להבות 2 - לשרוף את העולם

פרולוג

אדליטה

אני בתו של סמואל ונטורה, האויב המר והגדול ביותר של הקרטל המקסיקני. עכשיו אני מוחזקת במרתף שלהם כי רצחתי את אחד האנשים הבכירים ביותר בקרטל. זה לא היה בכוונה, מעולם לא רציתי להרוג מישהו, אבל חואקין גרסיה עמד שם בזמן שאני יריתי כדי להציל את עצמי. לא רציתי להרוג אותו. רק רציתי לאיים עליו ולצאת לחופשי. למרות שלא התכוונתי, הוא מת.

לצערי הוא לא היה סתם בכיר. הוא היה אבא של מנואל וסבא של כריס גרסיה — האויב שלי וסבירות גבוהה גם המוות שלי, אבל לא אמות בלי מלחמה. הוא חושב שהוא יכול לשבור אותי.

הוא לא.

הוא חושב שהוא מכיר את החולשות שלי.

הוא לא.

הוא סתם עוד בריון שמתישהו יתייאש מהצורך לגרום לי לסבול כמו כל אלו שהתייאשו לפניו.

1

אדליטה

המרתף מחניק כמו ארון קבורה, ואני יודעת מה ההרגשה להיות בתוך ארון קבורה. אבא שלי נעל אותי בתוך אחד כזה לא פעם ולא פעמיים רק כדי להעביר מסר מעוות כלשהו. אני מביטה בפעם המי יודע כמה בקירות המרתף הלחים שסוגרים עליי עם כל נשימה. האוויר סמיך וחנוק כל כך עד שאני מרגישה שאני טובעת. החושך מוחלט פה למטה, יש רק פס אור דק שנכנס מתחת לדלת. כל מה שאני מריחה זה עובש או רטיבות כלשהי, ברזל חלוד ומשהו מתוק ומבחיל שאני לא רוצה לחשוב מה זה יכול להיות. אולי דם?

מים מטפטפים איפשהו בפינה הרחוקה. זה טפטוף קבוע שמחלחל לי לראש ומזכיר לי שוב ושוב שזה יכול להיות תא הכלא האחרון שלי. המקום שבו סוף סוף אמות.

אני לא רוצה למות, אבל זה בלתי נמנע בהתחשב בחיים המזוויעים אליהם אלוהים שלח אותי.

אני יושבת על המזרן הדק והקרוע בפינה, מחבקת את הברכיים אל החזה כמו ילדה קטנה, מנסה להסתתר בתוך עצמי. רצפת הבטון קרה מתחת למזרן ואני יודעת את זה כי ניסיתי לקום ממנו כמה פעמים ולא יכולתי לעמוד בלי שיכאב לי בכפות הרגליים. כל רגע שעובר מרגיש כמו שעה. אני סופרת את הטפטופים, מנסה לא לחשוב, מנסה לא להיזכר במה שעשיתי. העיניים של הגבר החף מפשע שלקחתי את חייו עדיין מביטות בי מכל פינה בתא הזה. אני שונאת את זה שהוא אפילו לא כועס עליי. בחלומות שלי הוא מחבק אותי, נותן לי הזדמנות. לא מגיעה לי הזדמנות.

עובר נצח עד שאני שומעת שוב את אותם צעדים כבדים על מדרגות העץ. הלב שלי מזנק מייד. אני מכירה את הקול הזה, את הדריכה הזו. אני מתכווצת לתוך עצמי עוד יותר, הגוף שלי רועד בלי שליטה ואני רק מנסה לא לתת להתקף החרדה שמשתלט עליי בעל כורחי להתפרץ.

אני לא מסוגלת לחשוב, רק להרגיש את הטרור הגולמי שמתפשט לי בוורידים כמו רעל כשהדלת נפתחת ברעש מתכתי כבד. אור צהבהב וחזק מכה לי בעיניים ומסנוור אותי לרגע כך שכל מה שאני רואה זה רק כתמים צבעוניים. אני ממצמצת במהירות, מנסה להתרגל לאור.

מנואל גרסיה נכנס ראשון. אני מזהה את ההליכה הזקופה והאלגנטית שלו. כמו טורף אתלטי. למרות שלא ראיתי אותו פנים אל פנים, כבר ימים ארוכים שאני לא יכולה לשכוח את תווי פניו.

