להבות 3 - להישרף בלהבות

פרולוג 1

כריס

הצלילים מתערבבים בראשי. הצחוק של האורחים, המוזיקה הזורמת מהרמקולים, צליל הצלייה של הבשר על האש. הכול מתערבב לתזמורת של שמחה שאני לא יכול להשתתף בה.

אני עומד בחצר אחוזת גרסיה, מחזיק בכוס הוויסקי שלי. הנוזל שורף את דרכו במורד הגרון, והאכזבה שורפת את דרכה במעלה החזה. עוד כוס. עוד לגימה. אולי זה יעזור לי להתמודד עם האושר של הבן של זונה שמחזיק באחותי הקטנה. היא כמו מוקפת אור, הוא מחבק אותה מאחור ומניח את ידו על הבטן שלה. הלנה מסתובבת אליו, מניחה יד על החזה שלו ומביטה בו כאילו הוא הגשים את כל החלומות שלה.

המזוין הזה. הוא לא ראוי לה. לעולם לא יהיה. ומה שהכי מכעיס אותי זה שאני יודע שהוא לוחם טוב, צלף מעולה וגם חכם בצורה מטרידה. עבדנו יחד מספיק כדי שאוכל להעריך את היכולות שלו, גם אם השנאה שלי אליו חזקה יותר מכל הערכה מקצועית.

הוא מנשק את הלנה בעדינות, לוחש לה משהו באוזן ומתחיל לצעוד לכיווני. בידו כוס ויסקי, ועל פניו מרוח החיוך המעצבן הזה שתמיד עושה לי חשק להכות אותו. הוא עוצר מולי, לוגם מהוויסקי שלו ומחייך כאילו יש לו סוד קטן ומלוכלך.

"יש לי מתנת חתונה עבורך," הוא אומר, והקול שלו נשמע כמעט ידידותי.

אני מרוקן את הכוס בלגימה אחת, מרגיש את השרפה של האלכוהול. "אתה זה שמתחתן," אני מציין בקול יבש וקר.

"ועדיין, אני מרגיש נדיב." החיוך שלו מתרחב והוא מחכה שאגיב. יש משהו רע בחיוך הזה. משהו שגורם לי לרצות לשבור לו את השיניים.

"אין לך שום דבר שאני צריך."

החיוך המזוין שלו מתרחב עוד יותר. "אולי, אבל יש לי משהו שאתה רוצה." אני ממתין בשקט. הוא מניח את הכוס שלו על השולחן הקטן לידנו בתנועה איטית ומחושבת. "חקרתי קצת בעקבות התגובה של אחותך לאישה שחילצנו מתימן." הדם שלי קופא. לא, אין שום סיכוי. "מתברר שהאישה הזאת," הוא עושה הפסקה, נהנה מהרגע, מהכוח שיש לו עליי. "הייתה פעם שק החבטות הפרטי שלך."

העולם כאילו מפסיק לנוע. הצלילים של החתונה הופכים לרעש רקע עמום. הלב קופא בבית החזה שלי.

המבט שלו נעשה חד כמו של טורף שהריח דם למרות שאני מנסה להסתיר את התגובה שלי.

"איך קראו לה?" הוא נוקש באצבעותיו על השפתיים, משחק איתי כמו שחתול משחק עם עכבר.

הדם שלי רותח. האגרופים שלי מתכווצים. אני רוצה להרוג אותו, כאן ועכשיו, מול כל האורחים.

לא אדליטה.

אלוהים, תעשה שהוא לא יגיד אדליטה.

"אה, נכון," החיוך שלו מתרחב, יודע בדיוק איך לפגוע בי במקום הכי פגיע. "אדליטה."

"בולשיט," הפעם אני מקפיד לשמור על ארשת פנים שלווה. לא מראה לו כמה רק אזכור השם שלה מצליח להוציא אותי מאיזון.

"אני לא אומר שום דבר שאין לי עליו קבלות. אם אתה רוצה לשמוע עליה עוד, אני יכול לספק לך את המידע הזה."

"כמו לדוגמה, דיווחים על מצבה כרגע? עם מי היא נמצאת? מה היא עושה?" אני בוחן.

"בדיוק."

"איך?" אני כבר יודע שהיא משרתת בצבא ולשם המאפיה לא יכולה להגיע, וגם כשהיא מגיעה היא עלולה להחליף נאמנות. אני יודע מניסיון.

"מת'יו חבר אליה. הוא מדווח לי על כל דבר קטן."

"אם תעשה את זה, אתן לך הזדמנות." אמיתית, לא המזויפת שהבטחתי למשפחה שלי.

