד יותר. "טוב, את לא ממש לבושה באופן שיעיד על זה שאת איזו חוטפת מסוכנת שבאה לקחת אותי כבן ערובה." הוא מחווה לעברי ואני קולטת שאני לובשת רק חולצת שינה ישנה ודקה ותחתונים.

הלב שלי מזנק תוך שתי שניות מבושה לזעם טהור. "ואתה, אדוני, נמצא בחדר שלי באמצע הלילה. אם נשארתי לעמוד אחרי שתפסתי אותך פה, זה מפני שהייתי בהלם. יש לי זכות להיות המומה אחרי שמצאתי גבר עירום במקלחת שלי!" אני נובחת. "כמו כן, אני לא מאמינה לשנייה שחשבת שזה החדר שלך. מעטים יכולים להתארח כאן. אתה בהכרח הסתננת לכאן ללא רשות."

הוא מכחכח בגרונו, תסכול ובלבול ניכרים על פניו. "את ממש צודקת שמעטים יכולים להתארח כאן, והחדר הזה אמור להיות שלי בסוף השבוע. המפתח שלי נמצא על המדף ליד הכיור. תסתכלי."

אני מעיפה מבט לעבר כיור חדר האמבטיה. ואכן כרטיס המפתח מונח לצידו, המילה 'וינת'רופ' מודפסת עליו באותיות שחורות. "חשבתי שאתה רוצח סדרתי," אני לוחשת.

"אני מרגיש כמו אחד כזה עכשיו. בדיוק הגעתי לפה אחרי טיסה ארוכה ולא ציפיתי לבלגן הזה. כל מה שרציתי זו מקלחת ואז שינה, לפני שהותקפתי בגסות על ידי בחורה מטורפת עם זרועות דקיקות."

"דקיקות? אתה קורא לי חלשה?"

הוא מושך בכתפיו. "הפלת את המנורה." הוא מניד בראשו.

רגע אחד. הוא אמר 'טיסה' והוא מדבר כאילו זה החדר שלו. לפני שאני מספיקה לומר עוד משהו, הוא אומר, "אף אחד לא נכנס לו סתם ככה לסוויטה הנשיאותית. מי את, לעזאזל?"

"שמי פייפר." אני בולעת את רוקי. "זה אמור להיות החדר שלי לימים הבאים. בדלפק הקבלה נתנו לי כרטיס מפתח למה שחשבתי שהוא שדרוג מדהים. שתיתי משהו בבר ליד הבריכה ועליתי לפה כדי לישון. אתה יודע, זה מה שאנשים נורמליים עושים כשהם בחופשה. הכול התנהל יפה עד שמצאתי איזה מטורף עירום במקלחת שלי והוא התחיל לאיים עליי."

"לאיים? תעשי לי טובה." עיניו מושפלות אל כפות רגליי. "איך את עדיין עומדת פה בכלל?"

אוף. כשדוגמן תחתונים מביט בכפות הרגליים שלך ולא בפנייך, זאת לא מחמאה. ואז אני מביטה למטה ורואה את הפס האדום שהשארתי על הרצפה.

"כדאי שתשבי," הוא אומר. "את עדיין יכולה ללכת, או שאני צריך לשאת אותך על הידיים?"

"מ־מה?"

"הרגל שלך. היא מדממת. כדאי שתורידי ממנה את המשקל שלך ותבדקי אם נכנסו זכוכיות."

אל תגידו לי שהיצור המוזר הזה הוא גם רופא. כי זאת כבר תהיה המכה הסופית. "לא, לא, אני בסדר," אני לוחשת, "אבל יופי של דרך לשנות את הנושא. אני עדיין לא מבינה. אתה אומר ששנינו קיבלנו מפתחות לחדר הזה? זה לא הגיוני."

"איזה אידיוט למטה כנראה עשה טעות. תני לי דקה לצעוק עליהם." הוא פוסע לעברי, ההר המהלך הזה. אני לא בטוחה מה לעשות. "את עומדת ביני לבין הדלת. כבר שאלתי אותך, את מסוגלת ללכת, או שאני צריך – " הוא עוצר באמצע המשפט ונאנח ברעש. "לעזאזל עם זה. אל תזוזי."

לפני שאני מבינה מה קורה, אני מוטלת על הכתף שלו. "מה אתה עושה?" אני מנסה לא להישמע אחוזת בהלה.

"אני לא מוכן שתיפצעי עוד יותר," הוא אומר. "ומלבד זאת, את תכתימי את השטיח בדם ואין לי שום עניין לפנות לאיזה מעצב צרפתי שיחליף אותו."

"אני לא מכירה אותך!" אני צווחת, חובטת בכתפו. "תוריד אותי, אני יכולה ללכת כמה מטרים." הוא לא מפסיק לנוע עד שאנחנו ליד המיטה. "ברצינות, זה לא מצחיק. מי אתה?"