אחריו נכנס ריי. ראש הקרטל שאבא למד לשנוא כל כך. האיש שעליו מספרים סיפורי אימה ברחוב. האיש שהשם שלו נלחש בפחד על ידי אלו שהוא רודף אותם. העיניים שלו בהירות כמו קרח וחסרות רגש. המבט שלו חודר דרך החשכה, חד וקר.

הגוף שלי פועל לפני שאני מצליחה להחליט מה הדבר הנכון לעשות. אני מזדקפת, הידיים שלי רועדות על הברכיים, ואני לא מעיזה להסתכל לו בעיניים. אני מרגישה את המבט שלו בוחן אותי ואלוהים כמה שזה מפחיד.

הדממה נמשכת נצח. אני שומעת את הנשימה שלי, מהירה ורדודה, את הטפטופים הקבועים, את דפיקות הלב שלי שמהדהדות באוזניי.

"את קמה כשהחפה שלך נכנס לחדר." מנואל אומר בקול פוקד.

אני מתרוממת ונעמדת על הבטון הקר מולם. "סליחה, אדוני," אני לוחשת.

"הוא מת," ריי אומר בקול הכי שטוח ששמעתי בחיים שלי. אין בו רגש, אין בו כלום. כאילו הוא מדווח על מזג האוויר.

"מי?" אני שואלת בהלם מוחלט.

"אבא שלך. הרגתי אותו."

המילים חותכות דרך האוויר הסמיך וננעצות לי בחזה. לשנייה ארוכה הקול שלי נעלם לגמרי, והמוח שלי מתקשה לעבד את מה שאני שומעת. משהו בתוכי קורס. אני נופלת על הרצפה הקרה, הידיים שלי מחליקות על הבטון הלח והמלוכלך. הברכיים שלי פוגעות בקרקע וזה אמור לכאוב אבל אני לא מרגישה כלום. הדמעות שלי יוצאות ממני בלי שליטה, זורמות על הלחיים ונוטפות על הרצפה, אבל זה לא בכי של עצב.

"תודה רבה."

אלוהים אדירים, איזו הקלה. הקלה אדירה ומוחלטת שכמעט הורגת אותי. משהו שחנק אותי כבר שנים ארוכות, שישב לי על החזה כמו סלע כבד, פתאום נקרע מבפנים ונופל. אני יכולה לנשום. לראשונה מזה הרבה מאוד זמן אני יכולה לנשום.

האיש שהרס לי את החיים, שהכה אותי עד שלא יכולתי לזוז, שהפך אותי לצל של עצמי, הוא מת. הוא לא יוכל לפגוע בי יותר. אף פעם. אני לא אמורה להרגיש הקלה. בת טובה לא אמורה להרגיש הקלה כשאבא שלה מת. בת טובה אמורה לבכות, להתאבל, להרגיש ריקנות בלב. לא להרגיש חופש.

אני מפלצת. בת זונה קטנה ורעה, בדיוק כמו שהוא תמיד אמר לי.

"אתם מתכוונים להרוג גם אותי?"

"לא." מנואל מתכופף אליי קצת. "את תהפכי למשרתת בבית של משפחת גרסיה, המשפחה שלי. אם תהיי נאמנה ותעבדי קשה, את תמשיכי לחיות."

אני מנגבת את העיניים בידיים רועדות, מנסה להסדיר את הנשימה. האפשרות לחיות בלי הפחד הקבוע, נשמעת כמו חלום מטורף.

"אני מזהיר אותך," הוא ממשיך, הקול שלו מקפיא את החדר, "מכריס, הבן שלי. הוא רוצה לנקום בך על האובדן שגרמת לו. הוא עדיין לא שכח שאת זו שלחצה על ההדק שהרג את סבו."

הלב שלי מתכווץ כאילו מישהו סוחט אותו באגרוף. התמונה שרודפת אותי שוב עולה לי מול העיניים. חואקין נופל לאחור, הדם מתפרץ מהחזה שלו, ההבעה השלווה בעיניים שלו לפני שהן נעצמות לתמיד. הצעקה הפנימית שלי. הידיים שלי עדיין מרגישות את האקדח, את ההדף, את החום של המתכת.

