מרטין בובר והחשיבה הדיאלוגית

סדרת הספרים "פרשנות ותרבות"

האדם הוא יש מפרש. בני אדם, יחידים וחברות, מנהלים את חייהם תוך פירוש מתמיד של מעשיהם, ערכיהם, עולמם ומכלול פעילותם. מעשה הפרשנות אינו רק נחלתם של חוקרי תרבות, אלא הוא בראש ובראשונה נחלתו של האדם הפועל בעולם והמנסה באופן מתמיד לתת פשר למרחבים השונים שבהם הוא פעיל. הפעילות הפרשנית היא אחד ממאפייניו הבולטים של הקיום האנושי. האדם הוא יש מפרש: כיצור חושב הוא אינו מסתפק בעשייה; אדרבה עשייתו מלווה בהסבר או בהבנה של מעשיו. אמנות הפרשנות משוקעת בדרך כלל בפעילות הפרקטית עצמה, היא אינה מתבלטת, ואינה מוארת באורה של התודעה וההכרה השיטתית.

ואולם לעתים קרובות נעשית הפרשנות למושא עצמאי; או אז מוסטת תשומת הלב ממרחב הפעילות המעשית אל המרחב התאורטי. מעבר זה מסמן את ראשיתה של העבודה השיטתית המושקעת בפענוח, בניתוח ובתיאור של מרחבי הפעילות האנושיים, שבהם מגולמת באופן מובלע פרשנות. העבודה השיטתית הזאת היא עבודתו של התאורטיקן, ההרמנויטיקן, והיא מציינת את הפיכת הפרשנות המובלעת בפרקטיקה למומנט עצמאי.

סדרת הספרים “פרשנות ותרבות“ עוסקת במומנטים פרשניים. הספרים הכלולים בה עוסקים במרחב הפרשנות על מכלול היבטיו: פרשנות של טקסטים ספרותיים, פילוסופיים, דתיים ואחרים, פרשנות של תרבויות וחברות, פרשנות של מוסדות חברתיים ושל מיתוסים, אתוסים, פרקטיקות וריטואלים. סדרת הספרים כולה מתייחדת באופייה הבין־תחומי, המתגבר על פרדיגמות הלקוחות מתחומי ידע תחומיים, ובניסיון להציע קריאה חדשנית ומאתגרת, המעוררת מחדש את השיח גם ביחס למה שנתפס כמובן ומוכר זה מכבר.

אבי שגיא

עורך הסדרה

מבוא

אני ואתה ספרו של מרדכי מרטין בובר (וינה 1878 — ירושלים 1965) יצא לאור בגרמנית בשנת 1923 וזכה להשפעה רבה בחוגים שונים של הוגים, יוצרים, אנשי חברה ורוח.¹ ספר זה נעשה ללא ספק אחת היצירות הנודעות בעולם המחשבה של המאה העשרים בצד פולמוסים ודברי ביקורת שעורר. תרגומיו לאנגלית שהראשון בהם יצא לאור ב־1937 הרחיבו את קהל הקוראים של הספר ותרגומו המאוחר יותר לעברית חשף אותו גם לציבור הישראלי בשנים שלאחר קום המדינה. לכאורה אני ואתה הוא ספר הכתוב לקהל בינלאומי ללא אִזכור של עניינו העמוק של בובר במקורות היהדות, בציונות, ובמצב העם היהודי, נושאים עליהם הרבה בובר לכתוב במקומות אחרים.² למרות זאת ברור שהחשיבה הטמונה בליבו של ספר זה הזינה את מעורבותו של בובר לא רק בהוויות העולם אלא גם בשאלת הלאומיות היהודית ותרבותה בכלל ובשאלת ההתיישבות הציונית בפלסטינה היא ארץ ישראל המנדטורית בפרט. זו הייתה דרכו הייחודית של מרטין בובר שדגל במה שכינה בעצמו הומניזם עברי.³ בבסיס הרעיון להוציא לאור ספר זה ניצבה השאלה, באיזו מידה יכול לתרום הספר אני ואתה, מאה שנים לאחר חיבורו, להתמודדותנו עם סוגיות יסוד בחיי האדם והחברה בת ימינו בכלל וזו הישראלית בפרט.

בובר האמין שניתן לשלב בין ההומניזם העברי לאתגרי הקיום של מדינת ישראל. הימשכותו של הקונפליקט הישראלי־פלסטיני שהוא חשש מהתעצמותו כבר לפני למעלה ממאה שנים, מצמצם לכאורה בעיני רבים את אפשרות מימושו המלא של הומניזם זה בישראל. ספר זה הושלם זמן קצר לפני המאורעות הקשים של ה־7 באוקטובר 2023 והמלחמה שפרצה לאחר מכן. אנו סוברים שמשבר הערכים החמור שנחשף במהלך מלחמה זו במיוחד סביב שחרור האזרחים והחיילים שנחטפו על ידי מחבלי החמאס, כמו גם שאלת היחס לאזרחים חסרי ישע משני צידי הגבול, הפכו את משנתו הדיאלוגית של מרטין בובר לרלבנטית יותר מאי פעם. בזמן כתיבת דברים אלה, עדיין בתוך המלחמה, בתוך הכאב והטלטלה האישית והציבורית, קשה לאמוד את השלכותיו של אירוע טראומתי זה על כל תחומי החיים בישראל. מצד אחד טבעי הדבר שטראומת השבעה באוקטובר תחליש במישור הפוליטי את הנכונות לדיאלוג ישראלי־פלסטיני, אולם מן הצד האחר, קביעתו של בובר ששתיקה ואלם מובילים לאלימות, ראוי שתהדהד במוחם של מי שיצטרכו להתמודד עם עיצובו של היום שלאחר המלחמה. ברמה האישית, יש החשים בדידות קיומית חריפה יותר כתוצאה מאימת המאורעות ובה בעת מתחזק הרצון להתגבר על הניכור הכרוך בבדידות זו ולמצא מזור בדיאלוג הבובריאני. היום ברור אולי יותר מבעבר שקריאתו העקרונית של בובר לחיים דיאלוגיים, קריאה שצמחה מתוך המשבר הרוחני שיצרה מלחמת העולם הראשונה, תלך ותתעצם למול מציאות המעודדת ניכור בין אישי.

