החלק הראשון ב'איברים פנימיים' מבטיח. צעיר מופנם שגדל בקיבוץ מתכנן נסיעה ראשונה בגפו לחוץ לארץ, שם אולי ייתן דרור למאווייו הכמוסים, ישתחרר ממבטה של הסביבה, ישתחרר מעצמו. תיאורי עברו של הגיבור בקיבוץ, יוני שסיפורו מסופר כאן בגוף שלישי, נוגעים ללב הקורא ותיאורי גישושיו הראשונים בעיר זרה פונים הן ללב והן למטה ממנו. אהבת ההתבודדות והעדפת חברת הבנות בילדותו בקיבוץ, השיטוט בעיר הזרה, הגנבת המבטים אל גברים מצודדים, ההיקלעות לסאונה הומוסקסואלית, ההגעלות וההימשכות והמפגש המלהיב עם לוקה היפה והעדין. שופנהאואר כתב פעם שהנאת התייר גדולה במיוחד מכיוון שהוא יכול להיות עין מתבוננת בלבד, אין לו אינטרסים שמשוקעים בעיר שבה הוא מתייר ושממררים את חיינו בחרדות ובאכזבות בערי מגורינו. יוני כאן נהנה ומהנה את קוראיו הן בהנאת התייר המתבונן והן בהנאת המשתוקק שמצפה שמשהו מסעיר תכף יקרה לו ואכן קורה. ופה ושם מנצנצים משפטים יפים: "העיר הזו אטית, אטית הרבה יותר ממה שחשב שתהיה. כל כולה התמתחות ממושכת של חתול זקור ניבים, בבוקר קר של שבת".
כך עד אמצע הרומן, פחות או יותר. ולפיכך הקורא משתדל להדחיק כמה סימנים שאינם מבשרי טובות. כמו, למשל, שפה מרושלת: "רגליו החליקו אל מחוץ לתחנה, איפה שבטון נוגע במרצפת רבועה"; "אפשרו לו להביט בעולם אחרת מחבריו"; "התנעת מנוע של טרקטור שימח אותו"; "העיר עודנה הייתה שקטה"; "הפך בהחלטה הזו שלקח"; "ללא הועיל"; "ניתכו גופים זה אל זה". או, למשל, רמזים על כל יכולתן של המחשבות של יוני, שאולי הן פרי דמיונו ורצון נוגע ללב שלו להרגיש בעל כוחות ואולי הן אמת במציאות שהסיפור יוצר. גם אי-ההכרעה לגבי טיבם של הקטעים האלה (פנטזיה של הגיבור או "מציאות") כשלעצמה מעוררת אי-נוחות בקורא ולבטח אם אכן לגיבור הסיפור הנוגע ללב יש כוחות שרירותיים כאלה. או, למשל, החלפה רגעית בתנועה חדה מדי של נקודת המבט מזו של יוני לזו של לוקה.
אחרי המפגש המיני המסעיר עם לוקה נראה שהולך להתפתח בינו לבין יוני סיפור אהבה סוחף וענוג. הם יוצאים לאכול במסעדה ושיחתם קולחת ומעניינת ומותירה די מסתורין על מנת לא להפוך אותם שקופים זה לזה. יש במפגש ביניהם שילוב של סליזיות ורומנטיקה שנראה ליוני חד-פעמי. בעלי דקות ויופי, יופי שנובע מאמת רגשית, נראים לי המשפטים הבאים: "הלכו כל אחד לישון בחדרו המושכר. צריך קצת שינה. ולא רצו לישון ביחד, את זה לא צריך היה לומר בקול. זה פשוט הוחלט במבט של שניהם בעיניים. לוקה במבט עייף, שמוט עפעפיים. אבל גם רך וחושף שיניים טובות. ג'וני בעצב דק על הפרידה הזמנית". אבל גם הסירוב המיידי של יוני להשלים עם הפרידה הזמנית הזו נושא בתוכו אמת רגשית, אמת מרגשת. יחסו ללוקה, מסתבר, עמוק יותר.
