משפחת הפשע מסינה 1 - נדרים וחטאים

1

אלסי
חודש קודם

אנשים אומרים שלשטן אין נשמה. אני דווקא חושבת שלאנושות אין.

אנחנו עושים זה לזה את הדברים הכי חולניים ואחר כך ממציאים את התירוצים הכי מטונפים או מחוכמים. אבל במציאות, בפועל, אנחנו חיות. כולנו. וחלקנו יותר מאחרים.

"תתפשטי," מסנן קית עם היד טמונה בזקן הלבן המלוכלך שלו. אני זוקרת סנטר וחושקת שיניים כל כך חזק שזה כואב לי בלסת. אני לא אציית. הם אולי חושבים שהגוף שלי בבעלותם, אבל הלב שלי או הנפש שלי לא שייכים להם. הם שייכים רק לי, ולא אתן להם לחדור גם אליהם. שיכאיבו לי. שפאקינג יהרגו אותי. לא אכפת לי. המוות יהיה בריחה שאני מוכנה לקבל באהבה. אבל איכשהו, אני עדיין כאן.

"אלסי, בבקשה," מייבבת קיילה. היא כבר עירומה לחלוטין בשבילו, החלאה שעובד אצל פארו ביאנקי, האיש ששלל מאיתנו כל גרם של כבוד שהיה לנו פעם. נחטפנו עם החברה שלנו ג'ייד. אלוהים, בכל פעם שאני חושבת עליה כואב לי הלב. אני ממש מרגישה אותו. אין לי מושג איפה היא.

זאת הייתה אמורה להיות סתם נסיעה של כיף. הזדמנות לשלושתנו לחגוג את סיום התיכון, לעשות קצת כיף יחד לפני שהקולג', ואחריו בית הספר לרפואה, יגזלו את כל הזמן שלנו.

כולנו תכננו להיות רופאות יום אחד. אימא שלי מנתחת פלסטית. אבל אני? אני רציתי לתקן לבבות. רציתי לראות מה גורם להם להפסיק לפעום. מה גורם להם לדמם. מה גורם להם לחזור לתפקד. רציתי לתקן אותם, להחזיר אנשים לחיים, ככה שיחיו באמת, ואולי כשהם יחזרו לחיים, תחזור גם האנושיות שלהם.

אבל ברור שלא נהייתי מנתחת לב. אף אחת מאיתנו לא זכתה להיות משהו. החלומות של קיילה להיות אונקולוגית יום אחד ולעזור לאנשים חולי סרטן עלו בלהבות עם החלומות שלי.

וג'ייד? היא תמיד רצתה לעבוד עם ילדים, חוץ מברגעים שבהם היא חלמה להופיע באולמות קונצרטים ברחבי העולם. היא ידעה לנגן בפסנתר כמו שפיקאסו ידע לצייר. אבל לא היה בג'ייד גרם של אנוכיות. אימא שלה הייתה אם יחידנית שגידלה שני ילדים, וג'ייד רצתה עבודה שתבטיח לה שכר גבוה מספיק כדי לעזור לאימא שלה. גם זה כבר לא יקרה.

האחים ביאנקי עומדים בראש משפחות הפשע של פלרמו, ואנחנו שלהם כבר תשע שנים. שנים של אכזריות. שנים של עינויים. היו ימים שבהם כבר רציתי לשסף לעצמי את הצוואר. זה יהיה פחות מכאיב מכל מה שעשו לנו. הם חולים בראש. כל האחים ביאנקי. אבל פארו, הדון, ואח שלו, אנג'לו, הם האכזריים מבין הארבעה.

הם מכרו את הגוף שלנו תמורת כסף. הם מכרו גם ילדים. המפלצות האלה סחרו בנשים ובילדים כאילו היינו בקר. אחד העסקים שלהם הוא מועדון סקס לחברים בלבד, שהלקוחות יכולים להיכנס אליו רק אם הם מתקשרים למספר המופיע על גב כרטיס המועדון המוזהב ומבקשים שמישהו יבוא לאסוף אותם. כשהם מגיעים, מכניסים אותם למועדון בעיניים מכוסות. אף אחד לא יודע איפה המועדון הזה נמצא. לא אנחנו. לא הגברים. אף אחד.

הם לקחו את קיילה ואותי לשם פעמים רבות. חלק מהבנות עובדות שם באופן קבוע, אבל את האחרות, בהן אנחנו, הם מסיעים לשם רק כשיש צורך. ואף אחת מאיתנו לא רוצה שיהיה בה צורך.