הספר אני ואתה פותח בהבחנה בין שני סוגי יחס בסיסיים עליהם מושתתים לטענת בובר כל מערכות היחסים שבין בני אדם ואף בינם לבין הטבע ויצירות הרוח. בנוסף, בובר מניח שאין האני האנושי עומד בפני עצמו אלא שהוא מתעצב באופן דינמי בהתאם למערכות היחסים שהוא מנהל עם האנשים והעולם שסביבו. הנחת היסוד של הספר היא שעל אף שמדובר במערכות יחסים המתקיימות לסירוגין, יחסי אני־אתה למול יחסי אני־לז, הראשונים מתאפיינים ביחס ישיר ובלתי אמצעי, שבו היחיד ניצב מול הזולת כשווה ערך וכקיים בפני עצמו והם שמאפשרים סוג יחס ייחודי המכונה בלשונו של בובר יחס של זיקה. יחסי אני־לז מתאפיינים כיחס שימושי, בו הזולת והעולם משמשים את האדם כאמצעי לסיפוק צרכיו הפיזיים, הנפשיים ואף הרוחניים. הנחות יסוד אלה שבבסיס המחשבה הדיאלוגית של מרטין בובר, הזינו במשך עשרות שנים דיונים חוזרים ונשנים שהביאו גם את בובר עצמו לשכלול הגותו הדיאלוגית במהלך חייו. מאז מותו של בובר עד היום יצאו לאור מאות מאמרים ועשרות ספרים הכוללים דיונים בהיבטים שונים של מחשבתו ופועלו. לקראת שנת המאה להוצאתו לאור של ספרון רב השפעה זה, החלטנו לפנות לשורה של אנשי ונשות הגות מחקר ויצירה ישראליים שעניינם בפילוסופיה הדיאלוגית בא לידי ביטוי בעבודתם. למחשבה הדיאלוגית של בובר הייתה השפעה רבה על תחומי חיים מגוונים בעולם כולו ואף בישראל שבה חי ולימד בירושלים מאז שנת 1938 ועד מותו ב 1965. השפעתו על חיי הרוח והמעשה של שורה ארוכה של ישראלים וישראליות, אנשי ונשות חינוך ממעצבי החינוך הישראלי, על השיח הציבורי בישראל, על הביקורת הפנים־ציונית לשם חיפוש פתרונות אלטרנטיביים לסכסוך הערבי ישראלי, על רעיון האוטופיה הקיבוצית, על חינוך המבוגרים בעקבות העלייה ההמונית לאחר קום המדינה ועל התחדשות היהדות באמצעות העיון במקרא ובסיפורי החסידים, איננה מוטלת בספק. בעשורים האחרונים נוצר הרושם שמחשבתו הדיאלוגית של מרטין בובר הולכת ונדחקת לקרן זווית. בעולם אינטרנטי בו ממעטים במפגשי פנים אל פנים וממירים אותם בתקתוק המקלדת, סביר להניח שמרכזיותו של המפגש הבין אישי שכה מאפיין את מחשבתו של בובר הלכה ופחתה, לפחות לכאורה. רצינו לבחון באיזה אופן המחשבה הדיאלוגית כפי שעוצבה על ידי מרטין בובר, עדיין רעננה ומשמעותית בחייהם, בעולמם המחשבתי ובפעילותם של כותבי המאמרים בספר זה.

הספר מורכב מעשרה שערים שבמסגרת כל אחד מהם נבחן היבט אחר של חשיבה זו. משולבות בו כתיבה ביקורתית ומחקרית בצד כתיבה אישית ואף חווייתית המעוגנות בהתנסותם של הכותבים ביישומה של המחשבה הדיאלוגית. המאמרים השונים מייצגים קשת נרחבת של תחומי עיסוק ובהם, פילוסופיה ודת, חינוך, אמנות, פסיכולוגיה, חברה ומשטר, מחשבה יהודית, סביבה והיסטוריה. להלן תקציר של מבנה הספר ומאמריו.

שער ראשון: בובר ושאלות השעה

לאורך כל חייו היה מרטין בובר הוגה דעות המעורה בענייני השעה ורוח הזמן, הן בהקשר האירופי והעולמי ועוד יותר מכך בהקשר היהודי והציוני. קשה לנתק את הגותו העיונית מהקשרים אלה ואין להתעלם מהתייחסותו הישירה והעקיפה לאירועים ההיסטוריים ולמהפכות החברתיות במהלך חייו. המאמרים בשער זה מעגנים את הגותו של בובר בתהליכים היסטוריים־חברתיים־תרבותיים.

דן אבנון רואה בחיבור 'אני ואתה' מענה עמוק ורדיקלי של בובר לטלטלות החברתיות והפוליטיות העזות שבין טוטליטריות שלטונית ודמוקרטיה ליברלית שפקדו את גרמניה בשנים שקדמו לכתיבת הספר. טלטלות אלה לא פסקו לאורך מאה השנים שחלפו מאז יצא הספר לאור והן ממשיכות לזעזע את החברות המערביות גם בימים אלה. אני ואתה שואף לכונן סדר קיומי חדש אשר אינו נגזר ממבנים חברתיים אלא נובע מפנימיות האדם, שאיפה זו נותרה רלוונטית לימינו כשם שהייתה בתקופה בה נכתבו הדברים. מאמרו של ג'רמי פוגל ממשיך במידת מה את דיונו של בובר במסתו "בעיית האדם" שאותה הציב בפתח ספרו פני אדם. פוגל מסביר כיצד ערער בובר על עצם קיומו של האני הקרטזיאני וגלגוליו עד ימינו והציב במקומו טענה רדיקלית שעל פיה מתעצב האני כל פעם מחדש על פי טיב היחסים שהוא מקיים עם העולם. על אף שרבים הצביעו על קרבתו של בובר לפילוסופיה של קאנט, עומד פוגל על כך ש"האני הנאור של קאנט", כמו "האני המבודד" של דקארט, הוא במידה רבה פיקציה מחשבתית. על בסיס טענה יסודית זו מייחס פוגל חשיבות רבה למשנתו של בובר לשם הבנה ותיקון של הבעיות הגדולות של תקופתנו. האינדיווידואליזם הקיצוני, הבדידות על השלכותיה ההרסניות, האופי הצרכני של החברה בת ימינו והמשטר הכלכלי שמקיים אותה, המסכנים את עתיד המשאבים העולמיים, היעדר שיתוף פעולה בכל הרמות, ולבסוף סוגיית ה"נרקיסיזם הדיגיטלי" המשתקפת ב"רשתות החברתיות" המגבירות את בידודו של האדם. פוגל טוען שהגותו הרדיקלית של בובר המציעה אלטרנטיבה קיומית, חשובה דוקא בתקופה זו שהרשתות החברתיות השולטות בחיינו מתקשות ליצור עולם אנושי טוב יותר משום שהן נסמכות על ראשוניותו של העצמי. שלמה גיורא שוהם, מראשוני הקרימינולוגים הישראלים שמע כסטודנט את הרצאותיו האחרונות של בובר בהר הצופים ערב מלחמת העצמאות. השיחה האישית שהתקיימה בין השניים ששוהם מזכיר בפתח שיחתו עם רון מרגולין, נוגעת ישירות בשאלת השלום והאלימות. הערכתו של שוהם לבובר הלכה וגברה במהלך השנים וגישתו הטיפולית בסדנאות הגמילה של מכורים לסמים, הושפעו עמוקות מהפילוסופיה הדיאלוגית. הוא מציג עמדות נחרצות לגבי חשיבותה של הפילוסופיה הדיאלוגית מבחינה פילוסופית וקיומית. מבחינתו, בובר הציג בספרו אני ואתה פילוסופיה של קומפלמנטריות המקבילה לזו של מכניקת הקוואנטים בפיזיקה. הקדמנו למאמרים הביקורתיים שבהמשך הספר דברי הערכה המשקפים גם את עמדת העורכים על פיה הביקורות הנוקבות על הפילוסופיה הדיאלוגית הנכללות בו אין בהן בכדי לערער על חשיבותה הגדולה של מחשבת בובר.

