האחות הלא נכונה

אני צופה בך כבר זמן־מה עכשיו. אני רואה אותך נכנסת ויוצאת מבית הלבֵנים האפור הזה עם האנטנה השבורה על הגג והאריחים הטחובים. את תמיד ממהרת כל כך, תמיד רצה, רצה, רצה בעולם הקטן שלך. את בולטת בשערך האדום שבוהק לפעמים כמו נחושת ממורקת, אבל רוב הזמן נראה עמום ומשעמם כמוך. את בטח לא מעריכה במיוחד את חייך, נכון? או את הבעל הנאה שלך, או את הבית עם שיח הוורדים בחצר הקדמית שראיתי איך הוא פורח ונובל? את בטח עסוקה מדי במה שאין לך ומקבלת כמובן מאליו את מה שיש.

זה האות שלי להיכנס לתמונה. אני אדאג שתצטערי על כך שלא הוקרת כל פרט ופרט בחייך. שלא נצרת אותו בלבך.

כי אני אקח ממך הכול.

חלק ראשון

1.

טאשה

שבת, 12 באוקטובר 2019

אני שומעת מכונית ורצה אל החלון המשקיף על הרחוב, אבל זה לא הם. אני בוהה בייאוש בשמים המעוננים. הכול תמיד נראה כל כך הרבה יותר יפה באור השמש, אבל היום הבתים הצנועים ממול שקועים בצל שמשווה להם מראה מַשמים. אני תוהה מה תהיה דעתו של קַייל על הכפר. על הקיר ברחוב הסמוך מתנוסס גרפיטי, ממש לא בנקסי, והאיש שאוהב להתמקם בכניסה לפארק המקומי מנבל את פיו בצעקות. כמובן, האגמים בפאתי הכפר משמשים מוקד תיירותי בקיץ, ובמרכז צ'וּ נוֹרטוֹן יש הרבה בניינים יפים לשימור, מדרכות מרוצפות אבן, בוטיקים יקרים וגסטרופאב, אבל ברחובות הסובבים אותו, שם אנחנו גרים, היו בעבר בתי מגורים לפועלים. מה שכן, יש לנו נופים יפים של אגֲמוֹן גדול ושל גבעות מֶנדיפּ מאחור, גם אם הם אפופים ערפל בעונה הזו של השנה.

אני עומדת בפיתוי לשוב ולהסיר אבק מאדני החלונות. במקום זאת אני מנערת את שערות החתול מהכרית על הכורסה.

"טאשה?" אני שומעת את אָרוֹן מאחוריי ומסתובבת ורואה אותו עומד באמצע החדר עם ספל בכל יד, עדיין בסרבל העבודה שלו שמסריח מטרפנטין. "תירגעי. אפשר לחשוב שמשפחת המלוכה באה להתאכסן אצלנו."

"ממש." אני לוקחת את אחד הספלים. קפה חזק מדי. היה אפשר לחשוב שאחרי כמעט שמונה־עשרה שנה יחד, הוא יזכור שאני אוהבת אותו חלש וחלבי.

"אליס היתה פה המון פעמים."

כן, אבל קייל לא, אני חושבת, אך לא אומרת. ארון רק יתעצבן עליי על כך שאני רוצה להרשים את בעלה החדש יחסית של אליס. בארון אין גרם של יומרנות. הוא אף פעם לא ניסה להיות משהו שהוא לא, וזה מעורר הערצה אבל לפעמים גם מתסכל.

"היא אולי לא גרה בצ'ו נורטון כבר כמעט עשרים שנה, אבל היא בכל זאת גדלה פה," הוא אומר, כאילו שכחתי איכשהו. "זה לא שבית ילדוּתכן היה יותר גדול מזה." הוא מתיישב בכבדות על הספה, ואני מנסה לא להתכווץ למראה השקעים שהוא מותיר בכריות שרק עכשיו הִתפחתי. בית ילדותנו היה בית הכומר הישן ליד בית הקברות הגותי שאהבתי מאז ומעולם, ושאליס ואני היינו משחקות בו בין המצבות הרעועות הישנות. הבית היה גדול פי שניים מזה הנוכחי, אבל אני לא אומרת את זה, או את זה שהבית המרשים שלה ושל קייל בלונדון גדול משלנו לפחות פי שלושה. "אני לא מבין למה את כל כך מתוחה. זה היה הרעיון שלך."

