הבוסים מסיאטל 4 - המהלך של הבוס

1

ג'ן

לא עניין גדול

"ג'ן, את לא מוכרחה לעשות את זה. לקחת עלייך את המקום הזה, את העולם הזה. זה לא יחזיר אותה. את יודעת את זה, נכון?"

אני נאנחת ומביטה החוצה אל הים, בפעם השלישית היום, מצמידה עוד יותר את הטלפון שלי לאוזני עד שזה צורב. אור השמש הפך את המים לצבע כסוף רוקד. תמיד אהבתי את האוקיינוס, ומאכסניית 'בי הרבור¹' נשקף נוף שאין שני לו, יפה מספיק כדי לעזור לי לסבול את השיחה המייסרת הזאת. כמובן, המקום דורש קצת עבודה, אבל לפחות אני כבר לא דחוסה בקופסת נעליים זעירה בסיאטל, המתחפשת לדירה. "אבא..."

"אני יכול לסדר לך פגישה עם מתווכת מתי שתרצי. אנג'י היא הכי טובה. היא מכרה את הבית לדוגמה שאימא שלך עיצבה בבילינגהם תמורת מיליון דולר לפני כמה שנים. אני יודע שהאכסניה רחוקה מלהיות מקום שאפשר למכור כמו שהוא, ושהיא תקועה בשום מקום, אבל האישה הזאת מחוללת פלאים."

"פינאקל פוינט היא לא שום מקום." אצבעותיי מתהדקות. "אני לא יודעת למה אתה מתעב את המקום הזה. אימא יודעת שאתה שונא את הבית שבו גדלה?"

הוא פולט גיחוך. על מי אנחנו עובדים? מובן שהיא יודעת. הוא אף פעם לא עשה שום מאמץ להסתיר. אפילו אימא מקמטת את אפה על פינאקל פוינט בימים אלה. אבל יפה כאן. רועש פחות. מהיר פחות. מלחיץ פחות. לא אכפת לי אם הם לא אוהבים את המקום. סבתא אהבה את מקום המפלט שלה, וכך גם אני.

"אין לך שום ניסיון בנדל"ן. את בת עשרים ושש, רווקה."

"ומה יצא ממני?" אני מביימת השתנקות, מכסה את פי הפתוח בכף ידי. זה כמובן חסר טעם כי הוא לא יכול לראות את זה, אבל זה עדיין גורם לי לחייך. "כמו כן, אתה שוכח שיש לי כמה שנות ניסיון בעבודה ברשת מלונות בין־לאומית. אני יודעת דבר או שניים על עסקי האירוח."

"לא לזה התכוונתי. את לא במצב שיאפשר לך להמשיך לתפעל את השריד העתיק הזה. יעלה לך הון רק לעשות שם את התיקונים ההכרחיים."

"מזל שסבתא השאירה לי את חשבון הבנק העסקי שלה, אבא. אני מכבדת את רצונותיה."

"ג'ניפר, החשבון הזה אפילו לא מתחיל לכסות את העבודה שהמקום צריך, וזאת לא עבודה של 'עשה זאת בעצמך'." אני יכולה לראות אותו בדמיוני מעלה את המשקפיים על מצחו כמו שהוא תמיד עושה כשהוא מתוסכל. "לוטי לא הייתה צריכה להפיל עלייך את משאבת הכספים הרעועה הזאת. בקושי הצלחת לשלם את החשבונות שלך לפני ההעלאה האחרונה שקיבלת."

קרח מתפשט בעורקיי. אני מתקשה להזכיר לעצמי שהוא רק מנסה להיות אבא, ולא שמוק שמסתכל עליי כאילו יש לי מוח בגודל של אגוז. "היא לא עשתה לי שום דבר רע. זאת ברכה, פשוט חכה ותראה. וזה לא עד כדי כך גרוע. אתה מדבר כאילו המקום הולך להתמוטט." אין סיכוי. אפילו שאני תוהה אם כדאי שאעמוד על המרפסת בקומה השלישית. נראה לי שבמשב הרוח האחרון המרפסת התנדנדה. "אתה קיבלת מה שרצית מהצוואה. תן לי ליהנות מהירושה שלי."

