פרקליטו של השטן

פרולוג
מתקן הכליאה הולמן, מחוז אֶסקֶמבִּיָה, אלבמה
 

רנדל קוֹרְן חיכה לרגע הזה ארבע שנים ארוכות.

הוא עמד בתא ההוצאה להורג בזרועות שלובות ובהה בכיסא. הכיסא היה כמעט בן מאה שנה. הוא נבנה ממהגוני ונצבע בצבע צהוב זרחני לסימון כבישים, באדיבות מחלקת הכבישים המהירים של המדינה, שמשרדיה שוכנים לא רחוק ממתקן הכליאה הולמן. הם כינו את הכיסא "המאמא הצהובה".

מאה ארבעים ותשעה אנשים ישבו על הכיסא הזה ולעולם לא קמו עוד.

השעון הדיגיטלי על הקיר הורה 23:45.

הזמן כמעט הגיע. הוא יצא מתא הלבנים אל מסדרון של קירות בטון. לא צבועים. דלת משמאל הובילה לחדר הבקרה של הכיסא — "הקופסה החמה". הוא לא נכנס פנימה, אלא הלך ישר אל הגומחה שבקצה המסדרון. שתי ספות עמדו שם זו מול זו. על אחת מהן ישב כומר, ועל האחרת צוות ההוצאה להורג: ארבעה סוהרים, שאומנו להוביל את האסיר מתא הנידונים למוות אל הכיסא ולקשור אותו אליו, והכול בתוך פחות משתי דקות.

קורן נופף בידו לצוות, והקצין הממונה החזיר לו הנהון. הוא התעלם מהכומר. מעבר לספות, מסדרון צר פנה שמאלה. בקצהו היה תא מסורג קטן, ובתוכו, כשהוא יושב על דרגש וצופה בטלוויזיה, היה דריוס רובינסון. הוא אכל את ארוחתו האחרונה — סטייק מטוגן בסגנון דרומי, לחם תירס ופפסי. הכומר כבר התפלל איתו את התפילות האחרונות. ראשו והשוק השמאלית שלו גולחו זה עתה. איש אחד עמד בין דריוס למאמא הצהובה.

שמו היה קודי וורן.

קודי עמד מחוץ לתא ודיבר בטלפון שהיה מקובע לקיר. קורן ידע בדיוק מה הוא עושה: משוחח עם לשכת המושל. הוא המתין בזמן שהמושל כריס פאצ'ט עבר על המסמכים ששלח לו, ובהם בקשה לעיכוב ביצועו של גזר הדין. כסנגור מנוסה בתיקים שנגזר בהם עונש מוות באלבמה, קודי היה האדם היחיד שהיה יכול לשכנע את המושל להציל את חיי הלקוח שלו.

קורן עמד ללא ניע. גבר גבוה ורזה, נטול שרירים ושומן. לא שהוא שמר על כושר, אלא שהוא אכל מעט, וזה ניכר בו. עצמות לחייו היו חדות כל כך, עד שיכלו לחתוך סטייק. שום קמטי גיל לא נראו עליו. היו שאמרו שפניו הן כפניה של בובת חרסינה מוזרה. בשערו הכהה המשוך לצד אחד ובמשקפי המתכת הדקים שהרכיב, הוא נראה כמו איש מבוגר שגנב גוף צעיר כדי לשכון בו. עיניו השחורות הקטנות היו שקועות עמוק תחת גבותיו, כאילו כדי להסתיר את מבטו. פיו היה רק חריץ כהה בפניו. גופו, שהתנשא לגובה שני מטרים, היה יכול לשרת אותו היטב אילו עסק אי־פעם בספורט, אך הוא העדיף להישאר בפנים, בחושך, לקרוא, ללמוד ולחשוב. כמו עכביש זקן, הטווה קורים שרק הוא יכול לראות.

דריוס רובינסון בן העשרים וחמש הורשע ברצח ארבע שנים קודם לכן ונידון למוות. ערעוריו מוצו במהירות. הקורבן היה סוכן מכוניות משומשות שנורה בחזה במהלך שוד. אדם בשם פורטר ירה בו בעת ששדד ממנו חמשת אלפים דולר במזומן. רובינסון הסיע את פורטר למגרש והרחיק אותו משם לאחר השוד. הוא טען שלא ידע שפורטר חמוש ושבסך הכול הקפיץ אותו למגרש כדי לאסוף מכונית חדשה. פורטר נורה למוות על ידי המשטרה עשרים וארבע שעות לאחר מכן. רובינסון אמר לחבר המושבעים שהוא לא היה חמוש, שהוא אפילו לא דרך במגרש, שהוא היה במכונית כל הזמן ולא ידע שפורטר מתכוון לשדוד מישהו עד ששמע את הירייה. הוא גם טען שפורטר איים לירות בו אם לא יסיע אותו מזירת הפשע.