"האמת היא שהוא היה של אליס."

"לא היית מוכרחה להסכים." הוא שותה את הקפה שלו ברעש. אני לא מסוגלת להתמודד עם הקפה שלי ומניחה את הספל על השולחן בסלון. אני מיטלטלת בין אֵימה מבואם לציפיית התרגשות לראותם.

"אז אתה לא רוצה לבלות שבוע בדירה הוונציאנית המפוארת שלהם, שמשקיפה על התעלה הגדולה?" אני מקניטה.

"רק רגע, את זה לא אמרתי, נכון?" הוא משכל את הקרסוליים כאילו מתמקם למשך אחר הצהריים. שום מושג של זמן, כך אמא שלו, וִיו, תמיד מצחקקת, כאילו זה דבר־מה להתגאות בו. אבל ככל שאנחנו יחד שנים רבות יותר, כך זה פחות מצחיק. "מי לא היה רוצה נתח מאורח החיים של אחותך? ואף פעם לא היינו באיטליה."

לפני כמה חודשים קיטרתי לאליס בטלפון שמיום שנולדו התאומות שלנו, אלזי ופלוֹסי, לארון ולי אין זמן לעצמנו, ועל כך שיום הנישואים שלנו מתקרב, וכרגיל לא תיכננו שום דבר, והיא הציעה שניסע לשבוע לדירת הנופש שלה ושל קייל בוונציה. ארון קפץ על ההזדמנות, ולו רק משום שנצטרך לשלם רק על הטיסות, ובעלי אוהב מציאות.

מצאתי את עצמי חושבת, כן, אני יכולה להיות אדם מהסוג שמעביר את השעות בבתי קפה מפונפנים על התעלה, גומע קוקטיילים או משוטט לו שאנן ונטול ילדים בגלריות גבוהות־תקרה ומתפעל מהפסלים. דימיתי את עצמי ואת ארון, שזופים ורגועים, מתנשקים על גשר ריאלטוֹ, את השנים נושרות מאיתנו וחושפות את האנשים שהיינו כשהתאהבנו בגיל הנעורים: מרדניים, כיפיים ושיכורים זה מזה. אבל אף על פי שהמחשבה להתהלך בעקבותיהם הזוהרים של אליס וקייל במשך שבוע קסמה לי מאוד, עכשיו משהגיע הזמן לנסוע, יש לי ספקות. בתור התחלה, אף פעם לא השארתי לבד את התאומות בנות הכמעט שלוש שלנו למשך יותר מלילה. מעבר לכך, אני פשוט לא מסוגלת לדמיין את אליס וקייל חיים את החיים הפרובינציאליים שלנו במשך שבוע. האם הם ישפטו אותנו, יגחכו זה לזה בזמן שיחליקו אל בין המצעים המקומטים שלנו? לא. זה לא הוגן מצדי. למרות הצלחתה ועושרה, אחותי היא עדיין אותה אליס.

"אבל האמת היא," ארון זורק מבט על החדר ומהנהן בשביעות רצון, "שהבית עושה רושם טוב, לא?"

בהחלט. הוא מעולם לא נראה מסודר כל כך. לפחות לא מאז אלזי ופלוסי. אף על פי כן, אני נותנת מבט ביקורתי — מבעד לעיניה של אליס — בדלתות הפְּנים שזקוקות לצביעה מחדש, ברצפת העץ שלא היה מזיק לה שימון, בטביעות האצבעות המלוכלכות על הקירות האפרפרים, ובשטיח שגירדה החתולה הפרסית האסופית שלנו, הנסיכה סופיה.

אני אומדת את ארון שיושב מולי בסרבל המלוכלך שלו. "מה דעתך לקפוץ להתקלח לפני שהם מגיעים?" ארון היה בבוקר במוסך המקומי שבו הוא עובד כמכונאי בחמש־עשרה השנים האחרונות. הלחי שלו מרוחה בשמן, והציפורניים מטונפות.

