הנתיב החסום
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הנתיב החסום

הנתיב החסום

ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: מאי 2025
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 444 עמ' מודפסים

תקציר

הנתיב החסום עוסק ביחס בין האליטה האקדמית של האוניברסיטאות לקבוצה החברתית הגדולה בארץ – המזרחים. הספר מבקש לענות על השאלות: כיצד נבנו מחסומים שאפשרו אפליה והדרה של המזרחים באוניברסיטאות המחקר? כיצד נכשל מיזם האוניברסיטה הפתוחה שנועד לחזק את הקבוצות המוחלשות? ובעיקר, כיצד האליטה האקדמית אימצה מדיניות שביצרה ושימרה את מעמדה ומנעה בזאת אפשרויות שינוי שכוללות גיוון חברתי ומעמדי?
 
פרופ' אורי כהן מבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב פרסם עד כה ארבעה ספרים בתחום ההשכלה הגבוהה בישראל: ההר והגבעה: האוניברסיטה העברית בירושלים בתקופת טרום העצמאות וראשית המדינה, הוצאת עם עובד והמכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים וייצמן, תל אביב (2006); אקדמיה בתל-אביב: צמיחתה של אוניברסיטה, הוצאת מאגנס, ירושלים (2014); מעבדה, מכון מחקר, עיר מדע: ממכון זיו למכון ויצמן – 1949-1934, מוסד ביאליק, ירושלים (2016); אוניברסיטת-אם: האוניברסיטה העברית בירושלים, 1967-1948, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, שדה בוקר, (2019).

פרק ראשון

מבוא

ספר זה דן בסוגיות של מדיניות הנגישות לתארים אקדמיים בישראל בין השנים 1970 ל־1990. בתקופה זו התעוררה מודעות גוברת לנושא וכחלק מכך הוקמה האוניברסיטה הפתוחה. ב־1974 היא החלה את פעילותה, וב־1976 החלה להפעיל קורסים אקדמיים המבוססים על למידה מרחוק לקראת תואר ראשון. האוניברסיטה הפתוחה בישראל, בדומה לאוניברסיטה הפתוחה בבריטניה שקמה ב־1969 ופתחה את שעריה לסטודנטים ללימודים אקדמיים מ־1971, נועדה לסייע בפתרון משבר הנגישות לתארים אקדמיים. אוכלוסיות היעד של שתי האוניברסיטאות הפתוחות הללו היו קבוצות שנבצר מהן להשתלב בלימודים אקדמיים, כלומר שאינן מקרב המעמד הבינוני והגבוה. בשנות השבעים התמקדה סוגיית הנגישות האקדמית בישראל בשלוש קבוצות עיקריות: מזרחים,1 ערבים2 ותושבי הפריפריה. שתי הקבוצות הראשונות, המזרחים והערבים, היו למעלה מ־50% מהאוכלוסייה בישראל,3 אך מספר בוגרי האוניברסיטאות מתוכן באותן שנים היה דל עד אפסי.

ועדה בין־לאומית שכונסה ב־1972 בחנה את מצב ההשכלה הגבוהה בארץ ואת הצורך בהקמת אוניברסיטה פתוחה עבור קרן יד הנדיב שנתמכה על ידי משפחת רוטשילד. הוועדה קבעה שהצורך לשינוי המצב הקיים נגזר “מן העובדה המטרידה, שחלקים ניכרים של האוכלוסייה בישראל, וביחוד אלה המוגדרים כבני עדות המזרח, וכן האוכלוסייה הערבית בכללה, אינם מצליחים או אינם מפיקים תועלת מן המסגרות של המוסדות [האקדמיים] הקיימים“.4 בקרב המזרחים והערבים פרצו מחאות רחבות היקף ואלימות במהלך שנות השבעים. מחאת הפנתרים השחורים של המזרחים בראשית שנות השבעים ומחאת יום האדמה של הערבים ב־1976 היו גם קריאת תיגר על חסימת נגישותן לניעות תעסוקתית, חינוכית ותרבותית.5 להבנתי, נדרש מחקר מקיף ויסודי, אך נפרד, ביחס למיעוט הערבי ולאופני ההתייחסות של הממסד האקדמי אליו. הספר הנוכחי מתמקד בעיקר בסוגיות של נגישות המזרחים לתארים אקדמיים.