שער שני: היבטים פילוסופיים ביקורתיים על הממד הבין־אישי

הספר אני ואתה איננו יצירה פילוסופית במובן המסורתי, כלומר, אין הוא מתאפיין בכתיבה שיטתית כפי שהגיעה לשיאה בראשית המאה התשע־עשרה. סגנונו של בובר מושפע מזה של פרידריך ניטשה שספרו כה אמר זרתוסטרא הפעים את רוחו כאדם צעיר בסופה של אותה מאה. כשם שקשה לכפור בעוצמת השפעתם של כתבי ניטשה לטוב ולרע על מחשבת המערב במאה העשרים, כך גם לא ניתן להתעלם מהדיו של הספר אני ואתה במחשבה הפילוסופית של מאה זו. ההבחנה של בובר בין יחסי אני־אתה ליחסי אני־לז היא אבן הפינה עליה הושתת ספרו. הבחנה זו מניחה מספר הנחות יסוד אשר חושפות את תפיסת האני המיוחדת לבובר, את השגותיו על תורת הנפש של פרויד ואחרים, את פרשנותו למהותה של התופעה הדתית ומובנו של אלוהים, אך יותר מכל עולה מתוך הספר החשיבה האתית המיוחדת לבובר. האתיקה של בובר אותגרה בכתביו של עמנואל לוינס שעל דברי הביקורת שלו השיב בובר בקצרה בספר ⁴.The Philosophy of Martin Buber במאמרים הנכללים בשער זה מועלות ביקורות שונות מזו של לוינס.

רון מרגולין דן בהסתייגותו המפורשת של בובר מערכם של תהליכי הפנמת החיים הנפשיים כמעצימים את עולמו של הסובייקט. לשיטתו, הסתייגות זו מתכחשת לקיומו של ממד דיאלוגי משמעותי המתרחש במהלכן של חוויות פנימיות של הסובייקט. בהמשך בוחן מרגולין את הדיכוטומיה אני־אתה אני־לז ומטיל ספק באפשרות להסתפק רק בה לצורך איפיון מורכבותם של היחסים הבין־אישיים והסקת הציווי המוסרי העולה מהם. ללא קיומו של לפחות מישור יחסים נוסף המושתת על ההכרה בכבוד האדם, הציוויים המוסריים שבובר מסיק מהדיאלוגיות אינם חזקים דיים. המציאות לנוכח ביקורת זו איננה דיכוטומית. היא אינטגרטיבית ולכן הדיכוטומיה שמציג בובר בספרו אני ואתה קיימת רק לכאורה משום שהיא מתקיימת בו זמנית, היא דינמית ומחייבת אופני התבוננות נוספים על עצמנו ועל עולמנו. אבי שגיא מטיל ספק בטיבו הדיאלוגי של הדיאלוג הבובריאני. לטענתו, במקום להציע ניתוח פנומנולוגי לדיאלוג הממשי הציג בובר תאוריה של הדיאלוג המתמקדת בחוויה בלתי מילולית, שאינה הולמת את הוויית חיינו הממשיים, היומיומיים. העולם האנושי מיוסד על הווייתם הראשונית של בני אדם, טוען שגיא. בני אדם פונים אל הזולת כאני נבדל. לפיכך חולק שגיא על בובר וטוען שזיקת אני־אתה אינה ראשונית מבחינה אונטולוגית. האני של הדובר או של הנמען הוא היסוד הראשוני ובלעדיו אין דיאלוג. שגיא מסכים עם בובר שהמונח 'אני' אינו מסמן ישות מונאדית, כי האדם ממוקם בתוך מרחב חייו הממשיים, אולם הוא חולק עליו באומרו שאין התרחשות לשונית שהיא מעבר למרחב חיים ממשי זה. בניגוד לבובר חושב שגיא, שהאני והאתה הם חלק ממארג חברתי־תרבותי והדיאלוג הוא חלק ממרקם החיים, מסדרו של עולם ולא חלק מהתרחשות אלוהית כפי שבובר סבר. אילון אידלשטיין משחזר באמצעות ביקורתו של הפילוסוף והפסיכולוג קרל פרנקנשטיין את גישתם האלטרנטיבית של יונג ותלמידיו. אחת הסכנות בגישתו של בובר, טען פרנקנשטיין, היא שאנו עלולים להשלות את עצמנו שאנו מגלים את הזולת בתחום הביניים של הפגישה, בעוד שלמעשה מתקיימת השלכה של תכנים פנימיים, המסלפת את ראייתנו. סכנה זו פוחתת כאשר מתייחסים בכובד ראש ללא־אני פנימי כשותף קוטבי לתחום הבינסובייקטיבי, וכאשר ישנה חתירה לאובייקטיביזציה מודעת של דינמיקת המפגש. לדעת פרנקנשטיין, מושג ה'לז' של בובר פוגם באפשרות הדיאלוג, מאחר שהוא מבטל את ערכן של האובייקטיביזציה והרציונליזציה כחיוניות לאפשרות של דיאלוג. כיוון שמשנת בובר היא מקור השראה חשוב לעיצוב דפוסים של דיאלוג והדדיות בתחומים רבים, מן הראוי לשים לב במיוחד בעבודה חינוכית וטיפולית, שישנם מרכיבים משמעותיים שתיאור יחס הזיקה הבובריאני, מחמיץ. על אף שתורתו הדיאלוגית של בובר מעלה על נס את עצם המפגש האנושי, באני ואתה מוחמצת האפשרות לתקשורת ממשית בין שני יחידים מובחנים ונפרדים זה מזה, כשלכל אחד מהם "אני" בן חורין.

