נגד הזרם

פרק ראשון

מי אני ומה תמצאו בספר?

שלושים שנה חבשתי כיפה סרוגה. הכיפה לא הייתה בשבילי רק סממן חיצוני של שייכות חברתית או מצוות אנשים מלומדה. היא ביטאה בכנות את אמונותיי. לא הייתי חילוני בארון, ואמונתי לא נבעה מחוסר מחשבה. מגיל צעיר מאוד חשבתי הרבה על האמונות שלי והתייחסתי אליהן ברצינות. חלמתי להיות איש חינוך דתי, והספקתי להשלים את רוב מבחני ההסמכה לרבנות. העיסוק באמונה הוביל אותי לבחור ללמוד פילוסופיה. בהמשך דרכי, שינה עיסוקי באמונה גם את אמונותיי מקצה לקצה. הכיפה, שכיום נעדרת מראשי, איננה רק סממן של שייכות חברתית. אני לא מאמין בקיומם של אלים כלשהם, לא עושה קידוש בליל שבת, לא צם ביום כיפור, ונגרר לסדרי פסח רק כדי שלא לפגוע ברגשותיהם של בני משפחה.

אנשים משנים דעות במהלך חייהם, אבל לא כל השינויים נוגעים באופן עמוק כל כך בזהותם האישית. המרה דתית, עזיבת הדת או כניסה אליה הם מהשינויים העמוקים הללו. אני מרגיש אדם שונה ממי שהייתי כשהייתי דתי. אני מעריך שאנשים שמכירים אותי מאז מרגישים כך כלפיי. שינוי זה טעון מבחינה רגשית. הוא שינה את יחסיי עם חברים ועם משפחה; הוא שינה את האופן שבו אני מסתכל על דתיים ואת האופן שבו אני מסתכל על חילונים. פעם הייתי רואה דתיים ומרגיש הזדהות ושייכות. הייתי רואה חילונים ומרגיש שמשהו בהם זר לי, שיש בי חלקים שהם אינם מבינים. היום אני מרגיש בדיוק ההפך. זו לא הרגשה שאני בוחר בה, זה פשוט מה שקורה כשעושים שינוי כזה.

אנשים שעזבו את הדת מכונים לעיתים "יוצאים בשאלה". הכינוי מבוסס על היפוך הכינוי "חוזרים בתשובה" המיוחס לאנשים שנעשו דתיים. אני לא משתמש במונח הזה, הוא לא מאפיין את המעבר שעשיתי. כשהייתי דתי, היו לי תשובות מסוימות לשאלות מסוימות. עם השנים הגעתי למסקנה שהתשובות הללו שגויות, והיום יש לי תשובות אחרות לאותן שאלות. אני לא חושב שכדתי היו לי תשובות רבות יותר וכחילוני יש לי שאלות רבות יותר, ואני לא חושב שאני חריג בכך. גם לדתיים וגם לחילונים יש שאלות, גם לחילונים וגם לדתיים יש תשובות. אפשר להיות דתייה עם ספקות כשם שאפשר להיות חילוני עם ספקות, ואפשר להיות דתי שבטוח בדעותיו כשם שאפשר להיות חילונית הבטוחה בדעותיה. לכן אני דתי לשעבר, עזבתי את הדת, לא יצאתי בשאלה.

1.1 דברים שכתבתי לפני כעשרים שנה

במחברת אישית מסוף תקופת הישיבה, לקראת תחילת הלימודים באוניברסיטה, כתבתי את הדברים האלה:

קבעתי לעצמי יעד. בכל ליבי אני רוצה להקדיש את חיי להחזרה בתשובה [...] באוניברסיטה ארצה ללמוד כל מה שקשור לאמונות ולדעות. מחשבת ישראל ופילוסופיה כללית. דתות אחרות (מחברת אישית, מוצ"ש, בשלח, התשס"ד).