השער הראשון בספר עוסק במספר סוגיות בתחום הנגישות האקדמית שקדמו להקמת האוניברסיטה פתוחה שהייתה אמורה לפתור אותן. השער השני מתמקד בהרחבה באוניברסיטה הפתוחה ובשאלה אם היא אכן מילאה את היעדים שלשמם הוקמה בשנים 1990-1970. השער הראשון בספר מכיל שלושה פרקים. הראשון עוסק בתפיסות אתנו־תרבותיות שרווחו בקרב אנשי אוניברסיטאות דומיננטיים בנוגע לריחוק אתני ממזרחים, ולצידן אציג צעדים אקטיביים שננקטו להרחקת מזרחים מהאוניברסיטאות. אצביע על מנגנונים שהפעילו האוניברסיטאות לקבלה של קבוצות מועדפות, דוגמת בני קיבוצים וקציני צה“ל, שהייתה בהן דומיננטיות אשכנזית, ולדחיית מזרחים, כשנתוני הקבלה לאוניברסיטאות של שלוש הקבוצות הללו זהים. הפרק השני עוסק במדיניות ההתנגדות של המועצה להשכלה גבוהה (מל“ג) לצד ועדת ראשי המוסדות האקדמיים (לימים: ור“ה, ועד ראשי האוניברסיטאות) והממשלה להקמת אוניברסיטה חדשה בפריפריה שהייתה מסייעת לערבים ולמזרחים בפריפריה להשתלב בחברת ההסמכה (credential society) שנוצקה על בסיס תארים אקדמיים בישראל.6 במסגרתו אדון בוועדה מטעם המועצה להשכלה גבוהה בראשות פרופ‘ יהושע יורטנר, סגן נשיא אוניברסיטת תל אביב דאז, שפעלה ב־1971 ובחנה אפשרות להקמת אוניברסיטת הגליל בצפת בחסות אוניברסיטת בר־אילן. ועדת יורטנר סימנה את ראשיתה של תקופה בת יותר מחמישה עשורים של התנגדות תקיפה ועקבית להקמת אוניברסיטאות מחקר חדשות בישראל במועצה הממלכתית שפיקחה על התנהלות הזירה האקדמית.

הפרק השלישי דן בנגישות האקדמית של מזרחים למכינות קדם־אקדמיות במחצית הראשונה של שנות השבעים. הנושא עלה לדיון ציבורי בוועדת החינוך של הכנסת בעקבות הפגנות תלמידי המכינות המזרחים באוניברסיטה העברית בנובמבר 1974, שבהן טענו לאפליה חמורה ולחסימת נגישותם ללימודים אקדמיים.7 תלמידי המכינה המזרחים טענו שהמכינה לא ממלאת את ייעודה ופועלת על פי מדיניות סדורה המשרתת בפועל את האוכלוסייה החזקה, האשכנזית, ודוחקת את המזרחים מהאוניברסיטה. הם הביאו דוגמה של תלמיד מזרחי שסיים את המכינה בציון מסכם של 96 וקבלתו לאוניברסיטה העברית נדחתה. פרופ‘ יצחק דב גילת עמד בראש ועדה מטעם הוועדה לתכנון ותקצוב (הות״ת) שבחנה את נושא המכינות הקדם־אקדמיות בכל האוניברסיטאות. המכינות, שנוהלו על ידי האוניברסיטאות עצמן במימון צה“ל ומשרד החינוך, נועדו להיות מסלול שמסייע לקבוצות חלשות בחברה להתקבל לאוניברסיטאות, ונקבע כי הן יהיו מסלול עיקרי לאוניברסיטה עבור מזרחים, שנקראו “טעוני טיפוח“. על רקע זה, סיכם פרופ‘ גילת את ממצאיו בדיון בוועדת החינוך של הכנסת בפברואר 1975 כך:

אתם יודעים שהמצב הנוכחי במכינות אינו מניח את הדעת. הקריטריונים לקבלת תלמידים או להגדרת טעוני טיפוח ולבדיקת הכושר הלימודי שלהם אינם כתקנם. היום מוגדרים כ־90% מהלומדים במכינות הקדם־אקדמיות כטעוני טיפוח. למעשה, יש כ־40% או אפילו פחות מזה בני עדות המזרח במכינות. דבר זה כבר מלמד על הדיספרופורציה בין הדברים. [...] אני חושב שחלק מהמשאבים הכספיים המושקעים במכינות הקדם־אקדמיות אינם מגיעים לאלה הזקוקים לכך, או במלים אחרות: לאותם טעוני טיפוח.8

פרופ‘ מיכאל רבין, רקטור האוניברסיטה העברית דאז, הסביר בדיונים בכנסת בנובמבר 1974 שאנשי ציבור הפעילו עליו לחצים לקדם פרוטקציה לרישום תלמידים שאינם טעוני טיפוח/מזרחים במכינה באוניברסיטה. אכנה את אותם סטודנטים “טעוני הפרוטקציה“, והם אלה שדחקו החוצה את המזרחים שעמדו בסף הקבלה למכינה. הרקטור הסביר: “אני מניח שרובם [של “טעוני הפרוטקציה“] היו גם חיילים משוחררים — שהתקבלו למכינה בלחצים אישיים, כולל של חברי כנסת, שרים ואישי ציבור אחרים“.9 עוד לפני כן, דו“ח פנימי שהגיש ביוני 1973 ד“ר פנחס בלומנטל, מנהל המחלקה למכינות קדם־אקדמיות במשרד החינוך, לאלעד פלד, מנכ“ל משרד החינוך והתרבות, קבע שהמכינה הקדם־אקדמית בישראל “אינה מקטינה את הפער בין חלקי היישוב המבוססים ובין האוכלוסייה של טעוני הטיפוח, אלא להיפך מנציחה את הפער ואף מרחיבה אותו“.10