"בסדר. אבל אני לא מתכוון להיות אקסטרה מנומס — לא אכפת לי כמה כסף יש להם." הוא קם ומותח את רגליו הארוכות ומרוקן את שארית הקפה.

ארון ואני הכרנו בגיל שבע־עשרה. הוא היה מתלמד, ואני למדתי קצרנות והקלדה עיוורת במסלול מקצועי בבריסטול. אליס, שמבוגרת ממני בשנה וחודש בלבד, בדיוק התכוננה ללימודים באוניברסיטה. הראשונה במשפחה שלנו. היחידה. ועוד לאוקספורד. ארון מעולם לא התרשם במיוחד ממנת המשכל הגבוהה של אליס או מהעושר שלה. הוא אף פעם לא הרגיש פחות מטוב מספיק, ואני מעריצה אותו על כך. הלוואי שהייתי מרגישה כמוהו.

הוא פותח את הפה לומר משהו, כשאנחנו שומעים דלת מכונית נטרקת, ואוטומטית מסתובבים לעבר החלון. אליס יוצאת ממושב הנוסע של מכונית ספורט כתומה זועקת, מהממת בסרבל בגזרה נמוכה, שערה האדום גולש בגלים מושלמים סביב כתפיה.

ארון פולט שריקה חרישית ומתקרב אל החלון. בהתחלה נדמה לי שהוא שורק לאליס — אחרי הכול, היא גרסה זוהרת במיוחד שלי — ואני כבר עומדת לגעור בו על החזירוּת הסקסיסטית שלו, כשהוא אומר, "שאני אמות, זאת מקלארן!"

אין לי מושג מה זה אומר, אבל היא נראית יקרה. אלא שמכוניות אף פעם לא עניינו אותי, רק שייקחו אותי מנקודה א' ל־ב'. אני שמה לב שיש בה שני מושבים בלבד. נחמד ולא מעשי כשבאים לשמור על שתי ילדות. מזל שדאגתי לבטח את אליס על ההונדה הישנה שלי. לפני שאני מספיקה להגיב, ארון זונח את הספל שלו על אדן החלון, והוא בדרך החוצה מדלת הכניסה. הוא נראה מצחיק בסרבל שלו, שקצר מדי לגזרת המטר תשעים שלו. אני מסתכלת, נטועה במקומי, בשעה שהוא מחבק את אליס, ואז רואה את קייל מגיח ממושב הנהג.

פגשתי את קייל לראשונה לפני קצת יותר מארבע שנים. אליס הכירה לנו אותו באיזו מסעדת סושי אופנתית בקובנט גרדן. הוא היה כמו אל יווני. אל יווני בג'ינס טרנדי ובחולצת טום פורד יקרה (הסיבה היחידה שידעתי שזה טום פורד היא שארון שאל איפה הוא קנה אותה). כעבור שלושה חודשים אליס התחתנה איתו בלאס וגאס בזמן שהם היו בחופשה, בלי שאף אחד מהחברים או בני המשפחה שלה יהיו שם — אמא לא באמת סלחה לה.

אני צופה מהחלון בזמן שארון מתיישב ליד ההגה, וקייל נרכן פנימה להראות לו את הגאדג'טים. אני מתכווצת בעל כורחי למראה מפגן העושר הזה ברחוב חסר היומרות שלנו. מה יגידו השכנים?

אני נושמת עמוק ויוצאת מהחדר בדיוק כשאליס כושלת בעקבים אל תוך המסדרון. "הנה את!" היא קוראת ומושכת אותי לזרועותיה ואופפת אותי בענן של בושם. ואז היא מתרחקת מעט, מחזיקה אותי במרחק זרוע, אומדת אותי, ומיד אני מרגישה לא לבושה מספיק בחולצת הטריקו הישנה שלי והג'ינס הקרועים. "את נראית מעולה. עבר יותר מדי זמן." עברה לפחות חצי שנה.