הוא צוחק, "אני עושה את זה בגלל טוב ליבה של אשתי, שהתחננה שאספר לך." אני מסתכל עליו במבט שיכול להרוג וזה בדיוק מה שהייתי עושה אם לא היינו מוקפים באנשים. "אל תיתן לראש הכחול שלך לעבוד שעות נוספות. היא התחננה עם הפה, לא עם — "

אני מוריד לו אגרוף לפרצוף וכולם מתחילים להסתכל לכיוון.

"בן־זונה. תעביר לי דיווחים." אני שותה את מה שנשאר בכוס שלו בלגימה אחת כשהלנה ממהרת לכיוון בעלה, שצוחק. למה, לעזאזל, היא הייתה חייבת להתחתן איתו?

פרולוג 2

אדליטה

הם אמרו לי שאני צריכה לפחד.

לפחד מאש, לפחד מכאב, לפחד ממלאך המוות.

לא רק שאני לא מפחדת ממנו, אני מחכה לו. מחכה לו בפינה, עם חיוך קטן בזווית הפה. כי כשהוא יגיע, הוא לא ימצא אישה חלשה שתבכה על מר גורלה. הוא ימצא לוחמת.

אמזונה.

הוא ימצא אישה שלא נרתעת, שלא מפחדת ללכת דרך הגיהינום, ואם זה מה שיידרש, היא תילחם בו.

החיים הם לא ניצחון על מלאכים או שדים, אלא ניצחון על עצמנו. ובקרב הזה, ידי על העליונה.

אני נותנת לאש להבעיר אותי. לא מפחדת להישרף בלהבות. כי מהאפר הזה, אני אקום מחדש, חזקה יותר מאי פעם.

1

אדליטה

אני עומדת בכתפיים זקופות למרות העייפות הנוראה שמאיימת להכניע אותי. זאת לא עייפות פיזית, היא מגיעה עמוק מתוך הנפש שלי. תחושה שלמדתי לחיות איתה. אני עומדת מול שולחן ארוך, מוקף מפקדים, מהבכירים ביותר, כאלה שכל כפתור על המדים שלהם מבריק יותר מהתקווה שהייתה לי פעם. אני שונאת את כולם, כל אחד ואחד מהם, חוץ מאדמירל דנלר.

דנלר יושב בקצה השמאלי של השולחן, על פניו חרותים קווי דאגה שהצטברו לאורך השנים. הוא האדם היחיד שראיתי בעיניים שלו אכפתיות אמיתית מהרגע הראשון, כשהביאו אותי אליו, שבורה ומדממת, מחפשת יד מושטת במערכת שרק רצתה לקבור אותי עמוק יותר. הוא היחיד שנלחם בשבילי. לא בשביל הניירות והפקודות שמערימים על השולחן הזה, אלא בשביל האדם שהוא ראה מתחת למשימה הצבאית שהטילו עליי לבצע. בעיניו לא הייתי רק חיילת בשירות אינסופי.

הצלקת הקטנה שלי, ממש מעל העורף ומתחת לקו השיער, פועמת. תמיד זה כך, כשאני לחוצה. זיכרון מאותו לילה ארור, כשכמעט לא יצאתי משם בחיים. היו עוד אינספור משימות ולילות בהם תהיתי לעצמי אם אצא בחיים.

המפקדים מדברים. המילים שלהם זורמות מעליי כמו גשם על שמשת רכב, מתערבבות עם הזיכרונות שלי שמתעוררים בלי רשות.

במשך שנים חייתי בכלא המתוחכם שבו סגרו אותי. הקירות שלו היו עשויים מחובות ואיומים, לא מבטון ופלדה. שירתּי כסוכנת של שירות הביטחון החשאי של ארצות הברית. לא הייתי חיילת, הייתי כלי. בובה יפה שאומרים לה מה ללבוש, מה לומר, איך לחייך כדי לגרום לפושעים ולמחבלים לפתוח את הפה. איך להשפיל את הראש כשכופים עליי לחפור עמוק יותר לתוך הטרגדיה שלי.

אני זוכרת את הטעם המתכתי בפה מאותו יום שבו הסכמתי לזה לראשונה. חשבתי שזה יהיה זמני. חשבתי שיש לי ברירה.

הם הערימו עליי. גויסתי כשהייתי נערה צעירה שלא הבינה כלום, שחשבה שהצבא יהיה הזדמנות להוכיח שהיא שווה משהו. כמו שהם אמרו לי, יצרתי קשרים עם האנשים שעבדו עם אבא שלי, עם האימפריה של מפעלי הנשק שהותיר לי כירושה.

מבחוץ, זה נראה כאילו ירשתי את הכול. את הכסף, הקשרים, הכוח. בפועל הצבא משך בחוטים. הם החליטו מי יקבל חוזים, איך האסטרטגיות יתנהלו, ומה יקרה למי שלא משתף פעולה. הם קבעו מי יחיה, מי ימות, ואיפה אני אהיה בכל רגע נתון של חיי. הם השתמשו בי כמו בכלי משחק, בלי לשאול אם אני רוצה בכלל להיות חלק מהמשחק הזה, ובוודאי לא אם אני מוכנה לשלם את המחיר.