שער שלישי: היבטים פילוסופיים ביקורתיים על הממד החברתי והבין־תרבותי

בובר טען שלחשיבה הדיאלוגית שהציג בספרו אני ואתה השלכות ישירות לא רק על הממד הבין אישי אלא גם על החיים החברתיים והפוליטיים. הוא שאף במיוחד לקדם בארץ ישראל קהילות המושתתות על מפגש דיאלוגי⁵.

יפתח גולדמן מסביר במאמרו מדוע האנתרופולוגיה שבבסיס הספר אני ואתה איננה מאפשרת את מימושו של רעיון החברותא שבובר ניסה לקדם מאז שנות העשרים. את היחס אני־אתה תיאר בובר לעולם כיחס בין שניים: שניים בדיוק ובלבד. המפגש הזוגי חולש על ספרו של בובר אני ואתה, ודומה שאינו מותיר מקום למצטרפים נוספים. לעומת זאת, בחיבוריו הסוציאליסטיים מדבר בובר על החברותא תמיד כעל קבוצה שבה לפחות כמה חברים. בובר אומר שוב ושוב שמפגש אני־אתה הוא רגע של חסד וגזירה עליו שיחלוף במהרה. לעומת זאת, את החברותא בובר תאר כמשך, כרציפות של חולין, אפילו כמשטר. לטענת גולדמן המושגים רחק וזיקה שהציג בובר במאמרו המאוחר הנקרא בשם זה, הם המעניקים תשתית ממשית למושג החברותא. למעשה יצר הצמד "רחק וזיקה" אנתרופולוגיה חלופית לזו שהציג בפני קוראיו באני ואתה. מהלך זה כרוך גם בצמצום הרליגיוזיות באנתרופולוגיה המאוחרת של בובר, משום שאינה נזקקת כלל לאלוהים. האנתרופולוגיה החדשה אינה דנה באלוהים. את ההכרה שהאדם מייחל לה אין הוא יכול לקבל אלא מן האדם זולתו. סופיה כץ עומדת על האופן שבו השפיע עניינו המוקדם של בובר בדאואיזם הסיני על עיצוב פסקאות מפתח באני ואתה. החופש נתפס כשחרור, וה"אני המתהווה" זוכה לו מתוך קשר עם ה"אתה". ואילו הגורל כ"הכרח קיומי" הופך עבור "האני המתהווה" המשוחרר לייעוד קיומו שלו עצמו. בובר השכיל להבין את תפיסת החופש הדאואיסטי כספונטניות וטבעיות המבוססות על גמישות "האני המתהווה" ועל השאיפה לאחדות. אולם לטענתה של כץ, בובר התעלם (במודע או לא) מהעובדה שהגדרות ה"אני/העצמי" ותפיסות האחדות במסורת הדאואיסטית ובמסורת היהודית אינן זהות. התפיסה היהודית מבוססת על קיומו של הבורא, השונה באופן מהותי מברואיו. האדם שנברא "בצלם" נתפס כישות עצמאית. לפי תפיסה זו האחדות לכאורה היא "התאחדות" של שתי ישויות ששומרות על זהותן הבסיסית: האדם, חופשי ומשוחרר ככל שיהיה, לעולם לא יהפוך לאלוהות. במסורת הדאואיסטית המבוססת על הראייה המוניסטית, האחדות היא "מיזוג", כמו זה של מימי נהר בתוך האוקיאנוס. האחדות והחופש בדאואיזם משמעם היעלמות של הזהות האישית. מסגרת זו אינה מאפשרת דיאלוג כשיח או כקשר בין שתי ישויות. לטענת כץ על אף הבנתו הנאמנה של בובר את החופש במסורת הדאואיסטית, יש מן המטעה בגישתו לפיה התפיסה הדאואיסטית הסינית מקבילה לתפיסה היהודית, בשל היות שתיהן תורות מן המזרח. לטענתה, מכל הזרמים במחשבה הסינית, דווקא התורה הקונפוציאנית אשר הכירה במושג השמיים ככוח מוסרי בעל כוונות, מתאימה יותר להשוואה עם היהדות.

שער רביעי: יהדות — מיתוס, התגלות, אתיקה והגשמה

בספר אני ואתה אין התייחסות ישירה למקורות היהדות על אף עיסוקו הרב של בובר במקרא⁶ ובכתבי החסידות⁷. בובר כתב את 'אני ואתה' כיצירה אוניברסלית שאין להגבילה למקורותיה של תרבות או דת ספציפית, אולם לאורך כל חייו טען לקשרים מהותיים בין הפילוסופיה הדיאלוגית והממד הדתי של הספר למחשבת היהדות.