שום דבר מכל אלה לא שינה במחוז סאנוויל. רנדל קורן, התובע המחוזי, שכנע את חבר המושבעים שרובינסון היה שותף לשוד וידע שפורטר חמוש. על פי חוקי השותפות לעבירה, די היה בכך כדי לשלוח אותו לאגף הנידונים למוות ולהתייחס אליו כאילו לחץ בעצמו על ההדק. כל ההוצאות להורג באלבמה התבצעו במתקן הולמן שבמחוז אסקמביה, הסמוך לסאנוויל.

קורן ידע שמכיוון שפורטר הוא שלחץ על ההדק, קיים סיכוי טוב שעונש המוות של דריוס יומתק.

קודי היה מבוגר ממנו, וכל אחת משישים ושלוש שנותיו ניכרה בפניו. קמטים עמוקים חרצו את מצחו. קמטי הבעה נאספו סביב עיניו, שנותרו בוהקות ומלאות תקווה. ז'קט החליפה שלו ועניבתו היו מונחים על רצפת הבטון. הוא ניגב את הזיעה ממצחו אל תוך שערו המאפיר והצמיד שוב את השפופרת לאוזנו. קודי וורן היה עורך דין טוב והוא היה בטוח שיציל את חייו של דריוס, גם אם לא יוכל לשחרר אותו לחופשי.

"יש חדש מלשכת המושל?" שאל קורן.

קודי הסתובב, הניד בראשו לשלילה והביט בשעונו. עשר דקות לחצות. עשר דקות עד שדריוס רובינסון יצעד את צעדיו האחרונים אל הכיסא. הטלפון שבקיר היה קו ייעודי ללשכת המושל, אך רוב עורכי הדין רק המתינו, כמו קודי. האזינו לדממת אלחוט, בציפייה למחווה של חסד.

"הוא ימתיק לי את העונש. אני יודע את זה. אני חף מפשע," אמר קול. קורן הסתובב וראה את דריוס בתא. הוא אחז בסורגי הברזל, כמעט רקד מרגל לרגל ונשך את שפתיו בציפייה. זיעה כיסתה את פניו, אף על פי שהמסדרון היה קריר. ההמתנה לשיחת טלפון שתכריע בין חיים ומוות יכולה לקרוע אדם לגזרים, והמתח הנפשי ניכר בדריוס.

קורן שלף את הטלפון הסלולרי שלו מהז'קט, החליק אצבע, הקיש והצמיד את המכשיר לאוזנו.

"המושל בפועל פאצ'ט," אמר קורן. "אני כאן עם קודי וורן ועם איש השעה, מר רובינסון. אני מבין שמר וורן ממתין על הקו כבר זמן מה בניסיון להשיג את הלשכה." מושל אלבמה היה בעיצומו של שימוע הדחה, שנדחה עקב יציאתו לחופשת מחלה. הוא החלים כעת בבית חולים בארקנסו. מכיוון שהיה מחוץ למדינה, סגן המושל מילא את מקומו.

קורן הקיש שוב על המסך והעביר את השיחה לרמקול, כך שקודי ודריוס יוכלו לשמוע.

"אני עדיין שוקל את העניין. רציתי לשאול לדעתך קודם," אמר פאצ'ט.

"בטח, תן לי לדבר על זה עם מר וורן. אני אעביר אותך להמתנה."

וורן טרק את שפופרת הטלפון על מתקנה. הוא המתין על הקו ללשכת המושל כמעט שעה, וקורן אהב להראות לו שהוא יכול להשיג את המושל באופן מיידי. משחקי הכוח הקטנים האלה הסבו לו ריגוש רגעי.

"תשמע, קורן. היה לו תפקיד שולי בשוד הזה, ולא משנה איך תהפוך את זה. לא מגיע לו למות, ואתה יודע את זה. הוא איש צעיר. עוד יכולים להיות לו חיים, ואני משוכנע שיום אחד יתגלו ראיות חדשות שיטהרו את שמו. בבקשה, רק תן לו הזדמנות," אמר וורן בקול סדוק וצווחני. הוא עבד כבר חמישה ימים ברצף, בלי הפסקה, כדי להציל את דריוס רובינסון מהכיסא.