"אני רוצה שתיהני מהחיים שלך. אני מעדיף לראות אותך מוכרת את הנכס ומשקיעה את הכסף בעתיד טוב יותר, מותק."

"אם אתה חושב שזה כזה חור עלוב, הוא יימכר במחיר הרבה יותר נמוך מהשווי שלו."

"השוק בוער עכשיו," הוא ממהר לומר. אני בטוחה שסימנים של דולר מהבהבים לו בעיניים. "יש יזמים שיקנו את המקום רק בשביל הקרקע. תחשבי על המבנה החדש שאפשר לבנות שם."

ולמחוק את הנחלה המשפחתית? זה לא יקרה. "אתה מוכרח להודות שהנוף שווה מיליון דולר. אני חייבת לעצמי לנסות לגרום לזה לעבוד." משתררת שתיקה ממושכת. אני מבינה שהוא מנסה להימנע מלומר 'את בטוחה שאת חייבת את זה לעצמך, או לאישה מתה?'.

"אני עדיין לא מאמין שהתפטרת מהעבודה הקבועה שלך כדי להתעסק עם המקום הזה. את מכירה אישית את אשתו של ברוק וינת'רופ. לא מאוחר מדי, אני בטוח שהוא ייקח אותך בחזרה לעבודה תוך שנייה אם רק תדברי איתו."

"תפסיק." אני מתכווצת מהמחשבה. "החלטתי כבר. אני לא מתכוונת לבלות את החיים שלי לכודה מאחורי שולחן. סבתא השאירה לי את האכסניה כי אני היחידה במשפחה שמבינה את זה." אתה קיבלת את מה שרצית, אבא. כסף. למה אתה לא מסוגל להניח לי?

אחרי עוד שתיקה ממושכת הוא אומר, "אני מתעקש רק מפני שאני אוהב אותך, ג'ן. אני לא רוצה לראות אותך עושה טעויות שבקלות אפשר למנוע."

"אבל אלה יהיו הטעויות שלי, נכון?"

"כן, ואת עדיין הבת היחידה שלי. אני דואג לך, תאמיני או לא."

אני מחייכת. "תאמין לי או לא, לא כולם זקוקים לערמות של כסף כדי להיות מאושרים."

"לא, אבל זה ללא ספק מקל על התמודדות עם מקרי חירום וקונה לך את כל הקפה היוקרתי והמאפים שתוכלי לרצות אי פעם." הוא צוחק.

הוא פשוט היה מוכרח להזכיר אוכל. הבטן שלי מקרקרת כשאני חושבת על מאפי הקינמון הענקיים האלה מ'סוויטר גריינד', בית הקפה האהוב עליי בסיאטל. אני מתגעגעת אליו.

"אבל אולי את צודקת," הוא אומר בשקט, "אני לא צריך לדאוג בעניין הזה."

אני מטה את ראשי ונועצת מבט בטלפון. "מה זה אמור להביע?"

"את אוהבת את המקום הזה כי הוא סנטימנטלי. בילית שם כמה שבועות מדי קיץ, ושוב בחג המולד, כשהיית ילדה. זה היה שינוי של הנוף. מקום המפלט המיוחד שלך עם סבתא, שבו היא פינקה אותך בטירוף. ג'ן, אני גרתי שם עם אימא שלך אצלם במשך כמה שנים. בעוד כמה חודשים את תראי למה אני מתכוון. את תשתעממי ותבואי הביתה."

אני נועצת את שיניי בשפה שלי, נחושה מאי פעם להוכיח לו שהוא טועה. "אתה אמור לשמוח שאני דואגת למקום הזה. מישהו צריך."

"טוב, לוטי הייתה צריכה למכור ולעבור לעיר לפני שנים."