גם פוליטיקאים בכירים ממפלגת השלטון הבינו שנגישות המזרחים לתארים אקדמיים מצויה במשבר חמור. ח“כ אורה נמיר קבעה בינואר 1975 בוועדת החינוך של הכנסת שפרויקט המכינות הקדם־אקדמיות שניהלו האוניברסיטאות במימון משרד החינוך ומשרד הביטחון נכשל כישלון חרוץ: “אני יודעת מה סיכוייו של תלמיד בן עדות המזרח להגיע היום מבית־ספר תיכון לאוניברסיטה. מכל מיני סיבות אין לו סיכויים רבים להגיע לאוניברסיטה. הלוואי והיה מדובר בנהירה של מאות ואלפים למכינות הקדם־אקדמיות. אבל עדיין מדובר בבודדים פה ושם“.11

עוד התברר שהנתונים שמסרו האוניברסיטאות על מזרחים במכינות הקדם־אקדמיות לקו בחוסר דיוק ניכר. על תרבות השקר באוניברסיטאות בסוגיה זו העיד מאיר צדוק, הממונה על התקציבים בות״ת, שטען שבוועדת גילת התגלה כי בכל הנוגע למכינות הקדם־אקדמיות “מה שהמוסדות מדווחים זה דבר אחד, ומה שאנחנו מצאנו זה דבר אחר“. לפי בדיקת התיקים של הרישום למכינות בכל האוניברסיטאות, שיעור המזרחים בוגרי המכינות האקדמיות המתקבלים לאוניברסיטאות נע בין 40% ל־45%, “אם כי ישנם מוסדות שדיווחו על 61%, ולאחר בדיקה התברר שזה לא כך“.12

במצב עניינים זה, הקמת אוניברסיטה פתוחה בישראל — שתהיה נגישה לכל אזרח ללא תנאי קבלה (ובייחוד ללא חובת תעודת בגרות שהייתה תנאי קבלה לאוניברסיטאות) וללא מחויבות להגיע לקמפוס בקביעות, ותאפשר להתקדם ללימודים לתואר אקדמי שמוכרים על ידי המועצה להשכלה גבוהה — נתפסה כפתרון רב ערך. ראשית, היה בכך מסלול עוקף לקשיים ולמחסומים למסלול האקדמי שהציבו האוניברסיטאות הרגילות.13 שנית, בשנותיו הראשונות היה אמור המיזם להתנהל במימון מלא של קרן פילנתרופית מטעם משפחת רוטשילד, אשר התחייבה לתמוך במיזם גם בהמשך הדרך. נדמה היה כי בכך פותרת ממשלת ישראל את סוגיית הנגישות למזרחים, לערבים ולתושבי הפריפריה ללא השקעה גדולה מצידהּ, שלא כבריטניה, שבה השקיעה הממשלה בנדיבות רבה במיזם האוניברסיטה הפתוחה.

יגאל אלון, שר החינוך וסגן ראש הממשלה בראשית שנות השבעים, אימץ בחום את רעיון הקמת האוניברסיטה הפתוחה בישראל. אלון היה ידידו של הרולד וילסון,14 שהגה וקידם את הרעיון של נגישות חופשית לתואר אקדמי בבריטניה באמצעות האוניברסיטה הפתוחה וכיהן כראש ממשלת בריטניה מטעם מפלגת הלייבור מ־1964 עד 1970.15 לאחר כישלון מפלגת הלייבור בבחירות 1970, עלתה ממשלה מטעם המפלגה השמרנית בראשות אדוארד הית‘. רבים מקרב השמרנים דרשו בתוקף לסגור את האוניברסיטה הפתוחה הן משום שראו בה מיזם המבטא מדיניות סוציאל־דמוקרטית שגויה והן משום שסברו שיש בה השקעה כספית חסרת תכלית.16 שרת החינוך בממשלת הית‘, מרגרט תאצ‘ר, הייתה זו שעמדה בתוקף מול ההתנגדויות במפלגתה וקבעה שהאוניברסיטה הפתוחה תמשיך את פעילותה גם במחיר קיצוץ בתחומים אחרים בתקציב משרד החינוך. לטענת תאצ‘ר, היה בכך משום מימוש מחויבות השמרנים להרחבת ההזדמנויות לשיפור עצמי ולניידות חברתית: “זו הייתה דרך זולה לאפשר גישה רחבה יותר להשכלה גבוהה, ובה בעת לתת לבני אדם ׳הזדמנות שנייה בחיים׳“.17