מכאן, מאמצע הרומן, העניינים מידרדרים. בין לוקה ליוני. אבל, יותר חשוב, בין הספר לקורא. לוקה מתנכר לפתע ליוני, מתהפך עליו כמו שאומרים הציעירים. דברים כאלה קורים. כזה וכזה תאכל החרב. אבל התגובה של יוני והרומן
לא פרופורציונלית. אין כאן התמודדות נפשית מעניינת עם הכאב הנורא אך הבנאלי של הדחייה, אלא התפוצצות. אם במערכון של החמישיה הקאמרית מאבדת קרן מור את העשתונות כשחבר שלה עזב אותה רק כמה דקות לצורך קניית סיגריות, ניתן לקרוא את המחצית השנייה של הרומן כתגובתו של אותו טיפוס אישיות שגילמה קרן מור לנטישה אמיתית. יש כאן תיאור של התמוטטות נפשית לא לגמרי מנומקת, תיאור של טירוף בנאלי, צירוף אוקסימורוני רק לכאורה. יוני משוטט בעיר אנה ואנה ומדמה לעצמו כל מיני דברים מזעזעים, או שמא לא מדמה לעצמו והם קורים "באמת"? גם כאן יש אי-בהירות באשר למעמדן של הסצנות המתוארות, האם לפנינו תיאור של התקף פסיכוטי של צעיר שלא יכול להכיל דחייה, או שמא מדובר בעולם שחוקיותו שונה מהעולם הרגיל שלנו?
כך או כך, החלק הזה משעמם ואני מנסה להבין מדוע. ראשית, כמדומני, ברגע שעוזבים את עולם המציאות ישנה סכנה גדולה של שרירותיות. הרי הכל יכול לקרות אם פורקים את עולו של המימזיס. וברגע שהכל יכול לקרות הדרך שנבחרה לבסוף מוחשת כאקראית ולכן כלא מעניינת. שנית, התקף פסיכוטי או מציאות דמיונית לגמרי מתקשים להחליף התפתחות עלילתית אורגנית כי הפסיכוזה בדרך כלל סטטית או תזזיתית. נכון, יש היגיון פנימי מסוים בהזיות/במציאות החדשה של יוני, אבל גם כאן התחושה היא שלסופר לא ברורה עד הסוף כוונתו. האם מדובר במסע נקמה בלוקה? האם מדובר באירוניה כשמתגלה לאוהב מה מסתתר מתחת לעורו המתוח היפה של הנאהב? האם מדובר כאן באי-יכולת לעזוב את הנאהב? כך היד הקלה מדי על הדק המילים שנרמזה בחלק הראשון, המוצלח למדי, הופכת בחלק השני ליד קלה מדי על הדק העלילה הנעה אנה ואנה באקראיות של צינור השקיה שפרק כל עול.
אריק גלסנר
פורסם במדור הספרות של "7 לילות"
אריק גלסנר ידיעות אחרונות 24/11/2023 לקריאת הסקירה המלאה >המיטה רועדת ורועדת ורועדת ורועדת. אין עליה אושר ושמחה וכתמי זרע, שירמזו על אושר מוקדם, וגם לא שום נוזל אחר. יש בה חרדה ואימה וזיעה ויוני שוכב עליה מפושט איברים ובגדים, ותחתונים משוכים לו עד מעל לקו הכרס הקטנה. סביב שפת המיטה משייטים כרישים מחודדי סנפיר, כסופים ובוהקים באור הבוקר. הוא מושיט בהונות לטבילת בוקר ומושך אותן מיד מעלה ומתכווץ בחזרה בתנוחת עובר. היצורים מחודדי השיניים נוגסים בציפורניו שהן רק מעט ארוכות, אך עדיין לא דורשות קיצוץ. הכרישים הקטנים קופצים ושוהים לרגע באוויר וחושפים כלפיו שיניים וצוללים בחזרה.