אלוהים יודע שהוא ניסה לשכנע אותה. במיוחד כשהיא התחילה להזדקן ונעשתה ניידת פחות. תמיד היינו מודאגים מזה שהיא נמצאת שם, גרה לבד. "קילומטרים מהציוויליזציה? הו, האימה," אני מקניטה. הוא מכחכח בגרונו. "הייתה סיבה לכך שסבתא אהבה את המקום הזה. באמת, אני חושבת שהמקום השאיר אותה בחיים עד גיל מאוחר."

הוא לא עונה. השיחה הזאת היא בזבוז זמן. ההורים שלי מעולם לא העריכו את יופיו של האוקיינוס בלי קו רקיע מנצנץ של העיר ואלפי הדברים שהופכים את החיים לנוחים. הם אף פעם לא עצרו להתפעל מהצבעים העזים של הוורדים של סבתא, מהשיחות הליליות במטבח שלה כשרוטב של פסטה תוצרת בית מעלה ניחוח מאחורינו, מהדבש הטרי בארוחת הבוקר, מכוורת הדבורים שלה. הם לא מתכוונים להתחיל עכשיו, כשהיא איננה. הם לא מבינים את זה, כמו שהם לא מבינים אותי.

אני עומדת לנתק כשנביחה מלמטה לוכדת את תשומת ליבי. אני משפילה מבט. מילק² עומדת ליד הגדר ונובחת בקולי קולות. אף שחור מציץ מתוך האדמה בצד השני של הגדר, ואז הראש השחור שאליו מחובר האף הזה. אני גונחת. שוחה חדשה נחפרה מתחת לגדר, כמעט באותו המקום שמילאתי לפני כמה ימים. זו עוד סיבה לכך שאני לא יכולה לשחרר את המקום הזה.

שני הדוברמנים של סבתא הן מפלצות במשקל של מאה קילו שעושות צרות. "קופי!³ שוב? אתה כזה נודניק." אני מתרחקת מהמעקה. האם עוד קרש חורק מתחת לכפות רגליי?

"ועכשיו?" אבא שואל בחדות.

"קופי חפר מתחת לגדר שוב. כדאי שאלך לפני שהוא ייכנס לשטח של השכנים." אני מנתקת כל עוד יש לי הזדמנות. קופי ומילק הם עוד סיבה טובה להישאר ולהיאבק. איזו דירה שכורה בסיאטל תקבל אותי עם שני דוברמנים גדולים? לעולם לא אצליח לשכור בית עם גינה, ואני לא מסוגלת לחשוב על למסור את הכלבים, לא אכפת לי מה אבא חושב.

אני רצה לתוך הבית, משליכה את הטלפון על המיטה הגדולה ומתחילה לרדת בשלושת גרמי המדרגות כדי לתפוס את קופי לפני שיזנק אל השטח של מישהו אחר כמו מטורף. אני מקווה שגם לפני שמילק תבוא בעקבותיו. הכלבים האלה הם שומרים, פרחחים ותינוקות גדולים, הכול בעת ובעונה אחת. הניסיון ללכת עם שניהם יחד בלתי אפשרי לפעמים.

כשאני מגיעה לחוף, היכן שקופי מדלג לו בחול כשלשונו בחוץ, מילק יוצאת מהחור. היא רואה אותי ומתחילה להתרחק מהגדר. יפה. אחרי שקופי מעייף את עצמו בעוד כמה סיבובים מהירים, אני אוחזת בקולר שלו ומתחילה להוליך אותו בעדינות בחזרה אל הבית. אתן לו להתקרר בחדר השמש, המקום האהוב עליהם, עד שאוכל למלא את הבור.

אני בקושי מצליחה לפסוע חמישה צעדים ואז אני שומעת עוד נביחות רמות. קופי בורח ממני. אני מסתובבת בדיוק בזמן לראות את מילק מתרוצצת בסיבובים, בועטת בשמחה בחול ברגליה. הוא קופץ כדי להצטרף אל אחותו ואני נופלת על הקרקע. למרבה המזל, החול משמש כרית רכה לישבני. עכשיו שניהם חופשיים שוב, היפראקטיביים יותר מתמיד. מקסים.

