הביקורות של itzikmaoz

כולם אומרים לכם לחיות למען מטרה נעלה יותר, אבל איך בדיוק?

דייוויד ברוקס בוחן בספר זה מה צריך לעשות כדי לחיות חיים בעלי משמעות בעולם שמרוכז בעצמו.

לא פעם אתם פוגשים אנשים שמקרינים אושר, שיודעים לשם מה הם הגיעו לעולם הזה, שקורנים וזוהרים באור פנימי. החיים של האנשים האלה התפתחו ונראים כמו שני הרים. הם מסיימים את הלימודים, מפתחים קריירה, ומתחילים לטפס על ההר שהם חשבו שנועד להם. על ההר הראשון הזה הם מגשימים את המטרות שהתרבות מציבה להם: להצליח, להטביע את חותמם, לחוות אושר אישי. אך משהו קורה לאנשים האלה כשהם מגיעים לפסגתו של ההר הראשון. הם מביטים סביבם ומגלים שהמראה... איננו מספק. הם מתחילים להבין שככל הנראה זה לא היה ההר שעליו הם נועדו לטפס, אלא על הר גדול יותר – והוא ההר השני.

וכך הם יוצאים למסע חדש, על ההר השני. החיים משתנים והופכים מחיים שהאדם במרכז לחיים שאחרים במרכז. הם מתחילים לרצות את הדברים שבאמת שווה להשיגם, ולא את הדברים שאחרים אמרו להם שצריך להשיג. הם מאמצים חיים של עצמאות שיתופית, חיים של מחויבות.

ההר השני נועד לסייע לנו לחיות חיים משמעותיים יותר, אבל הוא גם ספר עיון חברתי פרובוקטיבי. ברוקס סובר שאנחנו צריכים לחיות בחברה שמרוממת וחוגגת את החירות שדורשת מאיתנו להיות נאמנים לעצמנו, בעודנו מנסים להשיג מטרה חשובה, משתרשים בשכונה, ומתחברים לאחרים באמצעות סולידריות חברתית ואהבה.

דיוויד ברוקס סופר ופרשן פוליטי ותרבותי אמריקאי, כתב שישה ספרי עיון והינו תומך נלהב של ישראל. לדעת ברוקס, "הצלחתה הטכנולוגית של ישראל היא פרי החלום הציוני, והיא נוסדה כדי שליהודים יהיה מקום בטוח להתאחד וליצור דברים עבור העולם".

משל "העגלה המלאה והעגלה הריקה" של "החזון איש" אותו שח לבן גוריון ממצה את המתח העצום שבין היהדות החרדית ליהדות החילונית בישראל. מהי ה"עגלה" ובמה היא מלאה או ריקה? היהודי החרדי יטען שעגלתו היא דרך חיים המלאה במיצוות וערכי היהדות, מגובה בארון הספרים היהודי. ומה יאמר החילוני? מה תאמר אתה? מה אומר אני?

הרן טוען בספרו שה"עגלה" היא מערכת המוסר המנחה כל אדם בחייו, וכי סולם ערכים והשקפת עולם הם תכולתה. המוסר איננו רק קו מנחה בין טוב ורע, אלא גם בין שגשוג לדעיכה. מוסר מתקדם הינו תנאי הכרחי להתמודד עם עולמנו המשתנה, ואם ברצונך לוודא שסולם הערכים והשקפת העולם שלך לא יכזיבו אותך בטווח הארוך – מומלץ שתבחן אותם היטב בעזרתו הצנועה של הספר הזה.

אסופת מאמרים זו מציגה את החזון הפמיניסטי כמדריך לשינוי חברתי. בספר משתתפות אקטיביסטיות וחוקרות מדיסציפלינות וחברות שונות כדי לבחון תפיסות קיימות ולמפות אפשרויות לשינוי ובכללן: פרופסור היידה גוטנר-אבנדרות', מייסדת הדיסציפלינה לימודים מטריארכליים מודרניים, פרופסור ברברה אליס מאן, בת שבט האירוקוואה מצפון אמריקה, ד"ר חנה קהת המציעה ראיית עולם אלטרנטיבית על בסיס היהדות, בניית עולם על יסוד נתינה אימהית (ג'נביב ווהן), דרך למידה אלטרנטיבית שמקורה במורשת האתיופית (בת אל משאשה אשכנזי), פרופסור קום־קום בהבנאני וחברותיה מציעות תפיסה אחרת של פיתוח; פרופסור אורלי בנימין מציעה עבודה אחרת.

מאמרים אחרים מביאים מנסיונן של נשים ברחבי העולם (ראונה קוקאנן, גרשיה נרוואז ועוד) או חזון חדש (גלעד פדבה על הומוסקסואליות). כל אלו ואחרות שלא הזכרתי כאן, הן מקורות השראה לפעולה ולחשיבה חלופית.
אני מאמינה שהפמיניזם הישראלי והפעילים לשינוי חברתי בשלים לראות חזון רחב, וספר זה מציע חיים אחרים שמחכים מעבר לפינה, אם רק נבחר לראותם.

ד"ר אראלה שדמי הינה פעילת שלום פמיניסטית, חוקרת נשים ופמיניזם וקרימינולוגית המתמחה בלימודי משטרה. בעברה הייתה סגן ניצב במשטרה, שם מילאה תפקידי תכנון, דוברות וניהול משאבי אנוש. היא ממייסדות המחלקה ללימודי משטרה ועמדה בראש התוכנית ללימודי נשים במכללה האקדמית בית ברל. בין פרסומיה הרבים: תולדות משטרת ישראל, חלק א וחלק ב (1947-1958), דרך אם (2015), מורשת האימהות (2023),ארץ מאובטחת (2012), והספר הרואה אור בימים אלו ואולי המשטרה צועדת לסופה, עורכת שותפה של (2005) Sappho in the Holy Land ושל בשר ודמים: זנות, סחר בנשים ופורנוגרפיה בישראל (2013). ד"ר שדמי יזמה את הקמת המרכז הפמיניסטי בירושלים "קול האישה", את תנועת השלום "האם החמישית" ואת המוזיאון לתרבות ויצירה של נשים שהקמתו מתעכבת. היא האישה הראשונה שהשתתפה בקורס פו"מ במשטרה, המייסדת והעורכת הראשונה של כתבי העת "משטרה וחברה" ו"מראות המשטרה", וזכתה במלגת פולברייט. מחקריה מתמקדים בין היתר בזהות האשכנזית ובהתפתחות קהילות מקומיות כאקטיביזם טרנספורמטיבי.

מעטים זוכרים את מועדוני התרבות ששגשגו בישראל בראשיתה, אולם הם היו בזמנם מרכזי יצירה חשובים. עוד לפני קום המדינה, ובשנותיה הראשונות, קמו מועדונים כמו "המועדון לתרבות מתקדמת" (לימים "צוותא"), "מִלוא", "בארי", "בוסתן", "יחדיו" ו"מדורה" – מוקדי תרבות שוקקים שחבריהם היו סופרים, אמנים, אנשי רוח, והתארחו בהם אישי ציבור וראשי ממשלה. לימים נזנחו ונשכחו, אך תרומתם לעיצוב תרבות ישראלית מקורית הייתה משמעותית.

