פתח דבר
התוכנית ״זמן אמיתי עם ביל מאהר״ עלתה לשידור בפברואר 2003 ברשת שלשמחתי הרבה הסכימה להתאזר בסבלנות. מפני שהיא לא הייתה טובה באותה עונה — הסיום שלה לא היה נכון. מסיבה כלשהי הגיתי את הרעיון המטופש לסיים את התוכנית שלי בהופעה של אחרים, קומיקאים בראשית דרכם שרציתי להציג לפני אמריקה. כאילו הייתי אד סאליבן.
אני מאשים את החשיש.
כי באמת, הסיום הגדול של התוכנית שלך לא יכול להיות העברת השרביט לאחרים. אם אנשים צופים בתוכנית שהשם שלך הוא חלק מהכותרת שלה, אתה חייב לסיים אותה במה שאתה מצטיין בו; במקרה שלי דיבור ישיר אל המצלמה, שבו אני משמיע פרשנות על נושא שאנשים רוצים לשמוע בו את דעתי (גם אם הם עדיין לא יודעים שהם רוצים. אגיע לזה בעוד רגע).
התחלתי לעשות זאת במחצית השנייה של 2003 ב״עונה השנייה״ שלנו. למעשה עשיתי בערך אותו הדבר בכל ערב שישי לאחר שתוכנית האירוח ״לא תקין פוליטית״ רצה בשאר חמשת ימי השבוע, וקראתי תמיד למונולוג של סיום התוכנית ״מאמר המערכת״. יש מי שעדיין קוראים לו ״כלל חדש״ מפני שב״זמן אמיתי״ הוא בא בסוף הפרק שנקרא ״כללים חדשים״ ומתחבר אליו בטבעיות במילות הפתיחה ״כלל חדש...״ אבל בעצם זאת חיה שונה לגמרי. הכללים החדשים הם מחשבות קצרות על כל מיני דברים — לפעמים טיפשיות, לפעמים רציניות, על אירועי השבוע או בלי הקשר זמן. אלה שאני דוחה נשמעים כמו בדיחות גרועות בערבי במה פתוחה.
אבל מאמר המערכת הוא קטע מחשבה אחד של עשר דקות משולב בצחוקים. יש צחוקים תמיד. אמרתי לכותבים המבריקים שלי שעובדים איתי על הקטע הזה כל שבוע: אתם יכולים להיות רעים, ואני אוכל תמיד להוציא בעריכה את מה שלא טוב, אבל אל תהיו רציניים. כי כל אחד יכול להיות רציני, ובדרך כלל זה קצת גורם לי בחילה. ההגדרה שלי ל״רציני״ היא: (א) כשאומרים משהו מובן מאליו (או מובן מאליו לשבט שלך); (ב) כשאומרים את זה בלי להצחיק; (ג) כשמתנהגים כאילו הדברים חשובים לך אישית הרבה יותר משהם באמת.
״זמן אמיתי״ השתדלה תמיד להיות תוכנית שעוסקת ברעיונות. אנשים ששמעו על התוכנית אבל לא מכירים אותה מדברים איתי כאילו אנחנו עיתונאים חוקרים. אנחנו לא. כאן לא חושפים פרשות, כאן חושפים דרכים חדשות להסתכל על פרשות. וזה נכון בייחוד בנוגע למאמרי המערכת. אני רוצה תמיד שהם יהיו דרכים חדשניות לחשוב על משהו. מאמרי המערכת האלה לא נועדו לספר לצופים את מה שהם רוצים לשמוע ולא את מה שהם חושבים שהם כבר יודעים. לא פעם הצופים אומרים בהתחלה: ״נו, באמת״, אבל אחרי כמה זמן הם אומרים: ״היי, רק רגע...״ לפחות ככה זה כשאני עושה עבודה טובה. אנחנו ב״זמן אמיתי״ קבוצת האמת, לא קבוצת ״המפלגה הזאת״ או ״הפילוסופיה הזאת״.
המאה ה־21 באמריקה היא סיוט פוליטי מפני שהשנאה בין המפלגות שוברת שיאים. שני הצדדים התנגדו זה לזה תמיד, אבל אני זוכר את שלהי המאה העשרים, וזה לא היה נורא. אנשים רבים צרחו זה על זה בטלוויזיה בשנות התשעים (לא מעט מזה בתוכנית הקודמת שלי), אבל לפחות יכולנו לשבת יחד באותו חדר.