אחרי שהפסדתי בקרב אני נרגעת ומביטה בעננים, מחפשת התערבות אלוהית כלשהי. ומה אם אבא צודק? מה אם נכנסתי למשהו שגדול עליי?

אני מקבלת את התשובה שלי מלמעלה. השמיים נפתחים פתאום וגשם מתחיל לרדת. לא בדיוק ההשראה שחיפשתי, אבל גם הכלבים שונאים להירטב. מתעלמת מהיקום שקם נגדי, אני קמה ומושכת את תשומת ליבו של קופי. אחר כך אנחנו משיגים יחד את מילק. הפעם הם הולכים אחריי בצייתנות בחזרה אל הבית, או שאולי הם מוליכים אותי.

כשאני למעלה, אני מייבשת אותם ואז לוקחת אותם לחדר השמש. הגשם הפך לסערה פסיפית. "תירגעו. אתם יכולים לישון עד הפסקת השירותים הבאה." אני נועלת את דלתות הזכוכית מאחוריי ועולה למעלה כדי לשטוף מעליי את הלכלוך ואת שערות הכלבים. אחרי המקלחת הארוכה ביותר בעולם אני במצב רוח טוב יותר, אבל מורעבת בטירוף ויש לי קצת סחרחורת. בדרכי אל המטבח אני נעצרת בחדר השמש ורואה אף שחור צמוד אל הזכוכית. קופי יושב מולי, מביט בי בעיניים העצובות ביותר בעולם. הוא יודע שהוא בצרות, אבל הוא גם יודע שאני רכרוכית איומה. מילק מתקרבת כשהיא מבחינה בי, מכשכשת בזנבה.

בשונה מרוב הדוברמנים, סבתא אף פעם לא קיצצה להם את האוזניים או את הזנב, כך שלשניהם יש זנבות ארוכים ומתעקלים. "בסדר, אבל כדאי מאוד שתתנהגו יפה." אני מנסה להישמע קשוחה כשאני פותחת את הדלת, אבל כנראה נכשלת לגמרי כי שנייה אחר כך אני מלוקקת עד מוות על ידי שתי לשונות ענקיות.

אני זורקת לכלבים קצת ממתקים מכיסי ועוברת על התבשילים שבמקרר. נראה שכל אדם שגר ברדיוס של חמישים קילומטרים מהבית הביא תבשיל מאז שסבתא מתה, ואני עדיין מפשירה אותם. שום דבר לא מעיד על כבוד כמו אוכל, והיא הייתה עמוד תווך בפינאקל פוינט.

אני הולכת על השילוב הקלאסי של עוף בגבינה ואורז. אפילו שזה נחמד שאני לא צריכה לבשל, לא שאני יודעת לבשל, כל האוכל הזה הוא תזכורת מתמדת למה שאיבדתי. למען האמת, עצם השהייה כאן היא תזכורת.

הלוואי שהייתי עוזבת את 'וינת'רופ' מוקדם יותר ועוברת לגור עם סבתא בזמן שהיא עוד הייתה בחיים. אולי אם הייתי כאן כדי לטפל בה, היא עדיין הייתה פה. אבל היא הייתה בת שמונים ושבע, לא יכולתי להציל אותה מהזקנה. ועדיין, מישהו היה צריך להיות כאן בשבילה עד הסוף.

בניסיון לנער מעליי את החרטה, אני מחממת את התבשיל ולוקחת אותו אל הסלון. אני לא רוצה לאכול לבד ליד השולחן הענקי. אני רובצת על הספה עם האוכל שלי, מביטה במעטפה הלבנה ששמי כתוב עליה באותיות יפות. אני נאנחת, מתאמצת לא לאבד את התיאבון. היא נמצאת כאן מאז היום שהגעתי. לא נגעתי בה, התעלמתי ממנה.

אבל אצטרך לקרוא את מה שיש בה במוקדם או במאוחר, לא? למה לחכות?