ספרה החדש של חגית הלפרין, פרי מחקר מקיף וראשוני, מתחקה אחר סיפורם של אותם מועדונים – סיפור שהחל בחזון אוטופי מרגש והסתיים לא אחת בשברון לב. הוא מאיר את הקשרים הסבוכים בין תרבות לפוליטיקה, ואת המאבקים בין ראשי מפלגות הפועלים ליוצרים שנאבקו על עצמאותם הרוחנית. סיפורם משורטט על רקע התמורות הפוליטיות והחברתיות שעיצבו את פני המדינה.

בין הדמויות המרכזיות בספר: המשורר אברהם שלונסקי, שהקים את "המועדון לתרבות מתקדמת" (צוותא) מטעם מפ"ם, והסופרים יעקב הורוביץ וישראל כהן, מקימי "מִלוא" (בחסות מפא"י). הספר חושף את העשייה התרבותית, המתחים, התקוות והפשרות שעיצבו את התרבות הישראלית בראשיתה – תקופה שבה חלמו חלומות גדולים, והצליחו להגשימם, ולוּ חלקית.

פרופ' חגית הלפרין ניהלה את ארכיוני הסופרים של מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, אוניברסיטת תל אביב; לימדה במכללת סמינר הקיבוצים. מבין ספריה: צבע החיים: חייו ויצירתו של אלכסנדר פן (2007), המאסטרו: חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי (2011), והבריחה מן הארמון המכושף: שלונסקי וסופרי דור תש"ח (2021).

בהוצאת רסלינג ראה אור ספרה שלונסקי בארץ עוץ לי גוץ לי (2023).

באני ואתה (י"ל ב־1923) הצביע מרדכי מרטין בובר (1965-1878) על תחושת הניכור האופיינית לחיים המודרניים כמקור לתחלואי היחיד והחברה עקב התגברותם של יחסי שימוש והחפצה בכל תחמי החיים. כתיקון למצב זה הציג בובר את יחס אני־אתה כיחס של זיקה, קשר ייחודי בלתי מנוכר המתחולל בין האדם לבין הניצב מולו, בין אם מדובר באדם אחר, בעל־חיים או יצירת אמנות. את הרגש הדתי השתית בובר על יחסי אני־אתה של האדם עם 'האתה הנצחי' המתגלה מבעד ליחסי אני־אתה.

שלושים הכותבים והכותבות בספר זה מציעים ניתוחים, פרשנויות, ביקורת ויישומים של החשיבה הבובריאנית בנושאי חברה ופילוסופיה, היסטוריה, דת וחילון, אמנות ופסיכולוגיה, פמיניזם וכלכלה, זיקה לטבע, סביבה, חינוך ועוד. זהו שיח עכשווי וער עם החשיבה הדיאלוגית של בובר.

הגותו הדיאולוגית של בובר ממשיכה להשפיע על מחשבתנו. הפסיפס שנוצר בספר הנוכחי מעיד על כוחה המפרה של הגות זו.

הפרדה בין נשים וגברים במרחב הציבורי בישראל כבר אינה עניין פנים־דתי. היא חלחלה לעומק החברה הכללית. נשים נשלחות לאחור באוטובוס והצידה בטקסי לוויה, הן נדרשות להתכנס מאחורי מחיצה גם בתפילה בכיכר העיר ואינן מורשות ללמד בתוכניות אקדמיות לגברים חרדים.

לא רק גורמים שמרניים וקיצוניים מצדדים בהפרדה, גם רבים במחנה הליברלי סלחנים כלפיה. "הציבור ומעצבי המדיניות בישראל נתונים למניפולציה אפקטיבית במיוחד", מסבירה יופי תירוש. "רעיונות נשגבים של חופש דת, התאמה תרבותית והנגשה עוברים השטחה פופוליסטית שמתעתעת גם באלה שמחויבים, לפחות בפני עצמם, לשוויון, לחופש הביטוי ולכבוד האדם.

בהופרדנו כך מציגה תירוש את המנגנון שמניע את ההפרדה המגדרית. היא חושפת כיצד ההפרדה משמשת את אדריכלי ההפיכה המשטרית לריסוק הדמוקרטיה בישראל ומפריכה את הטיעונים שמבקשים להצדיק אותה.

יופי תירוש היא פרופסור חברה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, עמיתת מחקר בכירה במכון הרטמן בירושלים ופעילה ותיקה ומשפיעה במאבקים ציבוריים לקידום זכויות אדם ואזרח ונגד הפרדה מגדרית. מחקריה על משפט ותרבות ועל הזכות לשוויון פורסמו בבמות מובילות בישראל ובעולם. על פעילותה הענפה קיבלה פרסים רבים, ובהם פרס גורני מטעם העמותה למשפט ציבורי בישראל.

הספר כוח אזרחי פורש מארג עשיר של יוזמות אזרחיות שצמחו מהשטח בעקבות מתקפת הפתע של חמאס בשבעה באוקטובר 2023. יוזמות אלו נולדו מתוך תחושת שליחות ורצון לסייע לנוכח ואקום מוסדי, והפכו לתשתית של סולידריות, תקווה ופעולה. הן אפשרו למיליוני ישראלים להתגייס, להציע פתרונות יצירתיים, ולהיות שותפים פעילים במאמץ ההצלה והשיקום בעיתוי קריטי.

הספר מביא את סיפוריהם של יזמיות ויזמים שהקימו חמ"לים, ליוו משפחות אבלות, פעלו להשבת נעדרים וחטופים, סיפקו מזון, ציוד וסיוע רפואי, תיעדו עדויות, סייעו לחקלאים, הגנו על בעלי חיים והובילו מאמצי הסברה – כל זאת תוך הפגנת כישורי ארגון, יוזמה והובלה יוצאי דופן.

פרקי הספר מבוססים על ראיונות שנערכו כשנה לאחר אירועי השבעה באוקטובר, ומציעים מבט ייחודי על רוח היזמות האזרחית שנולדה מתוך השבר. מהעדויות עולה כי אזרחים בעלי מומחיות, משאבים או יוזמה אישית היו במקרים רבים הראשונים לזהות את הצרכים ולפעול; היעדר תגובה מהירה מצד המדינה יצר מרחב פתרונות מהשטח; כלים כמו פייסבוק, ווטסאפ ומערכות לניהול תוכן שימשו אמצעים חיוניים להתארגנות; ורבות מהיוזמות הצליחו להתבסס ולהמשיך לפעול גם לאורך זמן.

פרקי הספר כוח אזרחי ממחישים כיצד התנדבות לא-פורמלית, שצמחה בעקבות אירועי השבעה באוקטובר, סיפקה מענה ראשוני, גמיש וקריטי לצרכים הדחופים בשטח, ומשקפים את כוחה של החברה האזרחית בישראל להתארגן ולפעול במהירות בעיתות חירום.

הספר לצאת מתודעת המאבק מאת פרופ' נידאא חורי הוא מחקר בין-תחומי רחב יריעה הבוחן את החברה והתרבות הפלסטינית בישראל, תוך התמקדות בשירת נשים פלסטיניות כמראה לזהות לאומית, קולקטיבית ואישית. באמצעות גישה אינטרדיסציפלינרית השואבת מהיסטוריה, סוציולוגיה, מגדר וניתוח ספרותי, מציעה חורי מהלך תודעתי חדש, החורג ממסגרת "המאבק" ומוביל לתפיסה הומניסטית־ אוניברסלית.