נדמה שאין ניגוד גדול יותר בין המילים שכתבתי לפני פחות משני עשורים לבין מה שאני עושה בספר הזה. כשכתבתי את המילים הללו הייתי בשנתי החמישית בישיבה. דמיינתי את עצמי לומד פילוסופיה ודתות כדי לשכנע אנשים להיות דתיים יותר. מחזיר בתשובה, אבל מתוך היכרות עם עולם האמונות והדעות הרחב ולא מתוך בורות. החלק הראשון של התוכנית יצא אל הפועל, למדתי פילוסופיה ודתות. בסיום התואר השני בפילוסופיה עדיין הייתי דתי מאוד. באמצע התואר השלישי, אחרי תהליך ארוך ואיטי של חשיבה על אמונותיי שלי, החלטתי שאני כבר לא מאמין בדברים שבהם האמנתי בישיבה ועזבתי את הדת לחלוטין. ספר זה הוא במידה רבה ההפך מהחלק השני של תוכניתי המקורית. הספר, כך אני מקווה, רך קצת יותר, לוחמני פחות ועיוני יותר מספר שמטרתו לשכנע אנשים לא להיות דתיים. ובכל זאת, אם הטיעונים בספר ישכנעו מישהו, הוא יהיה דתי פחות. בספר הזה אני טוען נגד דברים שהאמנתי בהם רוב חיי.

באותה שנה כתבתי מכתב למישהי ששאלה באתר אינטרנט איך היא יכולה לחזק את אמונתה. במבט לאחור תשובתי מביכה אותי. אני נבוך, כי אני עדיין רואה בכותב חלק מעצמי ואני נבוך, כי אני לא מזדהה לא עם התוכן וגם לא עם הסגנון. במכתב ההוא תיארתי חלק ממה שהרגשתי אז ומה שעשיתי:

אני נוהג לצאת החוצה, להסתכל על המרחב, להתבונן בשמיים, להזכיר לעצמי שאני חי בעולם ענק, ממש אינסופי. מזכיר אני לעצמי את המוות, אנחנו רגילים לחיים ולא זוכרים שהם מסתיימים. האם החיים הם רק דבר חולף, אדם נולד ומת ואין משמעות למה שבאמצע? אני מסתכל על היד שלי, האם היד שלי היא רק בשר, דם ועצמות, או אולי היד שלי היא יותר מזה? האם הגוף שלי הוא רק גוף גשמי, או אולי מסתתרת לה גם נשמה המחוברת לגוף? ברגע שאני מתבונן, מיד אני מגלה שאין דרך אחרת מאשר להאמין. להאמין שיש עולם מעבר, שיש משמעות לחיים, להאמין בבורא עולם מצווה (נכתב ביוני 2004).

אני זוכר את תחושותיי אז. אני זוכר את עצמי מתעורר באמצע הלילה בפנימייה של ישיבת "הר עציון" ומסתובב במסדרון מוטרד ומדוכא על שאני לא מרגיש באמת את מה שאני טוען שאני מאמין בו — שאלוהים קיים באמת, ושמה שכתוב בתורה זה כל מה שחשוב בחיינו. אני זוכר את עצמי בישיבה יושב בפינה קבועה במרפסת, בדרך כלל בשעות אחר הצהריים, ומסתכל אל האופק. יכולתי לראות משם שטח רחב ידיים, הרים ושמיים, שדות בר ושטחים חקלאיים, ואת פאתי ירושלים. הרגיע אותי לשבת שם. באמת הרגשתי שם מעין חוויה רוחנית, חוויה של פליאה מקיומם של השמיים והעננים והמרחב. הרגשתי מצוקה מחוסר העקביות בתוכי פנימה ובחברה שסבבה אותי. חשבתי: אם דתיים, בכללם אני, היו מאמינים לחלוטין במה שהם אומרים, הם היו מתנהלים אחרת, מקדישים כל רגע ללימוד תורה, זוכרים בעל פה את התנ"ך, שאמור להיות לפחות בחלקו ההתגלות היחידה המתועדת של אלוהים. אבל להערכתי, רוב הדתיים מעולם לא קראו את כל התנ"ך. אם הם היו מאמינים לחלוטין במה שהם אומרים, הם היו בוכים בתפילה או קורנים מאושר, באמונה שהם שופכים את הלב לפני אלוהים. אני זוכר את עצמי בוכה מדי פעם בתפילה. בחוויה שלי זה לא היה בכי ספונטני כמו בלוויה של אדם קרוב. זה היה בכי מאולץ ומאומץ.

