לצאת מתודעת המאבק- פריצת דרך בהבנת הסכסוך הישראלי פלסטיני

חלק ראשון

ספרות פלסטינית בישראל

הקדמה

התרבות הערבית פלסטינית בישראל היא רב־ממדית והיא ניזונה מכמה מקורות, בעיקר ממקורות קלסיים ומסורתיים של העולם הערבי ומהתרבות הישראלית והמערבית, ובכך היא משקפת זהות מורכבת וקונפליקטואלית של הפלסטינים. כדי להבין את התמונה הכוללת של התרבות והחברה הפלסטינית בישראל, נפתח בסקירה היסטורית של התקופות אשר עיצבו את המצב הנוכחי. נתמקד בהשתקפות הפוליטית של ריבוי המאבקים — לאומי, חברתי, אנושי, אישי, נשי ורגשי — בספרות נשים ובאינטראקציה החברתית־פוליטית, היוצרת מעגלים סגורים של תרבות וממשל.

השנים שלפני 1948 היוו תקופה טבעית אשר התאפיינה בשייכות פלסטינית הדוקה אל תרבות האם הערבית האותנטית, ואל אופייה המסורתי, דתי ושמרני, בהיותה תוצר של מבנה חברתי קולקטיבי־פטריארכלי ושל חברה מתפתחת, חקלאית וצרכנית. אחרי 1948 ועם קום מדינת ישראל, החל ניתוק מהשורשים התרבותיים, החברתיים והלאומיים בעקבות סגירת גבולות וניתוק מגעים שאפיינו את התקופה הקודמת.

בשלב זה התרבות הפלסטינית פוגשת שוב תרבויות זרות. המפגש של התרבות הפלסטינית עם תרבויות זרות החל בעבר הרחוק, וגם בין השנים 1918 ל־1948 עם הנציגויות הדיפלומטיות והקולוניאליזם הבריטי. בשנת 1948 נוצר המפגש עם מדינת ישראל, המפגש העשיר והמעניין בין מפגשים אלה. עושר זה מקורו בעלייה היהודית ממספר רב של מדינות מערביות וערביות כאחד. באותה תקופה הרב־תרבותיות והפלורליזם אפיינו את המרקם התרבותי של העולים ממדינות שונות מאירופה ומארצות הברית. המפגש הזה השפיע רבות הן על הפלסטינים שנשארו בגבולותיה של מדינת ישראל, והן על היהודים אשר עלו ממדינות ערב. התגובה לכך הייתה שונה בשני מישורים מנוגדים:

במישור הראשון התגבש תחילתו של תהליך ישראליזציה, תהליך שהתאפיין בניסיון של השתלבות בחברה ישראלית שבהתהוות וחיקוי מנהגיה. האכזבה והתסכול אחרי מלחמת 1948 סיפקו הסבר לתהליך הישראליזציה, יחד עם ניסיון ההשתלבות לשם השגת הטבות בתקופת המשטר הצבאי (1966-1948). המשכו של תהליך הישראליזציה בא לידי ביטוי ברגשי נחיתות מול הכוח והתרבות המערביים. השפה העברית החלה להחליף את השפה הערבית, נוסף על תוכני הלימוד והסגנון המערביים. רגשי התנשאות באו לידי ביטוי בקרב המערביים בזלזול בתרבות המזרחית והפלסטינית. התגבשה מדיניות שפעלה למען החלפת התרבות הערבית־פלסטינית בתרבות מערבית ישראלית.

במישור השני ובמקביל התגבשה תחילתו של תהליך פלסטיניזציה, שכלל הבעת תסכול, חזרה לשורשים וגעגועים לעבר. האירועים השונים באזור עיצבו והעמיקו את השייכות הלאומית והתרבותית, והאיצו את מסע החיפוש אחר הזהות התרבותית והלאומית. תום הממשל הצבאי ב־1966 ופרוץ מלחמת ששת הימים תרמו באופן פרדוקסלי לפלסטינים בישראל, בכך שנפתחו גשרים עם העולם הערבי. הדבר עודד פעילות תרבותית ובניית תשתית חדשה. בתקופה זו החלה להתבהר המציאות של קיום שני זרמים בתרבות הערבית בישראל:

א. זרם אזרחי, שצמח מתוך הבנה שהמיעוט הערבי־פלסטיני ימשיך לחיות במדינת ישראל, לכן עדיף לו להתקרב לשלטון ולהביע שייכות ונאמנות למדינה.