אני רוצה לומר לה, "טוב, אם לא היית משוטטת כל הזמן ברחבי הגלובוס," אבל לא אגיד כי זה יישמע גס רוח, ואני לא רוצה להרוס את הרגע. למרות כל ההבדלים בינינו, אליס ואני תמיד היינו קרובות. פחות מאז שקייל נכנס לתמונה, אבל זה רק מפני שהחיים שלהם עמוסים כל כך, שכמעט לא יוצא לנו לבלות יחד. "איזה יופי לראות אותך. אני מתה על הסרבל שלך," אני אומרת במקום זאת.

"בֶּלה פרוֹיד," היא עונה, ואני מהנהנת ומעמידה פנים שאני יודעת על מי היא מדברת. היא הולכת אחריי במסדרון אל המטבח בעורף הבית ומתיישבת ליד שולחן העץ המעוטר בכתמי צבע יבש באדיבות התאומות. המטבח ארוך אבל די צר, ויש בו בדיוק מקום לשולחן אוכל לאורך אחד הקירות. ליד הדלתות לפטיו הצלחנו לדחוס ספה זוגית לצד שידת הצעצועים של התאומות, אבל היא כבר מלאה בשערות של הנסיכה סופיה, למרות ששאבתי אותה קודם לכן.

"תה?"

"אוי, כן, בבקשה. אני מיובשת. אז, איפה אֶלזי־אלזֶה ופלוֹסימַייסטֶר? אני מתה לראות אותן." תמיד יש לה שמות מיוחדים לכולם, כאילו היינו תקליטניות או חברות בלהקת מטאל. במשך שנים הייתי טאשהטרוֹן.

אני מדליקה את הקומקום. "ויו, אמא של ארון, לקחה אותן הבוקר לפארק." אני לא מוסיפה, כדי שאוכל לנקות את הבית כמו שצריך. "הן תכף יחזרו."

"הן בטח גדלו נורא." אליס תמיד נהדרת איתן אבל מתעקשת בתקיפות שהיא לא רוצה ילדים משלה. "התגעגעתי למתיקוּקוֹת הקטנות. הבאתי להן מתנות." המתנות של אליס תמיד יקרות מדי, מבוטיקים אופנתיים קטנים בהמפסטד, מגיעות בתיקי מתנה מפוארים ועטופות בנייר משי. "קייל יביא אותן מהמכונית."

אני מכינה לה ספל תה חזק ומניחה אותו על השולחן לפניה.

"אז," היא אומרת כשאני מושכת את הכיסא ומתיישבת מולה. "את מתרגשת? היינו בדירה בשבוע שעבר, וזאת תקופה ממש מקסימה לנסוע. יותר שקט מאשר באוגוסט, אבל מזג האוויר עדיין חמים... בדרך כלל! והנופים. כל כך רומנטי."

אליס וקייל קנו את הדירה בשנה שעברה, בית הנופש הראשון שלהם. בתחילה הופתעתי שהם קנו בוונציה, כי אליס תמיד אמרה שהיא תשמח מאוד לבית נוסף בקורנוול, עד שהיא הסבירה שוונציה מיוחדת עבורם מפני ששם קייל ביקש את ידה.

"כן, ברור..."

אליס ודאי שומעת את החשש בקולי מפני שהיא אומרת, "אני יודעת שזאת הפעם הראשונה שאת עוזבת את הבנות, אבל קייל ואני נטפל בהן מצוין. ויש לנו את וִיו בהמשך הרחוב, אם יהיו בעיות כלשהן." היא מושיטה יד ונוגעת קלות באצבעותיי, "ולא יהיו!" המסר המובלע הוא שאם אליס יכולה להתמודד עם עבודתה כביוכימאית בחברת ביוֹ־טק מובילה, היא יכולה לטפל בשתי ילדות קטנות. "אתם צריכים את זה, אַת וארון. אני יודעת שלא היה קל, במיוחד כשהתאומות היו קטנות..."