הבעתו של קורן נותרה חתומה. פני הבובה שלו נותרו ריקות. הוא לא ענה וצפה בהנאה בוורן, שעיניו תרו אחר תשובה, אחר תקווה, בעיניו שלו, בנשימה עצורה.

איש לא דיבר. איש לא העז לנשום. קורן היה מסוגל לעמוד דומם לחלוטין כשחפץ בכך. דממה מבשרת רעות עטפה אותם, מלאה באפשרות אך גם באימה. קורן התענג על השקט המאיים הזה כאילו הוא רוחץ במים עומדים.

הדממה נשברה בקול נשימתו של דריוס. הוא שאף עמוק. כמו הרִיק הרגעי בחלל כשליבת כוכב קורסת, שואבת הכול אל תוכה, רגע לפני שהיא מתפוצצת.

"פורטר כיוון אלי אקדח אחרי השוד! אם לא הייתי מסיע אותו משם, הוא היה הורג אותי. לא ידעתי שהוא מתכוון לירות במישהו ולשדוד אותו. אני נשבע שלא ידעתי!" צעק דריוס, והפחד והייאוש נטפו מכל מילה.

"אני מאמין לך," אמר קורן.

"מה אמרת?" שאל וורן.

"אני מאמין לו. והמושל בפועל יעשה כל מה שאגיד לו. אני אחזיר אותו לשיחה עכשיו. תנו לי שנייה, והכול ייגמר בקרוב," אמר קורן.

דמעות החלו לזלוג על לחייו של דריוס רובינסון.

כתפיו של קודי וורן שקעו, כאילו משא של מאתיים קילו הוסר זה עתה מגבו. הוא הביט בתקרה, לחש תודה למרומים ועצם את עיניו. הוא הציל את חייו של איש צעיר. ברגע הזה, דבר לא היה מתוק יותר מההקלה שחש.

הוא צעד אל תא הנידונים למוות, השחיל את אמות ידיו בין הסורגים ואחז בפניו של דריוס. "הכול יהיה בסדר," אמר.

קורן לחץ באגודלו על מסך הטלפון שלו. "אדוני המושל, אתה עדיין שם?"

"אני כאן. הזמן דוחק, רנדל. מה אתה רוצה שאעשה? אני נוטה להמתיק את העונש על סמך בקשתו של מר וורן, אבל לא אלך נגד התובע המחוזי שלי — לא אם יש לך דעות נחרצות. מה עמדתך?"

קורן עשה צעד לאחור והתפעל מהמראה שלפניו. וורן ורובינסון התחבקו דרך סורגי התא. שניהם בכו עכשיו.

"שוחחתי עם מר וורן. הוא משכנע מאוד. יש לו טיעון חזק להמתקת עונשו של רובינסון. אני מבין שזאת גם ההעדפה שלך. לא קל לקחת חיים בשם הצדק," אמר קורן.

וורן ורובינסון חייכו כעת מבעד לדמעות וצחקו. הפחד העצום, הבלתי נתפס, שאחז בהם במשך שבועות נעלם, וההקלה היתה מוחלטת.

"אבל זאת הסיבה שבגללה אנחנו חייבים לבצע את גזר הדין במקרה הזה," המשיך קורן.

וורן היה הראשון שקלט את מה שאמר. ראשו הסתובב בחדות, ועיניו ננעצו בתובע המחוזי.

"חבר מושבעים הרשיע את מר רובינסון ברצח וגזר עליו עונש מוות. נבזה את חבר המושבעים הזה ואת הקורבן של מר רובינסון, אם נאפשר לו לחיות. לא. לדעתי, דריוס רובינסון צריך למות הלילה."

וורן זינק לעבר קורן, אבל שני סוהרים חצצו ביניהם, אחזו בסנגור והדפו אותו לאחור.

"כמו שאמרתי, רנדל, אני לא מתכוון ללכת נגד רצונך. ההוצאה להורג תתבצע כמתוכנן. הערעור נדחה," אמר פאצ'ט.

הצוות במחלקת הכליאה ערך תרגולים במשך שבועות לקראת היום הזה. עכשיו וידאו אנשיו שהרצועות מהודקות, שהספוג על ראשו מכיל מספיק תמיסת מלח ושהאלקטרודות מחוברות היטב. הם סיימו את עבודתם בתוך פחות משתי דקות ויצאו מתא ההוצאה להורג, מותירים את רובינסון קשור בעיניים מכוסות למאמא הצהובה.

התא עצמו היה קטן יחסית. הכיסא עמד במרכז חדר מחופה בלבנים, מול חלון צפייה גדול. בקרי הזרם החשמלי היו בחדר נפרד. דרך הזגוגית שבדלת חדר הבקרה יצפה קורן בהוצאה להורג.