חוסר העקביות היה עמוק והציק לי, אבל אני לא חושב שפירוש הדבר שלא האמנתי. אם חוסר עקביות הוא סימן שאיננו מאמינים במשהו, היינו נאלצים לומר שאף אחד לא מאמין כמעט בשום דבר (שאיננו בנלי). אף אחת איננה עקבית לחלוטין, וספק אם יש מישהו שהולך תמיד אחר אמונותיו.

שנים נדרשו לי להבין שהפתרון האמיתי למצוקתי הוא לעזוב את כל העולם הזה. לעזוב את הישיבה ואת אמונותיי הדתיות. היום אני מרגיש עקבי יותר ושלם עם אמונותיי. אני לא חש סתירה בין מה שאני מאמין בו לדרך שבה אני מתנהל. לא שאין בי סתירות כאלה, אני בטוח שיש בי סתירות כמו שיש לכולם, אבל לא מלווה אותי התחושה המעיקה, שמדי פעם בשנותיי הדתיות טרדה את מנוחתי בעוצמה.

1.2 דברים שכתבתי שנה ושנתיים אחרי שעזבתי את הדת

בקיץ 2014, כשנה אחרי שעזבתי את הדת, התגלגלתי למפגש של דתל"שים ופגשתי את יאיר נהוראי. יאיר, גם הוא דתל"ש, הקים אז אתר אינטרנט בשם "דברים — במה ליהדות". הרעיון של האתר היה לתת במה לנקודות מבט אחרות בנוגע ליהדות, בין השאר לדתל"שים. יאיר ביקש ממני לכתוב על חוויית עזיבת הדת שלי. הוא חשב שזה יעניין אנשים. הסכמתי מתוך מחשבה שזה יעזור לדתל"שים אחרים שחווים קשיים בתחילת הדרך. אחרי שכתבתי, הוא פרסם והפיץ, וההפצה שלו עבדה, במיוחד בקרב דתיים. במשך תקופה אנשים, כאלו שאני מכיר וגם כאלו שאני לא מכיר, היו עוצרים אותי ברחובות ירושלים ומספרים לי שקראו את מה שכתבתי. עד כה, זה כנראה הטקסט המשפיע ביותר שכתבתי. בינתיים, האתר ירד מהרשת והתכנים שהיו שם פחות זמינים לקריאה. הדברים שכתבתי אז מתארים כמה צעדים מהדרך שעשיתי — מאדם דתי מאוד לחילוני שאני עכשיו.

יושב לכתוב. זיכרונות חולפים בראשי מתקופות שונות בחיי. בין זיכרון לזיכרון אני שב להווה, משווה בין אני הקודם לאני שעכשיו. ההשוואה צובטת. אני מתבייש בדברים שאני עצמי אמרתי וחשבתי רק לפני שנים אחדות. לו יכולתי לדחוק את הגלגול הקודם שלי החוצה, אולי היה לי קל יותר. אולי כך אני עושה רוב הזמן. אבל הנה התיישבתי לכתוב על חוויית המעבר ובעל כורחי אני נזכר. כשאני מחיה בזיכרוני את גלגולי הקודם, הגלגול הנוכחי מבקש לפגוע בו, האניים מתרוצצים בקרבי, וזה כואב. אבל לא כואב מדי, כי בסופו של דבר אני גאה בשינוי שעשיתי. אמונותיי השתנו, והיה לי האומץ ללכת בעקבותיהן.

קשה לי לחרוז את סיפור חיי לרצף הגיוני, ולא משום שאיני מסוגל. קשה לי לחרוז את סיפור חיי בלי למלא אותו באידאולוגיה שאני לא רוצה בה. תבניות חשיבה דתיות עדיין מושרשות בי עמוק, והן משפיעות, בעל כורחי, על האופן שבו אני מחבר זיכרונות לסיפור עם התחלה וסוף. הנה בכל זאת ניסיון.