מלחמת לבנון הראשונה, שפרצה בבוקר של 6 ביוני 1982, החלה למעשה עוד לפני מועד זה והסתיימה שנים רבות אחרי התאריך הרשמי שקבעה הממשלה שיזמה אותה. מלחמה זו הייתה שונה מאלה שקדמו לה ואלה שבאו אחריה בשל שלל סיבות, אך אולי בעיקר בשל נושא הדיון בספר זה – גל מחאה גדול שפרץ בעקבות יציאה חפוזה, ללא קונסנזוס, למלחמת יש ברירה, תוך ניסיון מגלומני לשנות מציאות פוליטית אזורית במזרח התיכון. 

מולדת איננה מזבח מספר את סיפור המחאה של אותם אנשים רבים שפעלו בעורף, שלא הפסיקו להפגין כדי לעורר תשומת לב לקורה בלבנון, והיו מוכנים לעמוד תחת מטר של גידופים, הסתה, יריקות, אגרופים וכל אמצעי אלים אחר מצד אנשי "כך" ותומכי ימין שהיו עיוורים למתרחש – עד שבסוף שוחררה ניצרה, נזרק רימון ונערכה לוויה. הסיפור הוא על אנשים טובים, ציונים, מוסריים, שפעלו בהתנגדות למלחמה במסגרת תנועות קיימות כמו "שלום עכשיו", "מצפן", או שהקימו תנועות חדשות ובהן "הוועד נגד מלחמה בלבנון", "יש גבול", "הורים נגד שתיקה", "יוזמת ניר עוז" ועוד. היו אלה אנשים שנתנו מעצמם, מזמנם, ממשאביהם, ממרצם, מסיבות אידאולוגיות שונות, עמדו ברחובות בקור ובחום, בעיקר משום שהבינו כי במלחמה הזו אבדה הדרך להנהגה, שהלכה כעיוורת אחרי מי ששיקר והוביל אותם בכחש. 

מולדת איננה מזבח הוא מחקר חדשני שנסמך על תעודות, כרזות ומסמכים שלא היו נגישים עד כה, ומבוסס אף על ראיונות רבים עם מנהיגי המחאה ומנגד עם אנשי השלטון, והוא בסופו של דבר סיפור ניצחונה של מחאה. 

בעשורים האחרונים עוברת החברה החרדית בישראל שינויים עמוקים: שיעורי ההשתתפות של גברים חרדים בשוק העבודה נמצאים בעלייה, מספר הסטודנטים החרדים במוסדות להשכלה גבוהה גדל, נשים חרדיות משתלבות בתחומי ההייטק והתעשיות המתקדמות, ואף הוקם זרם חינוך ממלכתי-חרדי הכולל לימודי ליבה מלאים. תהליכים אלו מכונים לעיתים קרובות, הן בשיח הציבורי והן במחקר האקדמי בשם "החרדיות המודרנית", ביטוי שמתיימר ללכוד תנועה של קידמה, פתיחות והשתלבות של החברה החרדית בתוך החברה הישראלית.

ספר זה, המבוסס מחקר, מבקש לאתגר את ההנחה הזו. הוא מציע קריאה ביקורתית מחודשת של המונח "חרדים מודרניים" וטוען כי חרדיות זו אינה בהכרח מודרנית, לא במובנים הערכיים, האידיאולוגיים או התרבותיים של המונח אלא בעיקר בהיבטים פרגמטיים, טכניים ומוסדיים. הספר בוחן את גבולות המודרנה החרדית ומציע לפרק את המושגים הדיכוטומיים המוכרים של דת מול חילון, שמרנות מול ליברליות, השתלבות מול הסתגרות.

ד"ר אשר סוזין הוא חוקר יהדות אורתודוקסית ופוליטיקה. את עבודת הדוקטורט שלו כתב בחוג למדע המדינה באוניברסיטת חיפה ושימש כחוקר אורח במרכז ללימודי יהדות באוניברסיטת אוקספורד. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל.

במאה ה-21 משטרים אוטוקרטיים כבר לא נשענים על דיקטטור יחיד. 

אוטוקרטיות מנוהלות על ידי רשתות מתוחכמות של מבנים פיננסיים קלפטוקרטיים, שירותי ביטחון פנים ואנשי תעמולה העוסקים במלאכה מתמשכת: קשירת קשרים בין החברות המושחתות שבשליטת מדינה לא דמוקרטית אחת ועסקיה עם חברות מושחתות שבשליטת מדינה לא דמוקרטית אחרת. טכנולוגיות מעקב המשתרגות ומשתלבות בהפצת מסרים ומשאבים מתקיימות ברחבי העולם במדינות שונות במקביל, מסין דרך רוסיה ועד איראן. 

גינויים בינלאומיים וסנקציות כלכליות הם פונקציה לא רלוונטית למנגנונים אוטוקרטיים. אפילו לתנועות מחאה עממיות דוגמת ונצואלה, לניסיונות להתקוממות בהונג קונג וגם למתרחש במוסקבה ובקייב אין סיכוי ממשי. חברי אוטוקרטיה בע"מ אינם קשורים באידיאולוגיה מאחדת כמו הקומוניזם, אלא בתשוקה משותפת לכוח, לעושר ולחסינות מפני ענישה, תוך הפצה והטמעה של מסרים הנוגעים לחולשותיהם של משטרים דמוקרטיים והעולם הליברלי.
זה לא סיפור על אידיאולוגיה, אלא על שליטה, כסף ופחד.

רב-מכר בינלאומי מאת זוכת פרס פוליצר. 

"מהספרים המדוברים של השנה." – האקונומיסט

"מדריך מופתי וצלול מחשבה, מסר מעורר מורא מפני העידן החדש של חברות סמכותניות." – הגרדיאן

"אקטואלי במיוחד." – הוושינגטון פוסט

שעריו של מידברן הם שער ליקום מקביל: עיר צבעונית וליברלית, אשר יצירה, השראה וחופש מצויים בה בכל פינת רחוב והחיים בה מתנהלים בלי חוקים, היררכיה או כסף.

מה בין החלום האוטופי של מידברן למציאות חיינו? האם האופטימיות והדמיון שניצת בקרב אלפי המשתתפים מתקרקעים ונספגים במחזור הדם של החברה הישראלית? האם הברנרים שמשקיעים שעות של עשייה ללא שכר רואים בעצמם כנושאי בשורת שחרור חברתי? מה אדוותיו של השינוי התודעתי שמתחולל ב"אירוע הטרנספורמטיבי" הזה?

לאחר הצלחת הספר הקודם - מידברן: יֵצֶר הטוב (הקיבוץ המאוחד 2022), ספר ההמשך - לחיות את המידברן עוסק במפגש של העיר הזמנית עם החיים עצמם. הספר ידבר אל סוכני שינוי חברתי, מייצרי מציאות, מעצבי קהילות ואל אנשים שחשים שהחיים יכולים להיראות קצת אחרת, שרוצים לעורר השראה ושקוראים תיגר על הסדר הקיים. בין אם נכחו במידברן או שומעים עליו לראשונה. 