אחרי שאני מכניסה עוד קצת אוכל לפה אני שמה את הצלחת על השולחן, פותחת את המעטפה ומתכוננת לדקירה בלב. שתי המילים הראשונות לבדן הן אגרוף בבטן. זה מטורף איך לכינוי 'מטופש' יכולה להיות משמעות גדולה כל־כך.

מלכה שלי,

תנגבי את הדמעות. תשמחי. אני עם ויליאם שוב, ועברו חמש־עשרה שנים ארוכות.

את האדם היחיד שאני יכולה לסמוך עליו לתת לו את הבית שלי, כי את האדם היחיד שלמד לאהוב אותו כמוני. ידעת שזו הייתה ארץ פראית כשקניתי אותו?

היינו צעירים כל־כך. אבא שלי לא חיבב את ויל. הוא אסר עליי לראות אותו, אז לילה אחד ויל עזר לי להתגנב החוצה מבעד לחלון שלי בקומה השנייה. נסענו משם והתחתנו למחרת.

סבא שלך קיבל עבודה כמנהל תחזוקה במלון בסיאטל. נשים לא כל־כך עבדו בתקופה ההיא, אז השתעממתי בבית. יום אחד הבאתי לוויל ארוחת צהריים כשידעתי שמנהל המלון יהיה שם, ושכנעתי את האיש שהוא לא יכול להרשות לעצמו לא לשכור אותי לעבודה.

זה נמשך רק עשרה חודשים, עד שדוד הנרי שלך הגיע. עם הכסף שחסכתי קניתי את חלקת האדמה הזאת הרחק מהמהומה של העיר. זה לא היה קל. נשים לא רכשו אדמה בעצמן בימים ההם. האידיוט שהיה הבעלים של האדמה אמר לי שהוא מרגיש רע על כך שהוא מוכר אותה ל'תלמידת תיכון'. הוא רצה לוודא שהבעל שלי יודע לְמה אני מכניסה את עצמי. סבא שלך חשב שזה מגוחך לגמרי שהוא מנסה להטיף לי, והציע ללכת לטפל בזה לפני שאכניס לאיש המסכן עוגת בננה בפרצוף.

הודעתי לו מהר מאוד שאני לא צריכה שאבא שלי יגיד לי עם מי להתחתן, ושאני בטח לא צריכה שגבר יגיד לי מה לעשות עם הכסף שלי. הנכס חיכה, וחיכה, וחיכה עוד קצת. זו הייתה אדמה בתולית ונדרש מאמץ עצום כדי לגרום לה לפרוח. אז חיכיתי כמה שבועות ושלחתי מכתב לבעלים האידיוט, משקיע עסוק שאין לו זמן לבוא לעיירה כדי לבדוק את הנכס באופן יסודי ולקנות. הוא נפל בפח, ואני קיבלתי את האדמה שלי. את כל השאר את כבר יודעת.

הפכתי את המקום לאכסניה הטובה ביותר ברדיוס של מאה וחמישים קילומטר מפינאקל פוינט, ובין לבין גידלתי משפחה. אהבתי לצפות בתינוקות גדלים בבית הזה, ואז לצפות בך משחקת פה בכל קיץ בבגד הים האדום שלך עם התותים. זוכרת אותו?

בי הרבור העניקה לנו חיים, אבל הבית העניק לנו עוד הרבה זיכרונות מתוקים. איך אוכל להשאיר אותו למישהו שלא יוקיר אותם?

את, מלכה שלי, דומה לי מאוד. את יכולה למצוא את החלום שלך בפינאקל פוינט ממש כמו שאני מצאתי. רק תשמרי על לב פתוח. תשמרי על הבית שלי ועל התינוקות שלי. ובעיקר, תשמרי על עצמך.

באהבה,

סבתא

אני מסיטה את מבטי, הדמעות צורבות את עיניי. ואז אני צוחקת צחוק גדול כי אני לא קרובה בכלל להיות אמיצה כמו סבתא. לא הייתי יכולה להשאיר את הבית הזה לבד בשנות הדמדומים שלי. וכשהייתי בתיכון, לעולם לא היה לי אומץ להתגנב החוצה מהחלון ולברוח כדי להינשא בסתר. הלוואי שהיינו דומות יותר. ולב פתוח? האם היא התכוונה לראש פתוח?