"אני – " הוא מוריד אותי לעמידה, עיניו הכחולות קרות ובוחנות. "כמו מי אני נראה לך? אני מנהל את אתר הנופש. נותנים לי את החדר הזה כשהוא פנוי, וזה קורה לעיתים קרובות ממה שאת חושבת כי המחיר הוא שמונת אלפים דולר ללילה. אני רק עושה את העבודה שלי וחוסך למלון קשיים. יש הרבה בירוקרטיה וניירת בכל פעם שצריך לעשות פה תיקונים."

למה נראה לי שהוא משקר? עדיין, מנהל אתר הנופש זו הדרך היחידה להסביר את כל זה. אני מתיישבת על כורסה ליד דלת המרפסת ומרימה את כף רגלי, מחפשת בזהירות שברי זכוכית.

"נו? איך זה נראה? אני צריך להביא לך רופא?"

אני מרימה את מבטי. ידיו מונחות על מותניו. המגבת החליקה כמה סנטימטרים. אף פעם לא ראיתי גבר אמיתי שיש לו כאלה שרירי בטן קשים.

"גברת?"

"אני בסדר," אני פולטת במאמץ. "מצטערת על המנורה," אני מוסיפה.

הוא עובר אל השולחן שלידי ומפעיל את האור. "את בטח ממש חשובה אם קיבלת את הסוויטה הזאת. מי את?" לפני שאני מספיקה לענות הוא לוקח את הטלפון. "אגיד להם לשלוח מישהו שיטפל ברגל שלך."

אני מושכת בכתפיי. "אני לא חשובה כמו שאתה חושב. אני פשוט משפיענית רשת, והחברה שלי עזרה לי להשיג חדר כאן. נתנו לי את החדר הכי טוב תמורת סקירה שלי. חשבתי שזה די מגניב עד... עד זה."

הוא משפיל מבט לעברי כאילו אני מחזיקה אקדח טעון. "את רעבה? להזמין משהו משירות החדרים? אני מצטער על הבלבול, מייד ננסה לסדר את זה."

למה הוא כבר לא מזעיף מבט? הייתי בטוחה שהמבט המפחיד והסקסי הזה הוא הבעת הפנים היחידה שיש לו. "לא. אני רק רוצה לחזור לישון." הוא בכל זאת לוחץ על הטלפון. אני פורצת בצחוק כשזה נוחת עליי.

"מה?" עיניו נשלחות לעברי. "מה מצחיק?"

"עכשיו אני מבינה. אני מבינה למה אתה מתהפך עכשיו ומציע לי שירות חדרים. בחור, אתה שקוף."

"למה את מתכוונת?"

אני מחניקה צחוק ומנסה להתאפס. "אתה מודאג מהביקורת. אתה חושב שאעניש אותך ואת המלון ואלכלך עליכם, וזה יהיה חבל כש'וינת'רופ לאנאי' כבר ירד לממוצע של ארבעה כוכבים בכל אתר אינטרנט בעל חשיבות." עיניו מצטמצמות. "אל תדאג. אני בחורה ישרה." אני מרימה את ידי כאילו משביעים אותי למשהו.

"ישרה? שיט," הוא ממלמל. "רק שבי לך בשקט ואנחנו נפתור את העניין הזה."

עדיין לא כתבתי את הביקורת שלי, אבל התכוונתי לכל מילה. יש כאלה שיגידו שהכנות שלי ברוטלית, ואתם יכולים להתערב על כל אגורה שיש לכם שהעובדה שפסל סקס מהלך הבהיל אותי עד מוות תיכנס למשוב שלי, ולא משנה מה הוא יעשה. המקום הזה יפה כל־כך, שכשהגעתי לא הצלחתי להבין למה הוא קיבל ביקורות בינוניות כל־כך. עכשיו אני מתחילה להבין.

בעיות כוח אדם. האנשים שלו לא מסוגלים להתמודד עם נהלים פשוטים כמו ניהול הזמנת חדרים. אין שום נופים מדהימים או משקאות מתוחכמים שיכולים לפצות על התקף לב באמצע הלילה.

"את בטוחה לגבי האוכל? יש לנו בתפריט ארוחת הבוקר מאפינס אגוזי מקדמיה עם קוקוס שכולם מהללים. אם אתקשר למטבח, אני בטוח שאוכל לקבל כמה כאלה גם באמצע הלילה."

מאפינס? הוא מנסה לשחד אותי במאפים מתוקים? "לא, תודה." אני מנסה לשמור על טון ניטרלי. כשהוא מתופף באצבעותיו בחוסר סבלנות על שולחן הכתיבה, ממתין זמן רב מדי שמישהו יענה, אני מגחכת.

"את עדיין צוחקת?" עיניו אפלות. "לא משנה. אני שמח שזה מצחיק אותך."

אדון זעפני, אין לך מושג.