ב. זרם לאומי, שנאחז בחיזוק התודעה הלאומית־פלסטינית, ושפועל לשימור הזהות הלאומית באמצעות תכנים תרבותיים לאומיים ואוניברסליים. המגמה של זרם זה הייתה אינטגרציה עם החברה הישראלית אך לא התבוללות; מאבק לשוויון אך גם התנגדות למדיניות הממשלה ומוסדות השלטון. מתוך זרם זה צמחו ספרות ותרבות ההתנגדות, בעיקר בקרב יוצרים ופעילים במפלגה הקומוניסטית בישראל.

בשנות השבעים, אחרי יום האדמה הראשון, במרץ 1976, ואחרי ביקור סאדאת בארץ ב־1977, ואחרי שנחתם הסכם השלום עם מצרים, דעך הוויכוח על הזהות התרבותית הפלסטינית בישראל והחלה לעלות שאלת ההכרה בפלסטינים כמיעוט לאומי ולא כקבוצות קטנות של עדות ודתות.

אחרי פרוץ האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987 מתרחשת תפנית בכיוון תיקון העוול ההיסטורי של מדיניות ממשלתית, מדיניות המנסה למתן את אי השוויון כלפי הפלסטינים בישראל. ואכן, ממשלת ישראל החלה ליזום מספר פעולות כמו עידוד מוסדות תרבות במגזר הערבי ותמיכה בהם, ומתן פרסי יצירה ליוצרים הערבים. יוזמות אלו נתפסו באופן חיובי כהכרה של הממסד הישראלי בתרבות הערבית, ועודדו התקרבות של המשכילים הפלסטינים למוסדות כמו המחלקה הערבית לתרבות, הצטרפות לפעולות תרבות כמו שבוע הספר, ואף פעילות משותפת של דיאלוגים ומפגשים בין אנשי רוח יהודים וערבים. יש לציין שמפגשי התרבות הערבית־פלסטינית עם זו המערבית־ישראלית התרחשו על רקע סכסוכים ומלחמות, מה שהשפיע על מידת הפתיחות, על רמת האמון באינטראקציה ועל אופן היחסים בין הצדדים.

עם זאת, ההתייחסות של כלל החברה הישראלית אל התרבות הערבית־פלסטינית ממשיכה להיות כפי שהייתה בשנות החמישים, כלומר אותה התייחסות כאל תרבות של קבוצות דת, תוך התעלמות מהזהות הלאומית־תרבותית. בקרב רבים מהפלסטינים בישראל, התייחסות זו גורמת לנסיגה ולהסתייגות מפני הממסד ופנייה לזרם הלאומי. הנסיגה מפני הממסד היא אחד ההסברים להתפלגות התרבות הערבית־פלסטינית לזרמים כפי שהזכרתי קודם.

את ההתפלגות אפשר לסכם בשלושה זרמים: התרבות הפורמלית (ישראליזציה)־לויאלית (מפלגות ערביות, רשויות מקומיות); התרבות האזרחית (עמותות עצמאיות); התרבות האותנטית־מסורתית, אשר המשיכה לשמור עד אמצע שנות השישים על המבנה המסורתי ולהתמקד בעיקר בנושאי חברה ומורשת, אך עם הזמן נהייתה מהולה ומושפעת עד כדי בלבול, הפכה להיות דינמית והשתנו בה גם המבנה וגם התכנים. זרם מסורתי זה בעיקר משקף את הסוגיות שהעם הפלסטיני מתמודד איתן, את בעיותיו ואת שאיפותיו.