בלילות קשים, וכמעט כל לילה הוא קשה, אני עדיין מרגישה את הידיים הזרות נוגעות בי, שומעת את צחוקם של גברים שידעו שאני לא יכולה להתנגד. שידעו שכל מה שאוכל לעשות זה לחייך ולהעמיד פנים שזו בחירה שלי.

למרות הכול שרדתי. ידעתי שבסוף, אם אישאר בחיים מספיק זמן, אקבל בחזרה את מה שמגיע לי. את מה שהם הבטיחו לי. כל מפעלי הנשק המחתרתיים שהיו פעם של אבא שלי, יהפכו להיות חוקיים ומאושרים על ידי המדינה ויועברו לידיים שלי. עכשיו אני יוצאת לחיים שאני בוחרת בהם, לא חיים שבוחרים עבורי. היום הזה הגיע סוף סוף. כבר אין להם מה לעשות עם סוכנת שהזהות שלה נחשפה. סיימתי את התפקיד שלי.

היום שאמור היה להיות מאושר מגיע עם טעם מר, כי הילדה שחלמה להיות חופשייה כבר לא קיימת יותר. היא מתה באיזה מרתף, או על מיטה בחדר שינה של איזה מחבל שאליו היא הייתה צריכה לקשור את עצמה בגלל פקודות של הצבא המזוין.

"יש לך משהו להוסיף?" קולונל ג'נקינס, פחדן ששלח אותי למקומות שהוא עצמו פחד לשים בהם רגל, שואל בטון נוזף. "את מקשיבה לנו בכלל?"

אני מאלצת חיוך ריק, מעבירה מבט קר בין כל הפנים המוכרות והארורות שייצרבו לנצח במוחי. ג'נקינס עם הפנים האדומות שלו, גנרל מוריס שתמיד הציץ על החזה שלי כשהוא חשב שאני לא שמה לב, קולונל סמית' שרק דאג לכיסוי התחת שלו תוך כדי סיכון החיים שלי. אני צועדת קדימה אל השולחן בראש מורם, כי לעולם לא אתן להם לראות אותי נשברת. לעולם לא אתן להם הצצה אל החולשות שלי.

"מקשיבה לכם?" אני צוחקת, "כבר לא. עכשיו אתם תקשיבו לי," החיוך שלי נמחק כלא היה, הקול שלי קר, כמו שהתרגלתי לחדד במשך שנים. "אני מתעבת את כולכם. כל שנייה שהייתי כאן הייתה עינוי שאתם יצרתם, וכל פקודה שלכם היא סכין בגב שלי, בגב של האנשים שסמכו עליכם, בגב של כל מי שהאמין שהמערכת הזאת קיימת כדי להגן עליו." אני לא חוסכת קללות במוחי, נותנת להן לצאת ממני בצורה משוחררת כמו ציפורים שהחזקתי בכלוב יותר מדי זמן. "לעזאזל איתכם ועם השקרים שלכם על כבוד וחובה. אתם הפכתם אותי למפלצת והעמדתם פנים שזה בשביל המולדת."

הדממה מתפשטת בחדר. ג'נקינס פותח פה וסוגר אותו כמו דג. שייחנק עם המילים שלו.

ואז אני מסובבת את ראשי אל דנלר, ובפעם הראשונה מזה שנים, החיוך שלי חם ואמיתי. זה כואב אפילו לחייך ככה, כי שכחתי איך זה מרגיש. אני מורידה מעט את הראש, לא רק מכבוד אלא גם מהכרת תודה שאין לה מילים. "לך אני רוצה לומר תודה על זה שלא ויתרת עליי, על זה שהתעקשת להוציא אותי מהגיהינום שהצבא עצמו זרק אותי אליו. אתה האיש היחיד בחדר הזה שהציל לי את החיים."

הוא מחייך, וקמטי הדאגה סביב עיניו מתרככים. "אין בעד מה, אדליטה," הוא מביט בי כמו האבא שמעולם לא היה לי. "עם מה שקיבלת, את יכולה להתחיל לחיות. לחיות באמת, לא רק לשרוד. אם תצטרכי יועצים לעסקים שאת הולכת לתפעל מעכשיו, תפני אליי. אדאג לך לכל מה שצריך."

אני מהנהנת בתגובה.

