הקדמה
תיאטרון פלייבק דיאלוגי ישראלי פלסטיני או בשמו הנוסף "תיאטרון פלייבק יהודי ערבי", אינו עוד שיח בגישה של "צודקים מול לא צודקים", המצוי במרחב המשותף שלנו. אין בו טובים ורעים ואין צד אחד בלבד שהמציאות הנשקפת לנגד עיניו נתפסת כאמת יחידה. בימת ה"פלייבק הדיאלוגי" מציגה בפני קהל משותף חוויות חיים אשר עימן "לא ניתן להתווכח". מכאן מגיע כוחה ומכאן נובעות מתנותיה. "המדיום הוא המסר". השפות ערבית ועברית נוכחות בה זו לצד זו כאחיות כששילוב צליליהן מביא עימו יופי נוסף ומשמעות. בימת הפלייבק מטבעה דוברת שפה הכוללת היבטים של תנועה, מוסיקה דימויים ומרחב עשיר של יצירה לגווניה ושתי השפות משתלבות עמה בתמיכה מלאה. לעיתים נעשה שימוש גם ב"שפה שלישית", אנגלית בעיקר, שהינה מתווכת נוספת בין הצדדים הנפגשים. לעיתים הצורך בשפה "אחרת" אינו רק במטרה להיטיב את התקשורת. מטרתו "להרחיק" מעט באופן נוסף, את השיח משפות בעלות "מטען רגשי" הסטוריה ומערכת יחסים מורכבת, אל עבר מרחב שאינו מזוהה עם שום צד.
יצירה חדשה מתקיימת על בימת תיאטרון ה"פלייבק" הדיאלוגי במובנים רבים. היא נרקמת בהשראת המציאות הקיימת. שחקנים ושחקניות יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים מגיעים מחלקים שונים ומגוונים של שתי החברות האלו. על הבמה הם פועלים יחדיו. העובדה הזו לבדה מהווה מודל והשראה לכך שניתן ליצור מציאות רצויה וראויה יותר. מציאות שהינה שוויונית, קשובה לצרכים, חומלת, אמפטית, מרפאה ומבוססת על אמון הדדי. זהו תיאטרון המבקש להיות גשר לקשר. שיח יוצר מסוג אחר המבקש ברכה.
תיאטרון פלייבק דיאלוגי מהווה קודם כל מרחב המזמין למפגש כנה. ההדברות היוצרת הנוצרת בו אינה רק עם האחרים, אלא קודם כל עם עצמנו. אנו מגלים על עצמנו לא מעט אמיתות דרכה. בימת הפלייבק נכונה לבטא קולות של דאגה ותקווה, מחאה ופיוס ועוד קשת רחבה של קולות, חוויות ורגשות. תחושה משמעותית ומרגשת המלווה רבים ממופעי תיאטרון הפלייבק מן הסוג הזה, הינה שהקהל צופה במעין "חזרה גנרלית" למציאות מיטיבה יותר. רובנו למודי תודעה הישרדותית של "אנחנו או הם". זו הסיבה שעל הכיסאות, הן על הבמה והן באולם, מתיישבים אנשים ונשים שיש בהם תמהיל של ספק ואמון גם יחד. תקווה וייאוש רצון ומעצור מלווים במהלך המופע או המפגש הסדנאי את כולנו. שותפות הדרך באה אם כן לידי ביטוי בכך שכולם, בגלל ולמרות כל זאת, יוצאים ביחד למסע אחד אל עבר מפגש. חוויות החיים "מותמרות" לרגעי תיאטרון. הבמה מציגה אותן מתוך גישה מעצימה ואמפטית.
בתיאטרון ה"פלייבק" הדיאלוגי אנו מבקשים לראות ולחוות את מה שכבר קרה במציאות שוב באמצעות הגרסה הבימתית. אנו שואפים "לצאת מזה יותר טוב" בפעם הזו. הבנות חדשות עצמיות והדדיות מתקבלות ומסרים מקדמי תיקון חברתי מועברים מצד לצד. את ה"טראומה", לעיתים זו האישית וכמעט תמיד זו הקולקטיבית, אי אפשר להשאיר מחוץ לדלת האולם. היא נוכחת על הבמה ובלבבות הצופים והצופות עוד לפני שנאמרה המילה הראשונה. אנו מגיעים ממרחב למוד שיח אלים הכולל מלחמה, שנאה, דיכוי התבדלות וגזענות. הזיכרון הקולקטיבי נושא עמו כאב של תוקפנות, משבר אמון עמוק, כיבוש, גירוש, עקירה, פגיעות מדממות של טרור קיצוני ועוד. מן הסיבות האלה בדיוק מלוות אותנו גם תחושות של ריחוק והסתייגות, כעס ופחד, דחיה, גינוי והאשמה של האחר. פעמים רבות גם בושה והאשמה עצמית נוכחות במלוא עוזן. תחושות אלו, לא רק שהן מוזמנות להיכנס עימנו לאולם, אנו מזמינים אותן גם לבמה ועם הלימון הזה מכינים לימונדה.
מופע תיאטרון "פלייבק" דיאלוגי מזמין שיתוף בחוויות שעימן רגשות עזים. שיקופם באופן נכון בגישה שיש עימה תמיכה והוקרה, מעניק הבנה הדדית ועימה חמלה, נחמה רווחה והקלה. סיבה מרכזית נוספת שלשמה מתכנסים בתיאטרון ה"פלייבק" הדיאלוגי הינה כדי לקדם שינוי מיטיב. משתתפים רבים בארועים כאלה מגיעים בכוונה תמה לתור אחר סיכוי למציאת פתרון לסכסוך הישראלי הפלסטיני רב השנים בדרך יצירתית המבקשת שלום ולא בדרך המלחמה. הסכסוך הזה, הטעון בכאב רב, מעורר ברובנו כמיהה לשינוי כזה. בלעדי התקווה למימושו כנראה לא היינו מגיעים למופע תיאטרון פלייבק דיאלוגי וללא ספק לא היינו נשארים בו.