התרבות הערבית בישראל היום מבטאת משבר זהות פנימי — קונפליקט בין ישראליזציה לפלסטיניזציה, ומשבר זהות חיצוני־גלובלי — קונפליקט בין חברה מסורתית לאומית לגלובליזציה. המאבקים הפנימיים מושקעים לרוב בניסיון לגבש זהות אחת על חשבון האחרת — זהות ישראלית כתחליף לזהות הפלסטינית או זהות פלסטינית ללא מרכיבים ישראליים. המאבקים החיצוניים מושקעים לרוב בניסיון לשמר את הזהות הלאומית בד בבד עם הניסיון להשתלב בגלובליזציה.

בעקבות הגלובליזציה העיסוק ברב־תרבותיות נעשה נפוץ מאוד, אך חשוב ממנו הוא הדיון בשאלה: איך אפשר ליישב ולנהל חברה רב־תרבותית הנמצאת בקונפליקט מתמיד כמו החברה הישראלית? שאלה זו היא שאלה פוליטית כיוון שהיא נוגעת למעמד הערבים במדינה היהודית ולתביעתם להכיר בהם כמיעוט לאומי־פלסטיני, וכן למעמד מדינת היהודים במזרח התיכון ולתביעתה להכיר בקיומה ובזכותה לביטחון. אומנם התרבות הערבית בישראל חשופה להשפעות רבות מצד התרבות היהודית־ישראלית כפי שהתרבות הישראלית חשופה להשפעות מזרח תיכוניות, אך יש לשאול אם התהליכים הללו סימטריים והדדיים או כפייתיים וקולוניאליסטיים. השאלה "השתלבות או התבדלות" ממשיכה אפוא להיות מונחת לפתחם של הערבים הפלסטינים בישראל ולפתחה של מדינת ישראל במרחב המזרח תיכוני. כדי להמשיך לדון בחברה, בתרבות וברב־תרבותיות בישראל ובמזרח התיכון, שאלה זו חייבת לקבל מענה. אם יתברר שהיחסים בין התרבויות אינם הדדיים, הדבר עלול לעורר דרישה לאוטונומיה תרבותית שיש בה משום היפרדות.

על המחקר

המחקר המוצג בספר זה הוא מחקר ספרותי המתייחס להיבט ההיסטורי והסוציולוגי. ככזה, הוא שונה ממחקרי ספרות אחרים והוא מתבסס על כלי מחקר שונים, החורגים מכליה של הפרשנות הטקסטואלית וגם מכליו של המחקר ההיסטורי. אחת ממטרותיו של מחקר זה היא לגבש מודל היסטוריוגרפי של ספרות הנשים הערבית בישראל, בהתבסס על מודל דורי (ראה שער רביעי). על מנת להשיג מטרה זו בחרתי בשיטת מחקר איכותנית, המתבססת גם על ראיונות ושאלונים.

המשוררות המשתתפות במחקר התבקשו לענות על שאלון פתוח, שבו הן התייחסו לניסיונן, למקורות ההשפעה, לקהל היעד שלהן, לתגובות של החברה ושל מבקרי הספרות, ולמשמעות הכתיבה עבורן. השאלון נשלח לעשרים ושש משוררות, ולאחר מיון השאלונים החוזרים הוחלט לכלול במחקר ארבע־עשרה משוררות בלבד: חלק מהנחקרות לא החזירו את השאלון, וחלק אחר לא ענה על אחד הקריטריונים הבסיסיים: פרסום ספר שירה אחד לפחות.