מכניסים אותנו בכוח לחדרים עם גברים שלוקחים מאיתנו הכול — את העור שלנו, את הבשר שמתחתיו — עד שאנחנו מתחננות שזה ייגמר. אין לנו שום שליטה. אין לנו שום דרך מילוט. אין לנו דבר. כשאנחנו לא עובדות שם, לפעמים הם לוקחים אותנו לעבוד בבתי מלון יוקרתיים.

ואנחנו יודעות טוב מאוד שאסור לנו לדבר עם אף אחד שם. הבחורה האחרונה שניסתה לבקש עזרה, נרצחה. הם הראו לנו תמונות של הגופה שלה, ערופת ראש. הקאתי באותו יום. עברו שנתיים מאז, ואני לא מצליחה למחוק מהראש שלי את העיניים שלה. הן היו חומות.

"כלבה, את חירשת או משהו?"

קיילה משתנקת ומנסה לכסות את השדיים שלה בידיים. האייליינר והמסקרה הכבדים זולגים עכשיו על הלחיים שלה בנחלים רחבים. לפני שהם חטפו אותנו, היא אף פעם לא התאפרה. היא שנאה את זה. עכשיו זאת הייתה האחרונה שבדאגותיה.

הוא פוסע צעד לכיוון שלי וסוטר לי כל כך חזק עד שהראש שלי עף הצידה בפראות. אבל במקום לבכות או להשמיע קול, אני צוחקת. צוחקת ממש. והכעס שלו — יפהפה.

"זה כל מה שיש לך?" זווית הפה שלי מתעקלת, והשיער השחור שלי מתנופף על הגב, ארוך כמעט עד התחת.

חיוך חשדני מתגנב אל פניו המקומטות רגע לפני שכף היד שלו נשלחת אל הצוואר שלי ומתהדקת סביבו עד שאני לא מצליחה לנשום. הוא מעמיד אותי על הרגליים בכוח וגורר אותי לתוך הבית שבו אנחנו מוחזקות עם עוד שש נשים. הבית שבו שומרים עלינו יום ולילה, בעיקר שני גברים — ויטו וג'וזפה. לא מעניין אותם מה עושים לנו. האמת, שהם עצמם עושים אפילו גרוע מזה. לאף אחד לא אכפת. לא כאן. אנחנו הכרחיות, חשובות בערך כמו החולדות שמתרוצצות בעשב בלילה.

הבית נמצא בשכונה הכי גרועה שיש. אפילו השוטרים כבר לא מגיעים לכאן, כי מה הטעם? סמים נמכרים בכל קרן רחוב, ככל הנראה על ידי כנופיות שסוחרות גם בנשים. אבל לא כאן, לא באזור הזה. כי כאן זאת הטריטוריה של המאפיה, וכולם יודעים את זה.

הריאות שלי שורפות כשהוא מגביר את הלחץ על הצוואר שלי וחושף שיניים. "אתן זונות קטנות שלא יודעות איזה מזל טוב יש לכן, אבל אני עומד להראות לכן עד כמה יותר נורא זה יכול להיות."

קיילה מתייפחת ולא מצליחה להסדיר את הנשימה. "בב...בבקק...שששה... תשח...ררר אותתתה."

אבל הוא מתעלם ממנה. "את יודעת מה אני יכול לעשות לך גם בלי באמת להרוג אותך?" כי הוא יודע שאסור לו להרוג אותנו אם הוא לא קיבל אישור מפורש מהבוס.

אני נלחמת בפחד. נלחמת בהתקף הפניקה שמטפס בחזה שלי כמו תופת. אני נועצת בו מבט מצמית, נלחמת בדרך היחידה שעוד נשארה לי. אבל בתוך תוכי אני צורחת כל כך חזק, עד שהזגוגיות שמחזיקות אותי אסירה מתנפצות לרסיסים סביבי. אבל מבחוץ, יש לי שריון. אני ערוכה לקרב. למלחמה שלא נגמרת לעולם. שלא תיגמר. לא לפני שהחרב האחרונה תינעץ לי בלב, ואני אזכה סוף־סוף בשלווה. כי המוות הוא דרך המילוט היחידה. השטן לא ישחרר אותי בשום דרך אחרת.

קית זורק אותי לרצפה, ואני מתנשפת בחזה עולה ויורד, מתקשה להכניס את האוויר פנימה.