על רקע הדברים האלה נפתח השער השני בספר. בשער זה ארבעה פרקים העוסקים בתקופה הפורמטיבית של הקמת האוניברסיטה הפתוחה בישראל; אוניברסיטה שהיא סוג ייחודי, יצירתי וחדשני של מכללה, שנולדה בחסות משפחת רוטשילד וקרן יד הנדיב שבניהולהּ, ובמימונן.18 אתחקה על אישים, ועדות, מדיניות אקדמית ומוסדות שיזמו והובילו את רעיון האוניברסיטה הפתוחה ומימשו אותו, ובראשם פרופ‘ שניאור ליפסון ממכון ויצמן למדע, שכיהן כרקטור הראשון והיחיד של האוניברסיטה הפתוחה. אחרי ביטול תפקיד הרקטור באוניברסיטה הפתוחה כיהן פרופ‘ אברהם גינזבורג כנשיאה השני, ובעשור כהונתו, 1987-1977, פיתח מודל לתוכניות הלימודים שעל פיו הקורסים יהיו מקבילים לאלה שמוצעים באוניברסיטאות הרגילות.

לצד התומכים אציג גם שחקנים אקדמיים ופוליטיים שפעלו להצר את צעדיה של האוניברסיטה הפתוחה. בין המתנגדים נמצאו מוסדות אקדמיים מרכזיים שסירבו לשיתוף פעולה עימה — מכון ויצמן למדע; כאלה שחתרו לסגור אותה ולשנות את יעדיה — אוניברסיטת תל אביב; ומוסדות שביקשו למנוע מבוגרי האוניברסיטה הפתוחה להשתלב בלימודים לתואר שני באוניברסיטאות אף שהיו להם הנתונים האקדמיים המתאימים — האוניברסיטה העברית בירושלים.

רקטור האוניברסיטה העברית, פרופ‘ גדעון שפסקי, הוא שהוביל בשנת 1976 קבלת תקנה להרחקת בוגרי האוניברסיטה הפתוחה מהמוסד שעמד בראשו. שפסקי לא הסתפק בתקנה פנימית ושלח מכתב ברוח זו ליו“ר הות״ת, פרופ‘ נתן רוטנשטרייך, כדי ליידע את כלל האוניברסיטאות בארץ על מדיניות האפליה וההדרה של בוגרי האוניברסיטה הפתוחה שאימצה האוניברסיטה המרכזית בישראל. בלשונו: “גם כאשר יוכר התואר הראשון של האוניברסיטה הפתוחה על־ידי המועצה להשכלה גבוהה, לא יוכלו בוגרים אלה להמשיך לימודיהם לתואר שני באוניברסיטה העברית, אלא אם כן היו בעלי תעודת בגרות בראשית לימודיהם, או רכשו אותה בעת לימודיהם“.19

בשנים הראשונות לפתיחת האוניברסיטה הפתוחה בבריטניה, הגיעו אליה מבקרים רבים מרחבי העולם שביקשו לעמוד על טיבה של המערכת האקדמית החדשה ללמידה מרחוק. למבקרים היו שאלות רבות, אולם השאלה העיקרית הייתה: מה שיעור הסטודנטים של האוניברסיטה הפתוחה שהצליחו לסיים עם תואר אקדמי?20 סטודנט בשיטה זו יכול לכאורה להמשיך את לימודיו ללא מגבלה של זמן, אולם בבריטניה קבעו חוקרים כי הערכה ריאלית של סיום התואר היא שמונה שנות לימוד ולפי פרק זמן זה אפשר להעריך את יעילות הנגישות. פעילות האוניברסיטה הפתוחה בבריטניה מלמדת שהמחזור הראשון — 19,581 סטודנטים — החל את לימודיו בשנת 1971, ושיעור הסטודנטים שהצליחו לסיים את התואר ראשון בשנת 1978 מקרב הסטודנטים של המחזור הראשון עמד על 54.3%, שהם 10,632 בוגרים.21

החוקרים הבריטים העמידו שאלה נוספת במוקד הדיון: האם האוניברסיטה הפתוחה סיפקה הזדמנויות לאותם סטודנטים שבראשית דרכם האקדמית לא עמדו בתנאים לרישום לקורס אקדמי באוניברסיטה רגילה? האם האוניברסיטה הפתוחה הצליחה למלא את ייעודהּ ואכן פתחה את שעריה בפני קבוצות אוכלוסייה חדשות של סטודנטים שלא יכלו ללמוד באוניברסיטאות הרגילות? החוקרים מציינים כי בבריטניה נמצא שארבעה מכל עשרה בוגרים של האוניברסיטה הפתוחה לא היו מתקבלים לאוניברסיטה רגילה, כלומר, כ־4,250 סטודנטים.22

בישראל נבחן מספר הבוגרים באוניברסיטה הפתוחה כמו בבריטניה, כלומר אחרי שמונה ותשע שנות לימוד. נמצא שבמחזור הראשון למדו 2,267 סטודנטים,23 ומספר מקבלי תואר ראשון עמד בשנת 1984-1983 על 41 סטודנטים. המשמעות היא שבישראל עמד אחוז הבוגרים באוניברסיטה הפתוחה על 1.8% בלבד ובבריטניה על 54.3%. כלומר, בבריטניה היה אחוז הבוגרים פי שלושים ביחס לישראל.