שבועיים שכב על המיטה, אך היום נדרש להשיב את נפשו למולך השגרה והעבודה והבנק והחברים והרחוב. שבועיים שכב וחיכה יום יום שהכרישים יידומו ואז היה קם על רגליו משקיע מעט את המזרן ומרים ידיו לתקרה הצהובה כדי לתמוך בעצמו. אחר היה מדלג דילוג רחב אחד וממשיך אל היבשה ששכנה הלאה משם ושהייתה כבר הסלון וניגש אל חדר האמבטיה ומתרחץ במהרה. במשך כל הזמן הזה העיף מבט מפוחד לאחור לכיוון הסלון מדי פעם בפעם, וזיעתו הקרה שבה ובצבצה והרטיבה שוב את מצחו. הוא ספר 21-20-19-18 ומיהר להשלים את סדר הפעולות לפני שיתעוררו השדים הקטנים והמסנופרים והוא יוכל לחזור בריצה שקטה אל הממלכה הרכה, אל הפוך העוטף.
בשקט, במשך ימים, התכונן לפעולה אחת שתביא לחיסולם של הכרישים הקטנים. הוא אסף שברי כדורים ותרופות בכל גיחה מהירה למקלחת ולשירותים. טחן וגרס אקמול וערבב אותו עם אדוויל נוזלי וסירופ שיעול ישן ששכב בארון. את המידה המדויקת לא ידע, אך שיער שריכוז כלשהו יהמם את הכרישונים או לכל הפחות ירדימם לפרק זמן שיאפשר לו את אשר תכנן.
בבקבוק קטן זכוכיתי ירקרק ריכז את תמיסת השקט התמידי. אמש תחב אותה לכיס התחתונים הקדמי, הכיס הקטן שחפן את איברו. הוא חש את קרירות הגליל הדק כשזה נצמד אל הכיפה החשופה. הוא שב אל המיטה בדילוג אחד מהיר וכמעט צעק כשנזכר שהיה עליו לנחות על גבו, שלא לרסק את הבקבוק אל מפשעתו. המזרן הרך ספג את הזעזוע. באותו הלילה נרדם עם הבקבוק מתחת לכרית.
עכשיו הוא שולף את הבקבוק הירוק ומסובב בזהירות את הפקק שפיפטת זכוכית מחוברת בקצהּ, מעוקמת מעט. יוני אוחז בפטמת הגומי העדינה ומממלא את הפיפטה עד מחציתה בנוזל העכור ומבלי דעת הוא עוצר מספר שניות את נשימתו ושואף אוויר שוב.
עכשיו הוא נשכב על בטנו, חזהו העליון דואה מחוץ לשפת המיטה, ומתיז מעט מהנוזל אל הבריכה ומיד שוצפים המים הוורודים העמוקים ומהומה מתחילה ורוחשת במעמקיהם. אחר הוא סובב אל שתי הפאות האחרות של המיטה וחוזר על הפעולה. ואז סוגר את הבקבוק ומצמיד אותו אל חזהו, מעמיק את הפטמה הפיפטית בין שתי פטמותיו שלו, עמוק בשער החזה השחור הסבוך. ישוב במרכז המיטה הוא ממתין בקרני השמש שהתחזקו וחדרו לחדר החשוך. הוא ממתין עד שנדומו המים ושינו את צבעם מוורוד עתיק לטורקיז בהיר וצלול כמו בריכה של מלון. עתה הוא יכול לראות את אלי הנקם, הכרישים הקטנים, נחים בתחתית, קרוב מאוד לרצפה הבהירה. הוא מגליש את כף רגל שמאל ובועט קלות באחד מהם. היצור נדחק הצידה ואינו מראה סימני חיים.