שאיפה. נשיפה. וחוזר חלילה. פנים הגרון שלי צורב. תחושת ריקבון של בחילה הופכת את הבטן שלי, ואני מדחיקה גם אותה. אני אוהבת להילחם. זה גורם לי להרגיש חזקה גם אם זו לא יותר מאשליה.

קיילה זוחלת אליי, הגוף שלה מסוכך עליי. אבל הוא מחזיק אותה בזרוע אחת רזה, מרים אותה ומעיף אותה הצידה. היא נופלת על רצפת העץ בחבטה קולנית.

נהמה נמוכה של זעם מרעידה אותי, וכשאני מנסה לבעוט בו על שפגע בחברה שלי — החברה המתוקה שלי שמעולם לא פגעה בנפש חיה — הוא נותן לי אגרוף בבטן. ואחריו עוד אחד, ועוד אחד, עד שאני משתעלת, וברגע הבא מגיעה הבעיטה.

אני לא יודעת כמה פעמים הוא עוד מרביץ לי. אני מפסיקה לספור. הראש שלי מסתובב, ואורות מרצדים מול העיניים שלי. קיילה קוראת לעזרה, אבל הצעקות שלה נשמעות עמומות, כאילו אני מתחת למים. בקושי שומעת משהו.

"תפ... מדממת."

"יו, תעזוב... סחורה."

"לך תזדיין!"

קולות. יש יותר מדי קולות עכשיו. אני מצליחה לראות את ויטו ואת ג'וזפה. הדמויות שלהם מטושטשות. מישהו מייבב. נראה לי שזאת אני.

"ששש," אומרת קיילה. היא בוכה בשקט ומלטפת את הראש שלי. אני מרגישה את זה. אני לא מתה. חבל. אבל איך אני יכולה לעזוב אותה? איך אני יכולה להיות אנוכית כל כך? היא לא תצליח לשרוד לבד. מצד שני, אולי עדיף גם לה למות.

יש לנו רק זו את זו. הבנות האחרות מסתגרות בעצמן. כולן מפחדות לדבר, מפחדות שיהרגו אותן בגלל זה. והם באמת מסוגלים. אם נדבר בינינו על משהו שקורה עם הגברים, הם יהרגו אותנו. פעם היו בבית שתים־עשרה בנות. לחלקן היה פחות מזל.

"אוי, אלסי," בוכה קיילה, "אני כל כך מצטערת."

אני מנסה להגיד לה שאין לה על מה להתנצל. אני עשיתי את זה לעצמי. ידעתי בדיוק מה יקרה. אבל ככה היא הייתה תמיד. היא מהאנשים האלה שמתנצלים כשמישהו מתנגש בהם. זה לא מגיע לה.

אני בקושי מזהה את הבחורה שהיא הייתה פעם. האישה הזאת מולי שבורה מדי, ואני שונאת לראות אותה נשברת יותר ויותר עם כל שנה שחולפת. הם יחזיקו אותנו כאן עד שנהיה זקנות מכדי לנצל אותנו ולהתעלל בנו? לא, אני לא אתן לזה לקרות. אני אשים לזה סוף בתנאים שלי.

ג'ייד הייתה יותר כמוני, ואם יש משהו שאני יודעת עליה, זה שלא משנה איפה היא נמצאת עכשיו, גם היא נלחמת. ועדיין, העובדה שאני לא יודעת מה קרה לה ואם היא בכלל בחיים מדירה שינה מעיניי. המצב שלה טוב משלנו? גרוע ממצבנו? אולי היה טוב יותר אם היא הייתה איתנו כאן. ככה לפחות היינו יכולות להיות יחד. אבל אני אפילו לא יכולה לשאול את החארות האלה איפה היא נמצאת. אני יודעת שפארו יודע. הוא יודע הכול. אבל הוא היה רוצח אותי לפני שהיה נותן לי את הסיפוק ומספר לי משהו שאני רוצה לדעת.

קיילה נשארת איתי כמה שניות, דקות, אני לא יודעת בדיוק. אבל הדבר הבא שאני שומעת זה את הצרחות שלה, וכשאני מרימה מבט, היא אחוזה בידיים של קית. ויטו וג'וזפה כבר לא כאן.

הוא מושך אותה בשיער החום שלה. הברכיים שלה נחבטות ברצפה, והיא צועקת את שמי עד שהיא נעלמת.

והצרחות שלה? אני ממשיכה לשמוע אותן הרבה אחרי שהן נעלמות. ואני מצטערת שזאת לא אני במקומה.