"אל תזכירי לי בכלל את גיל שנתיים הנורא." אני צוחקת כדי להסוות את חרדתי, משהו שאני טובה בו. זה היה קשה, החודשים המוקדמים ההם עם שתי תינוקות במקביל. ארון לא הצליח לקחת חופשת אבהוּת של יותר משבועיים אבל וִיו היתה מתנה משמים, באה כל יום לעזור לי. אני לא יודעת איך הייתי מתמודדת בלעדיה, במיוחד כשאמא רחוקה כל כך. מסיבות כלכליות נאלצתי לחזור לעבוד כשהתאומות היו בנות שנה, אף על פי שלא באמת רציתי, אבל במבט לאחור העבודה בקבלה במרפאת השיניים עשתה לי טוב. ויו טיפלה בבנות עד לאחרונה, כשהן התחילו ללכת לגן קטן ומקסים במרחק הליכה, ויכולתי להרחיב את שעות העבודה שלי לחמישה בקרים בשבוע. סוף כל סוף אני מרגישה כאילו אנחנו מגיחים מתוך המועקה הגורפת־כול של אותן שנים ראשונות.

"תליתי את לוח הזמנים על המקרר," אני אומרת. "מתי הגן מתחיל, מתי לאסוף. השארתי במקפיא כמה ארוחות שהן אוהבות..." אני משתתקת למראה פניה של אחותי. "מה?"

"תפסיקי לדאוג. אני לא אוריד מהן את העיניים."

עיניי גואות והנה היא שם, לא מדוברת אבל נוכחת תמיד. הטרגדיה המשפחתית שלנו. אני ממצמצת במבוכה לגרש את הדמעות. "את מבטיחה?" אני אומרת, וקולי נשמע קטן באוזניי.

אליס סוחטת את ידי. "נשבעת, בחיי."

אני מאמינה לה, והחרדה שלי נרגעת קצת. ברור לי שהתאומות יהיו בטוחות עם אליס. היא האדם היחיד שמבין באמת. לפעמים אני תוהה אם הוֹלי היא הסיבה האמיתית לכך, שאחותי אף פעם לא רצתה ילדים משלה.

באותו רגע ארון נכנס למטבח ואחריו קייל, שבידיו שני תיקי מתנה ורודים. הם עדיין מדברים על מכוניות וקילומטראז' ומהירויות מֵרביות. אליס מרפה מידִי כשקייל נדחס אל המושב על הספסל לצדה, והיא מחייכת אליו כשהוא מושיט בעדינות יד אל ירכה מתחת לשולחן. הם עדיין נוגעים זה בזה כל הזמן. גם בציבור אצבעותיהם מוצאות אלו את אלו, או שהם יושבים קרוב ברגליים צמודות. "רואים שהם לא נשואים הרבה זמן," אמר ארון בפעם האחרונה שהיינו אצלם, במרץ, והיתה בקולו מרירות, משהו מאשים. באותו הערב יזמתי סקס כדרך להוכיח לעצמי, ולו, שהעניינים בינינו לא העלו עובש. שאנחנו עדיין יכולים להיות ספונטניים וסקסיים.

האם הם ימשיכו להיות כל כך נוגעים ורגישים כשיהיו נשואים זמן רב כל כך כמוני וארון? מן הסתם.

קייל צד את מבטי ומזנק ממקומו כשהוא נזכר בנימוסיו. "טאשה. איזה יופי לראות אותך שוב." הוא חוצה את החדר ומחבק אותי בחברותיות. אלוהים, יש לו ריח טוב. ואז הוא נסוג. "אני מת על המקום הזה. עמק צ'וּ זה אזור מהמם. כל המרחבים הירוקים האלה, האגמים היפים, והנהר כמובן. נחמד להיות פה שוב."

הוא אף פעם לא היה אצלנו קודם. "אז אתה מכיר את האזור הזה?"

"כן, קצת. היתה לי פעם חברה מצ'וּ מַגנָה. לפני הרבה שנים. למדנו יחד באוניברסיטת בריסטול, ולפעמים היינו באים לצ'ו נורטון." צ'ו מגנה זה רק כמה קילומטרים מפה.