“הכתיבה הזורמת והרהוטה מעמיקה חקר בתופעה הקהילתית "מידברן", בוחנת אותה באיזמל מנתחים ולא חוסכת בביקורת כשהיא נחוצה; במטרה להפוך את קיומה לבעלת ערך למשתתפיה ולחברה כולה”. - דוקטור שרלה שדמי וורטמן מנכ״לית מייסדת מרכז ורדה - המרכז הבינלאומי לבינוי קהילה

"ראם שופך אור על אופן הפעולה והסיבות שהובילו לשינוי גדול באורחות חיי ועל ההשלכות החברתיות האפשריות" - עדן אוריון, יו"ר מידברן, 2015-2017

"הספר מהווה מרחב נדיר לחקירה ולשאילת שאלות על טבע האדם, חירות, מבנים מדיניים וחברתיים וכל מה שמתפורר לנו בין הידיים ומבקש הגדרה מחודשת" - רוני קנטור

בספרו האם עוד ישראלים אנחנו? מציב דוד אוחנה שאלה מהותית, טעונה ואקטואלית: האם עדיין קיימת זהות ישראלית משותפת, או שמא ישראל הפכה לזירה של מאבקים בין שבטים, דתות, זהויות ואידיאולוגיות מתנגשות? מתוך מבט היסטורי, פילוסופי ופוליטי, אוחנה מתחקה אחר שורשי הקרע החברתי-תרבותי במדינת ישראל וחושף את האופן שבו הישראליות – שבעבר נשענה על אתוס משותף, זיכרון תרבותי משולב ודיאלוג חי בין יריבים רעיוניים – הלכה והתפוררה מול תהליכים של קיטוב, הפרטה והקצנה דתית ולאומית.

במסה אישית ונוקבת, שזורה באנקדוטות חיים, אזכורים ספרותיים והגות פוליטית עמוקה, הוא מזהיר מפני עלייתה של “מהפכה שמרנית” בישראל, אותה הוא מדמה למהלכים שאפיינו את עליית הפשיזם באירופה של המאה ה־20. אוחנה מתאר תהליכים של רדיקליזציה, אובדן הלגיטימציה הדמוקרטית, ושיח ציבורי שהופך לשיח של שנאה, “גזע” ומשיחיות.

זהו ספר על שבר, אך גם על תקווה: תקווה כי מתוך ההבנה העמוקה של הסכנות – ייוולד מחדש שיח ישראלי משותף; שיח שמבוסס לא על אתניות או דת, אלא על אזרחות, שותפות ותחושת אחריות הדדית.

מה גורם לאדם, שתרומתו למדינה חתומה בדפי ההיסטוריה, לקום בוקר אחד, לוותר על חייו הפרטיים, להתגורר באוהל מול בית ראש הממשלה, לחוות את נחת זרועה של המשטרה וגם להיפצע. 

למי קראתם בוגד הוא סיפור מעורר השראה של תא״ל במיל׳ אסף אגמון, שגם 51 שנותיו כטייס ומפקד בחיל האוויר לא הכינו אותו למשימה שלקח על עצמו בתור האזרח אגמון: מאבק על המשך קיומה של הדמוקרטיה הישראלית.

ממבצעים מסכני חיים הרחק מעבר לגבול נוחת הקורא לאספלט של רחובות בלפור וקפלן, הישר לקרביה של המחאה נגד ראש ממשלה ושרים נגועים בשחיתות. בגילוי לב נדיר מתאר אסף את סיפורה הסיזיפי של מחאת היחידים, שהפכה למחאת המונים. 

האם הכישלון בקרב על עצירת ההפיכה המשטרית ולמען מנהיגות שתהיה נאמנה לערכי מגילת העצמאות הוא סופה של הדמוקרטיה הישראלית? תמי ארד

״אינני מפחד מעריצותם של הרעים, אלא מאדישותם של הטובים״. (מרטין לותר קינג)

תא״ל במיל׳ אסף אגמון, שהיה גם מפקדי, מספר בשפה קולחת ומרתקת על התחנות שעיצבו את אישיותו, גרמו לו לצאת למאבק על דמותה ועתידה של המדינה, והפכו אותו ל״אנרכיסט״. 

ספר חשוב ומעורר מחשבה. אמיר השכל מגיע רגע בחייו של כל חייל, שבו המצפון מזדעק. הרגע של אסף אגמון הגיע לא בלהט קרב, אלא בצלילים שאין לטעות בהם, של אומה המתפוררת מבפנים. הוא ראה איך הערכים שנשבע להגן עליהם מפורקים, לא על ידי פולשים זרים אלא בידי משטר שאמור לשמור על הדמוקרטיה אך פנה נגדה. 

ספר חובה לכל מי שמבקש להבין את חשיבותה של התנגדות אזרחית בלתי נכנעת, וגם את מחירה. זאב דגני

ציבור, שיתוף וקרקע, ספרו של קייס נאסר, עוסק בהבניית המרחב העירוני של החברה הערבית וממחיש את הקשר הסבוך שבין חוק, לאומיות, חברה, תרבות ומרחב באמצעות התמקדות בשני מקרי בוחן. מלבד תיאור הקשיים והמורכבויות נאסר מציע בספר זה תפיסה חדשה של תכנון וחקיקה, שתבטא את צורכי המדינה ודרישותיה ותכיר בצרכים ובדרך החיים של החברה הערבית.

ספרו של מוריס האלבווקס (1945-1877), שסיים את חייו במחנה הריכוז בוכנוואלד, הפך לספר יסוד קלסי, וייסד תחום מחקר חדש – חקר הזיכרון הקולקטיבי, שהוא פרי התפתחות היסטורית, ותלוי בהשפעות חברתיות ותרבותיות. האלבווקס קבע שהזיכרון האישי מתקיים רק בתוך מסגרות חברתיות. הזיכרון הקבוצתי קובע מציאות חברתית, המתקיימת על ידי הקולקטיב באמצעות מוסדות וימי זיכרון מיוחדים. הזיכרון הקבוצתי הוא תמיד סלקטיבי; קבוצות חברתיות שונות מתייחסות באופן אחר לאירועים, נושאות עמן זיכרון קולקטיבי שונה, וגורמות לאופני התנהגות נבדלים.

זהו תרגום ראשון לעברית של הספר, ופרופ' ורד ויניצקי־סרוסי כתבה לו הקדמה מאירה עיניים.

ספר זה, שנכתב בשנות העשרים של המאה הקודמת, התגלה מחדש בעולם המחקר בשנות השמונים, ומשמש מאז כטקסט התיאורטי שעומד ביסוד העיסוק בשאלת הזיכרון הקיבוצי. חוקרים ממדעי הרוח, החברה והתרבות שבים ופונים לתובנות שהציע האלבווקס בניסיון להבין טוב יותר את מקומו הגדל והולך של הזיכרון בתרבות המערבית. לספרו של האלבווקס נודע מקום חשוב כהשראה למחקרים רבים העוסקים בזיכרון השואה ובכינון תרבות הזיכרון הישראלית. - פרופ' גיא מירון, המשנה לנשיא לעניינים אקדמיים, האוניברסיטה הפתוחה

מעטים הספרים שפרצו נתיב חדש בחשיבה ההיסטורית, וספר זה הוא אחד מהם. - פרופ' אבריאל בר־לבב, המחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות, האוניברסיטה הפתוחה

ספרו של פרופ' דוד אוחנה, המנדרינים של ירושלים, הוא מחווה למוריו בקמפוס גבעת רם בשנות ה־70, לציון שנת המאה להיווסדה של האוניברסיטה העברית. הספר משרטט את תרומתם המחקרית ואת דיוקנם האינטלקטואלי של ענקי רוח, החל מההיסטוריונים גרשם שלום, יעקב טלמון, יהושע אריאלי ויהושע פראוור, המשך בפילוסופים ישעיהו ליבוביץ, מנחם ברינקר, ירמיהו יובל ופול מנדס־פלור ועד לחוקרי מדע המדינה כזאב שטרנהל ושלמה אבינרי, וכן מורים נוספים וחשובים. 