דוד אוחנה עוקב אחר התפתחות ההרמנויטיקה של המיתוס, ובמיוחד המיתוס היהודי, בהגותו של בובר. אוחנה מזהה יסודות דיאלוגיים בהרמנויטיקה הייחודית של בובר ומקשר ביניהם לבין השפעתו של ניטשה על פעילותו של בובר בתחום הציונות התרבותית. שלום רצבי במאמרו מבחין בין היחס הבין אישי אני־אתה לבין היחס 'אני־אתה נצחי' המורה על יחסי אדם אלוהים. לטענתו, חשיבות המעבר של בובר מחשיבה מיסטית לדיאלוגית ניכרת דווקא בדבריו על היחס שבין האדם לאתה הנצחי. כאן נחשפת הדרישה המוסרית מן האדם כדרישה קונקרטית, בעוד שבתיאורי היחס אני־אתה בתחום הבין אישי לא השתחרר בובר מאיפיונים מיסטיים כוללניים ובלתי מחייבים. לפיכך, מאמרו של רצבי מאפשר להבין את חשיבותו של הספר אני אתה להבנת האתיקה של בובר וטיבו של הממד האתי במקרא. למרות עניינו העמוק של בובר ביהדות, ידועה הסתייגותו מחיים יהודיים הלכתיים. הסתייגות זו עוררה ברבים את התחושה שבובר היה רחוק מעולמם של חז"ל ומסויג מתפישת עולמם. שני המאמרים הבאים בשער זה מתמודדים עם גישתו הייחודית, הפרדוקסלית לכאורה, של בובר ליהדות. אסף זיידרמן מדגיש את החשיבות שמייחס בובר דווקא למעשה הדתי. לשיטתו, הגורם העיקרי בתיאולוגיה של בובר, אינו המפגש עם האל, אלא הפעולה שעושה האדם בעקבות אותו מפגש. זיידרמן מחזק בדבריו את טענתו של רצבי ומאתגר תפיסות מקובלות בהציגו יחס חיובי עקרוני של בובר לפעלם של חז"ל. על־סמך עיון נרחב בכתבי בובר ובדיאלוג הידוע בינו לבין פרנץ רוזנצווייג מנתח אדמיאל קוסמן את תפיסת ההתגלות של בובר, שעיקרה אפשרותו של האדם לשמוע בליבו את דבר האל בכל רגע ובכל סיטואציה. בהתאם לכך, בובר אינו רואה 'מתן חוקים' כחלק מהתגלות ולכן הוא דוחה את ההלכה. במאמר המסיים שער זה בוחנת ימימה חדד את מושג האקטיביזם ומזהה את שורשיו בהגות התאולוגית של בובר. לא המשיח או השלטון יחוללו שינוי חברתי, אלא היחיד חסר הסמכות, כל איש ואישה שמצפונם מכוונם להתנגד לעוול ולקחת חלק בלתי־כוחני בתיקון חברתי, הוא תיקון העולם.

שער חמישי: בובר והקונפליקט הישראלי־פלסטיני

מרטין בובר התמיד לאורך כל שנות פעילותו הציונית בעמדתו האופוזיציונרית בסוגיית מעמדה של האוכלוסייה הערבית בפלשתינה, היא ארץ ישראל המנדטורית, סוגיה הממשיכה גם בימים אלה לשמש סיבה לדאגה רבה.

פול מנדס־פלור מבכירי חוקרי בובר, הקדיש מאמץ מיוחד לריכוז פועלו של בובר בסוגיה זו.⁸ בדבריו קושר מנדס־פלור בין רעיונות היסוד של אני ואתה לבין עמדתו הפוליטית הייחודית של בובר. אמל ג'מאל טוען שבעוד שהגותו היהודית של בובר נשענת על אתיקה ערכית סובסטנטיבית ובמידת מה אף טרנסצנדנטלית, יחסו לאחר הפלסטיני נשען על אתיקה פרגמטית־תועלתנית. מאמר זה מצביע לפיכך על מתח מבני בין שני ממדים אלה של התפיסה המוסרית הבובריאנית ובינם לבין תפיסתו הדיאלוגית, שלכאורה בנויה על שוויון אני־אתה. לטענת אמל ג'מאל קשה להטיל ספק בכך שבובר חשב בכנות שדיאלוג, הכרה הדדית, כבוד הדדי והתפייסות מהווים תנאי הכרחי למוסריות המימוש הלאומי של העם היהודי. יחד עם זאת, קשה לדעתו להתעלם מכך שבובר לא טווה שפת מושגים אתית עקבית. כל זאת לא רק בגלל שמנהיגי הציונות המעשית לא הלכו בדרכו, אלא גם כי משנתו המתהדרת בשוויון במישור המטאפיזי, לא נתנה מענה לקשיים המוסריים הנובעים מהתביעה הלאומית שלו במישור האקזיסטנציאלי. מאמר זה טוען שעל אף רגישותו של בובר לעצם הקיום הפלסטיני בארץ ישראל, קיימת סתירה פנימית בין המשתמע מהפילוסופיה הדיאלוגית בטהרתה לבין עצם המחויבות הלאומית של בובר הנשענת על הזיקה הציונית־יהודית למקרא.

שער שישי: היבטים חינוכיים

אנשי חינוך רבים גילו ענין במחשבה הדיאלוגית של בובר ושנתיים לאחר פרסום אני ואתה הוזמן להיות הנואם הראשי בכנס מחנכים בינלאומי.⁹ לצד עיסוקו בנושאי חינוך כלליים¹⁰ היה בובר מעורב בחינוך יהודי במסגרת בית המדרש היהודי החופשי בפרנקפורט¹¹. עם עליית הנאצים לשלטון ב־1933, פוטרו כל הפרופסורים היהודים מעבודתם באוניברסיטאות בגרמניה, ובמקביל הוצאו הילדים היהודים מבתי הספר הגרמניים. בובר הגה תוכניות להקמת מוסדות חינוך חלופיים לילדים היהודים בגרמניה ומונה לניהול 'לשכת התיווך לחינוך־מבוגרים יהודי' במסגרת הנציגות הארצית של יהדות גרמניה. בתפקיד זה שימש עד עלייתו ארצה ב־1938.¹² גם בשנים שחי בארץ הִרבה בובר לעסוק בחשיבה חינוכית, הוראה והדרכה ובמיוחד נודעה השפעתו בתחום של חינוך מבוגרים בשנות העלייה ההמונית שלאחר קום המדינה.¹³ אחדים מתלמידיו של בובר הפכו לדמויות מפתח במערכות החינוך הישראליות. בשער זה שלושה מאמרים הנוגעים למחשבת החינוך של בובר וליישומיה.

נמרוד אלוני עומד על המשמעויות החינוכיות של המושג דיאלוג בתוך הקשר היסטורי־תרבותי רחב יריעה. אלוני מפרט את השפעתו של בובר על החשיבה החינוכית בימינו תוך הדגשת היסודות ההומניסטיים והזיקה לטבע ולסביבה. שני המאמרים הבאים מדגימים יישומים של חשיבה בובריאנית במערכת החינוך, ובעיקר במצבים רוויי מתח השכיחים במערכת מורכבת זו: יעל נאות עפרים בוחנת את הקונפליקט כהזדמנות חינוכית. היא מציעה לאנשי ולנשות החינוך עקרונות בובריאניים להתמודדות עם מחלוקות ומצבי קונפליקט, התמודדות שאינה שואפת להכרעה והכנעה, אלא לאישוש הזיקה הבין־אישית. דבורה לדרמן דניאלי מתמקדת במצב הקונפליקטואלי של הוראה ביקורתית־פמיניסטית אל מול סטודנטיות דתיות. היא מתארת כיצד גישתו הדיאלוגית של בובר סייעה בידה לגשר על פערי העמדות וליצור יחס של שותפות קשובה ומכבדת.