האשמה כמעט הורגת אותי. אני רוצה להקיא. אני רוצה למחוק את הזיכרון הזה מהראש שלי. לחזור אחורה ולמצוא דרך אחרת, אבל אני לא יכולה. את מה שעשיתי לא ניתן לשנות. יש טעויות שאי אפשר לתקן ואני אשלם על הטעות הזאת כל חיי.

"את תתנהגי בהתאם?" מנואל שואל אותי בטון שמבהיר שאני חייבת לענות.

"כן," אני לוחשת. "אני אהיה נאמנה. אני אעבוד קשה. רק... רק תוציאו אותי מכאן. אני צריכה... אני צריכה חדר עם חלונות. בבקשה."

החושך פה כמעט הרג אותי. אני חייבת לראות שמש, לראות שמיים, להרגיש שאני עדיין בן אדם.

הוא מחליף מבט עם ריי, שמהנהן בקצרה.

"את תעברי לאזור המשרתים," מנואל אומר. "תלמדי בתיכון של כריס, כדי שתהיה לך השכלה ראויה לבת אנוש. אחרי הצהריים תעבדי במשק הבית ובסופי השבוע תקבלי חופש."

אני בולעת רוק, מתלבטת אם לשאול. "אני יכולה... לעבוד בחוות הסוסים שבה אריק היה עובד? בסופי שבוע?"

ריי מרים גבה, "זו החווה שלי," הוא אומר בקרירות מסוכנת. "האחוזה שלי ושל גרסיה לא רחוקות זו מזו והחווה נמצאת ביניהן. תוכלי להגיע לשם. את יכולה לעבוד שם רק בגלל שהצלת את אשתי ואת הבן שלי."

אני מהנהנת במהירות.

הם כבר מסתובבים לצאת, מתחילים לעלות במדרגות, ואני מרגישה את הדחף לשאול לפני שהם נעלמים ומשאירים אותי עם השאלה החשובה ביותר.

"אבא שלי..." אני לא מצליחה לרסן את הרעד בקול שלי. "הוא מת בייסורים?"

ריי נעצר באמצע הצעד, מסתובב אליי בתנועה איטית. המבט שלו ננעץ בי כמו מסמר, והפנים שלו לא מגלות כלום.

"הוא התחנן שאהרוג אותו בסוף," הוא אומר בשטחיות מושלמת.

אני שואפת אוויר ברעד עמוק. העיניים שלי נעצמות, ואני מרגישה שמשהו בתוכי נרגע סופית.

"תודה," אני לוחשת.

הדלת נסגרת ברעש מתכתי כבד ואני נשארת לבד עם החושך, עם הטפטופים ועם הסיוט שלי שלא נגמר, על עיניים טובות של גבר שגזלתי את חייו.

אחרי המקלחת אני נכנסת לחדר החדש שלי. החדר קטן ופשוט, מריח מאבק ישן וסבון כלשהו. לפחות זה לא הריח של המרתף. ההקלה האמיתית היא לגלות שיש פה חלון. חלון אמיתי עם זכוכית ותריסים ואור שמש שנכנס פנימה ומחמם את החלל.

אני עומדת באמצע החדר הקטן, מתבוננת באור השמש החיוור שפורץ דרך התריסים וקווי האור זוהרים על הרצפה. האוויר פה מרגיש חופשי יותר מהמרתף, פתוח. אני כמעט מצליחה לקחת נשימה עמוקה אמיתית.

המיטה הצרה מוצעת בסדינים נקיים. בצד יש שולחן קטן ועליו מראה שאני לא מעיזה להציץ בה ולבדוק איך אני נראית. יש גם ארון קטן לבגדים. זה לא ארמון, אבל זה יותר מכל מה שהיה ברשותי בכל חיי.

בלי שום התראה מראש או רעש מקדים, יד חזקה תופסת לי את השיער ומושכת אחורה בכוח אכזרי.

צעקה חנוקה בורחת לי מהגרון כשאני נמשכת לאחור ונמחצת בחוזקה אל הקיר הקר. הגוף שלי נתקע בין הקיר לגוף אחר. גוף חם, מוצק, מלא כוח. אני מרגישה את החום שלו, את הנשימה שלו קרובה מדי לצד פניי.