ניתוח התשובות של המשוררות הנכללות במחקר נעשה בשני אופנים: ניתוח מכלול התשובות של כל משוררת כדי לקבל תמונה כללית על עולמה של כל אחת מהן, וליכוד כל התשובות לכל שאלה בנפרד כדי להגיע להכללה בנוגע לעולמן החברתי ולתנאי היצירה של המשוררות באופן כוללני. נוסף על השאלון נערכו ראיונות עומק עם המשוררות, וניתוח הראיונות שולב עם הנתונים והתשובות שנתקבלו מהשאלון. המחקר נעזר גם בניתוח התוכן של קטעי שירה שונים כדי להציג את המאפיינים של שירת הנשים הערביות, ולמטרה זו נתבקשו המשוררות לבחור דוגמאות מייצגות מיצירתן. ראוי לציין כי נתקלתי במכשולים שונים, שכן חלק מהמשוררות כבר אינן מפרסמות את כתביהן, ואילו אחרות אינן מעוניינות בחשיפה אישית, אולם הקושי העיקרי שבו נתקל המחקר הוא תרגום השירה מערבית לעברית כדי שתוכן המחקר יהיה מובן ונהיר לקוראיו שאינם דוברי ערבית.

תהליך הכתיבה

בחלקו הראשון של הספר יש ניסיון ללמוד ולהבין את התפתחות השירה של הנשים הפלסטיניות בישראל במשך כשישה עשורים, מאז 1948 ועד שנת 2008, על מנת להבין את עולמן החברתי והתרבותי של נשים אלה. החלק הראשון בספר נועד לחקור את התפתחות השירה לאורך זמן ובדורות שונים, להבין ולהסביר את התכנים ואת המסרים, הגלויים והסמויים, המעוגנים בשירה זו. חלק זה בספר מבוסס על ההנחה כי הספרות היא תוצר תודעתי, ואומנות המשקפת את התפתחות התודעה, את מצב החברה הפלסטינית בישראל בכלל, ואת מעמדן של הנשים בחברה זו בפרט. אני מניחה כי הספרות מבטאת דופק פנימי וסימן חיים חשוב ביותר. אומנם זהו דופק שקט, אך הוא בהחלט עמוק ואמיתי.

ייחודו של החלק הראשון בספר הוא בשילוב בין חקר התפתחות השירה של הנשים, כביטוי להתפתחות חברתית־תרבותית בחברה הערבית פלסטינית בישראל, לבין ניתוח תוכן השירה והעיסוק בתנאי היצירה של המשוררות. ההיכרות האישית עם המשוררות ושיתופן הפעיל במחקר מהווים מקור חשוב להבנת ההווי והמציאות שבהם מתקיימת היצירה.

בחלקו השני של הספר המטרה היא להראות כי האנושות נמצאת בתקופת מעבר בין עידנים אבולוציוניים, אשר עשויה לשנות את התפיסות העומדות בבסיס המאבק הישראלי־פלסטיני. למעשה, העולם כבר מתנהל במרחב קברניטי־וירטואלי המבטל את הגבולות הגאוגרפיים, ומכאן שעל שני העמים, הישראלי והפלסטיני, לחדול ממאבק הדמים העיקש ביניהם על הארץ, לאמץ חשיבה הומניסטית ואוניברסלית ולהכין את עצמם לעידן החדש.

שער ראשון

התפתחות החברה והספרות הפלסטינית

שלב ראשון: בין 1948 ל-1967

שלב ראשון ומשמעותי ביותר מבחינה לאומית פוליטית היה שלב הנכבה, בשנת 1948, שבמהלכו מצאו עצמם רוב הפלסטינים מחוץ לגבולות מדינת ישראל. כל האליטות הפוליטיות, הכלכליות והאינטלקטואליות עזבו או נשארו בשטחים שנשלטו על ידי ירדן או מצרים. המיעוט הערבי שנשאר בישראל היה מורכב מהרבדים החלשים והעניים ביותר בקרב הפלסטינים. רובם המכריע היו פלאחים שחיו מעיבוד חקלאי, חלקם אף היו חסרי אדמות ואמצעים וחיו מעבודה שכירה מזדמנת. רובם היו אנאלפביתים אשר חיו בכפרים מרוחקים ממרכזי הפעילות הפוליטית, החברתית והאינטלקטואלית שהתקיימה עד 1948 בערים כמו יפו, חיפה, שכם, ובעוד ערים קטנות שלא בלטו במיוחד. זאת להבדיל מירושלים שהייתה גם אז מרכז הפעילות הדתית.