"דור גבעת רם" היה דור של מרצים במדעי הרוח והחברה, שרבים מהם ראו בהוראתם ובמחקרם ייעוד מוסרי ופוליטי. הנאורות הייתה עבורם לא רק ציון של עידן או אסכולה, אלא דרך חיים, אידאה חינוכית והשקפת עולם. כהיסטוריון של רעיונות המעמיק במחקריו וכאינטלקטואל רחב יריעה, שקשת עיוניו הבין־תחומיים באה לביטוי במפעל חיים הגותי ויצירתי שלם, פרופ' אוחנה מציע לקוראיו מערכת מושגית חדשה בעלת מעוף ורבת־חשיבות. 

ההיסטוריון פרופ' אוחנה למד ולימד באוניברסיטה העברית, הוא פרופסור מן המניין (אמריטוס) באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, ועמית בכיר באוניברסיטת קיימברידג'. חיבר וערך יותר משישים ספרים העוסקים בהיסטוריה אינטלקטואלית ותרבותית של אירופה המודרנית, התרבות הים התיכונית, תולדות הציונות ולימודי מדינת ישראל. לאחרונה ראתה אור הסדרה בת חמשת הפרקים שחיבר דרכי המודרניות (מוסד ביאליק).

הנתיב החסום עוסק ביחס בין האליטה האקדמית של האוניברסיטאות לקבוצה החברתית הגדולה בארץ – המזרחים. הספר מבקש לענות על השאלות: כיצד נבנו מחסומים שאפשרו אפליה והדרה של המזרחים באוניברסיטאות המחקר? כיצד נכשל מיזם האוניברסיטה הפתוחה שנועד לחזק את הקבוצות המוחלשות? ובעיקר, כיצד האליטה האקדמית אימצה מדיניות שביצרה ושימרה את מעמדה ומנעה בזאת אפשרויות שינוי שכוללות גיוון חברתי ומעמדי?

פרופ' אורי כהן מבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב פרסם עד כה ארבעה ספרים בתחום ההשכלה הגבוהה בישראל: ההר והגבעה: האוניברסיטה העברית בירושלים בתקופת טרום העצמאות וראשית המדינה, הוצאת עם עובד והמכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים וייצמן, תל אביב (2006); אקדמיה בתל-אביב: צמיחתה של אוניברסיטה, הוצאת מאגנס, ירושלים (2014); מעבדה, מכון מחקר, עיר מדע: ממכון זיו למכון ויצמן – 1949-1934, מוסד ביאליק, ירושלים (2016); אוניברסיטת-אם: האוניברסיטה העברית בירושלים, 1967-1948, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, שדה בוקר, (2019).

איך התמודדה מפלגת העבודה – המערך דאז – עם אובדן השלטון וההגמוניה בבחירות של מאי 1977? האם עשו מנהיגיה חשבון נפש אמיתי והתוו חזון לעתיד? איך התייחסו לטענות בנוגע לקיפוח המזרחים וליחס פטרוני כלפיהם, והאם הזניחו את ציבור המצביעים הטבעי של המפלגה – בני מעמד הפועלים? האם התעלו לגודל השעה לנוכח חתימה על הסכם השלום בין ישראל למצרים, והאומנם נטמנו אז הזרעים לשסע פוליטי-תרבותי בישראל ולשקיעתה של מפלגת העבודה? בשאלות אלו ואחרות עוסק ספרו של ערן אלדר אחרי 77', המושתת על מבט מקרוב באירועי התקופה ועל הקשבה להדיהם הנסתרים והגלויים. 

ב-1977, אחרי שהמערך איבד לראשונה את שלטונו לטובת הליכוד, החלה להתלהט המלחמה הפנים-ישראלית בין גוש השמאל לגוש הימין, בין שתי תרבויות פוליטיות ובין שני ציבורים – הליברלי והמסורתי – עד שהיו שהזהירו כבר אז ממלחמת אחים. אלדר מתחקה אחרי האירועים דרך מסמכי ארכיון רבים הנחשפים כאן לראשונה ודרך עיתונות התקופה, ומרכיב מהם תמונה מרתקת של רגע מכונן בפוליטיקה ובהיסטוריה הישראליות. 

ד"ר ערן אלדר הוא פרופסור אורח להיסטוריה יהודית וישראלית באוניברסיטת טוליין, ניו אורלינס. הוא חוקר את ההיסטוריה הפוליטית, הצבאית, הגיאוגרפית והתרבותית של מדינת ישראל בעשוריה הראשונים. ספריו הקודמים: הדרך ל-77', קריסתה של הגמוניית מפלגת הפועלים 1965–1977 (עם עובד, ספריית אופקים, 2018) ומלחמה העמקים: התשה, צבא ואזרחים בחזית הצפון-מזרחית 1967–1970 (אוניברסיטת בר אילן, 2022).

הספר מתאר את התפתחות תיאטרון הפלייבק הדיאלוגי היהודי ערבי ישראלי פלסטיני בישראל. הוא פורש בפני הקוראים נסיון עשיר, גישה אמנותית וחברתית וכן דרכי עבודה  מעשיות שיש בהן ריפוי ותקווה עבור הפרט והחברה במרחב המשותף שלנו. "נפגשים", תיאטרון פלייבק דיאלוגי יהודי ערבי הינו ספר אופטימי המפגיש את הקוראים עם מרחב של בשורות טובות בתוך המציאות המורכבת שכולנו מצויים בה ומזמין אליו שותפים ושותפות לעשייה. 

חלק מסדרת ביטבוקס

מדוע לא הצליח העידן המודרני להעלים את תופעת הג'נוסייד ואולי אף העצים אותה? האם השואה היא מקרה פרטי של ג'נוסייד או שמא היא אירוע כה קיצוני עד כי אינה עומדת בהגדרה זו? האם חוסר המעש של "העומדים מנגד" נובע מהאמונה התמימה שהאדם אינו מסוגל לרוע גדול כל כך?

מבוא ללימודי ג'נוסייד מציע לראשונה בעברית סקירה תיאורטית מקיפה של חקר הנושא. הספר מציג מונחי מפתח כמו רצח עם, פוליטיסייד ואתנוסייד, מבהיר מונחים כגון גזענות, אפליה, דעות קדומות ומיעוטים, עומד על הגדרות של פשעים דומים כמו רצח המוני, טבח, פוגרום וטיהור אתני ומנסה לברר מהם התהליכים, הזרמים והכוחות המובילים להתרחשותם של מעשים אלה. הדיון בספר מבוסס על מחקרים, גישות וכלים מתחומי דעת שונים, ונקודת המבט בו היא רב־תחומית: אירועי רצח עם הם מעשי אדם, ויש לבחון אותם על רקע של מציאות פוליטית, חברתית ותרבותית.

פרופ' יאיר אורון הוא פרופסור אמריטוס במחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה. פעל רבות לקידום חקר הג'נוסייד בישראל ויזם את פיתוח הקורס הפופולרי "ג'נוסייד" באוניברסיטה הפתוחה, המוסד האקדמי היחיד בארץ שעוסק בתחום בעקביות.