2

אלסי
הווה

האוויר השתנה, אפשר כבר להרגיש את הצינה, את האדמה זרועה בעלי סתיו כתומים, צהובים. גוססים, ועדיין —יפהפיים.

"מה את חושבת שהם יעשו איתנו היום?" שואלת קיילה ונצמדת אליי כשאנחנו עומדות ומביטות החוצה מהחלון בצד אחד של הקומה הראשונה. ויטו וג'וזפה עומדים ליד הדלת בצד השני של הקומה. פארו הציב אותם שם לשמור עלינו בכל שעות היום והלילה. הם ישנים כאן איתנו. מה שאומר שאפילו כשאנחנו עוצמות עיניים, אנחנו לא בטוחות.

נראה לי שאין יום שאני לא חושבת לברוח מכאן. אבל לאן כבר אוכל ללכת ושהם לא ימצאו אותי? לקח לי שבוע להחלים מהמכות, ואחר כך הם החזירו אותי לעבודה.

הדבר הטוב היחיד שיצא מזה שנפצעתי ביום ההוא זה שקית כבר לא מגיע לבית יותר. אני מקווה שהוא מת. אולי פארו הרג אותו, כי הוא קלקל לו את הצעצוע. אנחנו מרוויחות עבורו כסף טוב, והוא לא אוהב שהגברים פוגעים במקור ההכנסה שלו. בדיוק כמונו, גם האנשים שלו הם כלים שאפשר להשתמש בהם ואחר כך לזרוק אותם.

"אני לא יודעת," אני כורכת זרוע סביב הגב שלה ומצמידה אותה אליי. "אבל לאן שלא ייקחו אותנו, אנחנו נשרוד. כמו תמיד."

"אבל מה הטעם בהישרדות הזאת, אלסי? אלה לא באמת חיים," היא אומרת את המילים שאמרתי לעצמי לא פעם. "חשבת פעם על..." הפנים שלה נופלות, והיא משפילה מבט לרצפה.

"אל תגידי את זה," אני אומרת בקול שקט. "אני לא רוצה שתחשבי על זה אפילו." אני יודעת שאני צבועה. הרי בעצמי חשבתי על המוות. אבל לשמוע אותה אומרת את זה בקול, לדמיין אותה עוזבת את העולם...

"את יכולה להבטיח לי משהו?" היא מסתכלת עליי עכשיו. הגבות הכהות שלה מתוחות, ויש לחלוחית בעיני השקד שלה.

"תלוי מה." אני כבר לא מסתכלת עליה כי אני יודעת מה היא מתכוונת לבקש.

"נו, אלסי. בבקשה. פשוט תגידי שאת מבטיחה," הקול שלה חנוק.

אני שומעת את הטון הנרעד שמאיץ את דפיקות הלב שלי. השניות חולפות, ובמהלכן אני מרגישה את הרגע שבו אני נשברת. כי איך אני יכולה להבטיח את זה. אבל בסופו של דבר, איך אני יכולה שלא? "אוקיי. מה שתרצי. אני מבטיחה."

"טוב, עכשיו את סתם מקשקשת." היא נאנחת וצוחקת, וזאת הצצה קטנה לקיילה הכיפית והמשוחררת שהכרתי פעם. אלוהים, אילו חלומות היו לנו. כל העולם היה פרוש לפנינו. ועכשיו נגזר עלינו להבטיח הבטחות של סוף במקום של ההתחלה שחלמנו עליה פעם.

"בסדר." אני מכריחה את עצמי לחייך ומציצה אליה. "מה אני מבטיחה?"

"שאם אני אגיע למצב שאני מתחננת שתהרגי אותי, את תעשי את זה."

אני שואפת בקושי ועוצמת עיניים חזק. זה דבר אחד לדעת מה היא מתכוונת להגיד, ודבר אחר לחלוטין לשמוע אותה באמת אומרת את זה.

"קיילה..." אני שואפת עמוק. אני מותשת. הלב שלי... אני מרגישה אותו, וזה כואב.

"אני אעשה את זה בשבילך, אלסי. אם תרצי. אני אעשה את זה בשבילך. אנחנו לא יכולות להמשיך ככה יותר," היא לוחשת. "אני לא מסוגלת לשאת עוד יום אחד כזה." היא מושכת באף, ואני עוצרת את הדמעות שלי בכוח. "הם לוקחים ולוקחים," היא בוכה בשקט. "כבר לא נשאר לנו מה לתת להם. אני מעדיפה שההורים שלי ימצאו את הגופה שלי ולא ימשיכו לתהות מה באמת קרה."