מאחוריי אני שומעת צעדים ואני יודעת שהם שייכים לגבריאל, ריאן ומת'יו. אני מכירה את קצב ההליכה שלהם. בעיקר את קצב ההליכה של מת'יו, שרגליו כבר רגילות לאיזון המדויק הדרוש להליכה על סיפון נושאת מטוסים. הוא אחד מהאנשים שלקחו חלק בחילוץ שלי, שמשך אותי מתוך אש התופת כשכולם כבר וויתרו עליי. טייס קרב וגיבור עקשן שממתין להחלטה על ההדחה שלו כי העדיף להציל חיים במקום לציית לפקודות מטופשות.

הוא עובר קדימה ועומד לידי. מת'יו הוא מפגן של ביטחון, גם כשהעולם קורס סביבו. הוא מביט במפקדים בבוז שלא אמצא מילים בשביל לתאר אותו.

"רבותיי, אני אנצל את המעמד שבו כל אחד מחברי ועדת החקירה שצריכים להחליט על ההדחה שלי נמצא כאן. אני מודיע שאני לא מחכה להחלטה שלכם. אני פורש מהצבא. בזה הרגע."

המילים שלו פוגעות בי חזק יותר ממה שציפיתי. אני פותחת את הפה, אבל לא יוצא כלום. מת'יו עוזב את הצבא? למעני? או בגללי? אשמה מציפה אותי כמו גל בים.

גבריאל קמה פתאום, כמו קפיץ מתוח שהשתחרר. זרועותיה משולבות, חיוך זועם על פניה, חיוך שראיתי פעמים רבות לפני שהיא הרסה למישהו את החיים. "אז אם אנחנו כבר חוגגים," היא אומרת בקול מתקתק, "גם אני אודיע שאני מסיימת את התפקיד המזוין שלי. אני פורשת."

ריאן, שמתביישת אפילו לנשום בקול במקומות כאלה, קמה גם היא. הפנים החמודות שלה אדומות מביישנות, אבל הקול שלה יציב. "טוב, אז גם אני." היא מחייכת אליי חיוך קטן שמזכיר לי למה אני אוהבת אותה כל כך. "זה... זה הזמן הנכון שלי לעזוב."

אני לא מצליחה להבין. השכל שלי מסרב לעכל. "מה, לעזאזל, קורה כאן?" אני לוחשת, והקול שלי נשמע זר לעצמי.

גבריאל מושכת בכתפה, אבל אני רואה את הרכות בעיניה למרות הבעת הפנים הקשוחה שלה. "מה נראה לך? אנחנו הולכים איתך." היא מביטה על יושבי החדר שמתחילים שיח בניהם ואז מוסיפה בשקט, "חשבת שנעזוב אותך עכשיו? אחרי כל מה שעברנו יחד?"

מת'יו מרים גבה, והחיוך הצידי שלו מתפשט על פניו. "אני עושה את זה בשביל הכסף, כן? יש לך עכשיו ערמות ממנו." אבל העיניים שלו אומרות משהו אחר לגמרי.

גבריאל מנידה בראשה בייאוש. "הוא משקר. הוא עושה את זה כי הוא מאוהב בריאן מאז שהיא אמרה לו שהיא לא מעוניינת בזין שלו."

מתוך מקום עמוק בבטן, מגיח פתאום צחוק. לראשונה מזה שנים, אני צוחקת באמת. צחוק קטן, אבל אמיתי, נקי מהציניות שהפכה להיות השפה השנייה שלי. אני מרגישה את ההקלה מתפשטת בי כמו גל של חמימות, מחליפה את החושך שהצטבר בי במשך שנים. תחושת הכבדות על החזה שלי מתרופפת לראשונה מזה זמן רב כל כך.

אני לא עוזבת אותם והם לא עוזבים אותי. אנחנו משפחה. משפחה מעוותת, אבל משפחה. אני לא חוזרת לבד לעולם האמיתי שהפך לזר עבורי. המשפחה המעוותת שלי חוזרת איתי הביתה.

"היא לא אמרה שהיא לא מעוניינת בזין שלי." מת'יו מתווכח.

"זה בדיוק מה שאמרתי." ריאן לוחשת.

"אתם רוצים לשתף אותנו בשיחה שלכם?" שואל אחד הקצינים בקול רווי סרקסטיות.

"אתה לא רוצה לדעת," אני אומרת. ריאן מסמיקה עד שורשי שערותיה.

"לא. אנחנו רוצים לעוף מכאן." גבריאל עונה לו.

"אני יכול להעיף אותנו מכאן, אחרי הכול הייתי טייס." מת'יו מתעלם מהקצין.

"אין לך מטוס, אידיוט." ריאן עונה לו.

"בשבילך אני אגנוב אחד."

"רק אחד?"

אני צוחקת שוב לקולותיהם הלא מרוצים של הקצינים שמולנו, אבל הם יכולים ללכת להזדיין כי מעכשיו הם כלום עבורי.