מדי האסיר הכחולים של רובינסון כבר לא היו שלמים לחלוטין. צד שמאל של המכנסיים נחתך מעט מעל הברך. אלקטרודה חוברה לשוק, שנמרחה בג'ל מוליך. שתי רגליו קובעו לכיסא ברצועות עור עבות עם אבזמי כסף בוהקים שנסגרו סביב קרסוליו. רצועות נוספות הידקו את בטנו, את חזהו, את זרועותיו ואת מצחו. ספוג שהכיל בדיוק שמונים ושמונה מיליליטרים של תמיסת מלח הונח מוכן על האלקטרודה הבולטת מהקסדה, כפי שכונתה הכיפה שתעביר את רוב הזרם לגופו של רובינסון. יותר מדי תמיסת מלח בספוג, והאלקטרודה תקצר. מעט מדי, וראשו של דריוס יעלה באש.

על מדי האסיר היו כתמים לחים, מתחת לזרועות ועל החזה. רובינסון הזיע, ואף על פי שהיה קשור בחוזקה, רעד כמו אקדח בידו של ילד.

ידית בחדר הבקרה פתחה את הווילון בתא ההוצאה להורג וחשפה את קיר הזכוכית ואת האנשים שמאחוריו. כעשרה עדים. איש מהם לא היה קרוב משפחה של סוכן המכוניות שנרצח. לא, אלה היו עדים מקצועיים ועיתונאים. קודי וורן לא נכח — הוא הורחק מהבניין. קורן היה יכול לראות את העדים, אבל הם לא יכלו לראות אותו. חלון הצפייה שלו היה זכוכית חד־כיוונית.

לנידון למוות הוצע לומר את מילותיו האחרונות.

"אני חף מפשע וכולם יודעים את זה."

קורן ידע זאת. ולא היה לו אכפת. הוא לא נעשה תובע במדינה שבה קיים עונש מוות כדי לעסוק בשאלות של אשמה או חפות. המערכת היא שקסמה לו. הצדק היה רק גלימה שלבש כדי להסוות את טבעו האמיתי.

הכול היה שקט עכשיו. ואז המכונה התעוררה לחיים.

קורן שמע משהו נוסף, זמזום נמוך, שלפתע התגבר כשכתפו השמאלית של רובינסון נמשכה לאחור והוטחה בכיסא.

המאמא הצהובה החלה את הסבב הראשון שלה.

כמעט אלפיים וחמש מאות וולט זרמו כעת בגופו של רובינסון. עיניו של קורן התרחבו, שפתיו נפערו. הוא חש טעם מתכתי בפיו. האוויר היה סמיך מחשמל סטטי.

בשתי השניות הראשונות היה נדמה שכוח בלתי נראה מצמיד את כתפו של רובינסון לגב הכיסא. שתי שניות נוספות חלפו וגופו הזדעזע בפראות, כאילו פטיש אוויר קבור בבטנו. מכת החשמל הראשונה היתה אמורה להמם אותו, לעצור את לבו.

אך היא לא עשתה אף לא אחד מהדברים האלה. הגולגולת היא מוליך גרוע.

לאחר חמש שניות נוספות נותק הזרם. כשהתחדש, הוא היה נמוך בהרבה — רק שבע מאות וולט. הוא נותר דולק למשך שלושים שניות, ואז המכונה כבתה אוטומטית. אם רובינסון לא ימות בזמן הזה, כל התהליך יחזור על עצמו.

קורן עמד ליד החלון והתבונן כל הזמן, לא הסיר לרגע את עיניו מרובינסון.

מבטו לא מש מהאיש שבכיסא.

אפילו לא כשעורו החל להעלות עשן. אפילו לא כשהזרם ריסק את עצם השוק השמאלית שלו. אפילו לא כשדם הקציף מפיו.

וכל אותו זמן חש קורן כאילו חשמל זורם בעורקיו שלו. כאילו אחד מאיתני הטבע שוטף אותו. כתובע מחוזי, הופקדה בידיו הארוכות והעקומות הסמכות להכריע בין חיים ומוות. והוא אהב את זה. הוא הרג את האיש הזה במו ידיו, כאילו ירה כדור בראשו, והמחשבה היתה משכרת. ירי או דקירה לא היו אותו הדבר מבחינתו. חייתיים מדי. הוא אהב להרוג באמצעות מִשׂרתו, מוחו וכישרונו. זה הסב לו עונג גדול מכפי ששיער אי־פעם. וכל הזמן הזה הוא ייחל שרובינסון יישאר בחיים, רק עוד קצת.