רוב האוכלוסייה הערבית התגוררה בצפון הארץ (67%) בכפרים קטנים. מרכז הפעילות הפוליטית והאינטלקטואלית עבר מהערים הפלסטיניות שהזכרנו לעיל אל צפון הארץ, במיוחד לשתי הערים חיפה ונצרת. פעילות פוליטית התקיימה גם בכפרים, ומספר כפרים אף הפכו למוקדי פעילות. קשיים עיקריים שונים עמדו בפני יצירה ספרותית ופרסום בתקופה זו:

א. בארץ נשארו מעט מאוד מלומדים, סופרים ומשוררים, כך שבמציאות זו העיסוק ביצירה הספרותית היה בבחינת מותרות שרק מעטים יכלו להרשות לעצמם. היוצרים בתקופה זו היו קשורים בדרך כלל לגוף פוליטי שנתן את חסותו ועודד יצירה, במיוחד המפלגה הקומוניסטית.

ב. המציאות הפוליטית של האוכלוסייה הערבית חייבה את המלומדים היוצרים לנקוט באחת משתי עמדות: או לעסוק בבעיה הלאומית, לפרסם בעיתונות הקומוניסטית ולסבול מרדיפת הממשל הצבאי ושלטונות המדינה; או לעסוק בנושאים שאינם פוליטיים ולפרסם בעיתונות, בכתבי עת ובספרים שהודפסו בבתי הדפוס של מוסדות המדינה, וכך לסבול מעמדה עוינת של החברה הערבית באשמה של חוסר נאמנות.

ג. הממשל הצבאי שהוטל על האוכלוסייה הערבית השתמש בתקנות לשעת חירום כדי להגביל את חופש התנועה, את חופש ההתקהלות ואת חופש הביטוי. הגבלת הניידות במיוחד לא אפשרה לסופרים ולמשוררים להשתתף בפעילות חברתית ותרבותית שהתקיימה בדרך כלל בערים. פעילות מסוג זה כמעט לא התקיימה ביישובים הכפריים. ציבור הקוראים הגדול היה בקרב המורים, שלא הותר להם להשתתף בפעילויות שאינן מאורגנות על ידי אלמנטים רצויים מבחינת השלטון הצבאי.

ד. ציבור הקוראים היה מצומצם ביותר, וגם אם היה ציבור כזה, המצב הכלכלי של הרוב המכריע באוכלוסייה הערבית לא אפשר לאנשים לקנות ספרים או עיתונים ולהשקיע זמן בצריכת ספרות ובקריאה. קריאת ספרים ועיתונים לא הייתה סעיף בצריכת תרבות.

ה. בתי הוצאה לאור לא היו קיימים אז בחברה הערבית. ספרים שהתפרסמו הודפסו בבתי דפוס של אחד הזרמים הפוליטיים: המפלגה הקומוניסטית או מפלגת מפ"ם וההסתדרות ששלטה בה מפלגת מפא"י. משום כך הזדמנויות הפרסום היו מוגבלות.

התנאים המתוארים לעיל הקשו על צמיחתם של מוסדות תרבות, הגבילו את צמיחתה של יצירה ספרותית ואת מספר היוצרים באופן כללי. כאשר מדובר ביצירה של נשים, המצב היה קשה בהרבה בשל האופי המסורתי של החברה בכלל, ושל החברה הכפרית בפרט. להלן אתייחס לקשיים הפנימיים המיוחדים אשר הגבילו את הופעתן של סופרות ומשוררות ואת הפצת יצירתן של נשים שכן יצרו ופרסמו באותה תקופה.

א. בשני העשורים הראשונים למדינה הייתה החברה הערבית בארץ חברה מסורתית, שהנורמות החברתיות בה מנעו מנשים חופש פעולה, חופש תנועה וחופש ביטוי. פעילותן של נשים בכלל וביצירה בפרט היו מוגבלות מאוד. התפקיד המסורתי שנועד לנשים היה תחום במשפחה וגידול ילדים. תפקיד הנשים בחיי התרבות בכלל וביצירה הספרותית בפרט נתפס משני ואף חריג.