שער שביעי: היבטים אמנותיים

עניינו של בובר באמנות היה רב וראשיתו בהתרשמותו העמוקה מסגנונו הפיוטי של ניטשה בספרו 'כה אמר זרתוסטרא'. עיסוקו בסיפורי עם ובסיפורי החסידים משקף את רצונו המוקדם להיות איש ספרות בצד זיקתו לתיאטרון ולאמנות הפלסטית שבאו לידי ביטוי גם במספר מאמרים קצרים שכתב.¹⁴ עניינו העמוק ברנסאנס האיטלקי ובהיבטים האמנותיים שהיו כרוכים בו היה מקור השראה לחשיבתו על התחדשות יהודית בכלל ובתחומי האמנות בפרט. כבר ב־1901 פרסם מאמר קצר על האמנות היהודית בעיתון Die Welt, עיתונה של התנועה הציונית שהיה עורכו באותה עת. ספרו החלוצי של בובר על אמנות יהודית חזותית נכתב על־ידו כחלק מפעילותו הציונית ושאיפתו להתחדשות תרבותית.¹⁵ אמנות פלסטית, מחול ותיאטרון מוצגים בשער זה בזיקה להגותו של בובר.

שרון הללי אסא חוקרת את היצירה הכוריאוגרפית ואת הוראת המחול כמרחבים טרום־מילוליים אשר מזמנים יחסי אני־אתה בשלוש הרשויות שציין בובר — במימד הבין־אישי, בחיים עם הטבע ובמישור הרוחני. היא מבחינה בין צפייה לבין קשב ומדגישה את המשמעות החברתית הגלומה במחול. מיכל גוברין בוחנת את גישתו הייחודית של בובר לתיאטרון על רקע תפיסות אמנותיות שרווחו במפנה המאה. לצד הניתוח התאורטי פורסת גוברין את התנסותה העשירה כיוצרת ובעיקר כבמאית בתיאטרון ניסיוני השואף לבטא ולהנכיח יחסי אני־אתה במימדים של קודש, יהדות, זיכרון וקהילה. נועה אברון ברק מתחקה אחר מהות האמנות בכתביו השונים של בובר; מדגישה את ההיבט הדיאלוגי הן בתהליך היצירה והן במפגש של הצופה עם יצירת האמנות; ומדגימה כיצד הטרים בובר את 'המפנה הדיאלוגי' בשיח האמנותי, מפנה שמתבטא בתפיסות עכשוויות כמו אסתטיקה יחסותית (relational aesthetics) ואמנות השתתפותית (participatory art).

שער שמיני: היבטים פסיכולוגיים והתפתחותיים

השלכותיה של הפילוסופיה הדיאלוגית על הפסיכולוגיה ובמיוחד על זרמים מסוימים בפסיכותרפיה היא כיום מן המפורסמות¹⁶. בובר שהיה מודע היטב לעבודתם של זיגמונד פרויד ותלמידיו ובראשם קרל גוסטב יונג, היה למעשה מבקרה של המחשבה הפסיכואנליטית בשל היותה מרוכזת ביחיד ומתעלמת מהשפעותיהם של קשרי אני־אתה על ההתנהגות האנושית. פרויד ויונג עצמם ביטלו ביקורת זו בטענה שהיא פרי חשיבה תאולוגית, אולם אחדים מתלמידיהם ותלמידי תלמידיהם הכירו בתרומתו החשובה של בובר להבנת טיבו של התהליך הטיפולי.¹⁷ שלושה אנשי מקצועות הטיפול בוחנים את מקומם של יחסי אני־אתה בתחומי התמחותם:

תמר קרון מנתחת את השפעותיה של מגפת הקורונה על הטיפול הפסיכולוגי. את מסקנותיה, ובהן החשיבות של אחריות לאחֵר ושל גישה דיאלוגית־בובריאנית, היא מרחיבה אל החיים שמעבר למרחב הטיפולי. אהרן אלן פלשמן סוקר את מסעו לשילוב ההגות הבובריאנית בהכשרתם של מטפלים משפחתיים, מסע שבמהלכו תירגם מחדש את אני ואתה (2013). הוא מגבה את גישתו בממצאים מתחום מדעי המוח. חנה ויטלסון מוצאת בטקסט של אני ואתה מענה לשאלה כיצד מתהווים 'אני', 'אתה' ו'לז' בחיינו המוקדמים. היא מצביעה על ההשתמעויות שנושאת גישתו ההתפתחותית של בובר לתחומים כמו הורות, חינוך וטיפול.

שער תשיעי: היבטים חברתיים — חילון, פמיניזם וכלכלה

עיקר פרסומו האקדמי של בובר היה בתחומי הפילוסופיה וחקר הדת. באוניברסיטת פרנקפורט שבגרמניה היה פרופסור לחקר הדת ולמקרא עד עליית הנאצים, אולם בישראל היה מרטין בובר מייסדה של המחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית. ראשוני החוקרים בה ובראשם שמואל נח איזנשטדט היו תלמידיו. בובר נחשף לסוגיות חברתיות כסטודנט בשיעוריו של הפילוסוף והסוציולוג הגרמני ממוצא יהודי גיאורג זימל באוניברסיטה בברלין. אחד ממפעליו הראשונים של בובר, אשר הביאו אותו למרכז הבמה כאינטלקטואל אירופי מוביל, היה ייזום ועריכה של סדרת פרסומים על היבטים שונים בחיי החברה המודרנית.¹⁸ הנחת היסוד של הספר אני ואתה היא קביעתו של אריסטו שהאדם הוא יצור פוליטי, כלומר חברתי. הספר אני ואתה קורא להכרה בחשיבותם של יחסי אני־אתה לטובת היווצרותה של חברה ראויה בצד ההיבט הפרגמטי של החיים החברתיים האנושיים המתאפיינים ביחסי אני־לז. לפיכך רק טבעי הדבר שעיסוקו הישיר של בובר בסוגיות חברתיות נשען על הנחות היסוד של הספר אני ואתה ופיתוחן בשנים שלאחר מכן.¹⁹ המאמרים בשער הנוכחי נוגעים במושגים וביישומים אשר בובר, למרות מעורבותו בתחומים חברתיים־כלכליים, לא הרבה לכתוב עליהם ישירות.