פרופ' ישי לנדא הוא פרופסור חבר במחלקה להיסטוריה, לפילוסופיה ולמדעי היהדות באוניברסיטה הפתוחה. פרסם ספרים בתחום היסטוריה מודרנית, חקר האידיאולוגיות וניתוח התרבות הפופולרית, בהם שורשי הפשיזם האירופי: 1945-1789 (למדא, האוניברסיטה הפתוחה, 2016 ) 
ו־(.Fascism and the Masses: The Revolt Against the Last Humans, (Routledge, 2018

הספר התוכנית הכלכלית לצמצום אי-שוויון בחברה הישראלית מציג חזון חדש למדינת ישראל, החותר ליצירת כלכלה צודקת ומכלילה. על רקע העמקת השסעים הכלכליים והחברתיים בעשורים האחרונים, ובמיוחד מאז הליברליזציה של שנות ה־80, מבקשים מחבריו להצביע על הכשלים המבניים שמונעים צמיחה שוויונית במדינה. ישראל אמנם נהנית מתוצר לנפש מהגבוהים בעולם, אך רמת האי-שוויון בה מהגבוהות במדינות ה־OECD, והפערים החברתיים פוגעים בלכידות, באמון הציבורי ובתפקודה התקין של הדמוקרטיה.

הספר מנתח את הגורמים לאי-שוויון בהכנסות ובהזדמנויות, תוך הבחנה בין תופעות של עוני מתמשך, הדרה מהשירותים הציבוריים ונחיתות אזורית. הוא מדגיש את הפערים במערכת החינוך, הבריאות, התשתיות והמשילות המקומית – ומראה כיצד כשלי המערכת מעמיקים את הפערים בין המרכז לפריפריה, בין קבוצות לאומיות ודתיות, ובין עניים לעשירים. מסקנת המחברים היא שלא מדובר רק בבעיה של צדק חברתי, אלא בסכנה מוחשית ליציבותה של ישראל כמדינה דמוקרטית.

לכן, מציע הספר רפורמה מקיפה הנשענת על שני עקרונות: ביזור סמכויות והקמת רובד שלטוני אזורי שיביא את המשילות קרוב יותר לאזרחים, והובלת צמיחה כלכלית מכלילה – צמיחה שמפירותיה נהנים כלל האזרחים. בהצעותיו נכללות העברת סמכויות לרשויות המקומיות, חיזוק החינוך הציבורי תוך התאמתו לפערים חברתיים, השקעה בפריפריה, שדרוג התחבורה הציבורית וחיזוק מערכת הבריאות. יותר מכל, הספר קורא לחשיבה מחודשת על תפקידה של המדינה – לא רק כמאפשרת שוק חופשי, אלא כגוף שמחויב לשוויון, אחריות חברתית וחיזוק הדמוקרטיה.

הספר האזוריות החדשה של ישראל: מקיטוב ללכידות מציג קריאה עמוקה לרפורמה מבנית במערכת השלטון המקומי בישראל. מחבריו מצביעים על כך שמבנה השלטון הנוכחי – תוצר של חלוקות מוניציפליות ישנות המבוססות על זהויות אתניות, דתיות ולאומיות – יצר מערכת מקוטבת ומפוצלת, המנציחה פערים חברתיים, כלכליים וגיאוגרפיים. בישראל של היום, רשויות רבות מתקיימות כ״אי-שוויון מוניציפלי״ ערים חזקות צוברות משאבים וכוח, בעוד רבות אחרות, בעיקר בפריפריה, תלויות בממשלה וסובלות מהיעדר עצמאות תפקודית, שירותים ירודים, ואובדן אמון ציבורי. 

כנגד מציאות זו מציע הספר חזון של ״אזוריות חדשה״ – מבנה שלטוני נוסף, אזורי, שיאגד את הרשויות המקומיות תחת 33 אזורים חדשים עם ערים מרכזיות, סמכויות נרחבות ושיתופי פעולה בין-קהילתיים. לפי המחברים, זהו מפתח לשינוי עומק – לא רק בניהול המקומי אלא בהגדרה מחדש של השותפות הישראלית. המודל כולל ביזור סמכויות, פיתוח כלכלה אזורית, איגום משאבים, תכנון משולב ושדרוג הדמוקרטיה המקומית, תוך שמירה על זהויות קהילתיות. באמצעות גישה זו ניתן לטפל בבעיות המבניות של חוסר שוויון, לחזק את החוסן החברתי, ולייצר תחושת שייכות ואחריות משותפת.

מעבר להצעה המעשית, הספר הוא גם הצהרה רעיונית: ניסיון לכונן מחדש את הלכידות של החברה הישראלית. בעידן של גלובליזציה, שחיקה של מדינות הלאום והחרפת שסעים פנימיים, המחברים טוענים כי רק ארגון מחודש של מדינת ישראל – מבוזר, שוויוני ומבוסס זהות אזורית משותפת – יוכל להתמודד עם אתגרי העתיד. האיום המרכזי, הם טוענים, כבר אינו חיצוני – אלא פנימי, והוא נעוץ בשבר החברתי. האזוריות החדשה מציעה תשובה ישראלית, ריאלית ואמיצה לאיום הזה.

העתיד, כך נדמה, הוא לא מה שהוא היה פעם. עליית הפופוליזם, הכרסום ביסודות הדמוקרטיה, העמקת הגזענות, משברים כלכליים, מגפות חדשות ושינויים אקלימיים אינם מותירים מקום רב לאופטימיות. האבחנה שההיסטוריה מתקדמת אל עבר אופק מבטיח של צדק ושוויון אינה עומדת עוד במבחן הזמן. במקום לנוע בבטחה קדימה, החיים מקרטעים שוב ושוב סביב מציאות של משבר. בישראל ובמקומות אחרים, התקיעוּת והסחרור הם המקצב החדש של החיים הפוליטיים והרקע לצמיחת מחאות שמבקשות לחדש את התקווה שאבדה.

כיצד החיים בהווה מושפעים מנסיגת העתיד ומהתקיעות שתופסת את מקומו? מה קורה לחיים הפוליטיים כאשר התקווה מידלדלת, והאם אופטימיות נחושה היא הדרך לאשש אותם? אל מול הערך שמיוחס כיום לרגשות נמרצים ולתפקידם במצבי משבר, עתיד לשעבר מפנה את המבט להרגשות אהודות, אמביציוזיות ומבטיחות פחות. הספר בוחן מקרוב את תחושות הייאוש, אוזלת היד והדשדוש והאבדון שמתפתחות על רקע ההתנגדות לכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטיניים, המחאה נגד שלטון נתניהו והפעולות לבלימת משבר האקלים. הוא מראה כיצד הבחירה בין התקווה לייאוש מסתמנת בתקופה שלנו כהכרעה הפוליטית החשובה ביותר, וטוען שדווקא התחושות העמומות שבין התקווה לייאוש יכולות לתרום לפיתוח עמידות וחוסן. הספר מנתח יצירות קולנועיות, מוזיקליות ואמנותיות שחוקרות את התחושות הללו ומצביע על החלופה שהן מציבות לשיח הפוליטי ולהסדרה הרגשית הנחרצת שלו. התחושות הירודות שמשקפות את ניוון האופק הפוליטי נתפסות כשם נרדף לשיתוק ותבוסתנות, אולם הספר מבקש להראות שבמצב של מבוי סתום ראוי להקדיש להן מחשבה נוספת – ולו כדי להרחיב את מרווח התמרון ולהקל על תחושת המחנק.