ב. מעט אנשים המשיכו בלימודיהם מעבר לחינוך יסודי, נשים היו משכילות פחות פי כמה מגברים, והשכלתן לא נכללה בסולם העדיפויות של החברה. מצב זה הגביל מאוד את ההזדמנויות להופעת נשים בתחום היצירה הספרותית ובכל פעילות תרבותית אחרת.

ג. נשים שבחרו להתעסק בנושאים חברתיים החשובים להן נחשבו חריגות. המציאות ששררה בשנות החמישים והשישים גרמה לעליונות של ערכים פוליטיים ולאומיים על פני נושאי השירה האישיים־חברתיים של הנשים.

ד. נוסף על הבידוד החברתי והתרבותי של היישובים הערביים, מדיניות השלטון הישראלי סייעה ודחפה להתחזקות המוסדות החברתיים המסורתיים. מצב זה הקשיח את העמדות המתנגדות לשינוי חברתי, שינוי אשר נתפס כחיקוי לזר המערבי המתירני המנוגד לאינטרס הלאומי ולמרכיבי הזהות הלאומית.

ה. היעדר מרחב עירוני; גידול האוכלוסייה בכפרים מסוימים אומנם הפך אותם לערים, אולם שינוי זה היה שינוי מעמדם הרשמי מבחינה סטטיסטית ותו לא. כלומר הערים המשיכו לשמור על אופי כפרי מבחינה חברתית ותרבותית, והמשיכו לשמור על מנגנוני פיקוח פנים חברתיים ועל מבנה פטריארכלי.

על כל זאת יש להוסיף כי בשנים 1967-1948 שרר נתק בין הפלסטינים שבתחומי מדינת ישראל לאחיהם שמעבר לגבולות החדשים. כך התפתחה חברה מיוחדת במאפייניה, חברה במשבר זהות, הסובלת מבעיית שייכות ומצב סוציואקונומי בעייתי, חברה שונה ממאפייני החברה הישראלית וגם ממאפייני החברה הכלל ערבית מזרח־תיכונית. נוצרה חברה צרכנית, שמרנית, חברה הרחוקה מלהיות דינמית וחזקה, וחברה שאינה יצרנית או מודרנית. חברה זו שונה בהחלט בהתפתחותה מהחברה היהודית הישראלית.

מבחינה ספרותית, השירה המשיכה להיות ז'אנר ספרותי דומיננטי בספרות הפלסטינית, ואלה היו נציגיה בתוך גבולות ישראל: מישל חדאד (1996-1919), חנא אבו חנא (2022-1928), תופיק זיאד (1994-1929), סאלם ג'ובראן (2013-1930), ראשד חוסין (1977-1936), סמיח אל־קאסם (2014-1939), ג'מאל קעואר (2011-1941) ומחמוד דרוויש (2008-1941). נושאי הכתיבה שהעסיקו יוצרים אלה היו המשטר הצבאי, יחסי יהודים־ערבים, היחס למודרניזציה ומעמד האישה. בשלב זה ייצוג ספרות נשים היה מועט ביותר אם בכלל.

שלב שני: בין 1967 ל-1987

התנאים החברתיים של השלב הראשון השתנו באופן מהותי לאחר מלחמת 1967, שבעקבותיה החל עידן שונה לגמרי מזה ששרר עד אז באזור. מדובר בשינויים אשר כללו את כל תחומי החיים, שינויים שהעבירו את החברה לשלב חדש של התפתחות ושל הווי חיים שונה. חייה של החברה הפלסטינית השתנו מהותית בתחום הפוליטי, הכלכלי, החברתי והתרבותי. השינויים בתחומים אלו השפיעו בצורה דרסטית על תנאי חייה של האוכלוסייה, על היצירה הספרותית ועל תפקידן של נשים ביצירה. שינויים אלה כללו עלייה ברמת החיים, עלייה ברמת ההשכלה ובמיוחד השכלת נשים, גידול דמוגרפי מהיר, התפתחות רשת תחבורה בין היישובים הערביים ובין ריכוזי אוכלוסייה עיקריים: גליל, משולש, נגב וערים מעורבות, וכמו כן השתלבות יחסית בחיי החברה והתרבות הישראלית, בניגוד לניתוק שהיה בתקופה הקודמת. כל אלה יחד הגדילו את ציבור צרכני הספרות.