גם בשנים שלאחר מכן עולה כי מספר התלמידים המסיימים את האוניברסיטה הפתוחה בישראל הוא דל עד אפסי. במחזור השלישי, בשנת 1979-1978, למדו 8,259 סטודנטים באוניברסיטה הפתוחה בישראל, ונמצאכי בשנים 1985-1984 עמד מספר הבוגרים על 81 סטודנטים ובשנת 1987-1986 — על 227 סטודנטים. עוד ממצא בולט בישראל היה נשירה עצומה של הסטודנטים של האוניברסיטה הפתוחה מלימודיהם.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: מאי 2025
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 444 עמ' מודפסים
הנתיב החסום אורי כהן

מבוא

ספר זה דן בסוגיות של מדיניות הנגישות לתארים אקדמיים בישראל בין השנים 1970 ל־1990. בתקופה זו התעוררה מודעות גוברת לנושא וכחלק מכך הוקמה האוניברסיטה הפתוחה. ב־1974 היא החלה את פעילותה, וב־1976 החלה להפעיל קורסים אקדמיים המבוססים על למידה מרחוק לקראת תואר ראשון. האוניברסיטה הפתוחה בישראל, בדומה לאוניברסיטה הפתוחה בבריטניה שקמה ב־1969 ופתחה את שעריה לסטודנטים ללימודים אקדמיים מ־1971, נועדה לסייע בפתרון משבר הנגישות לתארים אקדמיים. אוכלוסיות היעד של שתי האוניברסיטאות הפתוחות הללו היו קבוצות שנבצר מהן להשתלב בלימודים אקדמיים, כלומר שאינן מקרב המעמד הבינוני והגבוה. בשנות השבעים התמקדה סוגיית הנגישות האקדמית בישראל בשלוש קבוצות עיקריות: מזרחים,1 ערבים2 ותושבי הפריפריה. שתי הקבוצות הראשונות, המזרחים והערבים, היו למעלה מ־50% מהאוכלוסייה בישראל,3 אך מספר בוגרי האוניברסיטאות מתוכן באותן שנים היה דל עד אפסי.

ועדה בין־לאומית שכונסה ב־1972 בחנה את מצב ההשכלה הגבוהה בארץ ואת הצורך בהקמת אוניברסיטה פתוחה עבור קרן יד הנדיב שנתמכה על ידי משפחת רוטשילד. הוועדה קבעה שהצורך לשינוי המצב הקיים נגזר “מן העובדה המטרידה, שחלקים ניכרים של האוכלוסייה בישראל, וביחוד אלה המוגדרים כבני עדות המזרח, וכן האוכלוסייה הערבית בכללה, אינם מצליחים או אינם מפיקים תועלת מן המסגרות של המוסדות [האקדמיים] הקיימים“.4 בקרב המזרחים והערבים פרצו מחאות רחבות היקף ואלימות במהלך שנות השבעים. מחאת הפנתרים השחורים של המזרחים בראשית שנות השבעים ומחאת יום האדמה של הערבים ב־1976 היו גם קריאת תיגר על חסימת נגישותן לניעות תעסוקתית, חינוכית ותרבותית.5 להבנתי, נדרש מחקר מקיף ויסודי, אך נפרד, ביחס למיעוט הערבי ולאופני ההתייחסות של הממסד האקדמי אליו. הספר הנוכחי מתמקד בעיקר בסוגיות של נגישות המזרחים לתארים אקדמיים.

השער הראשון בספר עוסק במספר סוגיות בתחום הנגישות האקדמית שקדמו להקמת האוניברסיטה פתוחה שהייתה אמורה לפתור אותן. השער השני מתמקד בהרחבה באוניברסיטה הפתוחה ובשאלה אם היא אכן מילאה את היעדים שלשמם הוקמה בשנים 1990-1970. השער הראשון בספר מכיל שלושה פרקים. הראשון עוסק בתפיסות אתנו־תרבותיות שרווחו בקרב אנשי אוניברסיטאות דומיננטיים בנוגע לריחוק אתני ממזרחים, ולצידן אציג צעדים אקטיביים שננקטו להרחקת מזרחים מהאוניברסיטאות. אצביע על מנגנונים שהפעילו האוניברסיטאות לקבלה של קבוצות מועדפות, דוגמת בני קיבוצים וקציני צה“ל, שהייתה בהן דומיננטיות אשכנזית, ולדחיית מזרחים, כשנתוני הקבלה לאוניברסיטאות של שלוש הקבוצות הללו זהים. הפרק השני עוסק במדיניות ההתנגדות של המועצה להשכלה גבוהה (מל“ג) לצד ועדת ראשי המוסדות האקדמיים (לימים: ור“ה, ועד ראשי האוניברסיטאות) והממשלה להקמת אוניברסיטה חדשה בפריפריה שהייתה מסייעת לערבים ולמזרחים בפריפריה להשתלב בחברת ההסמכה (credential society) שנוצקה על בסיס תארים אקדמיים בישראל.6 במסגרתו אדון בוועדה מטעם המועצה להשכלה גבוהה בראשות פרופ‘ יהושע יורטנר, סגן נשיא אוניברסיטת תל אביב דאז, שפעלה ב־1971 ובחנה אפשרות להקמת אוניברסיטת הגליל בצפת בחסות אוניברסיטת בר־אילן. ועדת יורטנר סימנה את ראשיתה של תקופה בת יותר מחמישה עשורים של התנגדות תקיפה ועקבית להקמת אוניברסיטאות מחקר חדשות בישראל במועצה הממלכתית שפיקחה על התנהלות הזירה האקדמית.