עכשיו יש לנו סיעות שרוצות רק לשמוע את החלקים שבזכותם הם יכולים להרגיש עליונים על האנשים הבזויים שבצד האחר. אנשים לא רק מסרבים לשמוע דעה מנוגדת לשלהם, לא פעם הם רוצים שאלה שמשמיעים אותה ייעלמו — אם באופן פעיל באמצעות ביטול, אם באופן סביל על ידי התעלמות מהם. אני בטוח שאיבדתי חסידים רבים עם השנים כשלא הלכתי בדרך שהם רצו שאלך. אני לא מתגעגע אליהם. התוכנית הזאת לא בשבילם. התוכנית שלי והספר הזה נועדו לבעלי ראש פתוח שמבינים, בייחוד עכשיו, שיש שפע של שיגעון בשני הצדדים.
הלוואי שהיה אחרת. בשנים של בוש ואובמה היה לי קל יותר, והיה קל יותר לאנשים להבין אותי. לפני הווֹק, שהיה בתחילה הנחיה אצילית להיות ערניים לעוולות והתגלגל לסמכותנות מכוערת שלפעמים תומכת ברעיונות רעים.
סיבה אחת שכתבתי את הספר הזה היא שבלעדיו כמעט בלתי אפשרי להבין מאיפה אני בא. זה לא ספר מהסוג שאפשר לעמוד על רוח הדברים שלו אחרי כמה פסקאות. אני בטוח שלצופים ב״זמן אמיתי״ נדמה שאני מתרוצץ על פני כל המפה הפוליטית, ויש לכך סיבה טובה — בתור מנחה התוכנית אני משרתם של אדונים רבים: בכל ערב נתון תלוי עם מי אני מדבר — או מתווכח — צד אחד של סוגיה מסוימת עלול להשתלט על הדיון, והקהל ישמע רק קמצוץ ממה שהייתי רוצה לומר באותו נושא. אני חייב להניח לאורחים רבים לומר את דעתם, וכשיש דיון חופשי, פעמים רבות קוטעים אותך לפני שאתה מצליח להביע את כל מה שרצית. או שנגמר לנו הזמן, ואנחנו חייבים לעבור לעניין הבא — אחרי הכול, מדובר בתוכנית שבה אני משתדל לעדכן את הקהל במה שאני חושב שהם צריכים לדעת על מה שקרה במשך השבוע; זאת המשימה הראשונה. בכל המהומה הזאת הלכידות הפילוסופית עלולה ללכת לאיבוד, וזה אחד הדברים שהספר הזה בא לתקן.
אבל הסכנה משני הצדדים אינה שווה, ואני ניסיתי להבהיר שלדעתי אין כאן שוויון. הדברים שמעולם לא אהבתי אצל הרפובליקאים עדיין אני לא אוהב אצלם: הם דתיים מדי; הם צבועים בענייני כספים — הם מתרעמים כשאמריקה מבזבזת כסף שאין לה, אלא אם כן הם בשלטון, ואז הכול בסדר גמור; רובם מתכחשים לגזענות; והם לא נבהלים די הצורך ממצב הסביבה. אנחנו מאבדים כ־150 מינים של בעלי חיים וצמחים ביום, ולא נראה לי שאכפת להם.
אבל המצב החמיר. לאוסף המחורבן הזה הוסיפו הרפובליקאים את הסוציופת דונלד טראמפ, ועכשיו רבים מהם מקבלים את הרעיון שהפיכה ימנית היא תגובה לגיטימית על הפסד בבחירות לנשיאות. דומה שהם אימצו את הפרדוקס הלא קדוש הזה ממלחמת וייטנאם: ״צריך להרוס את הכפר כדי להציל אותו״. הם חושבים שמה שהשמאל עושה שגוי מיסודו ומזיק למדינה עד כדי כך שהם מוכנים לזרוק לפח את מהותה של הארץ הזאת — הדמוקרטיה — כדי להציל אותה. ולא ייתכן שבמפלגה אחת תשלוט מדיניות שאומרת: ״הבחירות נחשבות רק אם אנחנו מנצחים, מפני שהצד האחר משוגע על כל הראש״.