מספיק זמן כדי שהסבל יימשך.

כשהכול נגמר, ענן עשן ריחף מעל המאמא הצהובה, ובאפו של קורן לא נותרה נשמה.

לדריוס רובינסון נדרשו תשע דקות למות.

ובתשע הדקות המייסרות האלה, רנדל קורן הרגיש חי באמת.

לאחר חמישה חודשים

סקיילר אדוארדס
 

סקיילר אדוארדס הסתתרה בפינת המטבח בבר של הוֹג והקלידה בשני אגודלים הודעה בטלפון. הנקישות ששמעה עם כל הקשה על המסך היו רק אפקטים שחיקו את רעש המקלדת הישנה, אבל אפילו הצלילים האלה נשאו את הכעס שבו הקלידה. היא סיימה את ההודעה, לחצה על "שלח" ודחפה את הטלפון לכיס הג'ינס שלה לפני שבעל הבר יבוא לחפש אותה.

השעה היתה כמעט חצות, המטבח נסגר כבר לפני שעות, והטבח, שהיה ראוי לתואר הזה באופן רופף למדי, עזב זמן קצר אחרי שניגב את הגריל במטלית מלוכלכת. לא היתה לה סיבה טובה להיות שם, מלבד הרצון לזכות בחמש דקות של פרטיות עם הטלפון. היא ידעה שהתשובה תגיע מהר. החבר שלה, גארי סטראוד, מעולם לא שלח הודעות ארוכות. הוא השתמש באימוג'ים או בקובצי GIF כדי להסתיר את שגיאות הכתיב שלו. אבל לסקיילר לא היה זמן לחכות. היא דחפה את דלתות הכנף הכפולות, יצאה למסדרון, חלפה על פני השירותים ונכנסה דרך דלת נוספת אל הבר.

רק שלושה לקוחות נותרו שם. מקומיים מבאקסטאון. רוק רך התנגן מהרמקול שבפינה, אבל הלקוחות התעלמו ממנו והביטו בטלוויזיה.

"ראיין, אתה יכול אולי להגביר?" שאל הגבר הגדול שבקצה הדלפק. הוא ישב שם רוב הערב, אחרי שסיים את ארוחתו, ושתה סודה ובירה שחורה בזמן שעבד. היא ראתה אותו כאן בעבר. בדרך כלל הגיע כשהיה שקט, עבר על קצת ניירת וצפה במשחק. לא גבר נאה, אבל בנוי היטב, והוא תמיד השאיר טיפ יפה.

"בטח, טום," אמר ראיין והניח שתי כוסות בירה מלאות לפני הלקוחות האחרים.

טום. זה היה שמו. היא ידעה שהוא עובד כתובע במשרד התובע המחוזי. ראתה אותו בטלוויזיה, והם אפילו דיברו על אחד התיקים שלו לפני חמישה חודשים בערך. הגבר שהוצא להורג במחוז אסקמביה. טום עזר להרשיע אותו. הוא אמר על זה מעט מאוד, אבל טום לא היה איש של הרבה דיבורים. ראיין הוג, בעל הבר, תמיד היה נחמד אליו במיוחד.

היא הרימה מבט אל הטלוויזיה כשראיין הנמיך את הקול במערכת הסטריאו והגביר את עוצמת הקול במסך השטוח שעל הקיר מעל הבר. המושל החדש, פאצ'ט, הופיע בחדשות ודיבר שוב על המפעל.

"אני אעשה כל מה שנדרש כדי להציל את מקומות העבודה בסולנט כימיקלים..."

"סוגרים את המפעל?" שאל ראיין.

"מאיימים לעשות את זה כבר שנים," ענה טום. "נראה שהפעם זה רציני, אם המושל מעורב."

סקיילר החלה לאסוף כוסות מהשולחנות והשאירה עין אחת על הטלוויזיה. אביה, פרנסיס, עבד במפעל כנהג משאית. הוא עשה זאת במשך עשרים שנה והרוויח מספיק כדי לעזור לה לשלם לקולג'. אמנם סקיילר היתה נבונה, אבל לא הצליחה לקבל מלגה, ואביה שילם את שכר הלימוד שלה. אם יפטרו אותו, ייתכן שהיא תיאלץ לנשור מהלימודים. עוד סיבה לדאגה.