תמיד הייתי רציני. תמיד הייתי אידאליסט. ביום בהיר בכיתה ה' כעס עליי מצפוני, שאני לא מתפלל באמת בכוונה. מאותו היום התחלתי לחשוב על כל מילה ולכוון, מזכיר לעצמי שוב ושוב שבתפילה אני עומד לפני בורא עולם. באותה תקופה למדתי מחבר טוב שאסור לבנים לגעת בבנות. מאז, ובניגוד לרוב חבריי, הקפדתי על שמירת נגיעה. בכיתה ח', בכל לילה, הייתי קורא ב"מסילת ישרים" על חובת האדם בעולמו,1 על מידות הזהירות והזריזות, וביום מנסה ליישם את הדברים. שלא תבינו לא נכון, באותם ימים שיחקתי במחשב ובפוגים, שיחקתי כדורסל, אירחתי אצלי בבית את השבט, בנים ובנות, לסרט שבועי, וצפיתי באדיקות בקומדי סטור. המילה "דוס" (יחד עם "חרשן" ו"חנון", אבל אלה עניין לסיפור אחר) הייתה מילת גנאי בישיבה התיכונית שלנו, והיה לי חשוב לא להיות מנודה חברתית, או במושגים שבהם חשבתי אז — להיות "מחובר לעם". בכיתה י', הרבה בהשפעת שיעורים על ספר קהלת, חשבתי הרבה על שהחיים חולפים ואסור שאבזבז את הזמן המוגבל שיש לי. הפסקתי לצפות בטלוויזיה ובסרטים, הדרכתי ב"בני עקיבא" והתנדבתי. בכיתה י"א סיימתי את כל הבגרויות, ובשנה שלאחר מכן, בגיל 16, התחלתי שיעור א'2 בישיבת" הר עציון". שנות הישיבה היו אז בעיניי שנים נפלאות. הייתי שקוע בלימוד מבוקר עד לילה ולמדתי המון.

תמיד הייתי אדם חושב. לעיתים קרובות חשבתי במה אני מאמין ולמה. הייתה לי תיאוריה שלמה שהצדיקה את אמונתי הדתית. לא שלא היו לי ספקות. אני זוכר את עצמי פעם או פעמיים קם באמצע הלילה ושואל את עצמי: אם אלוהים קיים, למה הוא לא מתגלה אלינו? והאם באמת יש לי טעם להאמין שאלוהים קיים, ושזו תורתו, ללא התגלות ברורה? אבל מיד הייתי חוזר בראשי על תיאוריית האמונה שפיתחתי לעצמי באותן השנים, ונרגע. מדי פעם, ברגעים של דכדוך פנימי (בדיעבד אני מבין שזה קורה בעיקר כשאני לא עושה כושר), הייתי יוצא למרפסת הישיבה, בוהה בנוף, בהרים, בשמיים, ומרגיש את החיבור לפלא ולגדלותו של העולם, פליאה שהייתה בשבילי הבסיס לאמונה.

אני זוכר את עצמי באחד מראשי השנה חוזר מהשלמת מניין בבסיס החטיבה המרחבית גוש עציון. מחוץ לכניסה ליישוב חנו כמה רכבים, עדות לנוכחותם של דתל"שים, שבאו לבקר את משפחתם במהלך החג ולא נכנסו ברכב לתוך היישוב. חשבתי לעצמי, כמה נורא שיש אנשים שאינם מבינים שהיום הוא היום הכי קדוש בשנה; כמה נורא שיש אנשים שמנותקים מהקב"ה וכמה העולם יכול היה להיות קרוב יותר לייעודו אם כל היצורים היו מבינים את חובתם בעולם. אני נזכר ומתבייש. מתבייש במה שחשבתי אז. היום גם אני אחד מהנוסעים בשבת. היום המחשבות הללו נראות לי כל כך ילדותיות, תקועות בסרט מנותק מהמציאות.