גם אם הצד האחר משוגע, הכול חייב להתנהל בתוך גבולות ההליך הדמוקרטי. אני מבין את הטיעון של הימין: ״אולי אנחנו מעוותים את הנורמות של הפוליטיקה והממשל... אולי אנחנו באמת לא מבינים מהי דמוקרטיה... אבל אתם בשמאל כבר לא מבינים מהם בני אדם... ואתם מעוותים אפילו את הנורמות היסודיות ביותר של החיים עצמם. לדוגמה, נראה כאילו אתם כבר לא יודעים מהי אישה. אנחנו לא יכולים להפקיד את הארץ בידי אנשים שהתגרשו מהמציאות״.
כן, הטיעון ברור. זאת הסיבה שאמרתי באחד ממאמרי המערכת: ״בואו נעמיד את הדברים על דיוקם: לא אני השתניתי, אלא השמאל, שעכשיו הוא מורכב מקבוצה קטנה שירדה מהפסים ומקבוצה גדולה שמסרבת לקרוא להם לסדר. אבל אני אעשה את זה״. זאת נקודה מכרעת: הווֹקיזם בצורתו הנוכחית הוא לא שלוחה של הליברליזם; אדרבה, לא פעם הוא ההפך הגמור. בדרך כלל לא מדובר בהרחבת הליברליזם המסורתי אלא בחיסולו.
טים סקוט, שהתמודד על מושב בסנט ב־2023 בתור רפובליקאי שחור, נשמע כמו אובמה המדבר על גזע כשהיה נשיא ולא כמו אובמה או כל דמוקרט אחר היום. הדמוקרטים שינו את זה, לא אני. יש מאות מכללות שיש בהן מעונות וטקסי סיום לשחורים בלבד, וזה לא מסתדר בדיוק עם רוח השונוּת שאני חשבתי שאנחנו חושבים שהיא חשובה כל כך במוסדות ההשכלה הגבוהה.
תגובה אופיינית של דמוקרטים על הטענה הזאת היא: ״כן, בטח, יש דברים הזויים בשמאל, אבל אלה רק השוליים, סתם כמה משוגעים שאין להם שום חשיבות״. אני לא יודע איך לנסח את זה בעדינות, אז פשוט אומר את זה: אתם טועים.
וזאת הבעיה כשכולם מרחפים בתוך בועות מידע אטומות: אנחנו לא רואים בהן שום דבר שיגרום לנו להיות מודעים לדברים שהצד שלנו עושה ואולי לא מוצאים חן בעינינו. הסופר מאט טייבּי ניסח את זה יפה: ״חברות תקשורת עובדות לאחור. הן שואלות: 'איך היעד הדמוגרפי שלנו רוצה להבין את מה שקרה?'״ והוא מוסיף: ״חברות התקשורת חייבות לצאת מעסקי ליטוף הקהל״.
זה מה שאני מנסה לעשות תמיד: לפרוץ לתוך הבועות. כשאומרים לי: ״אתה צוחק על השמאל יותר בימים אלה...״ אני עונה: ״כן, כי בימים אלה הם מצחיקים הרבה יותר משהיו, ואני קומיקאי״. אבל יש עוד תשובה: ״אם לא ממני, ממי הליברלים ישמעו את זה?״
באוניברסיטת יֵל עובדים יותר מ־5,000 ״אנשי מנהלה״ (לא פרופסורים), וב־2023 עבדו בסטנפורד 10,896 ״אנשי סגל מקצועי וניהולי״ ועוד 1,789 ״אנשי סגל מנהלי וטכני״. זה נשמע לכם מטורף? כי בעיניי זה הזוי. זה מה שקורה במכללות בימים אלה, וזה שינה מן היסוד את אופייה של ההש
באם־אס־אן־בּי־סי ידבר על זה? ספק גדול.
יש ספר ילדים שנקרא Every Body, ואפשר למצוא בו אמירות כאלה: ״הרבה לפני שנולדתם החלה קבוצה של גברים לבנים להמציא המון רעיונות על גופים שפשוט לא היו נכונים. הם אמרו שסוג אחד של גופים הוא הטוב ביותר, ושלהיות שמן זה רע ולהיות רזה זה טוב. הם טעו, אבל הרבה אנשים הקשיבו להם״. אני בטוח שיש רבים שיסכימו עם הדברים האלה, אבל בעיניי זה מייצג את כל מה ששגוי בשמאל בימינו: ההסתכלות על הכול מנקודת מבט גזעית, השימוש בילדים בתור חיילי חזית במלחמת תרבות וההכחשה הבוטה של המציאות: השמנת יתר אכן מזיקה לבריאות.