החזה שלי הולם בכאב כל כך גולמי, שאני בקושי מסוגלת להכיל את הרגשות שלי. אני לא רוצה לחשוב על ההורים שלי. הכאב שהם בטח חווים כל הזמן הזה. אני לא יכולה לדמיין לעצמי איך זה לא לדעת מה קרה לאדם שאני אוהבת, להמשיך לתהות בכל יום איפה מחזיקים את מי שיקר לי. לתהות אם פגעו בו. אם הוא מת.

"אוקיי," אני פולטת אנחה נרעדת ובוהה אל הדשא החיוור מחוץ לחלון שלנו. הוא נראה כאילו לא השקו אותו כבר הרבה זמן. המוות הצהבהב המוכתם הזה שקורה לדשא. אבל הם כן מכסחים אותו. הם צריכים לשמור על מראית עין. רק ליתר ביטחון, נראה לי.

"בסדר?" הטון השואל גורם לי להסתובב אליה.

"כן, בסדר. אני אהרוג אותך, קיילה. אם יגיע הרגע שתרגישי שאת לא יכולה יותר. אם הם ירמסו אותך עד למצב שבו לא תוכלי להמשיך עוד רגע אחד, אני אהיה שם ואשחרר אותך מהכאב."

השפה התחתונה שלה רועדת, העיניים מבריקות מכאב, ושתינו מסתובבות אל החלון שוב. השמש זורחת על הפנים שלנו, אבל כבר יש קרירות של סתיו, כאילו מזג האוויר מתקשה להחליט אם הוא מעדיף את הקור או את החום.

"מה לעזאזל אתן עושות?" ג'ורדן מופיעה מאחורינו עם יד על המותן, השיער השחור פחם שלה אסוף בקוקו גבוה, והעיניים האפורות בוחנות אותנו.

"סתם מסתכלות," עונה קיילה באיטיות ומפנה אליה את המבט.

"זה בניגוד לאיזשהו חוק של הבית?" אני מתריסה כשאני מסתובבת אל ג'ורדן ומרימה גבה.

"אל תהיי כלבה, אלסי. אני רק דואגת לכן." היא מתקרבת אלינו, ועקבי הסטילטו בצבע ניוד ובגובה שנים־עשר סנטימטרים שהיא נועלת נוקשים עם כל צעד. היא כנראה אמורה לפגוש גבר עוד מעט. "אם יתפסו אתכן איפה שאתן לא אמורות להיות, יזיינו לכן את הצורה שוב, כמו בפעם הקודמת."

"תודה על הדאגה, אבל אני בטוחה שבשלב הזה הם יודעים איפה אנחנו, עם כל המצלמות שיש כאן." אם שני האידיוטים האלה בכלל מסתכלים על המצלמות מתישהו. ויטו וג'וזפה עסוקים מדי במשחקי וידאו בטלפון כל היום, ככה שהם בעיקר מרוכזים במצלמות שהם יכולים לראות דרך הניידים שלהם.

אני מחזירה את המבט לחלון ואל הבית הצבוע בתכלת ממולנו, שאליו מגיעים הנרקומנים בלילות.

ג'ורדן אולי מצליחה לעבוד על שאר הבנות, אבל אני יודעת שהיא זאת שסיפרה פעם לוויטו שאמרתי שיש לו זין קטן. הוא הוריד את המכנסיים ודחף את הדבר הדוחה הזה לגרון שלי רק כדי להוכיח לי שאני טועה. ורגע אחרי זה הוא עשה לי את מה שקית עשה לקיילה.

לא הייתה להם שום דרך אחרת לגלות, כי לחשתי לה את זה. היא מתאמצת מדי להיות חברה של כולם ומעמידה פנים שאכפת לה ממך. אני לא קונה את זה. האישיות שלה מזויפת בדיוק כמו השדיים שלה, ורק אחד משני הדברים האלה מעורר בי סלידה.

"אוקיי. מה שתגידי." היא נוקשת בלשונה, והנקישות הקולניות של העקבים שלה עולות לי על העצבים, כמעט כמו הקול היבשושי והצורם שיוצא לה מהפה שנשמע כמו חריקת ציפורניים על לוח. זה גורם לעור שלי להצטמרר.

"אני לא סובלת אותה," אני לוחשת לקיילה באוזן אחרי שג'ורדן נעלמת מהעין.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*