הפחד מציף אותי מיידית. הלב שלי דופק מהר כל כך שאני חוששת שהוא יפסיק לעבוד.

אני פוקחת עיניים ורואה אותו בזווית העין שלי.

כריס.

העיניים הכהות שלו נעוצות בי, מלאות שנאה מטורפת וצמאות לנקמה. השיער הכהה שלו פרוע ומבולגן, והוא גבוה הרבה יותר ממה שזכרתי. הוא רק נער, אולי בן שמונה עשרה, אבל הגוף שלו... השרירים בולטים בבירור דרך חולצת הטריקו הצמודה, חזקים ומפותחים כמו של גבר בוגר. הפנים שלו חדות וזוויתיות, והוא נושם בכבדות.

אני רועדת בלי שליטה. אני לא מצליחה לעצור את זה. הגוף שלי מתכונן לפגיעה, לכאב, למוות הצפוי שאורב לי מעבר לפינה בכל פאקינג שנייה אומללה בחיים שלי. באותו רגע, למרות הלב שלי שדופק בפראות ואני מתפללת שלא יהרוג אותי כאן ועכשיו, חלק ממני, חלק קטן ומטורף, גם מבחין כמה שהוא יפה.

המשיכה הזו מבלבלת אותי לגמרי. הוא יפה בצורה אכזרית כל כך שכואב להסתכל עליו. אם זה קו הלסת שלו, הזוויות החדות של הפנים שלו, העיניים הכהות הבוערות. כל תנועה שלו זועקת כוח וביטחון עצמי. הוא מושך אותי כמו עש לאש, ואני יודעת שהוא ישרוף אותי חיה אם אעז להתקרב.

איך אני יכולה להרגיש משיכה למישהו שרוצה להרוג אותי? איך אני יכולה בכלל לחשוב שהוא יפה? מה לא בסדר איתי?

הוא מתקרב אליי עוד, מוחץ אותי כל כך שזה מקשה עליי לנשום.

"את חושבת שיצאת בזול? את חושבת שזה שנגעו בך בכפפות רכות ממשי עד עכשיו, אומר שאת בטוחה? רוצחת." הוא לוחש באוזן שלי בקול נמוך וצורב שמעביר רעד אלים בכל הגוף שלי.

אני בולעת רוק, מנסה להוציא קול, אבל לא יוצא כלום. הגרון שלי חסום לגמרי.

היד שלו מחזיקה לי את השיער חזק מדי, הראש שלי מוטה לאחור בזווית כואבת. אני מרגישה כל אצבע שלו.

"את תסבלי," הוא אומר, העיניים שלו לא מרפות משלי אפילו לשנייה. "את תשלמי על מה שעשית לסבא שלי. על כל טיפת דם שזלגה בגללך."

אני בקושי נושמת וזה לא רק בגלל שהוא מוחץ אותי. אין מקום לאוויר כי הפחד ממלא לי את הריאות.

כריס מחייך חיוך עקום וקר, כזה שמקפיא את הדם. "את חיית המחמד שלי עכשיו," המילים שלו פוגעות בי קשה יותר ממכות פיזיות. "ואני הולך לשחק בך. אני הולך לשבור אותך לרסיסים קטנים, חתיכה אחת בכל פעם."

"מה אתה יכול לעשות שהם לא עשו?" אני לא יודעת מאיפה לעזאזל יש בי את האומץ. בדרך כלל אני לא עושה שום דבר שמעיד על מרד, אני לא נותנת למי שאחראי לשלומי סיבה להעניש אותי.

"אין לך מושג בכלל." הוא משחרר אותי בפתאומיות, ואני נופלת על הרצפה כמו בובת סמרטוטים. אני נשענת על הידיים הרועדות שלי ומנסה לנשום, הגוף שלי רועד בכל איבר. הוא יוצא מהחדר בצעדים איטיים ובטוחים, כמו גבר שיודע שיש לו את כל הזמן שבעולם.

אני נשארת עם הלב שלי שמתפוצץ בחזה, ומסקנה אחת ברורה. הסיוט שלי רק מתחיל.