עד סוף התיכון הייתי בטוח שבעתיד אהיה מהנדס תוכנה כמו אבא שלי. עם הכניסה לישיבה תוכניותיי השתנו. הרגשתי שהנדסת תוכנה רחוקה מדי מעיסוק בדברים החשובים באמת. בשיעור ד' התחלתי, בדומה לרבים מבני הישיבות, ללמוד חינוך במכללת הרצוג. הרי אין חשוב כמו חינוך הדור הצעיר. במקביל, שוב כמו הטובים, למדתי והשלמתי את רוב מבחני הרבנות, אבל לא רציתי להיות איש חינוך רגיל. הרגשתי שיש לי ייעוד ייחודי. בעולם התורני שסביבי הרגשתי שאין מי שמתעסק ברצינות בשאלת האמונה. דיונים על האמונה היו ונשארו בישיבה התיכונית, ומי שמכיר, יודע עד כמה הרמה נמוכה. בישיבות הגבוהות לרוב מניחים שהתלמידים כבר מאמינים. הרגשתי שזה חסר. חשבתי שמן הראוי שהשאלות יידונו ברצינות, ברמה הגבוהה ביותר, מתוך היכרות מעמיקה עם שלל הבעיות, האמונות והדעות האחרות שמסתובבות בעולם, ובעזרת הכלים המתודולוגיים הנדרשים. חשבתי שאת הדיון לא צריכים לנהל אנשים שמעולם לא יצאו מהבועה הדתית.

לכן הלכתי ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה העברית, ולא רק פילוסופיה. נכנסתי לשיעורים במקרא, בתלמוד, במחשבת ישראל, בהיסטוריה של עם ישראל, בנצרות ובאסלאם. מדי פעם מכרים דתיים שאלו אותי: "ומה יקרה אם תשתכנע שהאמונה שלך מוטעית? הרי ברור שהאקדמיה מוטה ועלולה להשפיע עליך לרעה." השאלות הללו הכעיסו אותי. עניתי בביטחון: "אני סומך על היכולות הלימודיות שלי, ואני סומך על החוש הביקורתי שלי. אני מקווה שבסוף התהליך אצא עם אמונה חזקה יותר, אמונה שעברה בירור אמיתי, אבל אם ביום מן הימים האמונה שלי תשתנה, אם אשתכנע באמונה אחרת, אני מקווה שיהיה לי הכוח ללכת אחרי מה שאני מאמין. אני מעוניין באמת, תהא מה שתהא. לסמן מטרה מראש או לאטום אוזניים מלשמוע טענות שאינן מתיישבות עם אמונתי הנוכחית, ברור שאינן הדרך לברר באופן אמיתי מהי האמת."

אמונותיי השתנו אט־אט. [חלק ממחשבותיי בדרך יתוארו בהמשך הספר]. היו שנים שבהן עניתי לכל שואל: "יש בעיות רציניות מאוד באמונה המסורתית. בעיקר אני רואה בעיה באמונה בתורה מהשמיים, האחראית העיקרית על הצדקת המחויבות להלכה. אני יכול לפרוט את העמדות שמסתובבות בשוק, דרכים שונות להצדיק בכל זאת מחויבות דתית. על כולן יש לי ביקורת. לכן אני לא באמת יכול להצדיק את המחויבות הדתית שלי. אבל מה לעשות, הדת מוטבעת בי עמוק, אז אני נשאר דתי בלי הצדקה."

ברגע אחד בשנת 2013 נמאס לי להיות דתי בלי הצדקה. דתי בלי הצדקה הוא בעצם דתי מפחד. פחד משינוי, פחד מלחץ חברתי. כל השנים בניתי לעצמי זהות דתית רצינית — בעיני חבריי, בעיני חניכיי ותלמידיי הרבים שהיו לי במשך השנים, בעיני מכרים רבים שמעריכים את סוג הדתיות שלי. הבנתי שאני כבר לא עומד באידאל שהצבתי לעצמי — ללכת אחר אמונתי לאן שתוביל אותי. החלטתי שהגיע זמן השינוי.

לא ביום אחד. לא מיד. חששתי ששינוי פתאומי, אחרי שלושים שנה של דתיות אינטנסיבית, יעשה לי רע בפנים. בשקט־בשקט הפסקתי להתפלל שלוש תפילות ביום. הנחתי תפילין בבוקר והתפללתי חלקים מהתפילה כדי להשקיט חלקים מהמצפון. התחלתי לחשוב על עזיבת הדת ולתכנן אותה. "משמיים" הסתדרה לי נסיעה לחו"ל למספר חודשים לצורכי לימודים. סביבה לא מוכרת זו הזדמנות לעשות שינוי ולראות איך אני מרגיש עם זה, בלי לחצים חברתיים מעכבים. שלושה חודשים לפני הנסיעה שיתפתי בהחלטתי שני חברים קרובים. הם הופתעו, אבל גם תמכו.