הטלפון שלה רטט בכיס. היא הסתובבה עם הגב לראיין והחליקה אותו החוצה מהג'ינס. ראיין הוג לא היה בוס גרוע. הוא שילם קצת יותר מאחרים ולא גזל מהטיפים שלה. ואמנם הוא מעולם לא אמר שום דבר לא הולם, ובוודאי לא נגע בה, אבל לפעמים היא תפסה אותו מסתכל עליה. ולא באופן שבו בוס בודק שהעובדת שלו לא מבזבזת זמן בשליחת הודעות לחבר שלה. היה מדובר רק במבט, אבל הוא עדיין עשה לה קצת בחילה.

היא פתחה את ההודעה. אימוג'י של לב ו"בבקשה תבואי בקרוב". אחותו של גארי, טורי, ערכה מסיבה הלילה, והוא התחנן שתודיע בעבודה שהיא חולה. היא אמרה לו שהיא חייבת לעבוד, והוא התבאס. הציק לה שתסיים מוקדם ותצטרף אליו. סקיילר לא רצתה לתת לגארי תקוות שווא. היא היתה עייפה ולא ממש התחשק לה לחגוג. אבל הוא חפר לה על המסיבה הזאת ימים, ולכן היא שלחה הודעה לטורי ושאלה אם עוד תהיה מסיבה להגיע אליה כשתסיים את המשמרת.

"זאת שיחה של שני אגודלים?" שאל אנדי.

לשמע קולו היא הסתובבה אליו בחיוך. אנדי החזיק כמה כוסות בירה מלוכלכות. הוא פינה את שאר השולחנות בזמן שדעתה היתה מוסחת.

"מה זאת אומרת, שיחה של שני אגודלים?" היא שאלה.

"כשאת וגארי רבים את מקלידה בשני האגודלים. לפעמים נדמה לי שאת עומדת לשבור את המסך, מרוב שאת מקלידה מהר," הוא הסביר.

היא חייכה. חיוך חם. בזכות אנדי דובואה העבודה כאן היתה הרבה יותר נסבלת. הוא היה צעיר ממנה, רק מעט. עמד להתחיל ללמוד בקולג' בספטמבר. ילד חכם עם לב חם. חכם יותר ממנה, כי הוא זכה במלגה מלאה. היא לא קינאה בו על כך, כי ידעה שאחרת לא היה יכול ללמוד בקולג'. הם היו רק הוא ואמו, ובבאקסטאון היו אנשי המעמד הבינוני הלבן, כמו המשפחה של סקיילר, שהסתדרו והיה להם מספיק כדי לשים כסף בצד, ובצד השני של העיר היו המשפחות העניות של שחורים ומהגרים, שלהם היה קשה יותר. סקיילר תעוף מהעיירה הזאת ברגע שהיא תסיים את הקולג', והיא ידעה שגם אנדי יעשה זאת — וייקח איתו את אמו.

אנדי הסתובב בחיוך והחזיר את הכוסות המלוכלכות לבר. היא ראתה רומן בכריכה רכה מבצבץ מהכיס האחורי של הג'ינס שלו. הוא קרא בכל רגע פנוי בעבודה. לא היה לו טלפון סלולרי. סקיילר חשבה שאם היתה מקדישה לקריאה את אותו הזמן כמו אנדי, במקום לבהות בטלפון שלה, אולי היתה זוכה במלגה ההיא. ואז היא נזכרה שהיא יכולה לשדרג את הטלפון בחודש הבא. היא כבר החליטה לתת את המכשיר הישן שלה לאנדי, עם קצת כסף לשיחות.

היא אספה את הכוסות שנותרו, וראיין רמז בדיסקרטיות לשני הלקוחות שלפניו על כיסאות הבר שהגיעה שעת הסגירה.

הם היו גברים גדולים. אחד גבוה, השני בגובה ממוצע, וכל חלק בגופם היה עבה ושרירי.

שני שוטרים. שניהם בבגדים אזרחיים, לא בתפקיד.

הגבוה היה השוטר לנארד. היו לו שיער אדום, שפם וגישה בעייתית. במיוחד בכל הנוגע לאנדי. השני היה השוטר שיפלי. היו לו עיניים קטנות וכהות שנראו כאילו הן קולטות את האור בזוויות מוזרות — כמעט כאילו היתה אש מאחורי גלגלי העיניים שלו, ומדי פעם היה אפשר להציץ בה. הוא לא היה חם מזג כמו לנארד, אבל סקיילר חשדה שהוא מסוכן יותר.

הם היו לקוחות קבועים ותמיד ישבו בבר כדי שלא יצטרכו לתת טיפ למלצרים. ראיין לא חלק טיפים מהבר. מה שהיה על השולחנות היה של סקיילר ואנדי, וכל מזומן שנזרק על הבר היה שלו.