2

כריס

אני רותח. השרירים שלי מתוחים והלב שלי דופק חזק מדי נגד הצלעות שלי. הזעם מתגלגל בי כמו גל צונאמי, מציף כל מחשבה הגיונית שיכולה להיות לי. אני צועד במסדרון הארוך של הבית הראשי בשטחי האחוזה, שמוביל למשרד של אבא שלי.

הילדה הזאת היא הרוצחת הארורה של סבא שלי, והיא פאקינג הולכת לגור פה. לאכול מהאוכל שלנו, לנשום את האוויר שלנו, לישון תחת קורת גג ששייכת לנו, כאילו הידיים שלה לא נגועות בדם של זה שבנה את האימפריה הזאת. כאילו היא לא הרגה את האדם היחיד שלא פחד להראות רגש בעולם של לבבות עשויים ברזל. הזעם גורם לחזה שלי להתרחב עד שאני כמעט לא יכול לנשום. אני רוצה לקרוע משהו, לשבור, להרוס. אני רוצה להשמיד אותה.

אני דוחף את הדלת פנימה בלי לחשוב, עם כל הכוח שלי. היא נטרקת אל הקיר בקול רם שמחזיר אליי הד מהחדר המפואר ומזעזע את השקט הטבעי של המרחב הזה. אבא יושב מאחורי השולחן הכבד שלו, אותו שולחן שסבא ישב מאחוריו פעם, לפני שהיא הרגה אותו. אימא יושבת לידו בכיסא נמוך יותר, ברגליים שלובות, הגב שלה זקוף כמו חיילת ערנית שתמיד מוכנה לכל הפתעה ואני הפתעתי אותם.

שניהם מרימים אליי מבט, ואני מזהה את ההבעה המוכרת על פניו של אבא. תערובת של אכזבה ואזהרה.

"כריס," אבא אומר בקול עמוק ורגוע. יש בו קור ששמור לאלה שהוא רוצה להפחיד. בזמן האחרון הוא משתמש בו נגדי לעיתים קרובות. "אתה צריך לנקוש ולחכות לאישור לפני שאתה נכנס לחדר הזה." הוא אמר לי את זה יותר מפעם אחת לאחרונה, אבל אני ממש לא מתכוון לבקש רשות להיכנס כשאני בוער מזעם.

אני פותח את הפה כדי להתפרץ עליו, כבר מרגיש את המילים הכועסות צורבות לי על הלשון כמו חומצה. היד שלו עולה קלות באוויר, זאת תנועה קטנה ורגועה שמספיקה לעצור אותי. זו תנועה שראיתי מאות פעמים, תנועה שלמדתי לכבד.

"צא החוצה," הוא פוקד בטון שאין להתווכח איתו, "תנקוש, וחכה לאישור."

הזעם מתפשט מהבטן שלי כמו רעל, עולה לחזה, לצוואר, מכתים את הראייה שלי באדום. אני רוצה לבעוט בכיסא העור היקר שלו, לקחת את כל הספרים מהמדף ולהשליך אותם לכל הכיוונים, לשבור את החלון הגדול מאחוריו ולצרוח על העולם כולו שאני לא ילד קטן יותר! שיפסיק להתייחס אליי ככה! אבל אני לא מטומטם לחלוטין. אני יודע בדיוק מה קורה למי שממרה את פיו של אבא שלי, פאקינג מנואל גרסיה. ראיתי מספיק גופות במהלך השנים. אני יוצא החוצה, ודופק חזק מספיק כדי שדלת העץ הכבדה תרעד. בתגובה נשמעת דממה מטרידה.

אני עומד במסדרון. כל שנייה שעוברת רק מדליקה עוד אש בתוכי. אני מתדלק את להבות הזעם כשאני חושב על כל הדרכים שבהן אנקום בה על שהרגה את סבא. הלסת שלי ננעלת והידיים שלי קפוצות לאגרופים חזק כל כך שהציפורניים שלי חותכות לתוך כפות הידיים.

אני שונא אותה. אני שונא אותה כל כך שהשנאה כמעט חונקת אותי.

"היכנס, כריס." קולה של אימא חודר דרך העץ אחרי זמן שמרגיש כמו נצח.