זוהר מאור מנתח את גישתו של בובר לדת ואת השינויים בגישה זו לאורך חיי בובר. מאור רואה בחיבור אני ואתה חלופה לדיכוטומיה המקובלת דת־חילון שבובר לא נוקט בה ומצביע על חשיבותם של תיקון עולם וקהילתיות בתפיסת הדת של בובר. מירי רוזמרין רואה בבובר הוגה שהטרים רעיונות יסוד של הפמיניזם, באתגרו את מודל האדם כאינדיווידואל תבוני ואוטונומי ובהציבו את יחסי אני־אתה כממד שאינו כפוף למבנים חברתיים היררכיים. רוזמרין מצביעה על זירות חברתיות בהן תוכל גישת אני־אתה להציב אופק נורמטיבי מיטיב. ירון כהן צמח בוחן את גישתו של בובר לעולם הכלכלה. במאמר רחב־יריעה הוא סוקר את ביקורתו של בובר על הקומוניזם והקפיטליזם; מבאר את המענה שמציע בובר לכשליהן; מנתח תהליכים כלכליים עכשוויים; ומציג כיווני מחשבה בני ימינו השואפים ליצור כלכלה אנושית ברוח אני ואתה.

שער עשירי: דיאלוג עם הטבע

יחסו המיוחד של בובר לטבע ולחשיבות ההבחנה בין יחס מנצל ומשתמש לבין יחס דיאלוגי, מעוגן בפסקאות ידועות בספר אני ואתה. במשך שנים רבות כתיבתו זו של בובר על שיח דיאלוגי עם החי והצומח, עוררה התנגדות עזה אפילו בין קוראיו הנאמנים. כיום חל שינוי משמעותי ביחס לסוגיה זו. מאמרים וספרים העוסקים ביחס אל הטבע, בין היתר לנוכח סוגיית הקיימות, משבר האקלים והפגיעה הבלתי הפיכה של האדם בצומח ובחי, מוצאים ביחסו של בובר לטבע מקור השראה מובהק.²⁰ הכותבים בשער זה מציגים יישומים לאפשרות שהעלה בובר בדבר יחסי זיקה עם הטבע.

עינט קרמר ואחיה, יאיר טיקטין, מנהלים דיאלוג ממנו עולה חשיבותה של זיקה זו לטבע הן בחייהם האישיים והן ביוזמות החינוכיות של כל אחד מהם. בעוד שני כותבים אלו מתמקדים בטבע העברי ובגישה יהודית־אמונית, מרחיק ליאור טל שדה אל זמן ומקום אחרים. הוא מציע קריאה בובריאנית במכתביה של המהפכנית המרקסיסטית רוזה לוקסמבורג ומדגיש את עומק הדיאלוג שקיימה עם הטבע.

שלושים המאמרים הנכללים בספר זה משקפים מגוון רחב של מבטים על המחשבה הדיאלוגית בת מאה השנים של מרטין בובר ועל אפשרויות השיח הממשיכות להתפתח ממנה.

במהלך הכנת הספר לדפוס התבשרנו בצער על מותו של פרופסור פול מנדס פלור שתרם לכרך זה עיבוד של הרצאתו בכנס שנערך לציון סיום הכנת המהדורה המדעית בגרמנית של כל כתבי מרטין בובר אשר יצאה בעריכתו. פול מנדס פלור, מבכירי חוקרי בובר בארץ ובעולם, תרם רבות להבנת מהות מחשבתו הדיאלוגית של בובר ותהליכי התפתחותה, והעמיד תלמידים רבים בחקר בובר, פעלו ומשנתו. יהי זכרו ברוך.

ברצוננו להביע את תודתנו והערכתנו לכל הכותבים והכותבות שניאותו להשתתף בהוצאתו לאור של ספר זה ויצרו את המגוון העשיר של מאמריו. תודה מיוחדת לציירת נטע ליבר שפר על איור הכריכה ודפי השער, תודותינו לקוראי המאמרים, לנמרוד אלוני על ההתגייסות הראשונית לסיוע בהוצאת הספר, לדודו רוטמן, מנהלה לשעבר של הוצאת מופת איתה התחלנו את המסע המרתק לקראת מימוש הרעיון העומד בבסיס הספר. תודה לאבי שגיא עורך סדרת פרשנות ותרבות, לעורכת הלשונית תלמה פרויד, למעמדת טל בר־און, לישראל כרמל ולכל עובדי הוצאות כרמל ומשכל־ידיעות ספרים שהשתתפו בהפקת הספר.

העורכים

הערות

1 על בובר חייו ופועלו נכתבו מספר ביוגרפיות. ראשיתן במהלך חייו והאחרונות יצאו לאור בשנים אלו. בין היתר: גריטה שידר. דיוקנו של בובר על־פי חילופי־מכתביו. בתוך: מרטין בובר — חילופי אגרות, כרך א', עמ' 102-1. מוסד ביאליק, ירושלים 1982.

Maurice S. Friedman, Martin Buber: The Life of Dialogue. Chicago: The University of Chicago Press, 1959. Routledge, 4th ed. revised and expanded w/new preface, 2002.

זוהר מאור, מרטין בובר, בסדרה: גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי, מרכז זלמן שז"ר, 2016.

Paul Mendes-Flohr, Martin Buber: a life of faith and dissent. Princeton: Yale University Press, 2019.

2 ראו למשל: מרדכי מרטין בובר, תעודה ויעוד, כרך א', מאמרים על עניני היהדות. תש"ך; כרך ב', עם ועולם — מאמרים על ענייני השעה, תשכ"א. ירושלים: הספריה הציונית על יד הנהלת ההסתדרות הציונית; מרטין בובר, תקוה לשעה זו — סוגיות מענייני הרוח והמציאות, עם עובד, תל אביב, 1992.

3 ראו למשל: מרטין בובר, הומאניות עברית, בתוך: תעודה ויעוד כרך ב', עמ' 132-124; מרדכי מרטין בובר, הומאניות מקראית, עמ' 40-36 בתוך: דרכו של מקרא — עיונים בדפוסי־סגנון בתנ"ך, מוסד ביאליק, ירושלים, 1964.