בתחום התרבותי בלטו השינויים בין היתר בשינוי ערכים ונורמות התנהגות, כך גם צמיחתו של מעמד ביניים חדש השפיעה על היצירה ועל הצריכה התרבותית. בתנאים החדשים התאפשר חופש תנועה יחסי לנשים, שאפשר להן השתתפות בפעילות חברתית, פוליטית ותרבותית. אולם השינוי לא היה אחיד בכל היישובים, ורובם נשארו בעלי צביון כפרי מסורתי, שמנע מנשים חופש תנועה ופעילות. ביישובים אלה נשמר האופי הפטריארכלי של החברה ושל המשפחה, למרות השינויים בכלל החברה הפלסטינית.

השפעת ההתפתחויות הפוליטיות באזור על שינוי הווי החיים, והתמורות הסוציו־כלכליות הפנימיות, מלמדות על הייחוד של חיי הפלסטינים אזרחי ישראל בקרב הכלל הפלסטיני, ובקרב הערבים במזרח התיכון. תנאי החיים המיוחדים במדינת ישראל שונים במהות מתנאי חייהם של כלל הפלסטינים ושל עמי המזרח התיכון. הבדלים אלה בתנאי החיים השתקפו ביצירה הספרותית, עיצבו מחדש את היחס של הפלסטינים בישראל אל קהילותיהם השונות ואל העולם הערבי, הגבירו את השאיפה לעצמאות לאומית אצל הפלסטינים, ואפשרו לאוכלוסייה זו מגע בלתי אמצעי עם העולם הערבי.

סקירת התמורות והשינויים בחיי הפלסטינים בישראל בתקופה זו מגלה כי לאחר מלחמת 1967 החלה תקופה מכרעת בהתפתחות החברה הפלסטינית. אחד השינויים החשובים ביותר, אשר השפיע על התפתחות הספרות, היה חידוש הקשר עם הפלסטינים בשטחים הכבושים. באמצעות קשר זה חודש הקשר עם הספרות הערבית במזרח התיכון. בתקופה זו התהדקו הקשרים בין הפלסטינים בשטחים לבין אחיהם בישראל.

עם פתיחת הגבולות נפתחו גם מרכזי תרבות חשובים של העולם הערבי בפני הפלסטינים בישראל. בעקבות ההתקשרות התרבותית החלו הערבים לראות באחיהם הפלסטינים החיים בישראל חלק מן האומה הערבית ומבטאי תנועת ההתנגדות הפלסטינית. עניין זה בא לידי ביטוי בכינוי הספרות הפלסטינית הנכתבת בישראל: "ספרות התנגדות" (אדב אל־מוקאוומה). לפיכך השתנה גם קהל היעד, וחלה עלייה במעמדם של הז'אנרים הספרותיים, פרוזה ושירה כאחד. שינוי זה הוביל לתמורות בסגנון ובנושאי הכתיבה. נושאי כתיבה מקומיים נדחקו לטובת נושאים כלל־פלסטיניים או כלל־ערביים.

בפני פעילות הנשים בתחום התרבותי נותרו מספר מגבלות. היות שנשים מחויבות לדרך נורמטיבית של חיי משפחה, נישואין, גידול ילדים, עבודה והשכלה — מרחב הפעולה שלהן הוגבל בחוסר יכולת ומשאבים, פעילותן בחיי הרוח הייתה שולית, ועיסוקן ביצירה ספרותית לא תפס מקום מרכזי בחייהן. מה גם שתפיסת האישה היוצרת כאישה מעיזה ומורדת הרתיעה רבות מפרסום כתביהן. נשים מייצגות בתקופה זו הן: סועאד קרמאן (1927-) נוהא קעואר (1936-) זהירה סבאג' (1939-).