הפרק השלישי דן בנגישות האקדמית של מזרחים למכינות קדם־אקדמיות במחצית הראשונה של שנות השבעים. הנושא עלה לדיון ציבורי בוועדת החינוך של הכנסת בעקבות הפגנות תלמידי המכינות המזרחים באוניברסיטה העברית בנובמבר 1974, שבהן טענו לאפליה חמורה ולחסימת נגישותם ללימודים אקדמיים.7 תלמידי המכינה המזרחים טענו שהמכינה לא ממלאת את ייעודה ופועלת על פי מדיניות סדורה המשרתת בפועל את האוכלוסייה החזקה, האשכנזית, ודוחקת את המזרחים מהאוניברסיטה. הם הביאו דוגמה של תלמיד מזרחי שסיים את המכינה בציון מסכם של 96 וקבלתו לאוניברסיטה העברית נדחתה. פרופ‘ יצחק דב גילת עמד בראש ועדה מטעם הוועדה לתכנון ותקצוב (הות״ת) שבחנה את נושא המכינות הקדם־אקדמיות בכל האוניברסיטאות. המכינות, שנוהלו על ידי האוניברסיטאות עצמן במימון צה“ל ומשרד החינוך, נועדו להיות מסלול שמסייע לקבוצות חלשות בחברה להתקבל לאוניברסיטאות, ונקבע כי הן יהיו מסלול עיקרי לאוניברסיטה עבור מזרחים, שנקראו “טעוני טיפוח“. על רקע זה, סיכם פרופ‘ גילת את ממצאיו בדיון בוועדת החינוך של הכנסת בפברואר 1975 כך:

אתם יודעים שהמצב הנוכחי במכינות אינו מניח את הדעת. הקריטריונים לקבלת תלמידים או להגדרת טעוני טיפוח ולבדיקת הכושר הלימודי שלהם אינם כתקנם. היום מוגדרים כ־90% מהלומדים במכינות הקדם־אקדמיות כטעוני טיפוח. למעשה, יש כ־40% או אפילו פחות מזה בני עדות המזרח במכינות. דבר זה כבר מלמד על הדיספרופורציה בין הדברים. [...] אני חושב שחלק מהמשאבים הכספיים המושקעים במכינות הקדם־אקדמיות אינם מגיעים לאלה הזקוקים לכך, או במלים אחרות: לאותם טעוני טיפוח.8

פרופ‘ מיכאל רבין, רקטור האוניברסיטה העברית דאז, הסביר בדיונים בכנסת בנובמבר 1974 שאנשי ציבור הפעילו עליו לחצים לקדם פרוטקציה לרישום תלמידים שאינם טעוני טיפוח/מזרחים במכינה באוניברסיטה. אכנה את אותם סטודנטים “טעוני הפרוטקציה“, והם אלה שדחקו החוצה את המזרחים שעמדו בסף הקבלה למכינה. הרקטור הסביר: “אני מניח שרובם [של “טעוני הפרוטקציה“] היו גם חיילים משוחררים — שהתקבלו למכינה בלחצים אישיים, כולל של חברי כנסת, שרים ואישי ציבור אחרים“.9 עוד לפני כן, דו“ח פנימי שהגיש ביוני 1973 ד“ר פנחס בלומנטל, מנהל המחלקה למכינות קדם־אקדמיות במשרד החינוך, לאלעד פלד, מנכ“ל משרד החינוך והתרבות, קבע שהמכינה הקדם־אקדמית בישראל “אינה מקטינה את הפער בין חלקי היישוב המבוססים ובין האוכלוסייה של טעוני הטיפוח, אלא להיפך מנציחה את הפער ואף מרחיבה אותו“.10

גם פוליטיקאים בכירים ממפלגת השלטון הבינו שנגישות המזרחים לתארים אקדמיים מצויה במשבר חמור. ח“כ אורה נמיר קבעה בינואר 1975 בוועדת החינוך של הכנסת שפרויקט המכינות הקדם־אקדמיות שניהלו האוניברסיטאות במימון משרד החינוך ומשרד הביטחון נכשל כישלון חרוץ: “אני יודעת מה סיכוייו של תלמיד בן עדות המזרח להגיע היום מבית־ספר תיכון לאוניברסיטה. מכל מיני סיבות אין לו סיכויים רבים להגיע לאוניברסיטה. הלוואי והיה מדובר בנהירה של מאות ואלפים למכינות הקדם־אקדמיות. אבל עדיין מדובר בבודדים פה ושם“.11