העיתון לוס אנג'לס טיימס גינה בעמוד כתבות המערכת שלו את ההצעה להתיר לרשויות המקומיות לאסור על חסרי בית להקים את האוהלים שלהם במרחק 150 מטר מבתי ספר (באורגון לא רצו לפגר מאחור, ועכשיו אתם צפויים שם לקנס אם תבקשו מחסר בית להסתלק מהרחוב, למשל מהמקום שבו אתם מנסים לנהל עסק).
מיסטֶרבּיסט הוא אחד הכוכבים הגדולים ביוּטיוּבּ, ושם הוא מפיק פעלולים מורכבים, שלא פעם רווחיהם נמסרים לצדקה, ואחר כך הם מכסים את עלותם כשהם נצפים שוב ושוב מיליוני פעמים. ב־2023 הפיק מיסטרבּיסט סרט יוטיוב שנקרא ״ניתוח קטרקט ממומן לאלף בני אדם״ — ועל כך הוא ספג גינויים בתור האיש הרע: ״מה שצריך ריפוי הוא האופן שבו החברה תופסת את הנכות״, צייץ כתב של וושינגטון פוסט. ״זוהי יכולתנות מערכתית״, טען הכתב, ומיסטרבּיסט ״כנראה רואה את הנכות כמשהו שמצריך פתרון״.
כתב העת אטלנטיק פרסם כתבה שכותרתה ״הפרדת הספורט לפי מגדר חסרת היגיון״, והוא מכיל את המשפט ״שימור הבינאריות בספורט לנוער מחזק את הרעיון שבנסיבות תחרותיות נערים הם גדולים יותר, מהירים יותר וחזקים יותר מנערות מטבע ברייתם״.
אי אפשר לומר שהאטלנטיק הוא חריג שולי ולא לוס אנג'לס טיימס ולא וושינגטון פוסט, אז בבקשה תפסיקו להעמיד פנים שמאותגרי המציאות האלה הם מעטים וחסרי חשיבות. העובדה שנערים מטבע ברייתם גדולים, מהירים וחזקים מנערות אינה ״רעיון״ — היא אמת מובנת מאליה. ״חוקרים״ מצוטטים בכתבה באטלנטיק — אני מנחש שהם כותבים בניו אינגלנד ג'ורנל אוף ווֹט־דה־פאק1 — שמשערים ש״הפער שאכן נמצא בין נערים לנערות נובע כנראה מגורמים חברתיים, לא ביולוגיים״.
זה הזוי. מעונות נפרדים לבני גזעים שונים? השארת חסרי בית ברחוב? הימנעות מניתוחים למניעת עיוורון, ניתוחים באיברי מין של ילדים מתוך הפקרות גדולה יותר מבכל ארץ אחרת, גזֵלת הישגים מאתלטיות בתחומי הספורט שלהן? זאת הגרסה שלכם לחמלה? זה הליברליזם בעיניכם?
בבקשה. הראייה טובה מן העיוורון. הפרדת מקצועות ספורט לפי מגדר היא מעשה הגיוני ומובן מאליו. השמנת יתר רעה לבריאות. אל תציגו לפניי תפריט של שיגעון הזוי ואחר כך תקראו לי ״שמרן״ מפני שאני מסרב לקפוץ איתכם על רכבת הטירוף.
אני יודע שרבים חושבים שהבעיה היא בי, שאני ״בלעתי את הגלולה האדומה״. גם זאת סיבה שהחלטתי לכתוב את הספר הזה: הוא אילץ אותי לקרוא את כל מאמרי המערכת שעשינו מאז 2003 ועד שהשביתה השביתה אותנו ב־2023, וזה היה מאלף מאוד. ידעתי שכמה דברים השתנו מאוד בעשרים השנים האחרונות — אבל האם השתניתי גם אני? זו הייתה השאלה שהתמקדתי בה במחקר שלי על עצמי.
וכמובן הזמן שהוקצה בעשור הראשון של התוכנית לניגוח הרפובליקאים וכל מעלליהם הרעים היה גדול הרבה יותר מזה שיוחד לביקורת על השמאל, אבל הסיבה היא שהשמאל לא עשה בשנים האלה שום דבר מטורף או מגעיל במיוחד. אובמה היה איש של אדמה חרוכה מבחינת הקומדיה, וזה היה טוב למדינה כי הוא לא היה ליצן — אבל קשה לקומיקאים, בייחוד לימנים שבהם, שנאלצו לחפש את המצחיק אצל ננסי פֵּלוֹסי. ופלוסי הייתה קשוחה ופיקחית גם בעיני מי שלא הסכים עם דעותיה, וזה לא מצחיק. לנו הייתה שרה פּיילין, ממש מכרה זהב לקומדיה. התחרות לא הייתה הוגנת.