שוב אני דוחף את הדלת פנימה, הפעם פחות חזק כי למדתי את הלקח שלי, אבל עדיין עם יותר מדי כעס. אימא מסתכלת עליי בעיניים החדות והחכמות שלה. היא לוחמת מיום שנולדה. תמיד הייתה. ראיתי אותה יורה בדיוק מושלם לראש של אויב לא פעם ולא פעמיים. היא יכולה להפיל גבר חמוש אם היא רוצה, ואני יודע שהיא לא מפחדת ממני בכלל. המבט שלה אומר לי בבירור, תתנהג כמו אדם בוגר, או שנטפל בך כמו ילד.

"אז מה דחוף כל כך?" אבא שואל, כאילו אין לי סיבה טובה לבעור מבפנים, כאילו לא הודיעו לי הבוקר שהרוצחת של סבא שלי תחיה איתנו ולא תהיה כלואה במרתף העינויים.

"למה היא נשארת פה?" אני מתפוצץ סוף סוף, "למה היא לא מתה כמו שסבא שלי מת? למה היא זוכה לחיות אחרי מה שהיא עשתה?!"

הזעם מקיף אותי מכל הכיוונים עכשיו, זורם דרך הוורידים שלי כמו חשמל. אני יכול כמעט לטעום אותו על הלשון, מתכתי ומר.

אבא משלב אצבעות על השולחן בתנועה איטית ושקולה, מבטו יציב וקר כמו קרח. זה המבט שלו לפני שהוא מורה להרוג מישהו.

"סבא שלך הוא אבא שלי, ואבא שלי, חואקין, סלח לה לפני שהוא מת," הוא אומר, "היא הצילה את לואר ואת הבן שלה ועוד אנשים בקרטל שלנו. זה מזכה אותה בחנינה."

אני בולע את הרוק, מרגיש איך הגרון שלי כמעט נסגר מרגש. "מה זה משנה?" אני כמעט צורח. "היא רצחה אותו! היא רצחה את סבא שלי בדם קר! מה אכפת לי מכל השאר?!" המילים יוצאות ממני כמו דם מפצע ירי, וכל אחת מהן כואבת.

"היא תישאר פה," אבא קובע, וזה סופי. "היא תהיה המשרתת של הבית. ואתה לא תהרוג אותה ולא תפגע בה. אם תעשה את זה, יהיו לכך השלכות חמורות מאוד."

האיום עולה באוויר כמו עשן רעיל. אני יודע מה המשמעות של 'השלכות חמורות' בעולם הזה והן מעולם לא הופנו כלפיי.

"כריס, היא בעצמה הייתה קורבן. לא רק של החיילים של אבא שלה, אלא גם שלו. היא עברה גיהינום אמיתי. מגיעה לה הזדמנות לחיות." החמלה בקול של אימא רק מרגיזה אותי יותר. איך היא יכולה להראות חמלה לאדם שהרג את חואקין? את האדם שהאמין בי, שקנה לי את האופנוע הראשון שלי, שהיה שם כשאבא שלי היה עסוק מדי בלהרוג אנשים?

אני עומד מולם, רועד מזעם שמתפשט בכל השרירים שלי, מרגיש איך הלב שלי עומד להתפוצץ, אבל לא מצליח למצוא את המילים הנכונות. אני מתכוון להגיד עוד משהו, להטיח את כל האשמה והכאב והשנאה שלי החוצה בקללות, אבל אבא מרים שוב את היד ועוצר אותי בתנועה קטנה.

"ההחלטה סופית. אני לא מתכוון לדון בזה שוב. אני מצפה ממך לציית."

הלסת שלי כמעט נשברת מהכוח שאני מפעיל עליה. השיניים שלי כואבות, הלשון שלי דוממת מהכעס. אני מהנהן בתנועה יבשה וממורמרת ויוצא משם, הדם שלי רותח כמו לבה מתחת לקרקע.

אני לא יכול להרוג אותה. בסדר. זה לא אומר שאני לא יכול להפוך את החיים שלה לגיהינום. אני אגרום לה לרצות למות בעצמה. היא תבקש ממני את זה בסוף, תתחנן אליי לסיים את הסבל שלה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*