אני מקמטת את מצחי. סבתא קצת איבדה את זה לקראת הסוף, במיוחד בכל הנוגע למילים ולביטויים. מישהו היה צריך להיות שם איתה.

איך יכול להיות שאבא רוצה שאלך מכאן? אחרי שקראתי את המכתב, הייתי מעדיפה לצעוד על סכינים. סבתא קנתה את המקום הזה כשהייתה בת עשרים, והשקיעה כל־כך הרבה יותר מכסף. היא השקיעה את כל החיים שלה בחלום הזה. לא אכפת לי מה ההורים שלי חושבים.

המכתב משאיר אותי בהרגשה כבדה במשך כל אחר הצהריים. אני כבר לא רעבה, אבל כוס יין לא תזיק לי. קופי מרים את מבטו מצעצוע הלעיסה שלו, קם ופוסע לעברי. "אל תחשוב על זה אפילו. יש שם יותר מדי גבינה ושום בשבילך." אני זורקת את השאריות לתוך הפח לפני שאחד הכלבים ינבור בו ומוזגת לעצמי כוס יין מבקבוק היין האדום שפתחתי אתמול. לפחות הבית הגיע עם מרתף יינות מצויד יפה.

אני מתחילה לעלות במדרגות, כשהכלבים מאחור. קופי נדחס ביני לבין המעקה ואז אחד המוטות משתחרר, נוחת על רצפת הסלון ומסתובב כמו בקבוק ריק. נהדר, עוד דבר אחד שצריך לתקן. עוד בעיה אחת.

אבל אז אני חושבת על סבתא ומבינה ששום תיקון ברשימה הארוכה של התיקונים הנדרשים לא משתווה לחור העמוק שבליבי. אני מתגעגעת אליה כל־כך. כל מה שנותר לי זה לגרום לכך שסבתא תהיה גאה בי.

פתאום נשמעות כמה חבטות. קופי מזנק לעברי כמו מקנה של תותח ואז רץ לחדרי, קופץ על המיטה ומתיישב עליה. מה היו החבטות האלה? אולי רק רעם. יללות ההתרעה הקטנות של מילק הופכות ליללה של ממש כשהיא עולה לחדר ומתיישבת לצד אחיה. "בסדר, בסדר. רדו מהמיטה ובואו נלך לחקור," אני אומרת.

בום! בום! הנה זה שוב.

אני תוהה מה השעה. הטלפון שלי נעלם היכן שהוא מתחת לדוברמנים. "קופי, רוצה ממתק?" הוא קופץ מהמיטה בנהמה ומתיישב כמו ג'נטלמן מוחלט. אני מחייכת. אפילו אם זה לא לגמרי הצליח לה, בכל זאת סבתא התקדמה לא מעט באילוף שלהם עם השנים. הם ממש מקשיבים. לפעמים.

סיבוב נוסף של מהלומות קולניות על הדלת תולש אותי ממחשבותיי. אני לוקחת את החלוק ולובשת אותו על גופיית טיילור סוויפט שלי. האור העמום שנכנס מבעד לחלון מרמז על כך שזו שעת בוקר מוקדמת. מי זה יכול להיות בשעה מוקדמת כל־כך? זה בוודאי עוד מישהו מהמתאבלים, שמגיע מאוחר כדי לתת כבוד. אלה היו המבקרים היחידים שלי בשלושת השבועות שלי כאן.

לא שאני יכולה להאשים מתארחים פוטנציאליים שמגיעים מחוץ לעיר. אני רחוקה מאוד מלהיות מוכנה לארח פה אנשים, אבל את השלט 'סגור זמנית' שתלוי בחזית קל להחמיץ. "אני צריכה לתלות שלט גדול יותר," אני ממלמלת כשהכלבים יורדים אחריי במדרגות. הדפיקות על הדלת מהדהדות ברחבי הבית, הפעם ביתר נחישות.