חודשיים לפני הנסיעה נפגשתי עם הוריי וסיפרתי להם. הם הופתעו. אמא שלי ניסתה לשכנע אותי שאולי גם אם אני לא מאמין, כדאי לי להישאר דתי כדי להישאר חלק מהחברה הדתית. אבא שלי, בדמעות, ניסה להסביר לי למה הוא מאמין ולמה הוא מתקשה להבין מה מושך בחיים חסרי אמונה. שניהם ידעו שאין טעם להיכנס לדיון פילוסופי. אני מכיר את הטיעונים ואת המקורות. לשמחתי, אף אחד מהם לא כעס. הם יודעים היטב שזו איננה מרידה של גיל ההתבגרות, אלא החלטה כנה שקיבלתי אחרי שנים של עיון מעמיק. בחודשיים שנותרו עד הנסיעה נפגשתי עם כל אחד מהאחים שלי ועם כמה חברים לשיחה מעין זו. בשלב הזה הרגשתי שכבר אין דרך חזרה. עליתי על מסלול ואני יוצא לדרך חדשה.

במוצאי השבת האחרונה לפני הטיסה, השבת האחרונה ששמרתי, סמוך לחצות, בדרך לקנות דברים אחרונים לנסיעה, נתקלתי ברחוב בחבר, אז הדתל"ש היחיד מחבריי בישיבת ההסדר. קשה שלא לחשוב שהמפגש משמיים. זה הלילה האחרון שלי עם כיפה, ולחבר אין מושג. אבל באותו הרגע לא היה לי כוח למפגשים משמיים. אמרתי לו "שלום" מנומס והמשכתי הלאה. למחרת, מוקדם בבוקר, בכניסה לנתב"ג, הורדתי את הכיפה. את השבת הבאה ביליתי במדריד. לבד. מנותק מכל מכר, מנותק מכבלי עבר. מקשיב לעצמי. בודק שינויים בדופק בשבת הראשונה שאני לא שומר. עשיתי את זה. החלטתי וביצעתי. הרגשתי בטוח בעצמי. מתרגש ולא מתרגש. מסביבי הכול כרגיל. אף אחד לא חושד שמשהו משמעותי קורה כאן, אפילו לא אני.

בשבוע שלאחר מכן הייתי בארצות הברית. התארחתי אצל קרובים מסורתיים. לא שומרים שבת וכשרות, אבל מקפידים לנסוע בכל שבת לבית הכנסת. סביבה נוחה מאוד לשינויים וניסויים. עד מהרה הגיעו חגי תשרי. בימים הנוראים ביקרתי בבתי הכנסת בסביבה, אורתודוקסיים, קונסרבטיביים ומה שביניהם. נכנסתי לתפילות, אבל הרגשתי שאני לא רוצה להתפלל, ויצאתי. עד מהרה הפסקתי להיכנס. בתחילה לא העזתי לנסוע ברכב בחגים ובשבתות, והלכתי מרחקים ארוכים כדי להשתתף בסעודות חג. בתוך כמה שבועות גם זה נעלם.

רגשותיי ומחשבותיי בתקופה זו היו אחרים ממה שציפיתי. הרגשתי תחושת שחרור עמוקה. תחושת שלמות. חיבור מחדש בין האני שצמח לי בפנים לאני שבחוץ. לא הרגשתי אפילו טיפה של נקיפות מצפון או חרטה. כל השנים חשבתי שאני מרשה לעצמי לחשוב בחופשיות, אבל הנה פתאום פרצו לראשי מחשבות בשלא העזתי לחשוב קודם לכן. חשבתי שאני עוזב את הדת במחשבה שקולה, אבל פתאום התעוררו בי כעסים על אמונות מהעבר. פתאום התקשיתי לשמוע דברי תורה. מאסתי בסיסמאות הנדושות, ביחס הסמכותי למקורות, בבורות, בעיקום המקורות כדי להגיע למסקנות מסומנות מראש. ושוב אני נבוך מעצמי. בגלגולי הקודם כעסתי על הוריי על שאין די דברי תורה על יד שולחן השבת שלהם.