אבל הדברים השתנו. הם השתנו מאוד בעידן ש״זמן אמיתי״ שודרה על בסיס קבוע. אני זוכר שבשנים של בוש ואובמה היו לי בדיחות עד כמה המילניאלים חלשים ושבירים, ושמעתי אורחים בתוכנית מביעים את הדעה שהדור החדש — דור Z — עומד לחולל תפנית חדה. אבל התברר שהם לא שינו כלום, אדרבה, הם החריפו את המצב והוסיפו לו עוד דרגות של רגישות יתר, תרבות קורבנית ושפע של שטויות, שאני מסרב להעמיד פנים שהם שלוחה של הליברליזם.
העובדה שמישהו יכול להאמין שההבדלים הגופניים הברורים מאליהם בין המינים הם תוצאה של חברוּת מייצגת בעיית יסוד שעומדת לפנינו היום: הורים מחנכים את ילדיהם כאילו הם חברים בני גילם ומספרים להם שהם גאונים קטנים, וכולנו בסופו של דבר מעמידים פנים שנפיחוֹת המוח הצפויות שילד כזה משמיע הן רעיונות אמיתיים וראויים לדיון. זה מזכיר לי מדינות מלוכניות שבהן ילד בן חמש יורש את הכס, וכל החצרנים נאלצים למצוא היגיון בדברים שהוא אומר ולהוציא אל הפועל את הוראותיו של פעוט. קצת דומה לטראמפ בבית הלבן.
אז אם קיבלתם את הרושם שאני לא אוהב את שני הצדדים... יש בזה משהו. אני אוהב בני אדם יחידים, אבל אני חושב שביום שההיסטוריונים יחקרו את התקופה הזאת בתולדות אמריקה הם לא יחלקו אותנו לאותם מחנות שאנחנו מחלקים את עצמנו. הם יראו בשני הצדדים אותה פתולוגיה ואותן תכונות שליליות, אלא שהן באות לידי ביטוי שונה בכל צד. כשאנחנו חושבים על המצרים הקדמונים או על הרומאים, אנחנו לא מדברים על קבוצות המשנה שהפילו את המשטרים שלהם, אף על פי שבוודאי היו בתוכם חילוקי דעות. ההיסטוריונים נוטים לדבר עליהם בתור עמים בתקופה מסוימת בהיסטוריה ועל תפיסותיהם בתור קיבוץ. לדעתי הם יכתבו כך גם עלינו.
לדוגמה, נראה לי שההיסטוריונים של העתיד יאפיינו את האמריקאים במאה ה־21 בתור מתנגדי מדע. הכחשת הקריסה האקולוגית בימין תיתפס בעיניהם כאנטי־מדע, אבל בדיוק כך ייראו בעיניהם גם גברים בהיריון ודחיית הטענה שהקורונה אולי נולדה במעבדה מפני שהיא ״טענה גזענית״.
שני הצדדים זחוחים ומרוצים מעצמם. אמריקה היא אומה מצליחה מאוד, וההיסטוריה מלמדת שכשאומה מגיעה לשיאה, יש כנראה תופעת לוואי מזיקה אחת שאי אפשר להימנע ממנה: ההצלחה גורמת לבני אדם להתנהג כמו מטומטמים מפונקים שהכול מגיע להם, ששכחו מה הם קשיים אמיתיים, והם נאחזים בדיבוק בכל מיני שטויות. גם זה בא לידי ביטוי בשני הצדדים, אבל אחרת בכל צד.
המונים בשני הצדדים מאמינים בכל דבר שנשלח אליהם בדואר האלקטרוני, שמשמיץ את הצד האחר ותומך בצד שלהם. שני הצדדים אוהבים לבטל את אלה שהם לא מסכימים איתם. שני הצדדים מנותקים מהעובדות בשורה של סוגיות, אבל זה לא מונע מהם לדבר עליהן בביטחון גמור. ובכל זאת — חשוב לציין — התוצאות חמורות יותר באגף הימני.