זה מגוחך. האם מישהו עצר אולי לחשוב שאני מתאבלת?

כשאני מגיעה אל הדלת ופותחת אותה לרווחה, אני מתכוננת לנעוץ בציפור משכימת הקום את המבט הכי קר שיש לי, אבל זאת לא עוד גברת קשישה ומחייכת או זוג בעל פנים רציניות מהכנסייה, זה גבר גבוה ורחב בחליפת שלושה חלקים ובמשקפי שמש שחורים. האביר השחור.

לפני שאני מספיקה לומר מילה, הוא מנמיך את משקפי השמש שלו, חושף עיניים כחולות־אפורות, המהממות ביותר שראיתי. הוא מבוגר ממני, אולי באמצע שנות השלושים לחייו. מבטו חותך דרכי. אני ממש נסוגה צעד אחד אחורה, מתאמצת למצוא את שיווי משקלי. אפילו הכלבים נראים מתוחים, קפואים במקומם ואוזניהם זקופות.

"מיס לנדרס? בוקר טוב." הוא מכניס יד לתוך הז'קט שלו. הדם שלי קופא. הוא עומד לשלוף נשק? ומה אם הוא רוצח מאפיה שבא לחסל אותי?

אלא שהוא שולף מעטפה לבנה, מבריקה. אני כבר מחפשת לוגו של בנק לפני שהוא מושיט לי אותה. אולי לסבתא הייתה איזו הלוואה או שעבוד שלא ידעתי עליהם, ואני מקבלת עיקול.

אבל היא הקפידה מאוד על הרישומים ועל המסמכים. עברתי על המשרד שלה כמה פעמים. את המשכנתה היא סיימה לשלם לפני שלושים שנה, והיה לה מספיק כסף בחשבון העסקי כדי להתנהל ביום־יום.

"את בסדר?" הזר שואל. "מיס לנדרס, את חיוורת. אם זה זמן גרוע – "

אני לא מספיקה לענות כשקופי מזנק היישר אל האורח שלי. אוי, לא. האורח נסוג לאחר נביחה קולנית, ואז כף רגל כלבית גדולה נתפסת בחגורה הסגורה בקושי של החלוק שלי. כשהוא צונח על רגליו הארוכות, החלוק נפתח. רוח קרירה עוברת על הגופייה והתחתונים שלי, מתפתלת לאורך רגליי החשופות, אבל כל מה שאני מרגישה זו אש כשאני מנסה נואשות להתכסות מחדש בחלוק. כשאני מרימה את מבטי, אני רואה גיחוך על פניו של הבנקאי. ג'נטלמן היה מסתובב, או לפחות מסיט את מבטו. עיניו של האיש הזה משוטטות על בשרי החשוף. זעם פועם בי כשאני סוגרת את החלוק בשתי ידיי. אפו הרטוב של קופי נצמד אל היד שאוחזת במעטפה. "קופי, שב!"

מובן שהוא בוחר לא להקשיב. הוא פשוט עומד שם, וזנבו המעוקל מצליף. הגבר מפנה את מבטו המשועשע אל הכלב. אין לי מושג מי הוא או מה הוא רוצה, אבל חסר לי שהבחור הזה יפחיד את הכלב הגדול שלי, והכלב יפיל אותו. "הוא לא נושך. אפשר לעזור לך?"

כדי לא להישאר מאחור, מילק חולפת על פניי ומרחרחת את ידו של הזר. זו כף יד גדולה ומחוספסת, דומה יותר ליד של פועל מאשר ליד של בנקאי.

הוא מביט במילק ואומר, "לא היום, גברת."

רגע, הוא מכיר את הכלבים? אני מכחכחת בגרוני בקול רם. הוא מושיט את ידו. "אני מיילס קרומוול, השכן שלך. בערך."