צמרמורת קלה עולה בעורפו כאשר הוא צועד דרך הבריכה הקטנה אל תוך הסלון ומותיר אחריו שביל רטוב. ירכו נתקלת במזוודת הטרולי שנחה עדיין בלב החדר. זו מזדעזעת אך נותרת עומדת במקומה כמו ״נחום תקום״ חסר פנים. וכשהוא פונה ימינה אל המסדרון המתמשך אל המטבח והמקלחת הוא שב ומציץ בה בחשש מבעד למשקוף, נזכר במה ששוכן בתוכה. אין עליה זכר לדרך חזרה שעשה משם, מהחופשה. אך למרות זאת עדיין לא עומד לו כוחו לפעור את לוע הריצ'רץ'. לא, עדיין לא.
בשבועיים בהם שהה במיטה קרא בדחיפות מספר ספרים. המעבר על המילים, הוא חש, נוסך בו תחושה של רוגע. תבנית אות. תבנית מילה. תבנית שורה. תבנית עמוד. תבנית ספר. אלה לא רק הסיטו את תשומת לבו ממערבולת הרגשות שבה היה שרוי, אלא גם השיבו אליו את ממדי גופו בתוך העולם. אחד מהספרים שקרא היה המשחקים של ג'רלד מאת סטיבן קינג, סיפור אימה על אישה שנשארה זנוחה לנפשה, אזוקה למיטתה בבית קיץ שומם על שפת האגם, תוצאה של הרפתקה מינית שהשתבשה. בתחילה בא אליה הצחוק, ואז הגיחה התדהמה וכשאלה עזבו, נפלה עליה בעתה. בעודה שוכבת שם אזוקה, הלילה יורד על הבקתה. צללי הכלבים המורעבים מגיחים, זאבי ערבות שרואים בה בשר טרי צצים בפתח הדלת. יוני התענג על האימה הזו, ולמרות שהוא עצמו לא היה אזוק, עלתה בו המחשבה על מה הוא היה עושה אם היה נשכח כך, והאם היה מוכן כמו אותה אישה בסיפור, לחתוך את מפרקי ידיו ולהחליק אותן החוצה, כאשר הדם הניגר משמש כחומר סיכה. ולאן היה רץ מיד לאחר מכן, ולמי.
איבריו של יוני היטלטלו ימינה ושמאלה עם התעקלות רכבת התחתית. פנים הירך רעד. השומן שעל זרועותיו רטט. כולו קפץ וזע ובבואתו נשקפה אליו מן החלון הקעור שלפניו. פניו היו כהות, מוצלות בהשתקפות, ולרגע נדמה לו כי אם היה מסיט את מבטו, היה ממשיך ומביט בו הבבואה הרע כמעין תאום רשע. ידו נחה על ידית הטרולי המורמת ואצבעו שיחקה הלוך ושוב בעצבנות בתווית שהוצמדה לה בשדה התעופה. הדבק האפרפר נצמד לכרית האצבע שלו.
בקצה הקרון ישבו איש מבוגר ומולו נערה באיפור שחור פאנק עם שיער שחור קצר וחלק ועוד חבורה של שלושה נערים ספורטאים ועל כתפיהם תיקים גדולים של נייקי ואדידס. השרירי שבהם, השחור, עמד וידו אחזה בלולאה התלויה בעמוד הקרון. יוני רצה שלא להביט בו ולא יכול היה שלא להגניב שני מבטים. אחד אל פניו ואחד אל חזיתו הזכרית המפתה. תק תק, תק תק, נסעה הרכבת. תק תק תק תק. השומנים שתחת ידיו ובצדי מותניו של יוני קיפצצו והתערבלו בשאון המתכתי והוא חשב על כל הקילוגרמים האלה של עצב שדבקו בו. פעם אמר לו מישהו, מאהב לרגע שאת פניו לא זכר יותר, כי סימני המתיחה הם טביעות האצבע של החיים, ויוני חשב שיש בכך אמת וקיטש, אבל גם רשעות לא מעטה מצדו של ההוא.