4 Paul Arthur Schilpp and Maurice Friedman, (Eds), The Philosophy of Martin Buber, La Salle and London: Open Court Pub Co and Cambridge University Press 1967.

5 בובר פורשׂ את עקרי הגותו החברתית בכתביו 'יסודותיו של הבין־אנושי' (עמ' 233-211 בתוך: בסוד שיח, ירושלים: מוסד ביאליק, 1959); פני אדם — בחינות באנתרופולוגיה פילוסופית (ירושלים: מוסד ביאליק, 1962); נתיבות באוטופיה, תל אביב: עם עובד, 1947/1983. ראו גם: Maurice Friedman (ed.), Martin Buber and the Human Sciences, New York: SUNY Press, 1996.

6 מִכִּתְבי בובר בנושאים מקראיים: מלכות שמים — עיונים בספרים שופטים ושמואל (1932), ירושלים: מוסד ביאליק, 1965; משה (1945), ירושלים ותל אביב: שוקן, 1999; דרכו של מקרא — עיונים בדפוסי־סגנון בתנ"ך, ירושלים: מוסד ביאליק, 1964; תורת הנביאים, ירושלים: מוסד ביאליק, 1942.

7 מִכִּתְבי בובר בנושא החסידות: בפרדס החסידות — עיונים במחשבתה ובהויתה. ירושלים: מוסד ביאליק, 1945; דרכו של אדם על־פי תורת החסידות, ירושלים: מוסד ביאליק, 1957; אור הגנוז — סיפורי חסידים (1924/1946). ירושלים ותל אביב:שוקן, 2005.

8 ראו: מרטין בובר, ארץ לשני עמים, פול מנדס־פלור (עורך), ירושלים ותל אביב, הוצאת שוקן, 1988.

9 מרדכי מרטין בובר. על המעשה החינוכי (1925). בתוך: בסוד שיח (עמ' 261-237). מוסד ביאליק, ירושלים, 1959.

10 מרדכי מרטין בובר. על חינוך האופי (1939). בתוך: תעודה ויעוד, כרך ב', עמ' 377-366. הספריה הציונית, ירושלים 1961.

11 בית המדרש, שנודע בהשפעתו על חיי הרוח של יהדות גרמניה, הוקם ב־1920 על ידי פרנץ רוזנצווייג ופעל גם תחת השלטון הנאצי בניהולו של בובר. ראו נאומו של בובר בבית המדרש משנת 1934: 'הלימוד והמעשה' בתוך: הנ"ל, תקוה לשעה זו, עמ' 81-73. עם עובד, 1992.

12 הדברים מפורטים במבוא הביוגרפי שכתבה גרטה שידר (פרק ג': 1938-1933), עמ' 80-73 בתוך: מרטין בובר — חילופי אגרות, כרך א', הוצאת מוסד ביאליק, 1982.

13 מרדכי מרטין בובר, "חינוך מבוגרים" (1950). בתוך: תעודה ויעוד, כרך ב', עמ' 411-399. הספריה הציונית, ירושלים 1961. פרקים מהמאמר מופיעים גם בתוך: גדיש כרך ט"ו, עמ' 144-139. משרד החינוך, האגף לחינוך מבוגרים, 2015.

14 מאמרים שכתב בובר בנושאי אמנות ניתן למצוא בספר תקוה לשעה זו, בשער השלישי: 'קומת היצירה וקומת האדם', עם עובד, 1992, עמ' 199-164.

15 Martin Buber. Juedische Kuenstler. Berlin: Juedischer Verlag, 1903.

16 Henry Abramovitch. “The Influence of Martin Buber’s Philosophy of Dialogue on Psychotherapy: His Lasting Contribution”. In: Paul Mendes-Flohr (ed.): Dialogue as a Trans-disciplinary Concept: Martin Buber’s Philosophy of Dialogue and its Contemporary Reception, Berlin and Boston: De Gruyter, 2015, 169 –182.

בין כתביו של בובר בעברית בנושאים פסיכולוגיים: "דת והמחשבה המודרנית" בתוך: פני אדם — בחינות באנתרופולוגיה פילוסופית (מוסד ביאליק, ירושלים, 1962, עמ' 295-268; "אשמה ורגשות אשמה" (1957). בתוך: פני אדם, עמ' 220-186; "הלא־מודע" — הרצאה ושיחה עם פסיכיאטרים (1957), בתוך: תקוה לשעה זו — סוגיות מענייני הרוח והמציאות. עם עובד, 1992.

17 מוריס פרידמן כתב על כך עוד בשנות החמישים מתוך היכרותו העמוקה עם בובר. נכדתו של בובר ערכה ספר בנושא כמה עשורים מאוחר יותר. ראו:

Maurice Friedman. “Psychotherapy” (chapter 21). In: Martin Buber — The Life of Dialogue, Chicago: University of Chicago Press, 1955.

Judith Buber Agassi (ed.), Martin Buber on Psychology and Psychotherapy. The Martin Buber Library, New York: Syracuse University Press, 1999.

18 ארבעים הכרכים של Die Gesellschaft ראו אור בפרנקפורט בשנים 1912-1906 בהוצאת Rutten & Loenig.

19 ראו הערה 5 לעיל בנוגע לכתבים החברתיים של בובר.

20 Dustin Atlas. “The Eloquent Muteness of Creatures: Affect and Animals in Martin Buber’s Dialogical Writings”, in: Sarah Scott (ed.). Martin Buber — Creaturely Life and Social Form. Indiana University Press, 2022.

Sam Shonkoff. “The Bodily Fact of Otherness’: Martin Buber’s Post-Kantian Phenomenology of Dialogue”. Journal of Jewish Thought & Philosophy 30, 2022, 301–336.

International Seminar: “A Stroll Through the Woods with Buber — Reflections on Environmental Ethics”, in: Dialogue with Martin Buber. A Virtual Seminar from the Global Lehrhaus and University of London, Ernst Bloch Center. Session 3, May 2022. https://vimeo.com/731494226.

Claudia Welz, “Listening to Nature: Possibilities and Limits of Buber’s Dialogical Approach to Our Environment”, in: Philosophy, Nature, and Climate Change Conference, Aarhus University, Denmark, 15 –16 September 2022.