שלב שלישי: בין 1987 ל־2007

שלב זה החל בעקבות מאורעות והתפתחויות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות רבות. ברמה העולמית מגמה של גלובליזציה כלכלית ותרבותית, נפילת הקומוניזם, נפילת התאומים ב־11.9.2001 והתעוררות אסלאמית. ברמה האזורית חתימת הסכמי עקרונות — הסכמי אוסלו ישראל ואש"ף, 1993; הסכם שלום בין ישראל לירדן, 1994; רצח רבין, 1995; עליית הליכוד לשלטון, 1996; מאורעות אוקטובר, 2000; אינתיפאדה שנייה, 2000; התנתקות מעזה, 2005; מלחמת לבנון השנייה, 2006; עימותי חמאס־פת"ח ברצועת עזה 2006; הפיצול ברחוב הפלסטיני בעקבות ההתנתקות מעזה; טשטוש גבולות הקו הירוק; הרחבת מעגלי השייכות בצד הפלסטיני וחילופי שלטון דרמטיים בהנהגה הפלסטינית, 2007. כמו כן, כרסום תחושת הקולקטיביזם לטובת האינדיווידואליזם, התגברות זרמים דתיים והתלכדות סביב דת ודתיות, גלים חיצוניים פולשים פנימה, הקצנה בשיח ובהתבדלות, משבר אמון שהלך והחריף, התחזקות המפלגות הערביות והתאחדותן במטרה לעבור את אחוז החסימה, אופק פוליטי נעול, מעצב את השיח שהקצין והדהד בהתאם לשיח החיצוני הפלסטיני, האסלאמי, האזורי והעולמי ומשפיע עליו. ברקע גורמים שונים באזור פועלים להפרת איזון קיים במטרה ליצור שרטוט אזורי חדש, נוסף על מדינות הפועלות באזור למען מימוש חלומן ההיסטורי, מתוך אינטרסים שונים ומנוגדים, כגון איראן, טורקיה וסוריה. נוסף על פעילותם של ארגונים קיצוניים אחרים כמו אל־קאעידה, חיזבאללה, חמאס, ועוד פלגים ותנועות דתיות שונות הפועלות תחת דגל של התנגדות, שחרור, ג'יהאד ועוד.

להלן כמה התפתחויות שהשפיעו במידה רבה על הווי החיים, על היצירה הספרותית בכלל ועל היצירה הספרותית של הנשים בפרט:

א. עלייה ברמת החיים של האוכלוסייה הפלסטינית, אשר יצרה יכולת ואמצעים, ואפשרה הפניית משאבים גדולים יותר לפעילות תרבותית ענפה.

ב. התגברות האינדיווידואליזם בחברה הפלסטינית, ובעקבות זה שוחרר הפרט במידת מה מהמחויבויות הקולקטיביות וחווה יותר עצמאות. תופעה זו לא פסחה על הנשים הערביות והעניקה להן יותר חופש פעולה יחסית לעבר.

ג. התרחבות ההשכלה הגבוהה בקרב נשים ערביות. מעבר הנשים לערים הגדולות ולמרכזי מוסדות האקדמיה, אשר מספקים מלבד השכלה גם הוויה תרבותית שונה, מרחב פעילות, ונגישות למרכזי הפעילות התרבותית.

ד. שיעור הנשים העובדות עלה, מצבן הכלכלי השתפר ועצמאותן גדלה, ונפתחה לפניהן האפשרות לרכוש רכב פרטי. כך התרחב מרחב התנועה שלהן.

ה. השתלבות מדורגת בחיי התרבות הישראלית מצד אחד, ופריצת גבולות לחיי התרבות בארצות ערב בעקבות פתיחת הגבולות עם מצרים וירדן מצד אחר. שימוש הולך וגדל באמצעי תקשורת אלקטרוניים.