"היי, סקיי, אבא שלך עדיין עובד במפעל?" שאל לנארד.

הוא קרא לה סקיי. אף אחד אחר לא קרא לה ככה, אבל היא חייכה וענתה כמו תמיד.

"בטח," אמרה.

"זמנים קשים להרבה אנשים," אמר שיפלי, והשוטרים חזרו לשיחה שלהם. סקיילר העמיסה את מדיח הכלים בזמן שטום אסף את ניירותיו, שילם את החשבון ויצא בצעדים נמרצים מהדלת הקדמית. ראיין התחיל לכבות את האורות, ואז שיפלי ולנארד הבינו את הרמז והלכו. אחרי שהם ניקו את הבר, ראיין אמר לסקיילר ולאנדי שהם יכולים ללכת.

הם יצאו יחד אל הלילה החמים בסביבות שתים־עשרה ורבע. היא נופפה לשלום לאנדי, והוא התחיל את הליכתו הארוכה הביתה. הטלפון שלה רטט. הודעת טקסט.

תשובה מטורי: איזו מסיבה?

סקיילר העבירה אצבעות בשערה וקיללה. היא צילמה את המסך עם ההודעה של טורי ועמדה לשלוח את הצילום לגארי בצירוף מה לעזאזל? שיקרת לי לגבי מסיבה? כשהטלפון שלה צלצל. זאת היתה טורי. היא ענתה.

"אוי לא, אני כל כך מצטערת. בבקשה תבואי, פישלתי," אמרה טורי. ברקע נשמעה מוזיקת רוק רועשת.

"מה קורה? גארי לוחץ עלי כבר שבועות לבוא למסיבה הגדולה הזאת אצלך בבית."

"כן, פשוט תבואי," אמרה טורי בהיסוס.

סקיילר היתה חברה של טורי עוד לפני שהכירה את גארי. היא הכירה אותה היטב וידעה מתי היא מסתירה משהו.

"מה קורה? תגידי לי עכשיו, או שאני מתקשרת לגארי ו..."

טורי קטעה אותה.

"אני בבר, בבאדי'ס. גארי בבית שלי. לבד. את צריכה ללכת —"

"תגידי לי מה לעזאזל קורה או שאני —"

"הוא קנה טבעת," אמרה טורי.

ידה של סקיילר כיסתה את פיה, היא שאפה מלוא ריאותיה אוויר, ואצבעותיה סגרו בחוזקה על שפתיה, כאילו פחדה לתת לנשימה אחת לברוח. היא נשארה כך לרגע.

"אני מצטערת, פישלתי בגדול. בבקשה פשוט תלכי לשם עכשיו. הוא מחכה להפתיע אותך. אז תעשי את עצמך מופתעת, לעזאזל, ואל תגידי לו שסיפרתי לך."

"אני לא מאמינה שהוא עשה את זה..."

"הוא מתכנן את זה כבר שבועות. פגשת אותו בדיוק היום לפני חמש שנים. אצלי בבית. הוא רצה שזה יהיה מיוחד."

עכשיו היה חום בקולה של טורי, וסקיילר הרגישה שדמעות עולות בעיניה. השמחה התפרצה בקרביה, ומשם עלתה והציפה את גרונה. זה היה יום השנה שלה ושל גארי, הוא רצה לציין את הדייט הראשון שלהם. היא אפילו לא זכרה מתי הם נפגשו לראשונה, אבל היה כל כך מתוק מצדו לזכור ולטרוח כל כך.

"אנחנו נהיה אחיות," אמרה סקיילר. "כאילו, באמת."

"זה אומר שאת הולכת להגיד כן!" אמרה טורי.

"ברור שאני אגיד כן."

הן דיברו עוד קצת, ואז סקיילר ניתקה. היא היתה חייבת ללכת לפגוש את גארי ובקושי הצליחה להכיל את התרגשותה.

הבר שכן על דרך יוניון, שלושה קילומטרים מחוץ לבאקסטאון, ליד תחנת דלק.

סקיילר עמדה לצד הכביש המהיר וחשבה מה לעשות.

היא יכולה ללכת ברגל לעיירה. היא עשתה את זה בעבר. אבל הלילה היה חם, והיא היתה על הרגליים כבר עשר שעות. בכביש המהיר תמיד היתה תנועה, וכאן, בכניסה לעיירה, המכוניות האטו לחמישים וחמישה קמ"ש. היא יכולה לתפוס טרמפ, בקלות.