כן, זאת נקודה חשובה: התוצאות של הניוון האינטלקטואלי בימין גרועות יותר, הן בטווח הקצר (אנחנו עלולים לאבד את אמריקה המנוהלת ״בדרך הישנה״ — בחירות הוגנות, שלטון החוק וכולי) הן בטווח הארוך (נגיע למצב חירום בגלל הרס הסביבה למשל אם נהרוג את כל הדבורים). אז זה המצב.
ב־1994 כתבתי כתבה לירחון פלייבוי שכותרתה ״שמרן בעל כורחו״. בין השאר כתבתי שם כך: ״אני שמרן יותר משחשבתי אי־פעם שאהיה... אבל אני מנסה להודות בעובדה שזה בא מתוך ציניות וחוסר אמונה ביעילותה של הממשלה. זה בא מתוך אובדן האידיאליזם, מן המוח שגובר על הלב. אני הולך עם זה כשטיפשי שלא לעשות זאת, אבל איני גאה בכך. אסור לשכוח שלהיות ליברל זה מה שהאומה אמורה לשאוף לו, כשם שעל כל אדם לשאוף לכך. ליברל פירושו פתוח לחידושים, מוכן לנסות דברים חדשים, משתוקק להגיע אל המקום הבא״.
כך כתבתי לפני שלושים שנה, וביסודו של דבר כך אני מרגיש היום. לכן אני לא מתייחס ברצינות לטענה שבלעתי איזו גלולה אדומה. כל דמוקרט שהתארח ב״זמן אמיתי״ במשך חמש שנים רצופות צחק ואמר עליי שאני ״זורע בהלה״ כשאמרתי שטראמפ לא יקבל לעולם מפלה בבחירות; עכשיו אנחנו יודעים איך התגלגלו הדברים.
תמיד השתדלתי לבחון כל סוגיה, כל מועמד, כל בחירות בחינה חוזרת בקור רוח; השיפוט הישר שלי הוא שכל מועמד דמוקרטי לנשיאות היה שפוי יותר, רחום יותר ומעשי יותר מיריבו הרפובליקאי. אני עדיין חושב שאַל גוֹר וג'ון קֵרי היו נעשים נשיאים טובים יותר מג'ורג' ו' בוש, אובמה היה טוב ממֵקיין או מרוֹמְני, הילרי הייתה יכולה להיות נשיאה טובה מטראמפ — וביידן טוב ממנו בתור נשיא.
אבל אין ספק שהדמוקרטים נתונים בבלגן משוגע יותר מאי־פעם. כך אמר אובמה ב־2018 על ההגזמות של הצד שלו: ״האמריקאי הממוצע אינו חושב שעלינו לפרק לחלוטין את המערכת ולבנות אותה מחדש. יש מצביעים רבים שאפשר לשכנע אותם... ודמוקרטים רבים... שפשוט רוצים לראות התנהלות הגיונית. הם לא רוצים לראות דברים מטורפים״.
אה, כן, דוקטרינת ״הדברים המטורפים״. ואיך ליישם אותה בימים שהצד האחר מסוכן עוד יותר. זה האתגר שעומד לפנינו בתור אומה והאתגר שאני עצמי מקבל עליי בכל שבוע כשאני יוצא אל העולם בלי הגנת ה״צוות״. אבל הקהל שלי היה נאמן להפליא עד כה, ועל כך אני אסיר תודה לנצח. יש בינינו אמון הדדי רב שנבנה על אהבת היושר ולא על ״תסמכו עליי שאשיר לכם שירים שינעמו לכם״.
הנה קטע קצר ממאמר מערכת שחיברתי כשמלאו לי שישים:
היחסים שלי עם הקהל הם מערכת היחסים של חיי. ילדים? אין לי זמן לילדים, אני חייב לשכתב את מאמר המערכת הזה. שם השקעתי תמיד את המרץ שלי. זה מה שאני אוהב יותר מכול. זאת האמת שלי; ככה נולדתי; זה מה שהגוף שלי אומר לי לעשות, וכך היה תמיד. זאת הסיבה שנהגתי תמיד בקהל כמו בחבר — ואני מתכוון לחבר אמיתי. אני נותן בהם אמון די הצורך לומר דברים שאולי הם לא רוצים לשמוע. לא על הכול אנחנו מסכימים, וגם אין צורך שנסכים על הכול, כי חברים לא עוזבים זה את זה בגלל חילוקי דעות. לפעמים אנחנו אפילו רבים. כי היושר הוא אהבה, וחברים לא משקרים זה לזה.
אני יודע שכבר הבנתם את זה, שאם לא כן לא הייתם קוראים את הדברים האלה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