מיכל גבעוני היא מרצה וחוקרת במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ספרה אתיקת העדות: היסטוריה של בעיה ראה אור בהוצאת מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד.

במאה השנים האחרונות ההיסטוריה של האנושות התקבעה כסיפור לינארי ודטרמיניסטי של התפתחות: בראשית היו חבורות קטנות של ציידים לקטים, בהמשך חברות חקלאיות, ולבסוף חברות עירוניות-תעשייתיות. צורות השלטון אף הן התפתחו בהתאמה ובהכרח: מחברות קטנות ושוויוניות, לחברות היררכיות בהן עודפי ייצור מתורגמים לכוח שלטוני, ולבסוף לביורוקרטיות סבוכות בהן פרטים מוותרים מרצונם החופשי על חירויות טבעיות ובוחרים להשחית את זמנם במילוי טפסים. החל מג׳ראד דיימונד וכלה ביובל נוח הררי - זה הסיפור השגור בפי כל, והוא שגוי לחלוטין. 

הרוב המוחלט של 200,000 שנות קיום ההומו סאפיינס היה לוט באפלה, קבור עמוק באדמה, עד לאחרונה. שורה של גילויים מהעשורים האחרונים שופכים אור חדש ומרתק על ההיסטוריה הרחוקה שלנו, מגלים לנו כי אבות אבותינו הקדומים הרשו לעצמם לעבור בגמישות מפתיעה בין צורות משטר כלכליות, חברתיות ופוליטיות: פרקטיקות חקלאיות מיושמות ואז נזנחות, לעיתים בהתאם לעונות השנה. חבורות של ציידים לקטים ממליכות על עצמן מלכים. ערי ענק שפועלות לאורך מאות שנים ללא כל היררכייה חברתית ברורה, ועוד.

במשך למעלה מעשור, דיוויד גרייבר ודיוויד וונגרו חיברו יחדיו את פסיפס הראיות שהצטברו בזכות מחקרים פורצי דרך בארכיאולוגיה, באנתרופולוגיה ובדיסציפלינות השכנות, לכדי אפוס אינטלקטואלי מרתק ומעורר תקווה - המציאות הפוליטית-כלכלית הנוכחית היא תולדה של בחירה אחת מיני רבות, וככזו, היא נתונה לשינוי רדיקלי מהיסוד.

אחת מאמרותיו האהובות של גרייבר הייתה: "אנחנו נשנה את מסלול ההיסטוריה האנושית, ונתחיל בעבר". כבר עכשיו ניתן לקבוע כי ההבטחה מתקיימת במלואה השחר של הכול , אחד מרבי המכר החשובים של השנים האחרונות, משנה לחלוטין את האופן שבו אנו תופסים את העבר. חשוב מכך, הוא ישנה לחלוטין את האופן שבו אנחנו פועלים למען העתיד.

״זה לא ספר, זאת חגיגה אינטלקטואלית. אין ולו פרק אחד שאינו משבש (בשובבות) אמונות אינטלקטואליות מושרשות היטב. הוא עמוק, ביקורתי באופן לא מאומץ, קפדני עובדתית, ומהנה לקריאה." -  נאסים טאלב, מחבר ברבור שחור

״השחר של הכל הוא טור דה פורס שמעטים כמוהו נכתבו בדור האחרון - ולא בכדי הוא מעורר עניין עצום.״ - עפרי אילני, הארץ.

האם יש להתייחס אל התורה כאל מקור סמכות מוחלט? האם מצוות יישוב ארץ ישראל, שמניעה את תנועת ההתנחלויות, היא מצווה ראויה להערכה? האם נישואי תערובת ראויים לגינוי?

כותב הספר, דן ברא״ז, גדל בהתנחלות כדתי-לאומי אדוק, למד בישיבה ועבר מבחני הסמכה לרבנות. התשובה לכל השאלות האלה נראתה לו ברורה מאליה למשך שנים רבות, ובכל זאת, מתוך רצון לחקור את אמונותיו, פנה לאקדמיה ומצא את עצמו מטיל ספק בכל מה שהיה לו חשוב. 

בספר זה מתעמת ברא"ז עם אמונותיו הקודמות ומשתף את הקוראים במסע שהוביל לדחייתן. תוך שילוב חשיבה פילוסופית, עיון במקורות וסיפור אישי, עוסק ברא"ז בשאלות אלו ואחרות, ביניהן: האם אפשר או כדאי לדון באמונה דתית בכלים רציונליים ואלו בעיות עשויות להיות בסטריאוטיפים חברתיים? 

החברה הישראלית עוברת שינוי עומק בדמותה, ואמונות דתיות משפיעות יותר ויותר על השיח ועל קבלת ההחלטות במדינת ישראל. בדרכים שונות הופכת החברה לדתית ולשמרנית יותר. בו בזמן, דיון מושכל, ביקורתי וקשוב על אמונות אלו קשה למצוא, עד כדי כך שהדעה הרווחת היא שבנושאים כאלו אי-אפשר לדון בהיגיון. ספר זה מנסה להדגים איך אפשר אחרת. 

ספרו של אורי ורטמן, התרסקות – מפלגת העבודה 2024-1992, פורס בפנינו עלילה מרתקת המתארת כיצד ממפלגה שייצגה את הזרם המרכזי של החברה הישראלית וזכתה ב-44 מנדטים בבחירות של שנת 1992 הפכה העבודה לאחר שלושה עשורים למפלגת שמאל שולית אשר מתקשה לעבור את אחוז החסימה בבחירות 2022. ורטמן עושה שימוש ראוי וחשוב בהיכרותו האינטימית של המפלגה ואישיה, ואינו מהסס לחשוף את העדפותיו הפוליטית, הערכיות והאישיות. גם מי שעקב בזמן אמת אחר התהליכים הללו יוכל להיעזר בתיאור שיטתי ובחשיפה מעניינת של ההקשרים הפנימיים והרוחביים של האירועים מאז ראשית שנות ה-90 עד לימים אלה. עיקרו של הספר עוקב אחר התוצאות הפוליטיות של כישלון האסטרטגיה המדינית של הסכמי אוסלו ושל כישלונה של מפלגת העבודה להציע תוכנית סוציאל-דמוקרטית חדשה לישראל. ניתוח מקורות וסקרי דעת קהל וראיונות עומק בלעדיים עושים את ספרו של ורטמן לנקודת מוצא חשובה לדיון בסוגיות יסוד של הפוליטיקה הישראלית בעשורים האחרונים.

ד"ר אורי ורטמן הוא עמית מחקר באוניברסיטת דרום וויילס בבריטניה ובמרכז לאסטרטגיה רבתי לישראל. מאמריו מתפרסמים בספרות אקדמית ובתקשורת בישראל ובעולם. 