היא כבר תפסה כאן טרמפים בעבר. בעיירה היתה רק חברת מוניות אחת. שום חברת מוניות דיגיטלית עוד לא העמיקה כל כך לתוך אלבמה. אנשים נהגו כאן, גם כשהיו שיכורים.

סקיילר עמדה בצד הדרך וחיכתה לנהג פיכח וידידותי.

היא התחילה להקליד הודעת טקסט לאביה, לומר לו שלא יחכה לה, כשסמי־טריילר האט. הוא הבהב באורות, עצר לידה ודלת הנוסע נפתחה. סקיילר אחזה בידית הדלת וטיפסה במדרגות כדי שתוכל לראות אל תוך תא הנהג החשוך.

הנהג חבש כובע מצחייה, כך שהיה קשה לראות את פניו. יד אחת שלו היתה על ההגה, השנייה על ירכו.

"צריכה טרמפ, גברת צעירה?" הוא שאל.

משהו לא היה בסדר באיש הזה. עמד איזה ריח בתא הנהג. אביה היה נהג משאית, כך שהיא היתה רגילה לריח של זיעה, טבק לעיסה וקפה. הריח כאן היה שונה. משהו אחר. מבחיל.

אביה שנא שהיא עושה את זה. הוא דאג לה מאוד. אמר שהיא סומכת על אנשים יותר מדי. היא תצטרך להתקשח, אחרת אנשים ידרכו עליה, או גרוע מזה. כמובן, סקיילר לא התייחסה ברצינות לדבריו, אבל בדיוק עכשיו היא חשבה שאולי היה בהם משהו. היא דמיינה את עצמה נכנסת למשאית, ואז, בדקות הנסיעה הספורות עד לעיירה, יד נעה על פני המושב לעברה. ואז המשאית לא תעצור בעיירה, והיא לא תזכה לפגוש את גארי, ולעולם לא תתארס, והפנים שלה יופיעו על קרטון חלב. אם כי היא לא היתה בטוחה אם תמונות של אנשים בגילה מופיעות על קרטוני חלב. אולי כבר לא עושים את זה, או שאולי זה רק לילדים.

ואז החלק האנליטי במוחה נכנס לפעולה. הסיכויים שמשהו יקרה לה בנסיעה קצרה עם אדם זר היו נמוכים. נמוכים מאוד. כאילו, אחד למיליון. היא חייבת להפסיק לדאוג ופשוט להיכנס לתא הנהג.

הנהג הושיט יד כדי לעזור לה להיכנס.

עורו היה ספוג לכלוך, והיא ראתה את הזיעה על כף ידו ואת הרעד הקל בה, אולי מההתרגשות על כך שיארח אישה צעירה בתא הנהג. ועוד מישהי יפה.

משהו בתוכה צרח לא.

"אתה יודע מה, אני בסדר. אני מצטערת, אדוני, בדיוק קיבלתי הודעה מהחבר שלי, הוא בא לאסוף אותי," אמרה וירדה בחזרה אל האספלט השחור בצד הדרך.

הנהג קילל, אבל היא לא שמעה מה אמר כשסגרה את דלת תא הנהג. הוא לחץ על דוושת הדלק והסתלק משם בזמן שסקיילר הסדירה את נשימתה.

ואז היא שמעה רכב עוצר, בדיוק במקום שבו עצרה לפני רגע המשאית. היא הביטה פנימה, ראתה את הנהג.

זה היה בסדר. הוא לא היה זר. הוא היה אולי האדם האחרון שציפתה לפגוש. היא לא חששה כלל להיכנס למכונית הזאת. היא הכירה את הנהג. היא שמעה אותו מדבר בבר לפני לא יותר מעשרים דקות, בזמן שאספה את הכוסות המלוכלכות.

כמובן, הוא הציע לה טרמפ.

סקיילר נכנסה למושב הנוסע, אמרה שהיא רק צריכה להגיע לעיירה והחלה לסמס לאביה.

אל תחכה לי. תפסתי טרמפ לעיירה עם

סקיילר לא סיימה את ההודעה.

כשהנהג הכה אותה בפנים, הטלפון שלה החליק מטה אל הרווח שבין מושב הנוסע לקונסולה של הרכב. ושם הוא נשאר.

לסקיילר לא היה זמן לצרוח, לחשוב או להרגיש.

היא לעולם לא תגיע לביתה של טורי. לעולם לא תזכה לנשק שוב את גארי, או לשמוע את הצעת הנישואים שלו, או לתת לו את תשובתה ואת לבה.