עוד התברר שהנתונים שמסרו האוניברסיטאות על מזרחים במכינות הקדם־אקדמיות לקו בחוסר דיוק ניכר. על תרבות השקר באוניברסיטאות בסוגיה זו העיד מאיר צדוק, הממונה על התקציבים בות״ת, שטען שבוועדת גילת התגלה כי בכל הנוגע למכינות הקדם־אקדמיות “מה שהמוסדות מדווחים זה דבר אחד, ומה שאנחנו מצאנו זה דבר אחר“. לפי בדיקת התיקים של הרישום למכינות בכל האוניברסיטאות, שיעור המזרחים בוגרי המכינות האקדמיות המתקבלים לאוניברסיטאות נע בין 40% ל־45%, “אם כי ישנם מוסדות שדיווחו על 61%, ולאחר בדיקה התברר שזה לא כך“.12

במצב עניינים זה, הקמת אוניברסיטה פתוחה בישראל — שתהיה נגישה לכל אזרח ללא תנאי קבלה (ובייחוד ללא חובת תעודת בגרות שהייתה תנאי קבלה לאוניברסיטאות) וללא מחויבות להגיע לקמפוס בקביעות, ותאפשר להתקדם ללימודים לתואר אקדמי שמוכרים על ידי המועצה להשכלה גבוהה — נתפסה כפתרון רב ערך. ראשית, היה בכך מסלול עוקף לקשיים ולמחסומים למסלול האקדמי שהציבו האוניברסיטאות הרגילות.13 שנית, בשנותיו הראשונות היה אמור המיזם להתנהל במימון מלא של קרן פילנתרופית מטעם משפחת רוטשילד, אשר התחייבה לתמוך במיזם גם בהמשך הדרך. נדמה היה כי בכך פותרת ממשלת ישראל את סוגיית הנגישות למזרחים, לערבים ולתושבי הפריפריה ללא השקעה גדולה מצידהּ, שלא כבריטניה, שבה השקיעה הממשלה בנדיבות רבה במיזם האוניברסיטה הפתוחה.

יגאל אלון, שר החינוך וסגן ראש הממשלה בראשית שנות השבעים, אימץ בחום את רעיון הקמת האוניברסיטה הפתוחה בישראל. אלון היה ידידו של הרולד וילסון,14 שהגה וקידם את הרעיון של נגישות חופשית לתואר אקדמי בבריטניה באמצעות האוניברסיטה הפתוחה וכיהן כראש ממשלת בריטניה מטעם מפלגת הלייבור מ־1964 עד 1970.15 לאחר כישלון מפלגת הלייבור בבחירות 1970, עלתה ממשלה מטעם המפלגה השמרנית בראשות אדוארד הית‘. רבים מקרב השמרנים דרשו בתוקף לסגור את האוניברסיטה הפתוחה הן משום שראו בה מיזם המבטא מדיניות סוציאל־דמוקרטית שגויה והן משום שסברו שיש בה השקעה כספית חסרת תכלית.16 שרת החינוך בממשלת הית‘, מרגרט תאצ‘ר, הייתה זו שעמדה בתוקף מול ההתנגדויות במפלגתה וקבעה שהאוניברסיטה הפתוחה תמשיך את פעילותה גם במחיר קיצוץ בתחומים אחרים בתקציב משרד החינוך. לטענת תאצ‘ר, היה בכך משום מימוש מחויבות השמרנים להרחבת ההזדמנויות לשיפור עצמי ולניידות חברתית: “זו הייתה דרך זולה לאפשר גישה רחבה יותר להשכלה גבוהה, ובה בעת לתת לבני אדם ׳הזדמנות שנייה בחיים׳“.17

על רקע הדברים האלה נפתח השער השני בספר. בשער זה ארבעה פרקים העוסקים בתקופה הפורמטיבית של הקמת האוניברסיטה הפתוחה בישראל; אוניברסיטה שהיא סוג ייחודי, יצירתי וחדשני של מכללה, שנולדה בחסות משפחת רוטשילד וקרן יד הנדיב שבניהולהּ, ובמימונן.18 אתחקה על אישים, ועדות, מדיניות אקדמית ומוסדות שיזמו והובילו את רעיון האוניברסיטה הפתוחה ומימשו אותו, ובראשם פרופ‘ שניאור ליפסון ממכון ויצמן למדע, שכיהן כרקטור הראשון והיחיד של האוניברסיטה הפתוחה. אחרי ביטול תפקיד הרקטור באוניברסיטה הפתוחה כיהן פרופ‘ אברהם גינזבורג כנשיאה השני, ובעשור כהונתו, 1987-1977, פיתח מודל לתוכניות הלימודים שעל פיו הקורסים יהיו מקבילים לאלה שמוצעים באוניברסיטאות הרגילות.