אני ממצמצת, לוחצת את ידו קלות. "אני יודעת מי אתה." למעשה, שמעתי את השם בעבר. השם לגמרי לא תואם לפניו הקשות, לשערו הכהה ולזיפים שעל פניו. זה לא הזאב הבודד שדמיינתי כשחשבתי על הבעלים של הבית הסמוך. הוא הבעלים שלו כבר שנים, אבל מעולם לא ראיתי אותו. לא שזה קשה, כשיש שטח ענקי שמפריד בין הבתים. חשבתי שמתבודדים עשירים הם בני יותר משישים, גברים בעלי שיער אפור, אקסצנטריים שמשאירים את התריסים סגורים ואוגרים להם בבית דברים כמו טיימרים לבישול. "אה, כן. אתה כאן בגלל ההפרעה על החוף? אם הכלבים חפרו בור בצד שלך..."

הגבה שהוא מרים עוצרת אותי באמצע המשפט. "אף פעם לא אתלונן על קופי ועל מילק." הוא מביט בכלבים לפני שעיניו נשלחות אליי, משוטטות שוב על גופי. מעצבן.

אני לא רגילה לזה שתוקעים בי עיניים, במיוחד כשזה גבר זר עם כתפיים רחבות ועיניים אפורות שנלקחו מרומן רומנטי על ערפדים. לחיי בוערות. אני לא בטוחה מה להרגיש. אפילו שאני מכוסה לגמרי על ידי החלוק הרך שלי, אני מרגישה עקצוץ במקומות שאף אדם זר לא אמור לגעת בהם.

"הם באמת נראים כמו משהו שאין בכוחך להתמודד איתו," הוא מציין בבוטות.

הפעם אני מרימה גבה. זאת בדיחה? הא, הא. מצחיק. אדון זין השכן. "אפשר לעזור לך? באת לבקש כוס סוכר? אם באת לכאן רק כדי לעקוץ, זה לא הזמן הכי מתאים."

"באתי להציע את תנחומיי הכנים. לוטי הייתה אישה מדהימה. אני בטוח שאת יודעת שכולם כאן כיבדו אותה. המצב של כולנו גרוע יותר בלעדיה," הוא אומר.

אני מעפעפת. אז הוא הכיר את סבתא.

הוא שוב מושיט לי את המעטפה. "משלוח מיוחד. בהתחשב בנסיבות, חשבתי שמוטב שאבוא להציע לך את ההצעה פנים אל פנים."

"הצעה?"

"אני מניח שההצעה תיראה לך משכנעת. בבקשה, תתייחסי אליה כמו שלוטי הייתה רוצה."

אני מנידה קלות בראשי. "על איזו הצעה אנחנו מדברים כאן?" הוא לא עונה. באנחה, אני קורעת את המעטפה ומוציאה ממנה... זה צ'ק? "'בי הרבור' לא עומדת למכירה," אני אומרת, מקשיחה את קולי. "סליחה, אבל זה באמת פתאומי. אתה חושב שפשוט אקח את הכסף ואסכים לזה ככה, מתוך גחמה?"

גבותיו העבות מתכווצות מעל מבט קר ומרוחק. "נפגעת. זאת לא הייתה כוונתי."

"טוב, בפעם הבאה שתרצה לנסות לקנות נכס של אישה שהגופה שלה בקושי התקררה, לפחות תשתמש במתווך, למען הנימוס. אולי תנסה קודם להתקשר ואז אוכל פשוט להגיד 'לא, תודה' ולנתק את השיחה בלי שאעמוד כאן כשאני לבושה ב..." אני לא מסיימת את המשפט.

שפתיו מתעקלות שוב לחיוך הבלתי נסבל הזה. "אני מבטיח לך, לא ראיתי הרבה," הוא אומר. אבל הטון שלו גורם לזה להישמע כאילו זאת טרגדיה.

אלוהים, תן לי כוח. אפילו שהבוס האחרון שלי היה מיליארדר מפלצתי, מעולם לא יצאתי מהמיטה לפני תשע בבוקר עם דחף לחנוק אדם. "כדאי שתלך," אני נובחת.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*

הערות

1 ‘מפרץ הדבורים’.

2 מאנגלית: חלב.

3 מאנגלית: קפה.