תמיד היה מעט כבד משקל, לא כזה שגרר הצקות מחבריו לכיתה ולא מטען שהפריע לו שנים מאוחר יותר בפיתוי ובהשכבת אהובים ארעיים, אך הייתה זו מעין חליפה שסרבלה במעט את תנועתו הטבעית והפכה אותה למהורהרת ועצורה יותר. וכשהיה יושב על כיסא בר נזל מעט משמאל ומימין. בראשו היה נוזל עד אין קץ, כמו השעונים בציורים של דאלי. וכשבחן עצמו כשהלך ברחוב מול חלון ראווה משתקף, היה מביט בבטנו ומטלטל את ראשו בחוסר סיפוק על הסנטימטרים העודפים שחברו אליו וצעדו עמו.
הרכבת שעטה והתקרבה לתחנת היעד. בשריקה מקוצבת חרכה את האוויר הדק שבקצות חרטומה הפחוס. וכשעצרה ושקטה ניתקו אצבעותיו של יוני מהמדבקה ואחזו בחוזקה בידית הפלסטיק של הטרולי שהביא עמו. אישה זקנה עלתה לקרון וחסמה את דרכו החוצה והוא חשף שיניים פנימיות של נמר ושאג עליה בבטנו ואז עקף אותה בחיוך חיצוני מתנצל, והמזוודה ממהרת אחריו.
בעיניו גבהה כבר נפיחות של עייפות משעות הטיסה הארוכות והוא גרר את המזוודה בפיק־פק עצבני על מרצפות התחנה הממורקות ועלה באין־ספור גרמי מדרגות ממוכנים עד שנעמד מול שערי היציאה ולרגע לא עלה בדעתו לחצותם. רק כשהגיח משמאלו צעיר גבוה בחליפה, שביתק בהליכה מהירה ובוטחת את כנפי המסוף, עשה גם הוא את הצעד הנוסף ופתח עליו את המחסום.
היה לילה. הוא חרד בתחילה מהגעה בשעה כה מאוחרת לעיר זרה ומיהר לביקורת הדרכונים והשתדל לחייך באדיבות אל הפקידה שהחתימה את הדרכון. והקליק־קלוק הפסקני של החותמת שהדהד באולם הריק החריד אותו מעט. הוא צעד ועלה במדרגות מבוטנות לקראת העיר המצפה לו. בתנופה אחת הניף את הטרולי אל מעבר למדרגה האחרונה. הוא הביט למעלה וראה מימין ומשמאל בניינים מוחלקים בצבע צהוב בהיר מהם צומחות מרפסות בעלות מעקות שחורים מעוטרים בפרחים וקקטוסים. צלב ירוק בוהק בפתח בית מרקחת מקומי האיר את פניו. הוא חייך לעצמו וחשב, ״אני פה״.
יוני פתח בצעד נוסף וכעת כולו כבר היה שלה, של העיר. רחש הוחש בבטנו כשהוא קיבל אליו את רוח הלילה העדינה ששרקה באנטנות. רגליו החליקו אל מחוץ לתחנה, איפה שבטון נוגע במרצפת רבועה, והוא התרחק ממנה בצעדים קלים. כאשר הביט מטה ראה כי סביב כל אחת מנעליו התגבש ענן לבן וצמרירי ואלה הרימו אותו מעלה מן האספלט מספר סנטימטרים חשובים. הוא חש אותה שמחה והתרוממות רוח מהולה באימה קלה שמתעוררת בנשימת אווירהּ של עיר זרה.
הוא שט במעלה רחוב צר שריצופו אבן חלקה ומזוודתו אחריו מיהרה קפיץ קפיץ קפוץ ברחוב השקט. היה עליו לעצור את עצמו שכן העייפות השתלטה עליו עכשיו, והוא כמעט ושכח להתבונן שוב במפה. הוא הכין מפה בבית. ילד טוב. איקס קטן כחול סימן את מקום הלינה שהזמין, הוסטל קטן וביתי. הוא שכן במעלה הדרך, בהצטלבות הרחובות השנייה. ״שמאלה בפנייה השנייה ואז ימינה,״ הוא אמר לעצמו בלחישה למרות שהיה לבדו. ואז שט במעלה הרחוב על העננים, והלבן ליטף את המרצפות וערפל את נעליו.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