לצד התומכים אציג גם שחקנים אקדמיים ופוליטיים שפעלו להצר את צעדיה של האוניברסיטה הפתוחה. בין המתנגדים נמצאו מוסדות אקדמיים מרכזיים שסירבו לשיתוף פעולה עימה — מכון ויצמן למדע; כאלה שחתרו לסגור אותה ולשנות את יעדיה — אוניברסיטת תל אביב; ומוסדות שביקשו למנוע מבוגרי האוניברסיטה הפתוחה להשתלב בלימודים לתואר שני באוניברסיטאות אף שהיו להם הנתונים האקדמיים המתאימים — האוניברסיטה העברית בירושלים.

רקטור האוניברסיטה העברית, פרופ‘ גדעון שפסקי, הוא שהוביל בשנת 1976 קבלת תקנה להרחקת בוגרי האוניברסיטה הפתוחה מהמוסד שעמד בראשו. שפסקי לא הסתפק בתקנה פנימית ושלח מכתב ברוח זו ליו“ר הות״ת, פרופ‘ נתן רוטנשטרייך, כדי ליידע את כלל האוניברסיטאות בארץ על מדיניות האפליה וההדרה של בוגרי האוניברסיטה הפתוחה שאימצה האוניברסיטה המרכזית בישראל. בלשונו: “גם כאשר יוכר התואר הראשון של האוניברסיטה הפתוחה על־ידי המועצה להשכלה גבוהה, לא יוכלו בוגרים אלה להמשיך לימודיהם לתואר שני באוניברסיטה העברית, אלא אם כן היו בעלי תעודת בגרות בראשית לימודיהם, או רכשו אותה בעת לימודיהם“.19

בשנים הראשונות לפתיחת האוניברסיטה הפתוחה בבריטניה, הגיעו אליה מבקרים רבים מרחבי העולם שביקשו לעמוד על טיבה של המערכת האקדמית החדשה ללמידה מרחוק. למבקרים היו שאלות רבות, אולם השאלה העיקרית הייתה: מה שיעור הסטודנטים של האוניברסיטה הפתוחה שהצליחו לסיים עם תואר אקדמי?20 סטודנט בשיטה זו יכול לכאורה להמשיך את לימודיו ללא מגבלה של זמן, אולם בבריטניה קבעו חוקרים כי הערכה ריאלית של סיום התואר היא שמונה שנות לימוד ולפי פרק זמן זה אפשר להעריך את יעילות הנגישות. פעילות האוניברסיטה הפתוחה בבריטניה מלמדת שהמחזור הראשון — 19,581 סטודנטים — החל את לימודיו בשנת 1971, ושיעור הסטודנטים שהצליחו לסיים את התואר ראשון בשנת 1978 מקרב הסטודנטים של המחזור הראשון עמד על 54.3%, שהם 10,632 בוגרים.21

החוקרים הבריטים העמידו שאלה נוספת במוקד הדיון: האם האוניברסיטה הפתוחה סיפקה הזדמנויות לאותם סטודנטים שבראשית דרכם האקדמית לא עמדו בתנאים לרישום לקורס אקדמי באוניברסיטה רגילה? האם האוניברסיטה הפתוחה הצליחה למלא את ייעודהּ ואכן פתחה את שעריה בפני קבוצות אוכלוסייה חדשות של סטודנטים שלא יכלו ללמוד באוניברסיטאות הרגילות? החוקרים מציינים כי בבריטניה נמצא שארבעה מכל עשרה בוגרים של האוניברסיטה הפתוחה לא היו מתקבלים לאוניברסיטה רגילה, כלומר, כ־4,250 סטודנטים.22

בישראל נבחן מספר הבוגרים באוניברסיטה הפתוחה כמו בבריטניה, כלומר אחרי שמונה ותשע שנות לימוד. נמצא שבמחזור הראשון למדו 2,267 סטודנטים,23 ומספר מקבלי תואר ראשון עמד בשנת 1984-1983 על 41 סטודנטים. המשמעות היא שבישראל עמד אחוז הבוגרים באוניברסיטה הפתוחה על 1.8% בלבד ובבריטניה על 54.3%. כלומר, בבריטניה היה אחוז הבוגרים פי שלושים ביחס לישראל.

גם בשנים שלאחר מכן עולה כי מספר התלמידים המסיימים את האוניברסיטה הפתוחה בישראל הוא דל עד אפסי. במחזור השלישי, בשנת 1979-1978, למדו 8,259 סטודנטים באוניברסיטה הפתוחה בישראל, ונמצאכי בשנים 1985-1984 עמד מספר הבוגרים על 81 סטודנטים ובשנת 1987-1986 — על 227 סטודנטים. עוד ממצא בולט בישראל היה נשירה עצומה של הסטודנטים של האוניברסיטה הפתוחה מלימודיהם.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*