אני קולטת שיש כל כך הרבה שאני לא יודעת על קייל. אני לא בדיוק יודעת מה להגיד, אז אני שואלת אותו אם הוא רוצה קפה.

"אשמח מאוד, תודה. שחור, בלי סוכר."

ארון נשען על המשקוף ומביט בנו בהבעה משועשעת. אני צדה את מבטו, והוא זוקף גבה כהה אחת. "טוב, אני קופץ להתקלח. עדיין לא גמרתי לארוז."

"גבר טיפוסי," אומרת אליס. "תמיד משאיר דברים לרגע האחרון."

ארון מחייך חיוך רחב ומנענע אצבע לעומתה בתגובה. היא מוציאה לו לשון ומגלגלת אליי עיניים בייאוש מעושה, כשהוא יוצא מהחדר.

באותו רגע ויו נכנסת בהמולה מהדלת האחורית ומפריחה ברכות שלום עליזות, שערה הלבן הקצר סתור מרוח. היא מובילה את אלזי ופלוסי אל תוך המטבח, והן חולצות את המגפיים בבעיטה ורצות אליי, טומנות את פניהן ברגליי ומעיפות מבטים מבוישים באליס ובקייל.

"שלום, ילדות יפהפיות שלי," אומרת אליס ומזנקת מהשולחן, מאושרת בעליל למראה האחייניות שהיא אוהבת כל כך. קייל מעביר לאשתו את המתנות. אלזי, תמיד האמיצה מהשתיים, מסלסלת תלתל נחושת סביב אצבעה ומתרחקת ממני ראשונה. היא מתפתה אל ברכי דודתה למראה המתנה — ארנבת בד רפויה בשמלה יפה. כעבור שניות אחדות פלוסי הולכת בעקבותיה. בתוך דקות הן מתנהגות כאילו ראו את דודתן ודודן רק אתמול. פלוסי יושבת על ברכו של קייל, ועם קווצות שערה הבהיר ועיניה הכחולות הגדולות, היא בדיוק כפי שאני מדמה לעצמי שהוֹלי היתה נראית. תחושה אפלה מתמקמת בי בעודי מסתכלת עליהן, ואינני מסוגלת להדוף אותה. זוהי רוח הרפאים של אחותי התינוקת ומה שקרה לה. היא תמיד נמצאת שם, באחורי ראשי. ארון ידע על הולי, כמובן, עוד לפני שהתחלנו לצאת. מקרה הולי הַרפֶּר הופיע בכל ערוצי החדשות הארציים באותה התקופה, ומפעם לפעם מאז. לפני כמה שנים, אחרי שאבא מת וממש לפני שנכנסתי להיריון עם התאומות, אמא שלי לא היתה מסוגלת להתמודד יותר עם התגית של ג'נט הַרפֶּר הטרגית ועברה לגור בכפר קטן בצרפת.

"את רוצה שאני אשאר קצת, דאקי?" שואלת ויו. היא עומדת ליד הדלת האחורית וכבר נראית מיותרת במידת־מה.

"תודה, וִיו, נראה לי שהכול בסדר, אבל נתתי לאליס את המספר שלך למקרה שיהיו בעיות."

"לא שיהיו," אומרת אליס, מרימה את מבטה ומחייכת, אבל אני מבחינה בסנטרה הנחוש נוכח הרמיזה שאולי לא יהיה בכוחה להתמודד. אליס לעולם אינה נכשלת. בשום דבר.

כשאנחנו יוצאים מהבית כעבור שעתיים וארון גורר את המזוודות אל המונית ואני מנסה לא לבכות למחשבה שאהיה רחוקה מהבנות שלי למשך שבוע, אני מבחינה בציור על המדרכה מחוץ לשער הקדמי שלנו. כוכבית קטנה בגיר כחול.

אני לא מקדישה לו תשומת לב מיוחדת, מייחסת אותו לילדים או לפועלים. רק בהמשך אקלוט את משמעותה.

אילו רק הבנתי זאת קודם.

מפני שאם הייתי מבינה, אולי הייתי מסוגלת להציל אותם.