"ספרו של אורי ורטמן מהווה תרומה חשובה למחקר ההיסטורי על מפלגת העבודה".  - נשיא המדינה יצחק הרצוג, יו"ר מפלגת העבודה 2017-2013

"זהו ספר חובה להבנת השתלשלות האירועים שהובילו את מפלגת העבודה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא". - איתן כבל, שר לשעבר, מזכ"ל וח"כ במפלגת העבודה 2019-1996

"ספרו של ורטמן הוא מחקר מקיף, ממצה ומעניין על התרסקותה של מפלגת העבודה".  - עמרם מצנע, יו"ר מפלגת העבודה 2003-2002

מה יקרה אם תיכנסו לבית קפה הומה, תעלו על כיסא ותציעו לכל אחד מהנוכחים 200 שקלים אם יצליחו להגיע תוך חמש דקות להסכמה לגבי תשובה לשאלה "מיהו יהודי"? 
איך מצליחים שני חיילים ישראלים להדליק נרות שבת בעזה תוך כדי מריבה על זהות יהודית? 
למה ישראלי חילוני עוצר באמצע כביש מהיר בבלגיה כדי לעזור ליהודי חרדי עם רכבו התקוע? 

בתקופה של משבר זהות עצום בין יהדות ליברלית לשמרנית בישראל, ובין ישראל והקהילות היהודיות בעולם, קווי השבר הטקטוניים הולכים ומעמיקים. אבל אם היינו מעמידים דורות של בני משפחותינו בשורה ארוכה מאחורינו, מה הם היו מייעצים לנו? 

קפלן פינת ההלכה הוא מעין סיור בזק מודרך בהיסטוריה של העם היהודי בליווי מדריך ידידותי, שהעביר בהצלחה מאות סיורים במוזיאון העם היהודי עם מגזרים שונים (מבלי שהלכו מכות!). זוהי התבוננות קצת אחרת על סיפור מוכר, בשביל לגלות מחדש זהות ישראלית בעידן שבו הדת הלאימה את המדינה והמדינה הלאימה את הדת. 

איך החיים היהודיים שנבנו משך אלפי שנים מחוץ לישראל רלוונטיים לחיים שלנו כיום? קפלן פינת ההלכה מציע לחזק את הקבוצה הישראלית בשחקני חיזוק ״זרים״ כביכול – יהודי התפוצות. 

זוהי הצעה ישנה־חדשה ל"עמיוּת יהודית" – זהות המבוססת על סולידריות של מורשת תרבותית משותפת. אין כאן פתרון של קסם או אחדות בכל מחיר, אלא הצעה לדיאלוג. הספר גם מציע צעדים אופרטיביים בתחום החינוך והחקיקה לחיזוק הקשר בין יהודים ברחבי העולם ובישראל.

איתמר קרמר מנווט עשרות שנים במחוזות הזהות הישראלית והיהודית כמחנך וכאקטיביסט. ניהל בתי ספר, את הזרוע החינוכית של מוזיאון "אנו" ואת "מסע ישראלי". כיום מנהל את "משמר החינוך הממלכתי", קואליציית ארגונים למען חינוך ציבורי ושוויוני ברוח ערכי מגילת העצמאות. 

האסלאם האחר מציע תרגום לעברית של קטעים נבחרים מכתביו של המלומד הסודני מחמוד מוחמד טה (יליד 1909), אחד הקולות המקוריים והשנויים ביותר במחלוקת בהגות האסלאמית של המאה ה-20. הוא הוצא להורג בעוון כפירה באסלאם ב-18 לינואר 1985, תאריך שנקבע לאחר מותו כיום זכויות האדם הערבי.

גרעין ההלכה המוסלמית הוא הדינים הנכללים בפרשות הקוראן מתקופת אל-מדינה (632-622). בניגוד לכך, הרעיון המארגן בהגותו של טה הוא שפרשות אל-מדינה מהוות את "המסר הראשון של האסלאם", מסר בעל אופי זמני שהותאם לצורכיהם של ראשוני המוסלמים ולרמת תפיסתם הדתית הנמוכה. מסר זה היה לוחמני ביחס לכופרים ולא מוסלמים, ופטרוני ולא שוויוני בהיבט הפנים-חברתי. דווקא הפרשות המוקדמות יותר מתקופת מכה (622-610) מהוות לשיטתו את "המסר השני של האסלאם", המסר האותנטי והאידיאלי שלו, שהוא דמוקרטי, שוויוני מבחינה חברתית ומגדרית ושוחר שלום. מסר זה הוא אוניברסלי, והוא מוסיף לתרבות המערבית הכושלת מבחינה מוסרית את הממד הרוחני החסר בה, ממד המבוסס בין השאר על הדרך המיסטית באסלאם.

חוקרים מסוימים טוענים שמחשבתו של טה קיצונית ולפיכך בעלת השפעה זניחה; אחרים סבורים שהפרויקט שלו מהווה את הדרך היחידה לסגל את החברות האסלאמיות לאמות המידה המודרניות של חוקתיות, זכויות אדם ושוויון זכויות מלא לכלל. חוקרים אלה מקווים שרעיונותיו של טה יתוו את הדרך עבור הדור המוסלמי הצעיר לצאת מהדרך חסרת המוצא שאליה הוביל אותם האסלאם הפוליטי, על מנת להתקדם אל נתיבים חדשים המותאמים לזמן המודרני.

מבחר זה מכתביו של טה פונה לקוראים המתעניינים במחשבה אסלאמית רפורמיסטית, בתהליכי דמוקרטיזציה בעולם המוסלמי, בסוציאליזם אסלאמי, ביחסי המגדר בחברות אסלאמיות ובתהליכי שלום בין ישראל לשכנותיה.

רון שחם, פרופ' (אמריטוס) בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, תרגם את המבחר והקדים מבוא רחב. פרסומיו של שחם עוסקים במעמדה של ההלכה המוסלמית ובמחשבה דתית בעולם הערבי המודרני.

ביל מאהר מגלה את אמריקה במאה ה־21 אינו עוד ספר עיון שגרתי. הוא רווי הומור, לעיתים ישיר ובוטה ולעיתים מעודן ומתוחכם, והוא מצליח, באמצעות אין־ספור בדיחות ועקיצות, לשרטט דיוקן סוציו־פוליטי חד ועדכני של החברה ושל התרבות האמריקאיות במאה הנוכחית.

ההומור של מאהר אינו מחויב לשום מפלגה או עמדה צפויה, ובזה טמון ייחודו. אף שמאהר ליברל שחי בלוס אנג׳לס ומזוהה עם המפלגה הדמוקרטית, ואפילו נתבע בעבר על ידי הנשיא טראמפ בתביעת דיבה - הוא אינו חוסך את שבטו גם מהמחנה שלו, ובעיקר מתקומם נגד תרבות ה״ווק״ של בני הדור הצעיר באמריקה. לעומתם, הוא גם בולט בתמיכתו המובהקת בישראל, בייחוד לאחר 7 באוקטובר, ולא אחת הגחיך במונולוגים שנשא את המתנגדים לציונות. לצד זאת, גם עמדות רבות של הרפובליקנים מגוחכות ומסוכנות בעיניו.

הספר מכנס את מיטב המונולוגים של הקומיקאי האמריקאי הנודע, לפי בחירתו, לאחר ששודרו בתוכניתו “זמן אמיתי עם ביל מאהר״ בעשרים השנים האחרונות. הוא עוסק בתמורות שחלו בחברה ובתרבות הפוליטיות האמריקאיות, ומתעמת, בחן וכישרון, עם גיבורי תרבותה בהווה ובעבר. כשקוראים בספר אי אפשר שלא לחשוב על הדמיון בין מה שקורה מעבר לים ובין המתרחש אצלנו בישראל.